אלף שמשות זוהרות

מָריאָם היתה בת חמש שנים כששמעה בפעם הראשונה את המילה הָרָאמִי.

זה קרה ביום חמישי אחד. זה היה חייב להיות יום חמישי, כי מריאם זכרה שהיתה חסרת מנוחה ומוטרדת באותו יום, כשם שהיתה רק בימי חמישי, הימים שבהם ג'אליל ביקר אצלה בקוֹלבָּה. כדי להעביר את הזמן עד לרגע שבו תראה אותו לבסוף, כשהיא מנופפת בידיה וחוצה את העשב המגיע עד לגובה הברכיים שבקרחת היער, טיפסה מריאם על כיסא והורידה את מערכת התה הסינית של אמהּ. מערכת התה היתה השריד האחרון שנותר לאמה של מריאם, נָנָה, מאִמהּ שלה, שמתה כשננה היתה בת שנתיים. ננה נצרה כל אחד ואחד מהפריטים בכחול ובלבן של מערכת החרסינה, את העיקול החינני של זרבובית הקנקן, את הפרושים והסחלבים המצוירים ביד, את הדרקון שעל קערית הסוכר, שנועד לגרש רוע.

פריט אחרון זה הוא שהחליק מבין אצבעותיה של מריאם, נפל על לוחות העץ של רצפת הקוֹלבָּה ונשבר.

כשראתה את הקערית, סמקו פניה של ננה, שפתה העליונה רעדה ועיניה, העצלה והטובה כאחת, נחו על מריאם במבט שטוח ויציב. ננה נראתה כל־כך כועסת, עד שמריאם חששה שהג'ין ייכנס שוב לגוף של אמה. אבל הג'ין לא בא, לא בפעם ההיא. במקום זאת תפסה אותה ננה בפרקי הידיים, משכה אותה אליה וסיננה בין שיניה, "הָרָאמִי שלומיאלית קטנה שכמוך. זה גמולי על כל מה שסבלתי. שוברת ירושות, הָרָאמִי שלומיאלית שכמוך!"

באותה עת מריאם לא הבינה. היא לא ידעה מה פירושה של המילה הָרָאמִי — ממזרה, וכן לא היתה מבוגרת דיה לעמוד על העוול שבדבר, להבין שעושי ההָרָאמִי הם האשמים, לא ההָרָאמִי עצמו, שחטאו היחיד הוא שנולד. מה שמריאם הסיקה בכל־זאת מנימת קולה של ננה כשאמרה את המילה, הוא שלהיות הָרָאמִי זה דבר מכוער, דוחה, כמו חרק, כמו התיקנים המתרוצצים שננה תמיד קיללה וטִאטאה החוצה מהקוֹלבָּה.

אחר־כך, כשבגרה יותר, הבינה מריאם גם הבינה. הדרך שבה ננה ביטאה את המילה — היא ירקה את המילה יותר משאמרה אותה — היא שהביאה את מריאם לחוש את עוקצה במלואו. היא תפשה אז למה התכוונה ננה, שהָרָאמִי זה דבר לא רצוי. שהיא, מריאם, היא ברייה לא־חוקית שלעולם לא תהיה לה טענה חוקית לדברים שיש לאנשים, דברים כמו אהבה, משפחה, בית, עובדת היותם רצויים.

ג'אליל מעולם לא קרא למריאם בשם הזה. ג'אליל אמר שהיא הפרח הקטן שלו. הוא אהב להושיב אותה על ברכיו ולספר לה סיפורים, כמו בפעם ההיא, כשהוא סיפר לה שהֶרָאט, העיר שמריאם נולדה בה ב־1959, היתה לפנים ערש התרבות הפרסית, ביתם של סופרים, ציירים וצוּפים — מיסטיקנים אסלאמים.

"לא יכולת למתוח שם רגל בלי לבעוט בישבן של איזה משורר," צחק.

ג'אליל סיפר לה סיפור על המלכה גווהָאר שָׁאד, שהקימה את צריחי המסגדים המפורסמים כשיר הלל מלא אהבה להראט כבר במאה החמש־עשרה. הוא תיאר באוזניה את שדות החיטה הירוקים של הראט, את הבוסתנים והגפנים הכבדות מענבים דשנים ואת הבזארים של העיר, ההומים והמקורים בכיפות.

"יש שם עץ פיסטוק," אמר ג'אליל יום אחד, "ומתחתיו, מריאם ג'וֹ, קבור מי אם לא המשורר הגדול גַ'אמִי." הוא רכן אליה ולחש, "ג'אמי חי לפני יותר מחמש־מאות שנה. באמת. לקחתי אותך פעם לשם. אל העץ. היית קטנה. את לא תזכרי."

הוא צדק. מריאם לא זכרה. ואף שעשתה את חמש־עשרה שנות חייה הראשונות בטווח של מרחק הליכה מהראט, מריאם מעולם לא ראתה את העץ הזה, שסיפורים רבים כל־כך סופרו על אודותיו. היא מעולם לא ראתה את הצריחים המפורסמים מקרוב, מעולם לא קטפה פירות בבוסתני הראט וגם לא טיילה בשדות החיטה של העיר. אבל כל אימת שג'אליל דיבר כך, היתה מריאם מקשיבה בהתפעלות. היא העריצה את ג'אליל על הידע העצום שלו בדרכי העולם. והיא רטטה מגאווה על שיש לה אב שיודע דברים שכאלה.

"כל־כך הרבה שקרים!" אמרה ננה לאחר שג'אליל הלך. "אנשים עם הרבה כסף מספרים הרבה שקרים. הוא אף פעם לא לקח אותך לשום עץ. ואל תיפלי בשבי קסמיו. הוא בגד בנו, אביך האהוב. הוא גירש אותנו. הוא גירש אותנו מהבית הגדול והמפואר שלו כאילו אין לנו שום משמעות בעיניו. והוא עשה את זה בשמחה."

מריאם היתה מקשיבה בצייתנות לדברים האלה. היא מעולם לא העזה לומר לננה עד כמה היא שונאת לשמוע אותה מדברת כך על ג'אליל. האמת היתה שליד ג'אליל מריאם לא הרגישה הָרָאמִי. במשך שעה־שעתיים מדי יום חמישי, כשג'אליל בא לראותה, כולו חיוכים ומתנות ומילות חיבה, חשה מריאם ראויה לכל היופי והשפע שהחיים יכולים להעניק. ובשל כך אהבה מריאם את ג'אליל.

גם אם היה עליה לחלוק אותו עם אחרים.

לג'אליל היו שלוש נשים ותשעה ילדים, תשעה ילדים חוקיים, שכולם היו זרים למריאם. הוא היה אחד האנשים העשירים ביותר בהראט. בבעלותו היה בית־קולנוע, שמריאם מעולם לא ראתה, אבל מכיוון שלא הִרפתה ממנו, הוא תיאר אותו באוזניה, וכך היא ידעה שהחזית היתה מחופה באריחי טֶרה־קוֹטה כחולים וחומים ושביציע היו מושבים פרטיים ושהתקרה היתה מעוטרת בסבכות בעלות דוגמאות מורכבות. דלתות מסתובבות כפולות נפתחו למבואה מרוצפת באריחים, ובה כרזות של סרטים הודיים בתיבות תצוגה מזכוכית. בימי שלישי, סיפר ג'אליל יום אחד, מקבלים הילדים גלידה חינם במזנון.

ננה חייכה בינה לבינה לשמע דבריו. היא המתינה עד שעזב את הקוֹלבָּה ורק אז צִחקקה במרירות ואמרה, "ילדים של זרים מקבלים גלידה. מה את מקבלת, מריאם? סיפורים על גלידה."

נוסף על בית־הקולנוע היו לג'אליל אדמה בקַארוֹק, אדמה בפַארא, שלוש חנויות שטיחים, חנות בגדים ובּיוּאיק רוֹדמָסטֶר שחורה משנת 1956. הוא היה אחד האנשים המקושרים ביותר בהראט, ידידו של ראש העיר ושל מושל המחוז. היו לו טבח, נהג ושלושה סוכני בית.

ננה היתה אחת מסוכנות הבית. עד שבטנה החלה לתפוח.

כשזה קרה, אמרה ננה, בלעו הפיות הפעורים של משפחת ג'אליל את כל האוויר של הראט. הורי נשותיו נשבעו שדם יישפך. הנשים דרשו שהוא ישליך אותה החוצה. אביה של ננה עצמה, שהיה סתת אבן צנוע בכפר הסמוך גוּל־דַאמַאן, התכחש לה. עטוי קלון הוא ארז את חפציו, עלה על אוטובוס לאיראן ואיש לא ראה אותו ולא שמע ממנו עוד.

"לפעמים," אמרה ננה פעם, השכם בבוקר אחד, שעה שהאכילה את התרנגולות מחוץ לקוֹלבָּה, "אני חושבת לעצמי, שהלוואי שלאבא שלי היה האומץ להשחיז אחד מהסכינים שלו ולעשות מה שראוי ומכובד. זה היה אולי עדיף בשבילי." היא העיפה עוד מלוא החופן זרעונים אל תוך הלול, השתתקה לרגע והסתכלה במריאם. "ואולי גם בשבילך. זה היה חוסך לך את הצער שבידיעה שאת מה שאת. אבל הוא היה פחדן, אבא שלי. לא היה לו הדיל, האומץ לעשות את זה."

גם לג'אליל לא היה הדיל לעשות את מה שראוי ומכובד, אמרה ננה. להתעמת עם המשפחה שלו, עם נשותיו והוריהן, ולקבל על עצמו אחריות למעשיו. במקום זאת, מאחורי דלתות סגורות, נרקחה עסקה להצלת הכבוד. למחרת היום הוא ציווה עליה לפנות את חפציה הדלים מאגף מגורי המשרתים, שם התגוררה, ושלח אותה לדרכה.

"את יודעת מה הוא אמר לנשותיו, להגנתו? שאני כפיתי את עצמי עליו. שאני האשמה. דידי? את מבינה? זה נקרא להיות אישה בעולם הזה."

ננה הניחה את קערית מזון התרנגולות. היא הרימה את סנטרה של מריאם באצבע.

"הביטי בי, מריאם."

מריאם עשתה כדבריה בעל כורחה.

ננה אמרה, "למדי זאת עכשיו, ולמדי היטב, בתי: כמו מחט של מצפן שמצביעה על הצפון, כך אצבעו המאשימה של גבר תמיד תמצא אישה. תמיד. זכרי זאת, מריאם."