אי הבנה במוסקבה

היא הרימה את עיניה מן הספר. איזה שעמום, הפזמון החוזר הזה על חוסר התקשורת! אם מתעקשים לתַקשר, מצליחים איכשהו. נכון, לא עם כולם, אבל עם שניים־שלושה אנשים כן. אַנדרֶה, במושב הסמוך, קרא ספר מן "הסִדרה השחורה".1 היו דברים שלא דיברה איתו עליהם, מועקות, חרטות, דאגות קטנות; מן הסתם גם לוֹ היו הסודות הקטנים שלו, אבל ככלל, הם ידעו זה על זה הכול. היא הסתכלה מבעד לחלון המטוס: עד קצה האופק, יערות כהים וערבות בהירות. כמה פעמים כבר חצו את המרחב הזה יחד, ברכבת, במטוס, באונייה, כשהם יושבים זה לצד זה עם ספר ביד? ובוודאי ייסעו עוד פעמים רבות, זה לצד זה, בים, ביבשה ובאוויר. היו ברגע הזה מתיקות של זיכרון והתרוֹננות של הבטחה. בני כמה הם, שלושים או שישים? שׂערו של אנדרה הלבין מוקדם: פעם השלג הזה, שהבליט את הרעננות הכהה של עורו, נראה כמו התגנדרות. זו עדיין התגנדרות. העור התקשה ונסדק, כמו גוויל ישן, אבל החיוך שבפּה ובעיניים האיר כמקודם. למרות כזביו של אלבום התמונות, מראהו כאיש צעיר עוד תאם את קלסתרו הנוכחי: בעיני ניקול הוא נראה בן־בלי־גיל. מן הסתם משום שנדמה שהוא עצמו התעלם מגילו. הוא, שפעם אהב כל כך לרוץ, לשחות, לטפס, להסתכל על עצמו במראה, נשא כעת בשאננות את שישים וארבע שנותיו. חיים ארוכים, עם צחוקים, דמעות, כעסים, חיבוקים, התוודויות, שתיקות, התפרצויות, ולפעמים נדמה שהזמן כלל לא עבר. העתיד עוד משתרע קדימה, לנצח.

"תודה."

ניקול נטלה סוכרייה מן הסלסילה; היא נבהלה ממידותיה השופעות וממבטה הנוקשה של הדיילת, כשם שנבהלה, שלוש שנים קודם לכן, מן המלצריות במסעדות ומן החדרניות במלונות. שום חביבוּת בשירות, מודעוּת נוקבת לזכויותיהן, זה היה כמובן ראוי לשבח, ובכל זאת: חשתְ מולן כאילו את אשמה במשהו, או לפחות חשודה.

"נוחתים," אמרה.

בדאגת־מה הסתכלה באדמה המתקרבת. עתיד נצחי — שעלול להתנפץ בכל רגע. היא הכירה היטב את המעברים החדים הללו, מביטחון שאנן להתכווצויות של פחד: מלחמת עולם שלישית פורצת, אנדרה חולה בסרטן ריאות — שתי קופסאות סיגריות ביום זה יותר מדי, הרבה יותר מדי — או שהמטוס מתרסק. זו היתה יכולה להיות דרך נאה לגמור עם הכול: יחד ובלי עניינים מיותרים; אבל לא כל כך מוקדם, לא עכשיו. "שוב ניצלנו," אמרה לעצמה כשהגלגלים נגעו — קצת נחבטו — במסלול. הנוסעים לבשו את מעיליהם, קיבצו את החבילות והתיקים. המְתנה בעמידה. המתנה ארוכה.

"את מריחה את הריח של עצי הלִבנה?" שאל אנדרה.

היה מאוד צונן, כמעט קר: שש־עשרה מעלות, הודיעה הדיילת. ממרחק שלוש שעות וחצי, עד כמה קרובה פריז, עד כמה רחוקה, פריז שעוד הבוקר הדיפה ריח אספלט וחשרת רעמים, נמחצה תחת החום הכבד הראשון של הקיץ: עד כמה קרוב פיליפּ, עד כמה רחוק... אוטובוס העביר אותם — דרך שדה תעופה הרבה יותר רחב ידיים מזה שבו נחתו בשנת 63' — עד למבנה זכוכית בצורת פטרייה, שם נערכה בדיקת הדרכונים. ביציאה חיכתה להם מאשָה. ניקול שבה והתפלאה לגלות בפניה, היצוקות בתואם, את תווי פניהם הנבדלים כל כך של קלֶר ואנדרה. היא היתה רזה, אלגנטית, רק תסרוקת ה"פאה" הסגירה את המוסקבאיוּת שלה.

"איך עברה הטיסה? שלומךְ טוב? אתה בסדר?"

היא דיברה אל ניקול בצורת הפנייה הרשמית, אל אביה לא.2 זה היה טבעי, ובכל זאת משונה.

"תני לי את התיק."

גם זה היה טבעי. אבל כשגבר נושא את התיק שלךְ, זה משום שאת אישה; וכשאישה נושאת לך את התיק, זה משום שהיא צעירה ממך, ואז את מרגישה זקֵנה.

"שבי כאן ותני לי את שוברי המטען," אמרה מאשה בסמכותיות. ניקול צייתה. זקֵנה. ליד אנדרה היא נטתה לשכוח זאת, אבל ברגע זה המון דקירות קטנטנות הזכירו לה. "אישה צעירה ויפה," חשבה כשראתה את מאשה. היא נזכרה איך חייכה, בגיל שלושים, כשחותנה אמר את אותן המילים בדיוק על מישהי בשנות הארבעים לחייה. כעת, גם לה נראו רוב האנשים צעירים. זקֵנה. קשה להשלים עם זה. (אחד הדברים הנדירים שלא גילתה לאנדרה: אותה רוח נכאים משתקת.) "בכל זאת יש גם יתרונות," אמרה לעצמה. לצאת לגמלאות, זה נשמע קצת כמו להיות מושלך הצידה. אבל נחמד לצאת לחופשה מתי שרוצים; ליתר דיוק, להיות כל הזמן בחופשה. בחדרי הכיתה הלוהטים, עמיתיה להוראה רק התחילו לחלום על נסיעה לחופשה. והיא כבר נסעה. היא תרה במבטה אחר אנדרה, שעמד ליד מאשה, בין הנוסעים הנדחקים. בפריז הוא נתן ליותר מדי אנשים להשתלט על זמנו. אסירים פוליטיים ספרדים, עצירים פורטוגלים, נרדפים ישראלים, מורדים בקונגו, באנגולה, בקמרון, לוחמי מחתרת בוונצואלה, בפרו, בקולומביה — וזו רק רשימה חלקית — הוא תמיד היה נכון לבוא לעזרתם, ככל שעמדו לו כוחותיו. עצרות, הפגנות, אספות, עצומות, משלחות — הוא לקח על עצמו הכול. הוא היה חבר באינספור התאגדויות וּועדות. כאן איש לא יבקש את עזרתו. הם מכירים רק את מאשה. אין להם מה לעשות, חוץ מלראות דברים יחד: היא אוהבת לגלות איתו דברים, ואוהבת כשהזמן, שקפא בחדגוניות הארוכה של אושרם, שב וקולח במלוא רעננותו. היא קמה. היא רצתה להיות כבר ברחובות, תחת חומות הקרמלין. היא שכחה כמה ארוכות יכולות להיות ההמתנות בארץ הזאת.

"נו, המזוודות מגיעות?"

"בסוף הן יגיעו," אמר אנדרה.

שלוש שעות וחצי, חשב. עד כמה קרובה מוסקבה, ובה בעת, עד כמה רחוקה! איך זה שרק שלוש שעות וחצי מפרידות בינו לבין מאשה, והוא רואה אותה לעתים כה נדירות? (אבל כל כך הרבה מכשולים, ובראש ובראשונה מחיר כרטיס הטיסה.)

"זה הרבה, שלוש שנים," אמר. "בטח אני נראה לך זקן יותר."

"בכלל לא. לא השתנית."

"ואת יפה עוד יותר משהיית."

הוא הביט בה מוקסם. אתה חושב ששום דבר חדש כבר לא יכול לקרות לך, אתה משלים עם זה (וזה לא היה קל, גם אם הוא לא הראה דבר כלפי חוץ), והנה פתאום, אהבה גדולה וחדשה מאירה את חייך. בשעתו כמעט שלא התעניין בילדונת הפראית — היא נקראה אז מריה — שקלר היתה מביאה לו לכמה שעות מיפן, מברזיל, ממוסקבה. גם האישה הצעירה, שבאה לפריז אחרי המלחמה כדי להכיר לו את בעלה, נשארה זרה לו. אבל בנסיעה השנייה של מאשה, בשנת 60', קרה ביניהם משהו. הוא לא לגמרי הבין מדוע נקשרה אליו בעוצמה כזאת, אבל זה טילטל אותו. האהבה שניקול חשה כלפיו נשארה שופעת חיים, תשומת לב ושִמחה; אבל הם היו רגילים זה לזה מכדי שאנדרה יוכל לעורר בה את העליצות המסוּנוורת אשר שינתה באותו רגע, מן הקצה אל הקצה, את פניה החמוּרות־משהו של מאשה.

"נו, המזוודות מגיעות?" שאלה ניקול.

"בסוף הן יגיעו."

מה הטעם להיות קצרי רוח? כאן יש להם זמן בשפע. בפריז התייסר אנדרה מן השעות החולפות־בורחות להן, ונקרע בין פגישות, בייחוד מאז שיצא לגמלאות: הוא הפריז בהערכת הפנאי העומד לרשותו. מתוך סקרנות, מתוך שוויון נפש, לקח על עצמו המון התחייבויות שלא הצליח להשתחרר מהן. כעת, למשך חודש, יוכל לברוח מהן; הוא יוכל לחיות חסר כל דאגות, כפי שכה אהב, אהב יותר מדי, כי הלוא זה היה המקור לרוב דאגותיו.

"הנה המזוודות שלנו," אמר.