אלמנות

פרק 1

דולי רולינז עמדה במטבח וגיהצה בזהירות את צווארונה ואת שרווליה של החולצה המעומלנת, בדיוק כמו שהארי אהב. לידה ניצב סל הכביסה, שהיה מלא בסדינים ובציפיות מגוהצים. ווּלף, הפודל הלבן הקטן שהארי הביא הביתה אחרי שדולי ילדה את תינוקם המת ותקוותיהם למשפחה התנפצו, ישב לרגליה בראש שמוט. בכל פעם שדולי זזה הוא טופף אחריה, תמיד על המשמר.

דולי כיבסה, גיהצה וניקתה מאז שחזרה מתחנת המשטרה. השעה הייתה אחרי אחת בצהריים. מדי פעם היא עצרה ופשוט בהתה באוויר, אבל אז הרגישה את הכאב מתגבר וחזרה לעבודה; הכול כדי לעצור את הכאב שגאה בה. המשטרה לא נתנה לה לראות את גופתו של הארי מכיוון שהייתה מרוטשת מדי, וחלק ממנה סירב להאמין למה שאמרו לה. היא הייתה בטוחה שהם משקרים. בכל רגע הארי עשוי להיכנס הביתה.

***

לינדה פירלי עמדה קפואה במקומה בחדר המתים הקר. שערה השחור הארוך מסגר את פניה הנפולים. היא רצתה שיהיה שם מישהו לצידה; היא רצתה הרבה דברים, אבל באותו רגע היא פשוט רצתה שזה יהיה חלום רע ושהיא תתעורר ממנו מיד.

"לפי רישומי השיניים זה בעלך, גברת פירלי, אבל מכיוון שלא מצאנו את כל השיניים, אנחנו צריכים שתסתכלי בעצמך," אמר הקברן. "צד אחד של הפנים שלו לא נשרף יותר מדי, אז אם תישארי איפה שאת עומדת, זה יהיה בסדר. מוכנה?" לפני שלינדה הספיקה להשיב, הוא הסיר את הסדין הלבן.

נשימתה של לינדה נעתקה. היא הרימה את ידה אל פיה וקפאה. היא הרגישה משהו חם מטפטף לאורך הרגל שלה.

"שירותים, אני צריכה לשירותים..." החלה למלמל חרישית.

"זה בעלך, ג'וזף פירלי?" שאלה השוטרת המלווה.

"כן, כן, זה בעלי. עכשיו תוציאי אותי מכאן, בבקשה," התחננה לינדה.

השוטרת אחזה בזרועה של לינדה, והובילה אותה בעדינות מחדר המתים לשירותים שבמסדרון.

***

לאודרי, אמה של שירלי מילר, כבר נמאס. היא הביטה בגועל בשמלת הצמר הישנה וחסרת הצורה שלה, ברגליה היחפות ובמגפיה. כשראתה את השתקפותה בחלון המטבח, הבחינה אודרי בשורשים האפורים בשערה הצבוע בכתום; היא צריכה לצבוע בהקדם כדי להרגיש שוב כמו בן אדם. בשעה שהביטה בדמותה הכחושה, יכלה לשמוע את בתה מתייפחת בקומה למעלה.

שירלי שכבה במיטתה, עיניה אדומות מבכי. בכל פעם שניגבה את עיניה החלה לבכות שוב וחזרה שוב ושוב על שמו.

"טרי... טרי... טרי..." צווחה שירלי, כשהיא מצמידה את תמונתו הממוסגרת של בעלה לחזהּ.

אודרי נכנסה פנימה בצעד מהיר ובידיה מגש ועליו כוס חלב חם וטוסט מרוח בחמאה, אבל שירלי לא הייתה מסוגלת לגעת בהם אז אודרי אכלה ושתתה במקומה. תוך כדי לעיסה, היא הביטה בתמונה שבמסגרת הכסף שהייתה לפותה בידיה של שירלי.

אודרי ישבה למרגלות המיטה וחשבה על הבת היפה שלה, גאוות חייה. שירלי הייתה אישה צעירה מהממת ביופייה, בעלת גזרה חטובה ושיער בלונדיני מתולתל שהגיע עד שכמותיה. היא הייתה טובת מזג ומתוקה, ורק פעם אחת פעלה בניגוד להוראותיה של אמה, כשהתחתנה עם טרי מילר. היא תתגבר עליו, חשבה אודרי. עם הזמן היא תחזור לעצמה. אבל כרגע עדיף פשוט לתת לה לבכות.

***

בשעה שתיים בצהריים גררה דולי את עצמה ואת קרש הגיהוץ במעלה המדרגות בביתה המצוחצח שבעיירה פּוֹטֶרס בר. וולף הלך אחריה בצעדים מנומנמים. וולף לרוב ישן בסלון, על השטיח הפרסי העבה מול האח. על המדף שמעל האח ניצבו תמונות שתיעדו את חייהם של דולי והארי: החתונה שלהם במשרד הרישום בצ'לסי, ובה דולי לבושה בחליפת שאנל, אוחזת בידה זר קטן של ורדים לבנים; ירח הדבש שלהם בפריז; ואחר כך תמונה מכל יום נישואים, חג מולד ונשף צדקה. בחורף חיממה האש באח את גופו הקטן של וולף, ובקיץ הוא נהנה מהאוויר הקריר שנכנס לחדר מבעד לחלונות. אבל כשהארי היה בנסיעות עבודה, וולף תמיד התכרבל לצד דולי, על ספת הקטיפה האדומה הרכה בעלת הציציות הזהובות.

דולי פתחה את הדלת של חדר השינה. בפנים, המנורה שלצד המיטה האירה באור חמים ורך את החדר הנקי והמסודר, את הווילונות התואמים, את כיסוי המיטה ואת הכריות המסודרות עליו; כל דבר היה מונח יפה במקומו. אחרי שסידרה את הבגדים המגוהצים בארון, הכניסה דולי את ידה לכיס סינרה והציתה את הסיגריה המאה שלה באותו יום. כשינקה את עשן הסיגריה הרגישה את ליבה מתרומם בכבדות בחזהּ.

כשהייתה שוב למטה, פתחה דולי את דלתות עץ המהגוני של ארון הסטריאו, הדליקה את נגן התקליטים והניחה בעדינות את המחט על התקליט שכבר היה על המשטח המסתובב. היא השמיעה אותו שוב ושוב מאז שהגיעה הביתה מתחנת המשטרה; הצלילים העמוקים והעשירים של קת'לין פרייר ששרה את "חיים בלי מוות" עזרו לה להירגע.

דולי ישבה בסלון ועישנה, וולף מכורבל לצידה. היא ישבה שם כל הלילה. היא לא בכתה, היא לא הייתה מסוגלת – כאילו מישהו רוקן ממנה את כל הרגשות. היא נזכרה באותו בוקר לפני יומיים, כשהארי נישק אותה לשלום. נסיעת העסקים שלו לרכישת ענתיקות כלשהן הייתה אמורה להימשך רק יומיים, כך אמר. היא התגעגעה אליו בכל רגע, ואתמול בלילה היא עמדה במטבח והכינה לזניה לארוחת הערב לכבוד חזרתו הביתה – הארי אהב שהגבינה מתקשה מעל הפסטה – כשפעמון הדלת צלצל.

וולף נבח וזינק לעבר דלת הכניסה. היא ניגבה את ידיה במגבת מטבח, יצאה בעקבותיו אל המסדרון ואז קפאה. מבעד לפאנל הזכוכית הצבעונית יכלה לראות את קווי המתאר של שתי דמויות כהות. הפעמון צלצל שוב.

שני הבלשים הראו לה את התעודות שלהם ושאלו אותה אם בעלה בבית. אנשי החוק כבר דפקו על דלתם כמה פעמים בעבר, אז דולי עמדה מיד על המשמר ונזהרה בדבריה. היא אמרה להם שהארי בנסיעת עסקים. ואז הם אמרו לה לנעול נעליים ולקחת את המעיל שלה ולהתלוות אליהם לתחנה כדי לזהות משהו שהם מאמינים ששייך לבעלה. הם לא סיפקו לה עוד מידע בניידת וסירבו לענות על שאלותיה, וזה הפחיד אותה. יכול להיות שהם עצרו את הארי? היא החליטה לא לומר או לשאול דבר עד שתדע פרטים נוספים.

בתחנת המשטרה היא הובלה לחדר קר וריק ובו שולחן פורמייקה וארבעה כיסאות קשים תואמים. שוטרת במדים נעמדה ליד דולי, כשאחד הבלשים הושיט לה שקית פלסטיק קטנה ובתוכה שעון רולקס מזהב מצופה ביהלומים זעירים. כשניסתה לפתוח את השקית, הבלש חטף אותה ממנה.

"אל תגעי!" הוא נבח. הוא עטה כפפות גומי לבנות, הוציא את השעון מהשקית והפך אותו כך שהכיתוב הדהוי פנה כלפי מעלה.

"להארי, באהבה, מדולי – 2.12.62," לחשה דולי. איכשהו היא הצליחה להישאר בשליטה. "זה של בעלי," אמרה. "זה של הארי." ועולמה חרב עליה.

"הורדנו את זה מיד של גופה." הבלש הראשי עצר כדי לאמוד את תגובתה. "גופה מפוחמת של גבר."

דולי תפסה את השעון והחלה להתרחק מהבלש עד שנתקלה בקיר המרוחק בחדר. השוטרת הלכה אחריה, ידה מושטת קדימה.

"זה ראיה!" אמרה. "תחזירי את זה."

דולי אחזה בשעון בכל כוחה. ההלם גרם לה לאבד את כל עכבותיה. "אתם משקרים!" צווחה. "הוא לא מת. הוא לא מת!" כשהשעון היקר של הארי נחטף מבין אצבעותיה, סיננה, "אני רוצה לראות אותו. אני צריכה לראות אותו!"

לשוטרת כבר הספיק. "אין מה לראות," אמרה בקרירות.

כל הדרך הביתה בניידת, דולי המשיכה לומר לעצמה שלא יכול להיות שזה הארי, תוך שהיא מנסה להתגבר על הקול שלחש בראשה... היא נתנה לו את השעון לרגל יום הנישואים העשירי שלהם. הוא נישק אותה והבטיח שלעולם לא יסיר אותו. דולי אהבה את האופן שבו הביט בו; הוא היה מושיט את ידו קדימה, מסובב את מפרק כף היד ומביט ביהלומים המנצנצים באור. הוא לא הסיר אותו אף לא פעם אחת – אפילו במיטה. לכבוד יום הנישואים הבא שלהם היא קנתה לו מצית דנהיל מזהב טהור, שעליו היו חרוטים ראשי התיבות שלו. הוא צחק ואמר לה שכמו השעון, הוא תמיד יישא אותו עליו.

ולמרות זאת, היא לא הסכימה להשלים עם העובדה שהוא לא יחזור הביתה לעולם.

***

אודרי ארגנה את הלוויה של טרי. זה היה אירוע משפחתי צנוע, רק כמה משקאות בבית, בלי שום התכנסות מיוחדת; חוץ מזה, שירלי עדיין הייתה כל כך נסערת שאודרי בקושי הצליחה לשכנע אותה להתלבש.

גרג, אחיה הפנקיסט של שירלי, עזר עד כמה שיכול, אבל הוא היה עדיין צעיר מדי ולא מסוגל להתמודד עם שטף הרגשות של אחותו הגדולה. כששירלי ניסתה לקפוץ לתוך הקבר בעקבות הארון, הוא היה כל כך נבוך שהוא התרחק משם והצטרף ללוויה אחרת ומכובדת יותר.

אודרי לא אהבה לבקש כסף ולכן עדיין לא הזמינה מצבה, אבל היא תכננה לארגן משהו ברגע ששירלי תחזור לתפקד. היא קיוותה בכל ליבה ששירלי תחזור להתמודד בתחרויות היופי המקומיות; בזכות המראה המהמם שלה, אודרי האמינה שבתה תוכל להגיע עד לתחרות מלכת היופי של אנגליה. למעשה, היא כבר רשמה אותה לתחרות מלכת היופי של פדינגטון... היא תספר על זה לשירלי אחר כך, כשהיא תפסיק לבכות כל הזמן.