אללה אוהב אותי

1. הרלד סקוור, היום הראשון לפני הצהריים

הכול התרחש כהרף עין. היה ואולי לא היה.

שלושה באפור באו, ראו, נראו ויצאו. ואחד, הרביעי שהתבונן בי, השתהה, משתרך מאחור, הולך וכורע וצובט את שרוכי נעליו. וכך קרב ובא אליי כמתנדנד. כל כך קרוב היה, שחשתי בריח הזיעה שלו עוד בטרם מעד עלי.

לכף ידי הימנית חדרו אצבעות קרות ולחות, נכנסות ויוצאות ומותירות בה דבר מה. ובעודו מייצב את עמידתו, נשף האיש באפור היישר לעור התוף שלי שהתלחלח: "חכה לי כאן. תכף אשוב. אתה חייב לעזור לי".

קפצתי בבהלה מן הכיסא. הברכיים הדואבות כמעט נשמעו לצו ההיגיון - תסתלק מהר. אבל לא הסתלקתי. רגליי נשארו נטועות במקום.

-האם שמעתי משהו? אולי אני הוזה?

אבל קולו שהדהד באוזניי ונשימתו על לחיי והלחלוחית באוזן אמרו לי שאיני חולם.

התיישבתי. איש לא התבונן בי. לא ראו. לא שמעו. ורק עיניי ליוו אותו בחצותו את הכביש. עכשיו היו צעדיו מהירים. קומתו ממוצעת. לא שמן ולא רזה. לא התנדנד בלכתו, ולא הביט אל מעבר לכתפו כשנבלע בדלת המסתובבת של החנות הגדולה.

ידי נותרה קפוצה, לופתת את מה שהותיר בה האיש. קופסה אדומה ומעוכה של סיגריות מרלבורו.

אדם מן היישוב היה משליך מידו את הקופסה, בוחן את כף היד שמא דבק בה קורטוב של זוהמה, ואץ רץ לו מן המקום.

אבל אני, איני מן היישוב. סקרנותי ביקשה לדעת מי המטורף הזה. אבל המטורף הייתי אני.

לרגע צף בי קלסתרו. פנים שחומות ועגומות. עיניים ירוקות. שפתיים פשוקות. אנגלית במבטא גרוני מתנגן.

אבל מה לי ולו, לבן המזרח הזה?

צלילי דיבורו התנגנו בי. כמדומה היה לי ששמעתי בהן בת קול של השפה הפרסית. ככה מתנגנים ידידיי הפרסים. והוא לא ענב עניבה. באיראן אסור לענוב עניבות. הן אמריקניות מדי. מושחתות מאוד. מוסלמי שיעי הגון לא יעז לגוון את בגדיו בעניבה. היא מסכנת את שלום העולם.

נאחזתי בהבחנה הזאת. ואם כך, נשקפת לי סכנה. הוא זיהה אותי כיהודי, כישראלי. ודאי טומן לי מלכודת פתאים.

הכיפה הסרוגה כמנהג ארץ ישראל שעל ראשי המקריח הסגירה אותי. בצבעה העז לכדה את עינו. משמע שהטיפוס המיוזע הזה, שנועץ קופסאות מרלבורו ומשים עצמו מבקש עזרה, מסתובב ברחובות ומחפש ישראלים.

והקופסה! טמון בה רעל? אולי חיידקי אנטרקס? ממטען נפץ לא פחדתי. עד כדי כך איני אוויל. קופסה קלה וריקה אינה כר גידול לפצצות. מכל מקום, לא כאלה שאני מכיר.

קמתי בבהלה מן הכיסא. קול ההיגיון דחק בי להשליך את הקופסה לפח האשפה ולצאת מהכיכר. אלא שהמהמר שבי, זה שזקוק למתח, גבר על הבורגני השפוי. מיששתי את הקופסה. פתחתי אותה. רצועת נייר מגולגלת נגלתה לי. היא נשאה הודעה באנגלית וללא שגיאות. אותיות מרובעות הכריזו מבעד לשתי שורות משורטטות בדייקנות: "אני דיפלומט. בחרתי בך שתעזור לי. בבקשה אל תסתלק. חכה ותדע הכול".

"בחרתי בך", הוא כתב. מעולם לא נפגשנו.

התיישבתי. חידה פותרים במיושב. ועכשיו שמצאתי לי תעלומה להפוך בה, שוב לא חששתי מרעל או מקרינה מלוכלכת.

גלגלתי בנייר ובקופסה, סגולה למציאת רמז, אבל לא. אין רמזים. ואז נתתי דרור לדמיוני לתעתע. הכיכר ויושביה והנשים המפליגות בה נעלמו מעיניי. בחנתי אפשרויות אחדות, ואת כולן דחיתי מיניה וביה. ואז זכיתי להארה: הפרסי שהמצאתי אינו דיפלומט מהסגל הקבוע של המשלחת האיראנית לאו"ם, אחרת לא היה נזקק לתרגיל כל כך חסר סיכוי ואווילי, להתנפל על יהודי עייף בזמן שהוא נח בגינה. אולי הפרסי בורח מאשתו האדוקה שממררת לו את החיים מפני שאינו מתפלל חמש פעמים ביום. עזוב שטויות. זאת אומרת שהוא חדש בעיר, כנראה. אורח. נכון. במרכז האו"ם שוב דנים בסנקציות נגד איראן. אולי הדיפלומט שלי בא מטהראן לתגבר את המשלחת של ארצו. גם ישראל נוהגת לשלוח למושב עצרת האו"ם חברי כנסת ומומחים ממשרד החוץ. אם כן, הפרסי אמור לשהות כאן ימים אחדים עד לנעילת המושב, ואז "הביתה הביתה". אלא מה? הוא מסרב. רוצה להישאר. אז למה בחר דווקא בי? יש ודאי כמה אפשרויות. קצת סבלנות. הנבואה בימינו, כך אומרים, ניתנה לשוטים. ואם אתה חכם כפי שנדמה לך, שא רגליך מיד מן המקום הזה ולך לך לשתות קפה בסטארבאקס עד שאשתך תשוב ממסע הקניות. כשאני משחזר את הדברים האלה, נשמע כאילו הייתי קר רוח וחכם. אבל האמת כנראה קצת שונה. זאת הייתה שטות גמורה. פעמים אחדות קמתי ממקומי להימלט על נפשי, אבל חזרתי בי ושבתי על עקבותיי.

2. לחסל או לא?

ראש המוסד התלבט. הוא היה איש מהיר החלטה, לעתים אפילו מהיר מדי ונמהר. לא הסתמך רק על ההיגיון המבצעי, פעמים פעל לפי מה שכינה "הנווט הפנימי שלי", ורק לעתים נדירות נכשל. הראש, תחבולן רב–עלילות ששמו בישראל אוריאל ברנשטיין, הקפיד על עבודת מטה מסודרת והתחשב גם ב"איפכא מסתברא" של אנשי המטה, אבל המילה האחרונה הייתה שלו. מעודו לא התחמק מהודאה בשגיאות, אף לא מנשיאה באחריותן.

עכשיו היה שרוי במצוקה. המבצע היה ערוך ומזומן להתגלגל. אנשים חיכו לפקודה. אם יאחר להורות - יחמיץ הזדמנות חד–פעמית. אבל אם ייחפז - יעבור על החוק, כי גם מפקד רב–כוח ואמן מזימות אינו יכול לפעול מבלי לקבל אישור מעסקן פוליטי שלטוב או למוטב הוא ראש הממשלה. כדרכם של גנרלים וראשי זרועות ביטחון, לא סמך ברנשטיין על שיקול דעתו של ראש הממשלה וגם לא בטח בו. ואין זה סוד כי מעייניו הפוליטיים של ראש ממשלה, מאבקי הכוח שלו עם יריביו וחבריו, תלותו בדעת הקהל ורצונו להיות מקובל בעולם הגדול כמנהיג שקול ואחראי - מטילים הגבלות לא ענייניות על תכניות שאפתניות של מצביאים ורבי מרגלים.

ברנשטיין התלבט משום שהשתוקק למקם בין הכוונות של מומחי ההרג שלו יעד נכסף לחיסול, מי שלטובת המדינה והעם צריך להימחק מספר החיים. נסיבות בינלאומיות מיוחדות הן שהעניקו לכך הזדמנות ששוב לא תחזור. מישהו בבירה רחוקה שגה, ומדינתו תשלם מחיר כבד על משוגתו. ומה שלא יעשה בזמן הקרוב ביותר, שוב לא ניתן יהיה להיעשות. נזדמנה לו הזדמנות חד–פעמית לפגוע ביעד שהמידע על אודותיו היה שלם ומושלם. מקור המידע היה משובח, וראש המוסד לא התכוון להחמיץ את שעת הכושר. "הראש" העמיד לפעולת החיסול את צוות המחסלים הטוב, המנוסה והמתוחכם ביותר. במטה המוסד לא הטיל איש ספק בחיוניות החיסול ובסיכויי הצלחתו, אלא שהכפופים לו דחקו בו לגנוז את התכנית, לוותר, להשלים עם ההכרה כי המשימה היא מאותן שיש להורידן מעל סדר היום ולאלתר לא בשל עניינים שביכולת מבצעית, אלא מחמת בעיה מדינית חמורה. מקום ההתנקשות ביעד.

החיסול היה אמור להתבצע על אדמת ארצות–הברית, אבל ממשלת ישראל התחייבה שלא להפעיל את סוכני המוסד בארצות–הברית, והמוסד שמר בדרך כלל על הסייג המדיני הזה. אמנם לא כל מבצעי המוסד טעונים אישור מן הדרג המדיני, אלא שלפעולה קטלנית אין יוצאים במוסד מבלי לקבל אישור מפורש וחד–משמעי מראש הממשלה. אוריאל ברנשטיין ידע בוודאות גמורה שראש הממשלה יאסור עליו לפעול בארצות–הברית. אבל הרי רק שם, רק בניו יורק, ניתן להרוג את היעד, ועל כן התייסר. רגע החליט לפעול מבלי לבקש רשות. אחר כך דחה את הרעיון כבלתי מתקבל על הדעת וחוזר חלילה. וכך, למן הרגע שהמילים המפוענחות בהודעת המקור קיפצו לנגד עיניו, לא ידע מנוח.

לבסוף מצא מוצא. לא מכובד ואפילו לא הגון, אבל מעין פשרה. הוא יבקש את רשותו של ה"קברניט" למבצע מוגבל בניו יורק, אבל לא יבקש אישור לחיסול. הוא יאביס את הקברניט בחצאי אמיתות, יסובב את ראש הממשלה בכחש ויסתפק באישור עמום לפעולה עמומה. הרי שום קצה חוט לא יוביל לישראל. החיסול אמור להיות "פשע מושלם". תמיד יוכל לטעון להסתבכות בלתי צפויה שחייבה החלטה מידית. ואם היעד יושמד, הרי גם ראש הממשלה לא יעז לטעון כי לא נתן את ההוראה. גם הוא ירצה להירשם כשותף למבצע הנועז. ובבוא היום, כשיותר הפרסום, תרבה תהילתו.

וכך, ממש ברגע האחרון, הזמין עצמו לפגישה עם ראש הממשלה. "יש משהו. לא לטלפון וגם לא לור"ש" - אמר בשעת לילה מאוחרת, כשדיבר אתו בטלפון השמור מבית לבית, ולא פירט. "אני מציע מחר, מוקדם בבוקר".

ראש הממשלה הסכים, והציע לפגוש בו בחדר הכושר בלשכתו בקריית הממשלה בירושלים. ברנשטיין החליט לעלות לירושלים מבעוד יום וללון אצל בנו. על אף הדימוי הקר והמנוכר שלו, היה ראש המוסד איש משפחה מן הסוג הישן. "כמו אימא פולנייה", נהגה ללגלג חנה, אשתו ההונגרייה, סייע כלכלית לארבעת ילדיו, התעניין בעבודתם, והם נהגו להתייעץ אתו. לפעמים נועץ הוא בבנו הגדול. כאביו עשה הבן את שירותו הצבאי בסיירת מובחרת, אך כדרך לחיים בחר להיות אזרח ורופא. כשיבוא לירושלים אל בנו, הרהר "הראש", ישטח בפניו את הדילמה.

כי זאת לדעת, התחבולן הרב–עלילות חשש מיועצים מבחוץ, מראשי המוסד בעבר ומשרי הביטחון שהיו. מאז התפתחה בישראל תרבות ועדות החקירה בראשות שופט בית המשפט העליון, חדלו אישים בכירים בצבא ובמערכות הביטחון להתייעץ בעניינים רבי–מהמורות. חששו שמא היועצים למיניהם ישמשו אחר כך עדי תביעה נגדם. ואם המעשה שהתכוון לעשות בניו יורק ייכשל, תפרוץ שערורייה נוראה. ברנשטיין מיאן להכין מראש שמן למדורה שאמורה להעלות אותו על מוקדה.

כאשר יצא ממטה המוסד כבר ירדה השמש, וגבר בו רצון לחלוק עם נפש קרובה את לבטיו. יותר משרצה לשמוע מה יאמר בנו הבכור, חפץ לשמוע את עצמו אומר דברים מפורשים בקול רם ומבלי חשש מהמיקרופונים הסמויים שבכל לשכות הבכירים, מדבר ומנתח את הבעיה, מציג בגילוי לב את הסיכונים ומתאר את הטובה שתצמח מן המהלך הפרוע. הוא יגלה את הסוד הגדול ויעבור ביודעין על אחד מכללי הברזל של השירות החשאי - לא לגלות סודות כמוסים לזרים, אפילו הם היקרים לך מכול.