אי של סודות

1

קולו המקפיא של לוק מקאליסטר הדהד במשרדו של עורך הדין, "אולי אתה יכול להסביר לי למה אבי החורג התעקש על התנאי הזה."

ברוס קלר התאפק שלא לנוע באי-נוחות בכיסאו. הוא הזהיר את טום הנדרסון מפני ההשלכות האפשריות של צוואתו השערורייתית, אבל חברו הוותיק אמר בסיפוק, "הגיע הזמן שלוק ילמד שבחיים צריך להתמודד לפעמים עם מצבים שאין לנו שליטה עליהם."

במהלך ארבעים שנות דיון בצוואות עם משפחות אבלות, קרה לא פעם שברוס הוכה בתימהון, אבל הוא מעולם לא הרגיש מאוים לפני כן. קולות התנועה המוכרים של הרחוב הקטן הניו-זילנדי התעמעמו כשפגש את עיניו האפורות הנוקשות של בנו החורג של טום.

הוא זקף את כתפיו והתאמץ להירגע. שליטתו העצמית המפחידה של מקאליסטר היתה ידועה.

"טום לא הסביר לי," אמר בתקיפות.

הגבר מעברו השני של השולחן הסתכל למטה בהעתק הצוואה שלפניו. "אז הוא סירב לתת איזשהו הסבר לתנאי שלו – שלפני שאקבל שליטה מלאה על הנדרסון החזקות ותשתיות, עלי לבלות שישה חודשים בחברתה של ה... של ג'ואנה פורמן."

"הוא סירב בכלל לדון בעניין."

מקאליסטר ציטט מתוך הצוואה: "ג'ואנה פורמן, מי שהיתה בת-לווייתי במשך השנתיים האחרונות." פיו התעקל. "זה לא מתאים לטום להיתמם כל-כך. הוא כינה אותה בת-לוויה, אבל הוא בטח התכוון לפילגש."

לרגע אחד נצבט לִבו של עורך הדין מרחמים על האישה. תודות למזלו הטוב הוא היה יכול לדבר בכנות, "כל מה שאני יודע לגביה," הוא אמר בנימה עניינית, "זה שהדודה שלה היתה סוכנת הבית של אביך החורג באי רוֹטוּמה עד שנפטרה. ג'ואנה פורמן טיפלה בה במשך שלושת החודשים האחרונים לחייה."

"ומאז היא נשארה שם."

נימת הזלזול בקולו של לוק הכעיסה את עורך הדין, אבל הוא נמנע מלומר משהו נוסף בנושא.

לא משנה איזה תפקיד מילאה ג'ואנה פורמן בחייו של הנדרסון, היא היתה חשובה לו – חשובה לו עד כדי כך שהוא דאג שלעולם לא יחסר לה כלום אף שידע שהדבר יעורר את זעמו של בנו החורג האימתני.

כתפיו הרחבות של מקאליסטר הזדקפו והזכירו לגבר המבוגר את אמו של לוק, הצרפתייה האריסטוקרטית והאלגנטית. ברוס אמנם פגש אותה רק פעם אחת, אבל הוא מעולם לא שכח את התנהגותה המלוטשת ואת חוסר החמימות המוחלט שהפגינה. היא היתה כה שונה מטום, הניו-זילנדי התוסס והנועז שאהב את החיים הטובים, ונהנה מהם מאוד בזמן שהקים חברה כלל-עולמית למגוון שיטות בנייה.

ברוס ניסה ככל יכולתו לשכנע את טום שהצוואה הבלתי צפויה הזאת תעורר סערה, ואולי אפילו תובא לערעור בבית משפט, אבל חברו היה נחוש לגמרי בדעתו.

כאדם הוגן הסכים ברוס שמערכת יחסים בין גבר בן שישים לאישה הצעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה, אם להשתמש במונחים של נכדתו הצעירה - זה מגעיל. בלי להרגיש התעקל פיו לחיוך, ומיד התיישר כשנשלח אליו שוב המבט האפור הקר.

"אני לא חושב שיש משהו משעשע במצב הזה," לוק אמר בכעס.

ברוס ענה בקול הכי יבש שלו, "אני מבין שזה הלם בשבילך. הזהרתי את אביך החורג שזה מה שיקרה."

"מתי הוא כתב את הצוואה הזאת?"

"לפני שנה."

מקאליסטר דחף את המסמך לפניו. "שלוש שנים אחרי שעבר שבץ מוחי, ושנה אחרי שהג'ואנה פורמן הזאת עברה לגור איתו."

"כן. הוא נהג בזהירות ועבר בדיקה יסודית – גם פיזית וגם מנטלית – לפני שחתם על הצוואה."

"ברור שזה מה שהוא עשה. בהמלצתך, אני מניח," מקאליסטר אמר בקול נוקב." ובלי לחכות לתשובה הוא המשיך, "אני לא אערער על הצוואה – אפילו לא על התנאי הזה."

עורך הדין הנהן. "אתה נוהג בהיגיון."

מקאליסטר קם על רגליו כשהוא מיתמר מעל השולחן, ומבטו המקפיא נעוץ ללא הרף בפניו של ברוס.

גם ברוס קם, בעודו תוהה מדוע האיש העומד מולו נראה גבוה בהרבה מגובהו שהיה קצת יותר ממטר ושמונים.

נוכחות...

ללוק מקאליסטר יש נוכחות בשפע.

שפתיו של מקאליסטר התעקלו. "מן הסתם ג'ואנה פורמן הזאת תסכים לתנאי של טום."

"היא תהיה טיפשה מאוד אם היא לא תסכים," ברוס הרגיש מחויב לציין. אך כשראה את מבטו המאיים של לוק, הוא הוסיף מיד, "עד כמה שזה קשה, גם אתה וגם היא תוכלו להרוויח הרבה אם תמלאו את התנאים שטום קבע."

למעשה היה בידי ג'ואנה פורמן הכוח לשלול מלוק מקאליסטר את הדבר שבשבילו עבד כל חייו הבוגרים – את השליטה המלאה על האימפריה העצומה של טום הנדרסון.

וזאת הסיבה שפניו הצעירות של האיש נראו כאילו נחצבו מגרניט.

מקאליסטר הביט שוב בצוואה. "אני מניח שניסית לשכנע את טום שלא לעשות את זה."

ברוס אמר ביובש, "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה."

"וכמו עורך דין טוב וחבר ותיק, אתה עשית כל מה שיכולת כדי לדאוג שלא יהיו שום פרָצוֹת בצוואה."

לוק לא ציפה לתשובה. הצוות המשפטי שלו יעבור על הצוואה בדקדקנות, אבל ברוס קלר היה עורך דין ממולח ואחד הטובים. ולוק ידע שהוא לא יוכל לערער על הצוואה.

הוא שאל, "ג'ואנה פורמן כבר יודעת על מזלה הטוב?"

"עדיין לא. טום התעקש שאני אספר לה באופן אישי. אני טס לרוטומה בעוד שלושה ימים."

לוק ריסן את כעסו. זה לא הוגן להאשים את עורך הדין בכך שהוא לא מנע את המצב השערורייתי הזה. אביו החורג לא היה אדם שהקשיב לעצות, וברגע שקיבל החלטה, לא היה אפשר להשפיע עליו. הוא היה הרפתקן, ונועזותו הביאה לתוצאות טובות בדרך כלל עד שהשבץ שיבש לו קצת את המוח.

ובגלל זה, חשב לוק בזעם, ייאלצו הוא וג'ואנה לחיות יחד במשך ששת החודשים הקרובים.

ואם לא די בכך, אז בתום ששת החודשים היא זאת שתקבע אם יעברו לידיו המושכות של האימפריה של טום, או שהיא תשלול ממנו את כל מה שהוא נלחם עליו בשנים האחרונות.

דבר אחד הוא היה חייב לדעת. "אתה תספר לה שהיא זאת שתקבע מי יקבל את השליטה בהנדרסון?"

והוא התבונן בקפידה בפניו של עורך הדין כשזה נזף בו, "אתה יודע שאני לא יכול לגלות לך."

לוק הסתיר את שביעות רצונו העגמומית. ברוס קלר ידע להעמיד פני פוקר בעת הצורך, אבל לוק היה מוכן להמר שטום הורה ליידע את ג'ואנה פורמן שהיא זאת שתקבע מי ישלוט בחברה רק בבוא הזמן לקבלת ההחלטה.

כך שהיה לו עדיין מרחב תמרון. "ואם היא תחליט שאני לא מתאים, אז מה יקרה?"

קלר היסס, ואז אמר, "זה עוד משהו שאני לא יכול לגלות לך."

טוב, היה שווה לנסות. טום בוודאי בחר במישהו נוסף שהוא בוטח בו, ולוק ידע במי מדובר – באחיינו של טום.

הוא נלחם בלוק על השליטה בחברה בכמה דרכים גלויות ונסתרות, מאבק שהגיע לשיאו שנה קודם לכן כשברח והתחתן עם ארוסתו של לוק. שהיתה במקרה בת הסנדקאות של טום.

לעזאזל איתך, טום.

ג'ו קמה מכיסאה והתמתחה כדי להרגיע את שכמותיה הכואבות. אחרי שנתיים באי הטרופי שבאוקיינוס השקט היא התרגלה לחום וללחות, אבל היום הם התישו אותה.

הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות זה להפריע לזוג אוהבים באמצע ירח הדבש שלהם, אבל חברתה הוותיקה הגיעה עם בעלה הטרי לשהות של לילה אחד במלון באתר הנופש היוקרתי ברוטומה כדי ששני האנשים האהובים עליה ייפגשו.

לינדי והיא הפכו לחברות טובות מהיום הראשון שלהן בבית הספר בניו-זילנד, וזה יהיה נחמד לפגוש אותה שוב.

חוץ מזה, היא השתוקקה לפגוש את הגבר שהקסים את לינדי במהלך השנה האחרונה. תזרים המזומנים השלילי של ג'ו מנע ממנה להיעתר לבקשתה של חברתה להיות השושבינה שלה, והשפל הכלכלי הנוכחי שלה פירושו גם שאין הרבה סיכויים שמצבה הכלכלי ישתפר בקרוב.

לא שהיא מתכוונת להעיב על שמחתם של בני הזוג בדיבורים על הקשיים העסקיים שלה. כך שמוטב שהיא תקדים להגיע הביתה כדי להתכונן לקראת הערב.

כמה שעות מאוחר יותר היא הצטערה שלא התחמקה מהמפגש. הערב התחיל באווירה טובה. לינדי נראתה קורנת, בעלה הטרי היה מקסים ומאוהב כהוגן, והם לגמו שמפניה לחיי העתיד כשהשמש צללה פתאום מעבר לאופק ואור הדמדומים עטף את האי בגלימה סגולה מנוקדת באורות הכסופים המנצנצים של הכוכבים.

"איזה מזל יש לך," נאנחה ליזי. "רוטומה הוא בטח המקום הכי יפה בעולם."

ג'ו בקושי הספיקה להניח את כוסה כששמעה מאחוריה את הקול המוכר החלקלק, והערב איבד מיד את זוהרו.

"הי, מותק, מה העניינים?"

ג'ו קפאה במקומה. מכל האנשים באי, שון היה האדם האחרון שהיא רצתה לפגוש. ימים ספורים בלבד אחרי מותו של טום, היא סירבה לצאת איתו. תגובתו עוררה בה בחילה וזעם.

למרות זאת, היא לא תיתן לנוכחותו לקלקל את הערב לחבריה. היא הסתובבה והצטערה שלא לבשה בגד חושפני פחות כשראתה את מבטו של שון צונח מיד אל מחשופה.

"טוב, תודה," היא אמרה ברוגע תוך שהיא מנסה להעביר לו את המסר שהיא לא רוצה אותו שם, אבל בלי שאורחיה ירגישו בכך.

שון הרים את עיניו וחייך אל הזוג חיוך מהוקצע. "הי. תנו לי לנחש – אתם הזוג בירח הדבש שג'ו ציפתה לו, נכון? נהנים באי הטרופי?"

בלי היסוס חייכה אליו חברתה חיוך קורן מאושר. "אוהבים אותו מאוד."

חיוכו התרחב. "אני שון הארווי." הוא הביט בג'ו ואמר לאט, "חבר של ג'ו."

אז ברור שלינדזי הזמינה אותו לשבת איתם. ג'ו העיפה מבט מהיר מסביב לשולחנות המסעדה שבחוץ, ומבטה נתקל במבטו של גבר שישב לצד השולחן הסמוך. באופן טבעי היא חייכה אליו חיוך קצר. אף שריר בפניו הנוקשות והיפות לא זז, והיא הרגישה כאילו סטר לה. היא הסיטה ממנו את מבטה.

גברים בהירים נראים בדרך כלל חביבים ונינוחים – אלה בסגנון הגולשים. טוב, לא תמיד, היא הודתה, ודמותו של ג'יימס בונד החדש צצה במוחה. למרות הפסים המוזהבים מהשמש בשערו האפרפר-חום, לאיש הזר הזה היתה אותה הילה מסוכנת.

והוא לא היה בסגנון הגולשים...

גבוה ושרירי מאוד, יפה תואר, מחוטב, לבוש במיטב בגדי האופנה, והיו לו עיניים כמו קרני לייזר אפורות ויוקדות ולסת נוקשה. הוא גם נראה לה מוכר, אף שהיא מעולם לא ראתה אותו קודם לכן.

אולי הוא היה כוכב קולנוע? הוא לא היה מסוג הגברים שמישהו יכול לשכוח אותו.

מבטיהם הצטלבו ויצרו איזשהו קשר דק ביניהם. הדופק של ג'ו הואץ, והיא הסיטה במהירות את מבטה אל לינדי.

אל תהיי טיפשה, היא אמרה לעצמה והתאמצה להתעלם מהגבר הזר ולהחזיק מעמד עד סוף הערב.

היא לא יכלה למצוא שום פגם בהתנהגותו של שון. הוא היה אדיב עם לינדי, ישיר וכנה עם בעלה. והוא הצליח טוב כל-כך להפגין את התעניינותו בג'ו, עד שכשעזב לבסוף שאלה אותה לינדי.

"את לא הזכרת אותו בכלל – הוא החבר הנוכחי שלך?"

"לא," אמרה ג'ו בקצרה.

חברתה דיברה ברגע נדיר שבו השתררה דממה כללית, והגבר לצד השולחן הסמוך הביט בה. שוב לא נראה שום רגש על פני פניו המחוטבים, אבל בכל זאת מסיבה כלשהי חלפה צמרמורת על עורה.

כל הערב היא היתה מודעת אליו – כאילו נוכחותו איימה עליה באופן כלשהו.

אה, אל תהיי דרמטית כל-כך, היא ביטלה את מחשבותיה. הגבר הזר הזה לא ראוי להן. היא עדיין הושפעה – שלא בצדק – מהפרעתו של שון. בגללו היא נרתעה לגמרי מגברים יפי תואר.

במשך שאר הערב היא הקפידה להרחיק את מבטה מהגבר הזר בעל העיניים האפורות. אולם המודעות הזאת לנוכחותו נשארה איתה עד שיצאה מהמלון והלכה אל החניה, שם היא נעצרה פתאום כשדמות כהה נעה לצד מכוניתה.

"הי ג'ו."

היא קפאה במקומה, ואז התאמצה להירגע. הסכנות היחידות ברוטומה היו קשורות לאיתני הטבע- ציקלונים עונתיים, טביעות בים – או לתאונות דרכים נדירות ביותר של קטנועים שהיו בכל מקום בדרכים. וככל שהיא ידעה, מעולם לא קרה אירוע אלים באי.

ובכל זאת, נוכחותו של שון הבהילה אותה. היא שאלה בתוקף, "מה אתה רוצה?"

הפעם הוא לא טרח לחייך. "אני רוצה לדבר איתך."

היא ענתה באותה הנימה התקיפה כמקודם, "אמרת לי מספיק בפעם הקודמת שנפגשנו."

הוא משך בכתפיו. "זאת אחת הסיבות שאנחנו צריכים לדבר." קולו השתנה. "ג'ו, אני מצטער. אם לא היית מסרבת לי בכזאת גסות, לא הייתי מאבד את העשתונות. אני באמת חשבתי שיש לי סיכוי איתך. אחרי הכול, אם טום הזקן היה מצליח לגרום לך להיות מאושרת, אז את לא היית עושה לי עיניים."

זאת לא היתה הפעם הראשונה שמישהו הניח שטום היה המאהב שלה, ובכל פעם מחדש זה עורר בה בחילה.

ובקשר לטענה שהיא עשתה לו עיניים...

ג'ו ריסנה את זעמה ואמרה בתיעוב, "ההתנצלות שלך לא שווה כלום. תעזוב את זה, שון. זה לא חשוב."

הוא צעד לקראתה. "זה היה שווה את זה, ג'ו? לא משנה כמה כסף היה לו, אבל לשכב עם גבר זקן – הוא היה מבוגר ממך לפחות בארבעים שנה – זה בטח לא היה תענוג גדול. אני מקווה שהוא הוריש לך סכום מכובד, למרות שאני משום-מה בספק." קולו הצטרד, והוא התקדם עוד צעד אחד לעברה. "אז הוא הוריש לך? אני חושב שמיליארדרים הם קמצנים גדולים בכל מה שקשור לכסף– "

"זה מספיק!" היא התפרצה, חשש קל הגביר את תחושת התיעוב שלה כלפיו. "תפסיק מיד."

"למה שאני אפסיק? כולם ברוטומה יודעים שאימא שלך היתה נערת ליווי– "

"שלא תעז לדבר אלי ככה!" קולה קטע את רמיזתו הגסה. "אימא שלי היתה דוגמנית, ושני המונחים האלה שונים – אם אתה מבין מה זה אומר."

שון פתח את פיו כדי לדבר, אבל מיד הסתובב לאחור כשקול גברי התפרץ לשיחתם, קול במבטא אנגלי חד, שהדגיש את המילים בסמכותיות משכנעת.

"שמעת אותה," אמר הגבר. "תירגע."

ג'ו הסתובבה במהירות לאחור וראתה מולה את הגבר שישב לצד השולחן הסמוך. "לא משנה מה יש לך להציע לה, היא לא רוצה את זה. אז תעזוב אותה," הוא המשיך וסיים בקשיחות.

"מי אתה לעזאזל?" דרש שון לדעת.

"עובר-אורח," הנימה הלעגנית בקולו מתחה את עצביה של ג'ו. "אני מציע שתיכנס למכונית שלך ותיסע מפה."

שון התחיל לצעוק, אבל השתתק מיד כשהגבר הזר אמר בקול רגוע, "זה לא סוף העולם. הדברים נראים לנו אחרת אחרי כמה זמן, ואף גבר לא מת מזה שאישה דחתה אותו."

"תודה על שום דבר." אמר שון בקול זועף. הוא הסתובב אל ג'ו. "טוב, אני אלך, אבל שלא תעזי לבוא אלי בריצה כשיזרקו אותך מהבית של הנדרסון. אני מתערב איתך שהוא השאיר את הכול למשפחה שלו. נשים כמוך לא שוות יותר מדי –"

"פשוט תלך מכאן, שון," היא אמרה בקול מתוח בעודה מתאמצת להסוות את מבוכתה ואת כעסה.

ואז הוא הלך משם, וכשקולות צעדיו דעכו, היא התנשמה נשימה עמוקה ואמרה באי-חשק, "תודה."

"אני מציע שבפעם הבאה שאת מסרבת למישהו תעשי את זה קצת יותר בעדינות." נימת העוקצנות בקולו של הגבר הזר הוסוותה בקול אדיש.

ג'ו ענתה תשובה קצרה. על אף נימת קולו היא היתה אסירת תודה לו על התערבותו. למשך כמה רגעים היא פחדה למדי משון.

"אני אשתדל לשמוע בעצתך," היא אמרה בנימוס מושלם ונכנסה למכוניתה.

ברגע שהתחילה לנסוע התקדרו פניה. המריבה עם שון הסעירה אותה. היא לא הבינה כלל מה היו כוונותיו.

הוא היה ניו-זילנדי כמוה, והוא ניהל ברוטומה את הסניף המקומי של חברת דייג. ואף שהוא הבהיר מלכתחילה שהוא נמשך אליה, היה נדמה לה שהוא קיבל ברוח טובה את הגבולות שהציבה בקשר ביניהם. היא ניסתה כמה פעמים לשחזר בזיכרונה אם היא אמרה או עשתה פעם משהו שהיה יכול להתפרש כאילו היא מעוניינת שהם יהיו יותר מחברים. לא עלה בזיכרונה דבר כזה, אפילו לא אחד. מתוסכלת היא סטתה הצידה כדי שלא לפגוע בציפור, שאו שהיתה לה משאלת מוות או שחשבה לבטח שהיא בת-אלמוות. מובן שהציפור היתה מסוג סוּלָה כחולת הפנים, המכונה הליצן של אזור האוקיינוס השקט.

תתרכזי, היא אמרה לעצמה בכעס.

אחרי מותו של טום היא הופתעה מהצעתו של שון לצאת איתה, אבל היא סירבה בעדינות רבה ככל שיכלה, והיתה המומה כשהגיב בזעם ובלעג באופן בלתי צפוי לחלוטין.

היא נרתעה מכך שארב לה כדי להתנצל את ההתנצלות המעליבה הזאת. ההנחה שלו שהיא וטום היו נאהבים עדיין הגעילה אותה. נדמה ששון האמין שכל מערכת יחסים בין גבר לאישה חייבת לכלול בבסיסה יחסי מין.

ניאנדרטלי שכמותו! במובן מסוים טום היה בשבילה כמו האב שהיא מעולם לא הכירה.

באותו הלילה היא התקשתה לישון, ובשל הלחות הכבדה היא תהתה האם מתקרב ציקלון אל האי. אבל כשבדקה את תחזית מזג האוויר למחרת בבוקר רווח לה כשגילתה שאף שהיה ציקלון שעשה את דרכו אל האוקיינוס השקט, הוא לא יגיע כמעט בוודאות לרוטומה.

ואז התקשרה אליה מנהלת החנות שלה והתנצלה שבגלל משבר משפחתי היא תגיע רק אחרי ארוחת הצהריים, כך שג'ו זנחה את הניירת שנערמה במהלך החודש מאז מותו של טום, ונסעה אל העיר היחידה באי כדי להחליף את סאביסי.

וברור שהיא נאלצה להתמודד עם הלקוחה הכי איומה שהיא נתקלה בה אי פעם, צעירונת בת עשרים לערך, שבגדיה העידו על עושר רב, והתנהגותה הזכירה לג'ו בעל חיים דוחה – סמור, היא החליטה בציניות ופלטה אנחה כשהבחורה הסתובבה על עקביה בכעס ובפנים חמוצות ויצאה מהחנות.

אבל לפחות סאביבי הגיעה באמצע היום ושחררה אותה. ג'ו נסעה בחזרה אל ביתו של טום, מקום מפלטה, אם כי ברגע שסיימה לאכול היא החלה לצעוד בחוסר מנוחה בבית, ולא הצליחה להתנחם מחמימותו המוכרת.

בסופו של דבר היא החליטה ששחייה בלגונה תרגיע אותה יותר.

היא בהחלט רעננה אותה, אם כי לא מספיק. היא התבוננה בכמיהה בערסל התלוי על ענף של אחד מהעצים הגבוהים ונכנעה לפיתוי.

קול גברי עמוק שקרא בשמה העיר אותה בבהלה. היא פיהקה והציצה בכעס מבעד לריסיה בדמותו של הגבר הגבוה, שעמד כשהשמש הטרופית מאחוריו. היא לא יכלה לראות את תווי פניו, ואף שקולו היה מוכר לה, היא לא הצליחה להיזכר מי הוא.

מטושטשת משינה היא מלמלה, "לך מכאן."

"אני לא הולך לשום מקום. תתעוררי."

נימת קולו הלמה בה כמו מקלחת קרה. והמילים נשמעו כמו פקודה ישירה עם איום מרומז. היא התפתלה וירדה מהערסל ממורמרת וכועסת, והסיטה לאחור את שערה הארוך כדי שתוכל להסתכל לפנים. מבטה המעורפל נדד על פניו של האיש הזר בעודה מאמצת את מוחה לפעול.

אה, זה הגבר מאתמול בלילה...

היא הרגישה פגיעה באופן מוזר והצטערה שלא בחרה בבגד ים פחות חושפני מהביקיני שלבשה.

ולא שהוא הפגין התעניינות בגופה. המבט הבוחן שלו התמקד בפניה.

"מה אתה עושה כאן?" היא תבעה לדעת. "זה חוף פרטי."

"אני יודע. באתי אלייך."

אף שג'ו הצליחה שלא לפעור את פיה בתדהמה, היא לא הצליחה למנוע את מעידתה המהירה לאחור. היא היתה המומה, אך הצמרמורת הלוהטת והמשונה שחלפה בתוכה התפוגגה כשהבינה מי הוא היה. היא משכה בחטף את משקפי השמש שלה על עיניה כדי שישמשו כמגן שברירי מפני מבטיו היוקדים, ופלטה, "אתה עורך הדין, נכון?" היא קימטה את מצחה והוסיפה, "חשבתי שאתה אמור להגיע מחר."

לא שהוא נראה בכלל כמו עורך דין. בטח שלא כמו מישהו מתורבת כל-כך! היא חשבה על פיראטים או על ויקינגים - גבר מסוכן ועוצר נשימה וכמעט ברברי. ונמרץ מאוד-מאוד. קשה לדמיין אותו יושב מאחורי שולחן וכותב צוואות...

"אני לא עורך הדין," הוא אמר קצרות.

עיניה הצטמצמו. "אז מי אתה?"

"אני לוק מקאליסטר."

כמו פניו גם שמו היה מוכר לה, אבל מוחה המטושטש לא הצליח להיזכר מהיכן.

היא שאלה בחשדנות, "טוב, לוק מקאליסטר, אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי לך – באתי אלייך." הוא נעץ בה שוב את עיניו.

לפני שהספיקה לארגן את מחשבותיה, הוא המשיך לדבר, כשהוא הוגה כל מילה בחדות ובבירור.

"אימא שלי היתה אשתו של טום הנדרסון."

"טום?" היא אמרה, ופתאום הסתדר לה הכול בבהירות מאיימת. פניה התלהטו.

אז הגבר הגדול, היפהפה כל-כך, היה בנו החורג של טום.

והוא כעס.

טוב, אחרי שלוק מקאליסטר שמע את דבריו הלעגניים של שון בלילה הקודם, הוא בוודאי האמין שהיא היתה המאהבת של טום. למרות זאת אין שום הצדקה לסקירה הנוקבת שלו.

תחושת השפלה בערה בתוכה. חלפו כמה דקות עד שגאוותה שבה אליה, והיא יישרה את גבה והרימה את סנטרה בחדות, וכל אותו הזמן התבונן בה לוק מקאליסטר במבט הפלדה הנוקב שלו כאילו היא היתה איזה חרק דוחה.

זה לא הזמן להסברים. הגבר הזה היה חלק ממשפחתו של טום. הוא השתלט על האימפריה של טום לפני כמה שנים אחרי שטום חלה. על-פי מה שסיפר לה טום השתלטותו לא היתה כזאת ידידותית...

לא צריך יותר ממבט אחד בפניו היהירים והחדים כדי להאמין לדבריו. אבל אף שטום אולץ לוותר על כיסאו, הוא עדיין בטח בבנו החורג וכיבד אותו.

כדי להתעשת נקטה ג'ו בגינוני נימוס והושיטה את ידה. "כמובן. טום דיבר עליך הרבה. מה שלומך, מר מקאליסטר?"

הוא הביט בה כאילו השתגעה, ועיניו האפורות הביעו ספקנות. בהתחלה היא חשבה שהוא מתכוון להתעלם מידה המושטת, אבל אחרי רגע, שהיה נדמה לה כנצח, הוא תפס את ידה.

חום חלף בזרועה כשאצבעות פלדה ארוכות לפתו את אצבעותיה והציתו זרם חשמלי שזרם עד לשיפולי בטנה. היא כמעט מעדה בבהלה. הוא לחץ את ידה בלחיצה קצרה וקרירה, ואז שמט אותה כאילו היא זיהמה אותו.

טוב, בסדר, אז אולי התגובה שלה לא היתה הכי ראויה, אבל הוא היה גס רוח! והוא הבהיר היטב שהוא האמין לרמיזה המרושעת של שון בלי כל פקפוק.

בתחושת תיעוב חזקה היא אמרה בקול כועס, "אני מניחה שבאת לכאן כדי לדבר על הבית."

בלי לחכות לתשובתו, היא התכופפה, הרימה את המגבת שלה וכרכה אותה סביב גופה כמו סרונג תוך שסובבה אליו את גבה.

"מכאן," היא אמרה מעבר לכתפה והובילה אותו דרך מטע של עצי קוקוס. לוק התבונן בה מאחור ובחן את רגליה הארוכות, את קימוריה ותווי גופה, את זרועותיה וכתפיה הזהובות שבהקו בקרני השמש ואת שערה השופע בצבע הקרמל שגלש על גבה. בלי כל שליטה הגיב גופו במהירות ובאופן קדמוני. לטום היה טעם טוב, חשב בציניות. אין פלא שהוא התאהב בבחורה צעירה כל-כך וחושנית מאוד. אפילו בשיא פריחתה, זמן רב לפני מותה, לא השתוותה אמו לבחורה הזאת.

המחשבה הזאת היתה אמורה לדכא את התשוקה שהתעוררה בתוכו, אבל אפילו תחושת המיאוס – שהופנתה עכשיו כלפי עצמו – לא דיכאה את התאווה הלוהטת שניצתה בתוכו. הוא מעולם לא איבד את ראשו בגלל אישה, אבל לרגע אחד הוא חווה את רגשי התסכול והכעס שהניעו את הגבר בלילה הקודם לעכב אותה בחניה. היא רמסה מן הסתם את רגשותיו...

אבל מה אפשר לצפות מאישה שבחרה לשכב עם גבר מבוגר מספיק כדי להיות הסבא שלה, שתגלה נדיבות לב?

לא, הדבר היחיד שעניין אותה זה גודל חשבון הבנק של האיש – וכמה כסף היא תקבל בסופו של דבר.

הוא כיווץ את שפתיו באירוניה עגומה כשהבית נגלה מבעד לעצי הדקל הגבוהים המפותלים. אחד העצים האלה הרג את טום. פרי שנושר מעץ כזה יכול להיות מסוכן כמו כדור תותח. טום היה מודע לסכנה, כמובן, אבל הוא יצא החוצה בזמן סופת ציקלון היות והיה נדמה לו ששמע קריאה לעזרה.

אגוז קוקוס אחד שנשר מהעץ הרג אותו במקום.

לוק הסיט את מבטו מהאישה שלפניו ובחן את בית מקלטו של טום. הוא היה שונה לגמרי מבתיו ומדירותיו ברחבי העולם של אביו החורג. כולם עוצבו על-פי טעמה היוקרתי של אשתו. זאת היתה וילה בסגנון טרופי, מוקפת במרפסת רחבה, וגזעי עצי דקל מלוטשים תמכו בגג הסכך שלה. ללא קירות חיצוניים גלויים הובטחה הפרטיות על-ידי צמחייה שופעת.

האישה שלפניו הסתובבה לאחור וחייכה חיוך קצר. "ברוך הבא," היא אמרה בלי חמימות. "היית כאן פעם?"

"לא לאחרונה." על אף יופיים האגדי של איי האוקיינוס השקט, טענה אמו שהחום כבד מדי, הלחות גבוהה מדי, האי פרימיטיבי מדי, והחֶברה נחשלת ומשעממת. ובנוסף לכך החמיר האקלים את מחלת האסטמה שלה.

ואחרי שטום פרש מעסקיו הוא הבהיר שביתו באי הוא מקלטו. אורחים – בייחוד בנו החורג – לא היו רצויים.

מסיבות ברורות חשב לוק בלעג. כשג'ואנה פורמן גרה איתו בבית, אז ברור שטום לא היה זקוק לשום אדם אחר.

הוא הנהן בראשו בתנועה מהירה בדיוק כמו שחיוכה היה קצר, וצעד אחריה אל תוך הבית כשהוא מתבונן סביבו. הוא הבחין ברהיטי הבמבוק ובעיטורי הצדפות, בכילה שהיתה תלויה ברפיון בפתח להגנה מפני היתושים ובאגרטל החרס בצבעי השחור והלבן שעמד על שולחן הבמבוק והיה מלא בפרחי זנגביל בצבעי צהוב וכתום בוהקים, שהיו גורמים לאמו למצמץ בהלם. אף שהעלווה הורכבה ממגוון צבעים מנוגדים ובוהקים, אין ספק שלמי שסידר את הפרחים היה חוש טבעי לצבע ולצורה.

לוק תהה לאם הבית המעוצב בפשטות פרקטית ובטעם מעודן התאים לטום יותר מבתיו האחרים המעוצבים באלגנטיות מושלמת...

הוא דחה את ההנחה המטופשת ואמר בקרירות, "מאוד פולינזי."

ג'ו הדקה את שפתיה והחניקה תשובה שנונה. טום אהב את הבית ולמרות הצלחתו האדירה, לא היתה בו טיפת שחצנות. הבית נבנה בהתאם לאקלים הכבד, כשקירותיו הפתוחים מאפשרים את כניסתו של כל משב רוח רענן.

זה יהיה חבל אם יתברר שבנו החורג של טום הוא סנוב יהיר ועוקצני.

למה שיהיה לה אכפת? לוק מקאליסטר לא עניין אותה. הוא כנראה הגיע כדי להודיע לה שהיא חייבת לפנות את הבית. טוב, היא ציפתה לזה והתכוננה לעבור לדירה קטנה בעיר היחידה ברוטומה.

אבל לוק טרח לעזור לה במריבה המביכה עם שון. והוא לפחות שהה במלון.

ולמרות זאת היא ספרה עד חמש לפני שאמרה בשלווה, " זה אחד האיים הפולינזיים, והבית מתאים לסביבה."

"אין לי ספק." הוא הביט סביבו. "יש כאן חדר נוסף?"

הנימה המזלזלת בקולו מתחה את עצביה המרוטים ממילא. לא, היא חשבה בזעם, אתה לא שייך לכאן! לך תחזור למלון שבו שוהים אנשים מסוגך...

ואז היא אימצה את מוחה לעשות סדר כלשהו במחשבותיה ושאלה, "אתה מתכוון להישאר כאן?"

הוא חייך אליה חיוך ציני. "כמובן. למה שאני אלך למקום אחר?"

נבזה שכמותך. היא אמרה בקשיחות, "בסדר, אני אסדר לך את המיטה."

גבותיו הכהות הורמו כשהסתכל לאורך החדר המרכזי במחיצת הרשת הלבנה שלא הסתירה כלל את מיטת הברזל הענקית, המכוסה בשמיכת טלאים בהירה עם אותם העיטורים שהבחין על הכריות.

"אין כאן בכלל קירות במקום הזה?" הוא שאל פתאום.

ג'ו הצליחה לבלום את כעסה. "כאן נהוג לבנות את הבתים ללא קירות," אמרה לו. "פה לא עושים עניין מנושא הפרטיות, ובכל מקרה, התושבים המקומיים לא מעזים להגיע לביקור ללא הזמנה, וטום מעולם לא אירח כאן אנשים."

גבותיו השחורות התכווצו. בקול קר כקרח הוא דרש לדעת, "איפה את ישנה?"