אי הזכרונות

האווירה בבית הקיץ של משפחת מרקונוס לא היתה יכולה להיות קרה יותר, גם לו סופת קרח המגיעה הישר מן הקוטב הצפוני נכנסה מבעד לדלתות המרפסת הפתוחות.

אנדריאס מרקונוס שלח מבט מצומצם אל אביו הישוב מעברו השני של שולחן האוכל, והשיב, "לא," קר וחותך בעוצמה שכזו, שהתריסים נטרקו בבת אחת על פניו הקשות והיפות.

אביו פלט אנחת תסכול. "אני לא מבין אותך!" מלמל. "אתה אומר לי שאתה מוכן ומזומן לקחת ממני שליטה מלאה, ואני יושב כאן מוכן ומזומן לתת לך אותה! אז מה הבעיה שלך–?"

לפי הערכתו של אנדריאס, הבעיה היתה פשוטה בתכלית הפשטות. "אני לא מתכוון להיכנע לסחיטה."

"זו אינה סחיטה, אלא חוש עסקי מפותח!" הטיח בו הגבר המבוגר. "אם גבר רוצה להצליח בעולם הזה, חייבת להיות יציבות בחייו האישיים! תחשוב על זה," התעקש. "אנחנו מקבלים החלטות בזק בטלפון הנייד, משפיעים מכובד משקלנו בדואר האלקטרוני – אף יש ביכולתנו לראות את קורבנותינו בעזרת טכנולוגיית הלוויינים. הסכנה שנסתחרר מהעוצמה שבידינו היא מיידית ומוחשית!"

"אתה מנסה לומר שאני מסוחרר מהכוח שבידיי?" דרש אנדריאס לדעת.

"אה" – אביו הניף את ידו בביטול – "אתה מודע היטב לעובדה שאתה מדהים כל אחד עם יכולתך לחשוב במהירות האור," התוודה לבסוף. "אך אני הייתי שם כבר לפניך, אנדריאס. אני יודע מה זה לטוס בגובה כה רב ולהסתכן בשריפת הכנפיים! כרגע, אני זה שמחזיק אותך על הקרקע במידה מסוימת, אבל מה יהיה כשאפרוש?"

"אני, בכבודי ובעצמי?"

זה היה כמו נפנף בסמרטוט אדום בפניו של שור זועם. אורסטס מרקונוס נע קדימה בכסאו, ארשת פניו של הגבר בן השבעים שהתקשחה במשך השנים, מסמרה את בנו במבט נוקב. "אל תדבר איתי בטון הסרקסטי הזה, אנדריאס," הזהיר קלושות. "אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. אמא שלך וילדיי האהובים קשרו אותי בעבותות אל עולמו הטוב של אלוהים. לך יש רק קשר רופף ביותר אל אישה מופקרת ביותר. זה לא מספיק!"

"אני לא מתכוון להתחתן שוב כדי לשמח אותך," השיב אנדריאס בקרירות.

"לא שימחת אותי גם בפעם הראשונה שהתחתנת!" ירה אביו בחזרה. "ולואיזה היתה טעות מרה, בעצמך הודית בכך."

דממה פתאומית השתלטה על אנדריאס והוא חש שהיא מקפיאה את שרירי פניו. הוא זקף את קשתות גבותיו העבות והמבהיקות. "מעולם," הדגיש כל הברה בנפרד, "לא אמרתי שלואיזה היתה טעות."

"הייתם יותר מדי צעירים ופוחזים," נבח אורסטס שבחר להתפשר, על אף שנראה בעליל שזה לא היה לרוחו. וזה רק המחיש עד כמה היתה הרברבנות שלו כיסוי לכוחו ההולך ונחלש בפני יכולתו השכלית המתעצמת של בנו.

ועל כן השתדל אנדריאס להימנע מעימותים שכאלה. הוא יותר מדי כיבד את הזקן ולא נהנה לגרום לו להרגיש את המגבלות של גילו המתקדם.

מכל מקום, כרגע המצב היה שונה. נושא זה היה טריטוריה אסורה ואביו ידע זאת היטב. אף אחד לא העז להזכיר את שמה של לואיזה מבלי לחוש את צליפת הקור המקפיא שבתגובתו. ואף אחד לא הזכיר את נישואיו הבטלים!

באנחה כבדה התרומם על רגליו ושמט את המפית שלו. הוא הסתובב וחצה את החדר במרץ ופנה אל בר המשקאות, גופו דק הגזרה לפות בחליפת הערב הרשמית שאמו התעקשה שהגברים שלה ילבשו תמיד לארוחת ערב בבית.

בית, הרהר בינו לבינו, ושלח מבט חותך סביב חדר האוכל האלגנטי שבווילה השוכנת על האי, אשר בצורה זו או אחרת היתה בבעלות המשפחה מאז שמרקונוס כלשהו היה קיים עלי אדמות.

בית נופש על אי שבו ביקר עתה רק לעיתים רחוקות ביותר. מקום אשר אליו אביו נאלץ לשלוח לו הזמנה כמעט מלכותית ומפורשת על מנת שיופיע שם! הוא הבין, כמובן, מדוע הוזמן, שאם לא כן, היה מוצא תירוץ דחוף להימצא במקום אחר. הוא אף הבין מדוע אימו התנצלה והשאירה אותם לבדם מיד לאחר הארוחה.

מועד פרישתו של אביו מהמרוץ המטורף והרצחני של בניית האימפריה כבר חלף מזמן. הגיע הזמן שאורסטס מרקונוס הכביר יפנה את מקומו ויאציל את השליטה לבנו בכורו.

בעבור מחיר לא קביל.

"אני גאה בך, אנדריאס," ניסה אביו לרצותו. "אתה צלע מצלעותיי, דם מדמי! אך אם אתה רוצה לצעוד בנעליים שלי, אני נאלץ לדרוש שתמצא לך אישה חדשה שתקצץ את נטייתך ל – "

"אני כבר נשוי," חתך אנדריאס והרים את בקבוק הברנדי.

"מצב שניתן לשנותו במהרה," אמר הגבר המבוגר, ובכך ביטל בהינף יד את הבעיה החוקית המשתמעת מכך. "עורכי-הדין שלי יטפלו בזה – "

"עורכי הדין שלך?" כשנפנה בפראות לעבר אביו, הניצוץ שהכה בעיניו הכהות גרם לאביו להוסיף במהירות, "רק כדי לבצע את הבירורים הראשוניים עבורך, כמובן."

"כמובן," הוא פנה שוב לעבר הבקבוק, "אך לא ללא הסכמתי."

המסר היה ברור. אביו פלט נשיפה ארוכה. "חמש שנים הן זמן ארוך למדי להתאבל על עבר שאינו ניתן לשינוי."

באמת? אנדריאס מזג לעצמו ברנדי לכוס קריסטל נמוכה ובחר להתעלם מהערה טעונה אחרונה זו.

"הגיע הזמן להתקדם הלאה ולבנות לעצמך חיים חדשים על היסודות האיתנים שאני מציע לך כאן, עם אישה טובה שתעזור לאפס אותך – בנים נוספים!"

החלק האחרון של אותה הצהרה חסרת טקט או טעם נאחזה בקרביו של אנדריאס כלפיתת אגרוף אלים. "אתה גם רוצה כוס?" הצליח לשאול בקור רוח.

"לא!" נבח לעברו אורסטס. "אני רוצה שתקשיב לי! החיים שאתה מנהל בימים אלה לא בריאים! אתה מעציב כך את אמך וגורם לי לייאוש!"

"אם כך, קבלו את התנצלותי הכנה."

"אני לא זקוק להתנצלויות שלך!" אביו זינק לרגליו, מטר ושישים סנטימטר גובה של גבר יווני חסון ונמרץ בעשור השביעי של חייו, מוכן ומזומן להתעמת עם מלוא המטר ותשעים ומשהו של בנו בן השלושים, יפה התואר והבנוי לתלפיות. "אני עדיין האבא שלך ולא מעניין אותי כמה שאתה מחזיק מעצמך בימים אלו, אתה עוד מוכרח להקשיב להיגיון שבדבריי!"

"כשתאמר משהו שארצה לשמוע!"

החיתוך הזועם של קולו הדהד בחדר האוכל האלגנטי. בדממה שרעמה בעקבותיו, לקח אנדריאס שאיפת אוויר מתוחה ותוססת בידיעה ברורה ונרגזת שבכל רגע עלולה אמו להיכנס ולדרוש לדעת מה הולך כאן!

הוא החליט לסגת מן המערכה. הוא הסתובב על עקביו ויצא מבעד לדלתות שהובילו אל המרפסת. מאחוריו, שמע את אביו זורק את כיסאו ומתכווץ בכעס. הוא עמד ושלח מבט זועם אל עבר הגנים הנרחבים של הווילה שהשתרעו עד לאוקיינוס הכהה והמשיי שמעבר להם, מבטו העגמומי והרושף התמקד בשורת אורותיהן של ספינות המעבורת שזה אך החליקו אל תוך שדה ראייתו.

מכיוון שלא היה די מקום למסלול המראה על האי, הוסיפו ספינות המעבורת השבועיות עורק חיים חיוני לאי אריסטוס הקטן. תוך כשעה, העריך אנדריאס מתוקף שנים ארוכות של ניסיון, הנמל הקטן של העיר יתמלא בפעילות תוססת כשהעברתם היעילה של מכוניות, משאיות, סחורות ואנשים תתפוס תאוצה. שעתיים לאחר מכן תפליג לה המעבורת לדרכה ותניח לאי לחזור לקצב החיים השגרתי והרגוע שלו.

הוא אהב את זה כך. הוא שאב הנאה מהידיעה שללא קו גישה אווירי שיש בו כדי לפתות את המון התיירים לכאן, חלק קטן זה של יוון ייוותר פשוט יווני. בעיצומה של עונת הקיץ מצאו לכאן את דרכם נופשים מעטים, אך על פי רוב הם כלל לא הפריעו. למרות יופיו הרב של האי, לא היה לו מה להציע לרוב המבקרים כדי למלא את זמנם במשך שבוע שלם עד לשובה של המעבורת. לו לא היו בני משפחת מרקונוס העשירה והמיוחסת, שלהם הליקופטרים פרטיים שהטיסו אותם אל האי וממנו כאוות נפשם, סביר להניח שגם הם לא היו מרבים להגיע לכאן.

רחשי תזוזה הבהירו לו שאביו בא להצטרף אליו.

"לואיזה היתה – "

"אשתי ואם בני," השלים אנדריאס. "ואתה טועה אם אתה חושב שגילי הצעיר או גילה הצעיר של לואיזה הפכו את ההתמודדות עם מה שקרה לפני חמש שנים לקלה יותר, מפני שזה לא כך."

"אני יודע את זה, בן," הודה אורסטס בצרידות, "ובדיוק בשל כך הנחתי לנושא במשך זמן כה רב."

אנדריאס שמיקד את תשומת ליבו בשיירת האורות של המעבורות, נאלץ להשתלט על עצמו כדי לא לפלוט הערה חותכת, שכן אביו למעשה, מעולם לא הניח לנושא. הוא לא הניח לנושא כשלואיזה הגיעה לחיות כאן ככלתו הצעירה וההרה. והוא לא הרפה גם בשעה שעלתה אפופת יגון על המעבורת בכדי לעזוב את האי לצמיתות.

הכול לטובה, היה המשפט שאורסטס השתמש בו אז. הכול לטובה, חזר וצץ בכל פעם שהאיש המבוגר ניסה להעלות את נושא הגירושים.

גירושים, שנה אנדריאס לעצמו בשעה שנעץ מבטים באותם אורות מעבורת מקוללים. הרי לכם מילה שממאיסה את עצמה. איך אמור אדם להתגרש מאישה ששכבה בזרועותיו לילה אחר לילה ואהבה אותו בכל מבט ומגע ואנחה חרישית שהשמיעה? איך מתגרשים מהמראה שלה בהביאה את ילדך לעולם?

ואיך אתה אמור לגרש מעצמך את המחזה של האישה הממאנת להתנחם ביום שטמנת את ילדה באדמה?

לא עושים זאת. לומדים לחיות עם זה. יומם וליל חיים עם זה. יומם וליל סורקים את הזכרונות מבעד לקלידוסקופ: חלקם קלילים, חלקם אפלים, חלקם כה בלתי נסבלים שמשתוקקים לכבות את המחשבות. והמשפט הכול לטובה הפך לעלבון צורב בדיוק כמו המשפט הגיע הזמן להמשיך הלאה. וכיצד אתה אמור להתגרש מכל היגון והעצב ולהמשיך הלאה בחייך כאילו שכל זה מעולם לא קרה?

לא עושים זאת. פשוט לומדים לחיות עם זה.

"אנדריאס – "

"לא." בטון קר כקרח פנה עתה להניח את כוסו. "השיחה הזו הסתיימה."

"זה ממש טירוף!" התפרץ המבוגר כשסבלנותו פוקעת. "הנישואים שלך גמורים! תשלים עם זה! תתגרש ממנה. תמשיך הלאה!"

בהבעה קודרת ומאובנת פנה ממנו אנדריאס וחצה את המרפסת, צעדיו הארוכים הובילו אותו במורד המדרגות אל הגן ואל החשכה האופפת אותו. שני רגעים לאחר מכן כבר היה ישוב מאחורי ההגה של מכונית הספורט הפתוחה שלו, והתרחק משם בתאוצה.

הוא לא היה צריך לבוא הנה, נזף בעצמו כשנהג במהירות במורד שביל הגישה מהבית. היה עליו להתעלם מהזמנתו של אביו ולעשות את שהוא נוהג לעשות בדרך כלל בעונה זו, כלומר, להתרחק מהאי המקולל הזה ככל שניתן!

פיו המתוח התכווץ בחוזקה לנגד שיניו כשבעל כורחו נאלץ לעצור ולאפשר לאיש זקן עם חמור מדדה ועגלה לעבור את הכביש.

החיים במלוא האידיליה שלהם, הרהר בציניות. חמור, עגלה ובקבוק אוזו מוחבא אי שם. פיסת אדמה קטנה במעלה הגבעות ואישה שמנה וביתית שמחכה לו, כמה עצי זית, אי אילו תרנגולות ועדר קטן של עיזים לדאוג לו.

ובמילים אחרות, דרך חיים כה שונה ומרוחקת מדרך חייו שלו, שקשה להאמין שהוא והאיש הזקן הזה נולדו על אותו אי יווני.

כמו גיר וגבינה, חשב בליבו. כמו ישויות זרות זו לזו שרק במקרה מוצאות את עצמן חולקות את אותה פיסת אדמה.

כפי שהוא ולואיזה היו כשהוא היה הצעיר היהיר בן העשרים שחזר הביתה לחופשת קיץ ארוכה מהאוניברסיטה, והיא הבחורונת המתוקה בת השבע-עשרה המבלה שישה שבועות עם משפחתה בווילה שכורה על החוף.

שישה שבועות ששינו את חיי שניהם לעולמים. הוא לא הצליח לשמור את ידיו לעצמו והיא היתה כה נוחה להתפתות.

צעיר טיפש, עיוור ופזיז, אנדריאס גינה עתה את אותה תקופה חסרת אחריות בחייו. הם התאהבו זה בזו כמו זוג עכברונים עיוורים וקוממו עליהם שתי חזיתות התנגדות משני עולמות שונים! שלוש שנים לאחר פגישתם הראשונה התבגרו שניהם כל כך, שהזקן בעגלתו ואשתו הביתית והשמנה נראו – הרגישו – צעירים עתה יותר מאשר הוא ולואיזה היו אז.

קללה עסיסית התמקמה במורד גרונו והוא נכנע ופלט אותה. הוא הכניס את המכונית להילוך והחל שוב לנוע, חש בחומו המשיי של הערב הקיצי טופח על פניו במידה רבה כפי שחש באותו לילה הרה גורל שבו נסע בדיוק באותה דרך העירה. כוונתו היחידה אז היתה להיפגש עם חברים בבר בנמל, שם נהגו להתפנק בתעסוקה החביבה עליהם – שתיית בירה ושיחות על מכוניות מהירות ונשים מהירות עוד יותר בשעה שצפו בכניסת המעבורת השבועית לנמל.

הוא כלל לא ציפה לראות בלונדינית ארוכת שיער ורגליים יורדת מהמעבורת לבושה בחצאית מיני תכולה בהירה ובחולצת בטן קטנטנה שבקושי הצליחה להסתיר את תפיחת שדיה הרכים. עיניים כחולות בוהקות, זכר, והעור הכי מדהים וחלק שהאדים כאש כשקלטה שהם כולם נועצים בה את עיניהם. היא אחזה בידו של אחיה הצעיר שהתמהמה מאחורי הוריה, מפני שהילד בן התשע רצה להביט עוד קצת בשאר הספינות העוגנות על המזח.

ושם הוא ישב לו, זכר אנדריאס, שרוי באמונתו היהירה שהוא מלך, ולמרות זאת כה נדהם ממראיה, שלא נותר לו אלא לסבול מחלומות לוהטים אודותיה, חלומות שבסופו של דבר שלחו אותו לחפש אותה ברחבי האי למחרת היום.

פיו הקשוח התעקם עתה בחיוך מר. הוא מצא אותה משתזפת על החוף בחזית הווילה השכורה. לקח להם שעתיים להתאהב בטרוף זה בזו, שבועיים לפני שנכנעו לתשוקותיהם הלוהטות ולבסוף לקחו את יחסיהם שלב אחד הלאה ובעקבות זאת עברו עליהם עוד שבועיים של אהבה פרועה וחסרת מעצורים, ואז שבועיים של גיהינום ברגע שלואיזה אמרה לו שהכניס אותה להיריון.

הוריה תיעבו אותו. הוריו תיעבו אותו – אך תיעבו את לואיזה יותר.

"הם חושבים שאני פרוצה קטנה וזולה..."

אנדריאס התכווץ לזכר אותן מילים כואבות שפרצו מגרונה. באותה תקופה, אף לא היה ביכולתו להכחיש את ההאשמות, מפני שהוריו אכן חשבו עליה כך. הוריה ראו אותו כילד תפנוקים מיוחס, חסר מעצורים ומפתה ילדות קטנות, אך הוא היה מסוגל לשאת זאת, מפני שהיה אדיש לחלוטין לדעתם עליו. לואיזה, לעומת זאת, לא היתה מסוגלת לשאת את דעתם הנחותה של הוריו אודותיה.

"הם ילמדו לאהוב אותך כפי שאני אוהב אותך כשתלדי את נכדם הראשון," שמע את עצמו מבטיח לה ביהירות חסרת האחריות של נעוריו.

בגיל עשרים ושתיים, היה מאוד נוח להאמין שהאהבה תצליח לנצח את הכול. במבט לאחור ועם שמונה שנים שנוספו לעשרים ושתיים שנותיו אז, היה חייב עתה להודות, שלו היה עליו לחיות אז בנעליה של לואיזה, היה נוטש את חיי הנישואים שלהם הרבה לפני שהיא עשתה זאת.

ייתכן שהיה עליה לברוח מוקדם יותר. לו היתה עושה זאת, ייתכן שבנם היה עדיין חי, ולו עצמו היה עוד משהו חוץ מהכאב הזה שנאלץ לחיות עימו יומם וליל בנוסף ל –

הוא עצר את המכונית.

ויצא ממנה.

פסע הרחק ממנה בכתפיים מתוחות כמטילי ברזל.

הוא עצר בקצה של חצי האי שהפריד את עיר הנמל לשמאלו מהווילות המפוארות שהשתרעו לאורך החוף לימינו. הוא תחב את ידיו בכיסי מכנסי המשי השחורים שלו ומיקד שוב את מבטו הקודר בשורת אורות המעבורת.

הגיע הזמן להניח לעבר ולהמשיך הלאה, אמר אביו. אנדריאס השתוקק שמישהו כבר יראה לו איך, לעזאזל, משתחררים וגורמים לעבר להניח לך.

האם לואיזה השתחררה ממנו? השאלה צלפה בפניו הקודרות כקוצו של שוט. איך יוכל לדעת? איך, לעזאזל, יוכל לדעת משהו אודותיה בשעה שאין ביניהם כל קשר כבר חמש שנים? עד כמה שהוא יודע, ייתכן שהיא כבר חיה עם איזה בחור אנגלי יציב ומהוגן, מעניקה לו את אותן נגיעות אהבה רכות וחיוכים ו –

שרירי בטנו התכווצו – כל כולו התכווץ: פיו, לסתו, גרונו, חזהו, חלציו...

אוסף את עצמו ומפנה עורף לרגשות שאיימו לכרסם בו בכל פה, משך אנדריאס בעניבתו וצעד בחזרה למכוניתו. פס המשי הכהה החליק מצווארון חולצתו ונחת על מושב הנוסע שלצידו. הוא הוסיף לכך את הז'אקט שלו ואף מחפתי החולצה המוזהבים והמשובצים יהלומים קטנים נפטר בצורה דומה. רגע לאחר מכן ישב שוב מאחורי ההגה ונסע העירה כשצווארו הכהה מבצבץ מבעד לצווארון חולצתו הפתוחה ושרווליו המופשלים חושפים זרועות כהות ומכוסות פלומת שיער, וכל כולו ממוקד בדבר אחד בלבד.

למצוא בר ולהשתכר עד-דלא-ידע כדי לעצור את שטף הזכרונות.

לואיזה הניחה את זרועותיה על מעקה המעבורת והביטה באורות המכונית שחלפו מעבר לקצה חצי-האי שהיווה מחסום טבעי בין עיר הנמל הקטנטנה של האי לבין הבתים המפוארים יותר שהתפרשו בתפזורת אורות מנצנצים לאורך צידה השני של הגבעה. לו היתה מתאמצת, היה ביכולתה להבחין באורות הווילה של משפחת מרקונוס – אך היא לא התאמצה במיוחד. הווילה הזו אולי היתה פעם ביתה, אך עתה לא הרגישה כל שייכות אליה.

אנחה התהפכה בקרבה כשנשענה על מעקה המעבורת והרוח החמימה ליטפה את שערה הארוך והזהוב והעיפה אותו מפניה. פעם בשנה במשך חמש השנים האחרונות נהגה לעשות את עליית הרגל הזו כדי לבקר את מקום מנוחתו של בנה, אך אף לא פעם אחת דרכה כף רגלה על אדמת מרקונוס. היה זה כאילו שברגע שעזבה את אנדריאס, ניתקה בכך כל קשר שהיה לה אל השם מרקונוס.

השיבה לכאן פשוט החזירה אותה אל בנה.

"הכול בסדר?" שאל קול מחוספס לידה.

כשהפנתה את ראשה להביט אל הבחור הכהה, הצעיר והגבוה, שאף נראה טוב למדי ואשר קרב ונעמד לצידה, לואיזה הבחינה במבט המודאג שבעיניו וחייכה אליו.

"אני בסדר," השיבה. "אל תדאג לי, ג'יימי. אני באה לכאן לעיתים מספיק תכופות מכדי שזה יגרום לי למתח רב מדי."

והזמן מרכך את הכאב, הוסיפה בשקט כשהפנתה את ראשה להביט באורות המכונית שנעלמו משדה ראייתה במורד צידו השני של חצי-האי. המכונית נמצאת בודאי בדרכה לפגוש את המעבורת, העריכה בליבה. עד שדלתות המעבורת תפתחנה, יהיה הנמל הקטן הומה פעילות, בתי הקפה והברים שלאורך קו המים יתססו באווירה החגיגית שפקדה את האי פעם בשבוע באופן קבוע.

"אתה זוכר משהו מכל זה?" שאלה את אחיה הצעיר.

הוא היה כה צעיר כשהגיעו לאי בפעם הראשונה, ותראו אותו עכשיו, חשבה לואיזה בחיבה כשרכן בגופו הארוך כדי שיוכל להניח את זרועותיו על המעקה לצידה. הילדון הדקיק בעל פלומת השיער הבלונדינית גדל והפך לחתיך רציני – צעיר ומלא חיים. שערו כבר לא היה בלונדיני, אלא כהה וגזוז לפי מיטב האופנה האחרונה, תווי פניו המושכים ניסו בכוח להשיל את אחרוני סימני הרוך התינוקי שעדיין נותרו סביב לחייו.

"אני זוכר שעמדתי לידך, בערך כאן וצפינו במעבורת שהקיפה את הגבעה," מלמל.

"כלומר אתה מתכוון שנתלית על המעקה בהתרגשות היסטרית," הקניטה אותו. "אני כל כך פחדתי שתיפול למים, שתפסתי את חגורת הג'ינס שלך בפראות."

ג'יימי חייך, ושיניו הצחורות הבהיקו בקסם גברי-ילדותי. "אמא ואבא היו חסרי תועלת. חיידק החופש כבר דבק בם והם עסקו בגיפופים ולא היו שמים לב אם היינו שנינו נופלים למים."

עיניה התכולות של לואיזה התרחבו. "אתה זוכר את זה?"

החיוך שלו הפך לעווית מרירה. "אני זוכר יותר מדי מהזמן ההוא, אם את רוצה לדעת את האמת. כמו למשל, שפגשת את אנדריאס ויצאת מדעתך בגללו, ואז את כל הטירופים שנבעו מכך שלבסוף הסתיימו בכך שנטשו אותך כאן."

"לא ננטשתי כאן!" מחתה לואיזה.

"ההורים שלנו נטשו אותך אצל משפחה יוונית זוועתית."

"זה ממש לא נכון – "

"ואחר כך גם אנדריאס נטש אותך."

"כי היה עליו לסיים את לימודיו," הסבירה לואיזה.

"בגלל שהוא הכניס אותך להיריון," אמר ג'יימי גלויות, "התחתן איתך בעל כורחו, ואז ברח – הפחדן."

"ג'יימי!" נדהמה אחותו. "תמיד חשבתי שחיבבת את אנדריאס!"

"זה נכון," משך בכתפיו, "עד שהוא פגע בך כשזרק אותך מחייו."

"הוא לא זרק אותי משום מקום," הכחישה לואיזה שהיתה המומה מכל הדברים שיצאו ממנו. "עזבתי את אנדריאס מרצוני החופשי. ואני מתה לדעת, ג'יימי, מדוע הזמנת את עצמך להצטרף לנסיעה הזו אם אתה עדיין מרגיש כל כך נורא בקשר לכל מה שקרה אז!"

אחיה עזב את המעקה, הזדקף ותחב את ידיו בכיסי מכנסי הג'ינס הרפויים והרחבים שלו. "בשביל ניקוס," השיב לה. "רציתי לכבד את זכרו של ניקוס ואני יודע שברגע שאתחיל ללמוד, לא תהיה לי הזדמנות במשך שנים..." הוא שאף נשימה עמוקה "...ואני גם די מחכה לפגוש את אנדריאס פנים מול פנים כדי להכניס לו אגרוף."

לואיזה לא הצליחה להתאפק ופרצה בצחוק. "הוא יהרוג אותך לפני שתספיק להרים את היד," לעגה. "שכחת שהוא בגובה מטר תשעים ומשהו ובנוי כמו טנק?"

"גם אני מתאמן," השיב אחיה בעקשנות.

"התאמנת כדי להחטיף לאנדריאס?"

"לא," הוא נע באי נוחות, מפני שידע שאחותו מבינה היטב שהוא מתאמן בעיקר כדי להרשים את הבחורות, "אבל אני עדיין מת להזדמנות להחטיף לו."

"וזה מפני שאתה מאמין שיש לך – איזו זכות?"

סנטרו השתרבב לפנים. "זכות של אח שאף פעם לא הבין למה אבא לא הכניס לאנדריאס מכות רצח לפני שנים כשנטש אותך במצב שהיית בו."

מוכת אבל, במילים אחרות, נזכרה לואיזה בדכדוך, כל כך ממאנת להתנחם שאנדריאס נמנע מנוכחותה כדי לעבוד על רגשי השכול שלו במקום אחר. כשבסופו של דבר נכנעה ללחץ והניחה להוריה לקחת אותה איתם בחזרה לאנגליה, ציפתה שאנדריאס ינסה להשיב אותה, אך הוא לא עשה זאת...

היא נענעה בכוח בראשה ועצרה במחשבותיה מלהחליק אל דרך החתחתים ההיא. להיזכר איך בסופו של דבר רצה בחזרה אליו רק כדי לגלות איך מצא דרך לנחם את עצמו, היה משחק של שוטים, אמרה לעצמה.

"אז נראה לי שאין לך מזל, מפני שאנדריאס לא יהיה כאן," הודיעה לאחיה. "אמו כתבה באימייל שלה שהוא בתאילנד. ומכיוון שהנסיעה הזו נוגעת לניקוס ולא לאנדריאס," הוסיפה בקצרה, "אני אשמח אם תשמור את הרהורי הנקמה שלך לעצמך."

ובכך נפנתה בחזרה אל מעקה המעבורת, מכווצת את גבותיה ותוהה מדוע הטריחה את עצמה לגונן כך על אנדריאס כשלמעשה הסתבר שהוא בוגד, חלש אופי, חסר תקנה ובלתי נאמן –

ג'יימי נע באי נוחות לצידה. "סליחה," הפטיר.

"תראה," אמרה בשקט, "אנחנו פונים אל הנמל..."

ואכן, המעבורת הפנתה את חרטומה מעבר לקצה האי, והעיר על מקבצי בתיה היפים המסוידים בלבן שחבקו את שיפולי הגבעות צפה לאיטה ונגלתה לעיניהם. אורות מבתי הקפה והברים הפתוחים אל הרחוב זהרו בנוגה רך בערב החמים ומוסיקה יוונית נישאה על פני המים הדוממים, מקדמת אותם בברכה.

הרוח החמימה ניסתה בכל כוחה לרכך את הפראות שבפניו של אנדריאס כשנסע במורד הגבעה אל העיר, רצועת הזהב של שעונו הבהיקה לנגד פלומת השיער שעל פרק ידו, והוא חלף מתחת לשורת הפנסים שהאירה את הרחובות הצרים. כשהפנה את המכונית אל הרחוב המקביל לנמל, טפחה על פניו המוסיקה היוונית המוכרת משורת בתי הקפה והברים הזרועים לאורך צידו השני של הרחוב.

המעבורת תקדים אותו, ראה כשזחל בקצב צב ותר אחר חנייה ברחוב שמכוניות מכל סוג שיעלה על הדעת חנו בו פגוש אל פגוש בצפיפות רבה. למזלו הרב, משאית ישנה בדיוק פינתה את מקומה בין שורת הרכבים החונים והוא טס במהירות אל המקום שהתפנה, כיבה את המנוע ופשוט ישב נשען לאחור בכיסאו שקוע בהרהורי נפשו הקודרים, מבטו ממוקד בזרם בני האדם המזדחל לו מטה ממדרגות סיפון המעבורת יחד עם הפריקה של המשאיות והמכוניות.

לא היה לו מושג מדוע הוא עדיין יושב שם במקום לצאת כבר לעבר אחד הברים, כפי שהבטיח לעצמו. למעשה, גם לא בדיוק הבין מדוע בכלל נסע העירה. התאווה העזה למצוא בר ולהשתכר היתה תגובה אימפולסיבית, הודה, תגובה שנבעה מדרכו הישנה להתמודד עם זכרונות שלא אבה להתעמת עימם. אך עברו כבר שנים רבות מאז נהג להטביע את יגונו באלכוהול. בימים אלה העדיף להשקיע את עצמו בעבודה ו –

לפתע, נעצרו מחשבותיו באחת. ליבו נעצר אף הוא, כל שריר בגופו ננעל בחוזקה כשעיניו התמקדו באישה צעירה שירדה מהמעבורת והרוח החמה ליטפה ברוך את שערה המשיי והזהוב והעיפה אותו סביב תווי פניה העדינים.

פנים שלעולם לא יוכל לשכוח. פנים שרדפו אותו במשך חמש שנים ארוכות.

זו היתה לואיזה. לואיזה ירדה מהמעבורת לבושה במכנסיים לבנים רפויים ובחולצת טריקו בצבע תכלת.

היא שבה הביתה, היתה המחשבה שהבזיקה בראשו.

ג'יימי תפס פיקוד על שני תרמילי הקנבס הגדולים שלהם. לואיזה לבשה את תרמיל הגב הקטן שלה על גבה ובידיה נשאה גם את תרמילו הקטן של אחיה וכך הצטרפו שניהם אל הזרם היציב של בני האדם שעשו את דרכם במורד המעבורת.

היה כיף להרגיש את מגע האדמה היציבה שוב, אך ריח אדי הדיזל השרוף שנדפו מהפריקה והטעינה שהתרחשה סביבם, גרם להם להתרחק במהירות כדי לשאוף אוויר צח.

"אני חייב להטעין את הטלפון הנייד שלי," הודיע ג'יימי ברגע שהגיעו לפיסת רציף פנויה בקרבת הרחוב. "את חושבת שאפשר לעשות את זה באחד הברים כאן?"

"זה אמנם מקום די מנותק יחסית, אבל נראה לי שהם כבר שמעו על טלפונים ניידים," השיבה אחותו ביובש. "נסה את הבר שממול," הציעה. "לא אמרת שטענת אותו לפני שעזבנו את אנגליה?"

פניו של אחיה לבשו ארשת מתריסה. "כבר השתמשתי בזה במיסרונים לחברים."

"זרוק את התיקים כאן לידי," אמרה לו. "קוסטס עוד לא הגיע לאסוף אותנו, אז אחכה לך כאן."

"בסדר." הוא הניח את שני התרמילים הכבדים לרגליה, ולפתע התנפל עליה בחיבוק דובי. "מצטער על מה שאמרתי קודם. לא התכוונתי להרגיז אותך."

"אני יודעת שלא התכוונת." לואיזה הדביקה נשיקה מהירה וסלחנית על אחת מלחייו. "נו, לך."

בחיוך, נפנה ג'יימי ללכת ומצב רוחו שב לקדמותו, ולואיזה השיבה קווצת שיער סוררת למקומה ובינתיים הציצה במורד הרחוב וחיפשה את המרצדס הכסופה של משפחת מרקונוס. הויתור היחיד שעשתה לטובת היותה שייכת עדיין לשם מרקונוס היה, שאף פעם לא הגיעה לכאן מבלי ליידע מראש את חמותה, כדי שאיזבלה תוכל לוודא שאנדריאס לא יהיה בסביבה.

לא שציפתה לראותו כאן. למען האמת, חשדה שאנדריאס הוזהר מראש אודות ביקוריה כאן ותמיד דאג להיעלם.

מצב מטורף לגמרי, חשבה באנחה כשהניחה את תרמילו של ג'יימי מעל לשני התיקים האחרים והסירה מגבה גם את תיק הגב שלה. האם איזבלה חששה שהיא עומדת לזרוק את עצמה שוב לרגלי בנה יקירה אם יפגשו שוב?

ויותר חשוב, האם אנדריאס חשש?

היא הזדקפה ושלחה מבט נוסף לעבר הרחוב הומה האדם בחיפושיה אחר קוסטס. האיחור לא הלם את אופיו של משרת המשפחה הזקן. על פי רוב, נהג לחנות בחוץ במקום קרוב ובולט כשמכסה תא המטען כבר –

בדיוק אז ראתה אותו וראשה התרוקן לפתע, הכול התערבל בו למשך כמה דקות מסחררות עד שבבת אחת הצליחה להתמקד בדמותו הכהה, הגבוהה והיציבה.

הוא עמד פחות משני מטר ממנה, שעון על מכונית ספורט בעלת גג נפתח. חולצה לבנה ומבהיקה, מכנסיים שחורים, עור כהה וזוהר. ליבה זינק לנגד צלעותיה והמשיך להלום בה בפראות. בדקות המסוחררות שחלפו, ניסתה לשכנע את עצמה שזה לא הוא. זה בלתי אפשרי, אמרה לעצמה. הוא בתאילנד. היא חולמת אותו, מפני שהוויכוח עם ג'יימי שתל אותו בראשה!

אך אז הוא נע, וכיווץ את כתפיו הרחבות בחולצתו כשהתרחק מגוף המכונית השחור והבוהק באותה תנועה נושנה, חייתית, גמישה וחיננית כל כך שהיתה כה חרוטה בזכרונה. החום שהציף אותה שלח גל בוער במורד חזה. זה היה פיזי, מיני, עוצר נשימה וכל כך מוכר.

"אנדריאס," התנשפה בלחישה נרעדת.

"לואיזה," השיב לעומתה בצרידות.