אלינור ופארק

 1

פַּארְק

XTC לא הצליחו להטביע את קולותיהם של האידיוטים שישבו בספסלים האחוריים של האוטובוס.

פארק הידק את האוזניות לאוזניו.

מחר הוא יביא את סְקִינִי פָּאפִּי או את המִיסְפִיטְס. או שאולי יכין קלטת אוסף מיוחדת לנסיעות באוטובוס, עם כמה שיותר צרחות ויללות.

הוא יחזור לגל החדש בנובמבר, אחרי שיהיה לו רישיון נהיגה. הוריו כבר אמרו שהוא יוכל לקבל את האִימְפָּלָה של אמא שלו, והוא חסך כסף לטֵייפּ חדש. כשהוא יתחיל לנהוג לבית הספר כל בוקר, הוא יוכל להאזין למה שיתחשק לו או לשום דבר, ונוסף על כך הוא ירוויח עוד עשרים דקות שינה כל בוקר.

"אין דבר כזה!" מישהו צעק מאחוריו.

"ברור שיש!" סטיב צעק בחזרה. "דְרַאנְקְן מַאנְקְי סטייל, אחי, זה דבר אמיתי. אפשר להרוג עם זה מישהו..."

"אתה סתם מזיין את השכל."

"אתה מזיין את השכל," אמר סטיב. "פארק! היי, פארק!"

פארק שמע אותו, אבל לא ענה. לפעמים, אם מתעלמים מסטיב דקה שלמה, הוא עובר למישהו אחר. היֶדע הזה היווה שמונים אחוזים מתורת ההישרדות כשָׁכֵן של סטיב. עשרים האחוזים הנותרים היו פשוט להוריד את הראש...

ופארק שכח לעשות את זה לרגע. כדור נייר פגע לו בעורף.

"זה השיעורי בית שלי ב'גוף האדם', חתיכת אידיוט," אמרה טינה.

"מצטער, בייבי," אמר סטיב. "אל תדאגי, אני אלמד אותך כל מה שצריך על גוף האדם — מה את צריכה לדעת?"

"תלמד אותה דְרַאנְקְן מַאנְקְי סטייל," אמר מישהו.

"פארק!" צעק סטיב.

פארק הוריד את האוזניות מראשו והסב את ראשו אל ירכתי האוטובוס. סטיב משל על ממלכתו מהספסל האחורי. אפילו בישיבה ראשו כמעט נגע בתקרה. סטיב תמיד נראה כאילו הוא מוקף ברהיטים של בית בובות. הוא נראה כמו מבוגר כבר מכיתה ז', וזה היה עוד לפני שגדל לו זקן. קצת לפני.

לפעמים פארק חשב שאולי סטיב יוצא עם טינה כי לידה הוא נראה אפילו עוד יותר כמו מפלצת. רוב הבנות מהפְלֶאטְס לא היו גבוהות במיוחד, אבל טינה היתה בקושי מטר וחמישים. כולל השיער הענקי.

פעם, בחטיבת הביניים, מישהו ניסה לרדת על סטיב ואמר לו שייזהר לא להכניס את טינה להֵריון כי אם זה יקרה, התינוקות הענקיים שלו יהרגו אותה. "הם יפוצצו לה את הבטן מבפנים כמו בנוסע השמיני," הוא אמר. סטיב שבר את הזרת שלו על פרצופו של הנער.

כשאבא של פארק שמע על כך הוא אמר, "מישהו צריך ללמד את הבן של מרפי איך לעשות אגרוף." אבל פארק קיווה שאף אחד לא ילמד אותו את זה. הנער המסכן לא היה מסוגל לפקוח את עיניו שבוע שלם.

פארק זרק אל טינה את שיעורי הבית המקומטים שלה. היא תפסה את הכדור.

"פארק," אמר סטיב, "תגיד למייקי על הקָרָאטֶה של דְרַאנְקְן מַאנְקְי."

"אני לא יודע על זה שום דבר." פארק משך בכתפיו.

"אבל יש דבר כזה, נכון?"

"נראה לי שאולי שמעתי על זה."

"אתה רואה?" אמר סטיב. הוא חיפש משהו לזרוק על מייקי, אבל לא מצא שום דבר. הוא כיוון אליו את אצבעו במקום. "אני פָאקִינג אמרתי לך."

"שֶרידֶן לא יודע שום דבר על קונג־פו," אמר מייקי.

"תגיד לי, אתה מפגר?" אמר סטיב. "אמא שלו סינית."

מייקי הביט בְּפַּארק בתשומת לב. פארק חייך וצִמצם את עיניו. "כן, אני רואה את זה עכשיו," אמר מייקי. "תמיד חשבתי שאתה מקסיקני."

"שִׁיט, מייקי, אתה כזה גזען לפעמים," אמר סטיב.

"היא לא סינית," אמרה טינה. "היא קוריאנית."

"מי?" שאל סטיב.

"אמא של פארק."

אמא של פארק היתה הספרית של טינה מאז בית הספר היסודי. לשתיהן היתה בדיוק אותה תסרוקת: תלתלים ארוכים עם פוני גבוה ונפוח.

"היא מה־זה כוסית," אמר סטיב, שהצחיק את עצמו. "בלי להעליב, פארק."

פארק הצליח לשחרר עוד חיוך ושקע עמוק במושבו. הוא החזיר את האוזניות והגביר את עוצמת הקול. הוא עדיין שמע את סטיב ואת מייקי, ארבעה ספסלים מאחוריו.

"אבל פַאק, מה הטעם?" אמר מייקי.

"אחי, אתה היית רוצה ללכת מכות עם קוף שיכור? הם מה זה ענקיים. כמו האוֹרַנְג אוּטַנְג של קלינט איסטווד, אחי. תתאר לעצמך שהענק הזה מחרבן עליך."

פארק הבחין בנערה החדשה בערך באותו זמן שכולם הבחינו בה. היא עמדה בחלק הקדמי של האוטובוס, ליד המושב הפנוי הראשון.

היה שם ילד אחד שישב לבד, מכיתה ט'. הוא הניח את התיק שלו על המושב לידו והסב את ראשו לכיוון השני. לכל אורך האוטובוס, כל מי שישב לבד זז אל המושב הקרוב למעבר. פארק שמע את טינה צוחקת צחוק כבוש. היא חיה בשביל הדברים האלה.

החדשה נשמה עמוק והמשיכה להתקדם במעבר. אף אחד לא הסתכל לכיוונה. פארק ניסה לא להסתכל, אבל זה היה מצב של התנגשות רכּבות/ליקוי חמה.

הנערה נראתה בדיוק מסוג האנשים שדברים כאלה קורים להם.

לא רק חדשה — אלא גם ענקית ומגושמת. עם שיער משוגע, בצבע אדום חזק ובנוסף גם מתולתל. והיא היתה לבושה כמו... כאילו היא רוצה שאנשים יסתכלו עליה. היא לבשה חולצה משובצת, חולצה של גבר, עם חמש או שש שרשראות מוזרות על הצוואר ומטפחות בד כרוכות סביב מפרקי ידיה. היא הזכירה לפארק דחליל, או את אחת מבובות הדאגה הזעירות שהתגוררו על השידה הקטנה לצד המיטה של אִמו. כמו משהו שלא ישרוד בטבע.

האוטובוס עצר שוב ועוד כמה ילדים עלו. הם עקפו את החדשה, ודחפו אותה כשהלכו להתיישב במקומותיהם הקבועים.

וזה בדיוק העניין — לכולם כבר היו מקומות קבועים. כל אחד תפס לעצמו מקום ביום הראשון. אנשים כמו פארק, שמזלם שיחק להם לזכות בספסל שלם לעצמם, לא יוותרו עליו עכשיו. במיוחד לא בשביל מישהי כזאת.

פארק הביט בה שוב. היא עמדה במקומה.

"היי, את," צעק נהג האוטובוס, "שבי!"

היא התחילה לנוע לעבר הספסלים האחוריים של האוטובוס. היישר אל גוב האריות. אלוהים, חשב פארק, תעצרי. תחזרי אחורה. הוא ידע שסטיב ומייקי מלקקים את השפתיים בציפייה גוברת עם כל צעד שהיא התקדמה. הוא ניסה שוב להסב ממנה את מבטו.

"הֵיי," אמרה טינה בתוקפנות.

הנערה המשיכה להתקדם.

"היי," אמרה טינה. "בּוֹזוֹ."

סטיב התחיל לצחוק. חבריו הצטרפו אליו כעבור שניות אחדות.

"את לא יכולה לשבת פה," אמרה טינה. "זה המקום של מִיקֵיילָה."

הנערה עצרה והביטה בטינה, ושוב בכיסא הריק.

"שבי כבר," קרא הנהג.

"אני חייבת לשבת איפשהו," אמרה הנערה לטינה בקול שליו ותקיף.

"לא בעיה שלי," התיזה בה טינה. האוטובוס התחיל לנסוע והנערה נשענה לאחור כדי לאזן את שיווי משקלה. פארק ניסה להגביר את עוצמת הקול בווֹקְמֶן שלו, אבל הוא כבר היה בעוצמה הגבוהה ביותר. הוא הביט בה שוב. היא נראתה על סף בכי.

עוד לפני שהחליט לעשות זאת, פארק זז הצִדה אל החלון.

"שבי," הוא אמר. זה יצא בטון כועס. היא הסתובבה אליו והביטה בו, כאילו ביקשה לשפוט אם הוא עוד אחד מהדפוקים האלה או מה. "אולי פאקינג תשבי כבר," אמר פארק בשקט והחווה בראשו אל הכיסא הפנוי לידו, "תשבי כבר!"

היא התיישבה. היא לא אמרה כלום — תודה לאל שהיא לא הודתה לו אפילו — והשאירה רווח של חמישה־עשר סנטימטרים ביניהם.

פארק סובב את ראשו אל חלון הפלסטיק השקוף וחיכה לכיסוחים שהוא ללא ספק יספוג בגלל זה.