איתנו זה מתחיל

1. אטלס

שגיאת הכתיב במילים חתחת חרא המרוססות בספריי אדום על הדלת האחורית של בִּיט, מזכירה לי את אמא שלי.

היא תמיד בלעה את ההברה האמצעית של "חתיכת", אם כי בתור ילד זה לא ממש שיעשע אותי, כי העלבון הזה תמיד היה מכוון אלי.

"חתחת... חרא," דרין ממלמל. "זה בטח ילד. רוב המבוגרים יודעים לאיית את המילה הזאת."

"תתפלא." אני נוגע בצבע, אבל הוא לא נדבק לאצבעות שלי. הוונדליסט שעשה את זה בטח בא אחרי שסגרנו בלילה.

"אתה חושב שזה בכוונה ככה?" הוא שואל. "אולי הוא מנסה לקרוא לך גם תחת וגם חרא?"

"למה אתה חושב שזה מכוון אלי? אולי התכוונו אליך, או אל בראד."

"זאת המסעדה שלך." דרין פושט את הז'קט ומחלץ בעזרתו שבר זכוכית גדול מהחלון. "אולי זה איזה עובד ממורמר."

"יש לי עובדים ממורמרים?" אני לא יכול לחשוב מי מהעובדים שלי עשוי לעשות דבר כזה. הפעם האחרונה שעובדת התפטרה אצלי הייתה לפני חמישה חודשים, וזה היה בטוב, אחרי שסיימה תואר בקולג'.

"מה עם הרוחץ כלים ההוא, שהיה לפני ששכרת את בראד? איך קראו לו? היה לו שם של איזה מינרל או משהו, שם ממש מוזר."

"קוורץ," אני אומר. "זה היה כינוי." לא חשבתי על הבחור הזה כבר המון זמן, אז קשה להאמין שהוא נוטר לי טינה עד עכשיו. פיטרתי אותו מיד אחרי הפתיחה, כי התברר שהוא לא רוחץ כלים אלא אם כן יש בהם ממש שאריות אוכל. כוסות, צלחות, סכו"ם — כל מה שחזר למטבח מהשולחן ונראה די נקי, הוא פשוט הכניס ישר למתקן הייבוש.

אם לא הייתי מפטר אותו, מחלקת התברואה הייתה סוגרת לנו את העסק.

"אתה צריך להתקשר למשטרה," דרין אומר. "נצטרך למלא דוח בשביל הביטוח."

לפני שאני מספיק להתנגד, בראד מופיע בדלת האחורית, נעליו דורכות על שברי זכוכית. בראד היה בפנים והכין רשימת מלאי כדי לראות אם גנבו משהו. הוא משפשף את הזיפים בלסתו. "הוא לקח את הקרוּטונים."

משתררת שתיקה נבוכה.

"אמרת קרוטונים?" דרין שואל.

"כן. הוא לקח את מְכל הקרוטונים שהכנו אתמול. אבל לא נראה שחסר עוד משהו."

ממש לא מה שציפיתי לשמוע. אם מישהו פרץ למסעדה ולא גנב שום ציוד או משהו יקר, הוא כנראה פרץ מתוך רעב. אני מכיר את הייאוש הזה על בשרי. "אני לא מדווח על זה."

דרין פונה אלי. "למה לא?"

"הם עוד יתפסו את מי שעשה את זה."

"זה כל העניין."

אני לוקח קופסה ריקה מהפח ומתחיל לאסוף שברי זכוכית. "פרצתי פעם למסעדה. גנבתי כריך הודו."

דרין ובראד בוהים בי. "היית שיכור?" שואל דרין.

"לא. הייתי רעב. אני לא רוצה שיעצרו מישהו כי הוא גנב קרוטונים."

"או־קיי, אבל אולי אוכל זה רק ההתחלה. אולי בפעם הבאה הוא יחזור לגנוב ציוד?" דרין תוהה. "מצלמת האבטחה עדיין מקולקלת?"

כבר חודשים הוא מנדנד לי לתקן אותה. "הייתי עסוק."

דרין לוקח ממני את הקופסה ומתחיל לאסוף את השברים. "כדאי שתטפל בזה לפני שהוא יחזור. אולי הוא אפילו ינסה את קוֹריגֶנ'ס הלילה, כי הוא ראה שביט הייתה מטרה קלה כל כך."

"בקוֹריגֶנ'ס מערכת האבטחה עובדת. וקשה לי להאמין שהוא יהרוס את המסעדה החדשה שלי, מי שזה לא יהיה. סתם היה לו נוח כאן, זאת לא פריצה מתוכננת."

"נקווה שלא," אומר דרין.

אני עומד לענות, אבל הודעה נכנסת קוטעת אותי. אני לא חושב שאי־פעם שלחתי יד מהר יותר לטלפון שלי. ההודעה לא מלילי, ואני מתאכזב. הבוקר כשעשיתי סידורים נתקלתי בלילי. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה אחרי שנה וחצי, אבל היא איחרה לעבודה ואני בדיוק קיבלתי מדרין את ההודעה על הפריצה. היה קצת מוזר כשנפרדנו, והיא הבטיחה לסמס לי כשתגיע לעבודה.

מאז עברה שעה וחצי, ועדיין לא שמעתי ממנה. שעה וחצי זה כלום, אבל אני לא יכול להתעלם מהתחושה שלילי לא שלמה לגמרי עם מה שהספקנו לומר.

לי אין שום ספקות בנוגע לְמה שאני אמרתי. יכול להיות שנסחפתי קצת בלהט הרגע — כשראיתי כמה היא מאושרת, והתברר לי שהיא כבר לא נשואה. אבל התכוונתי לכל מילה שאמרתי לה.

אני מוכן לקראת זה. יותר ממוכן.

אני מעלה את פרטי הקשר שלה בטלפון שלי. רציתי לסמס לה כל כך הרבה פעמים במהלך השנה וחצי האחרונות, אבל בפעם האחרונה שדיברנו השארתי את הכדור במגרש שלה. היו לה המון דברים על הראש, ולא רציתי לסבך לה את החיים עוד יותר.

אלא שעכשיו היא לא בזוגיות, והשתמע מדבריה שהיא סוף־סוף מוכנה לתת צ'אנס למשהו בינינו. מצד שני, הייתה לה שעה וחצי לחשוב על השיחה שלנו — די והותר זמן להתחרט. כל דקה בלי הודעה היא נצח בשבילי.

היא עדיין רשומה בטלפון שלי בתור 'לילי קינקייד', אז אני משנה את שם המשפחה שלה בחזרה ל'בלום'.

דרין נדבק אלי, מציץ בצג הטלפון מעבר לכתפי. "זאת לילי שלנו?"

בראד מתעורר לחיים. "הוא מסמס ללילי?"

"לילי שלנו?" אני שואל, מבולבל. "פגשתם אותה פעם אחת."

"היא עדיין נשואה?" דרין שואל.

אני מניד בראשי לשלילה.

"יפה לה," הוא אומר. "היא הייתה בהיריון, נכון? מה נולד בסוף, בן או בת?"

אני לא רוצה לדבר על לילי כי עדיין אין על מה לדבר. אני לא רוצה לנפח את זה מעבר לְמה שזה עשוי להיות. "בת, וזאת השאלה האחרונה שאני עונה עליה." אני פונה לבראד. "תיאו מגיע היום?"

"זה יום חמישי. הוא מגיע."

אני נכנס למסעדה. אם אדבר על לילי עם מישהו, זה יהיה עם תיאו.