אלקטרז נגד ספרני הרשע 3: אבירי קריסטליה

1

אז מצאתי את עצמי תלוי הפוך מתחת לציפור זכוכית ענקית, עף במהירות מאה וחמישים קמ"ש מעל האוקיינוס, ולא נתון בשום סכנה.

מה ששמעתם. לא הייתי בסכנה. באותו רגע הייתי מוגן יותר מאי־פעם בכל חיי, למרות נפילה מאיימת של כמה מאות מטרים שהגיחה מתחתיי. (או ליתר דיוק מעליי, כי הייתי הפוך.)

עשיתי כמה צעדים זהירים. בסוליות המגפיים הגדולים שעל כפות רגליי היה סוג מיוחד של זכוכית בשם זכוכית אחיזה, שאפשרה להם להיצמד לדברים אחרים שעשויים זכוכית. הדבר מנע ממני ליפול. (במקרה שכן הייתי נופל אל מותי, למעלה היה הופך במהירות ללמטה. כוח הכבידה הוא פרחח רציני.)

אילו ראיתם אותי, כשהרוח מייללת סביבי והים גועש מתחתיי, אולי לא הייתם מסכימים שאני מוגן. אבל הדברים האלה – כמו איזה כיוון הוא למעלה – הם יחסיים. אתם מבינים, גדלתי כילד אומנה בהאשלנדס: אדמות שנשלטו על ידי הספרנים המרושעים. הם שמרו עליי בקפידה בילדותי, בציפייה ליום שבו אקבל שק חול מיוחד מאוד מאבי.

קיבלתי את השק. הם גנבו את השק. השגתי את השק בחזרה. ועכשיו הייתי צמוד לתחתית של ציפור זכוכית ענקית. זה פשוט, האמת. אם זה לא נראה לכם הגיוני, אוכל אולי להמליץ לכם לקחת לידיכם את שני הספרים הראשונים בסדרה, לפני שתנסו לקרוא את השלישי?

לרוע המזל, אני יודע שחלק מההאשלנדרים מתקשים לספור עד שלוש. (בתי הספר הנשלטים על ידי ספרנים לא רוצים שתהיו מסוגלים להתמודד עם מתמטיקה מסובכת.) משום כך הכנתי את המדריך המועיל כדלקמן:

הגדרת "הספר הראשון": המקום הטוב ביותר להתחיל סדרה. אפשר לזהות "ספר ראשון" לפי סימן קטן של "1" על השדרה. בני סמדרי פוצחים בריקוד שמח כשאתם קוראים קודם את הספר הראשון. האנטרופיה מנופפת לעברכם באגרוף זועם כשאתם חכמים מספיק לארגן את העולם.

הגדרת "הספר השני": הספר שקוראים אחרי הספר הראשון. אם תתחילו בספר השני, אני אעשה מכם צחוק. (טוב, בכל מקרה אעשה מכם צחוק. אבל בחייכם, אתם רוצים לספק לי עוד תחמושת?)

הגדרת "הספר השלישי": המקום הגרוע ביותר, נכון להיום, להתחיל סדרה. אם תתחילו כאן, אני אזרוק עליכם דברים.

הגדרת "הספר הרביעי": אז תגידו... איך הצלחתם להתחיל עם זה? אפילו עוד לא כתבתי אותו. (נוסעים בזמן ערמומיים שכמותכם.)

בכל אופן, אם לא קראתם את הספר השני, פספסתם כמה אירועים חשובים מאוד. בהם: טיול לספרייה האגדית של אלכסנדריה, חומר זפתי בטעם נגיעות בננה, ספרני רפאים שרוצים לינוק את נשמתכם, דרקוני זכוכית ענקיים, קברו של אלקטרז הראשון, והכי חשוב – דיון ארוך על מוך פופיקים. בנוסף, בכך שלא קראתם את הספר השני, הכרחתם הרבה אנשים לבזבז דקה שלמה על קריאת הסיכום הזה. אני מקווה שאתם מרוצים מעצמכם.

צעדתי במגושם לעבר דמות בודדה שעמדה ליד חזה הציפור. כנפי זכוכית עצומות חבטו משני עבריי, וחלפתי על פני רגלי ציפור זכוכית עבות שהיו מכורבלות ותחובות לאחור. הרוח ייללה והצליפה בי. הציפור – שנקראה הוֹקווינד – לא הייתה מלכותית כמו הרֶכב הקודם שלנו, דרקון זכוכית שנקרא דרגוֹנאוֹט. ובכל זאת, היו בה כמה תאים נחמדים שבהם אפשר לנסוע בפאר.

סבא שלי, כמובן, לא היה מסוגל להטריח את עצמו לעשות משהו נורמלי כמו לחכות בתוך רכב. לא, הוא היה חייב להיאחז בתחתית ולהשקיף על האוקיינוס. התקרבתי אליו תוך מאבק ברוח – ואז פתאום הרוח נעלמה. קפאתי בהלם, ואחד המגפיים שלי ננעל במקומו על זכוכית תחתית הציפור.

סבא סמדרי קפץ והסתובב. "פראיירים מתחלפים!" הוא קרא. "הפתעת אותי, בחור!"

"סליחה," אמרתי וצעדתי קדימה. המגפיים שלי השמיעו צליל נקישה בכל פעם שניתקתי אחד, עשיתי צעד ואז ננעלתי בחזרה על הזכוכית. כמו תמיד, סבא שלי לבש טוקסידו שחור מהודר – הוא חשב שזה גורם לו להשתלב טוב יותר בהאשלנדס. הוא היה קירח למעֵט ציצת שיער לבנה על אחורֵי ראשו, והתהדר בשפם לבן עבה בצורה מרשימה.

"מה קרה לרוח?" שאלתי.

"מה קרה לְמה? אה, זה." סבי הרים יד ונקש על המשקפיים הירוקים שהרכיב. אלה היו עדשות אוקולאטוריות, סוג של משקפיים קסומים שכאשר מפעיל אותם אוקולאטור כמו סבא סמדרי או כמוני, הם יכולים לעשות כמה דברים מעניינים מאוד. (למרבה הצער הם אינם יכולים לאלץ קוראים עצלנים לקרוא שוב את שני הספרים הראשונים, ובכך לבטל את הצורך שלי להסביר את כל הדברים האלה שוב ושוב.)

"עדשות סופן־רוח?" שאלתי. "לא ידעתי שאפשר להשתמש בהן ככה." היה לי זוג עדשות סופן־רוח, והשתמשתי בהן כדי לירות סילוני רוח.

"זה דורש לא מעט תרגול, בחור," אמר סבא סמדרי בדרכו הקולנית. "אני יוצר בועה של רוח שנפלטת ממני בדיוק בכיוון ההפוך מזה של הרוח שמתנגדת לי, וכך מבטל הכול."

"אבל... זה לא אמור להעיף גם אותי אחורה?"

"מה? לא, ברור שלא! מה גורם לך לחשוב שזה יקרה?"

"אה... פיזיקה?" אמרתי. (ואתם חייבים להסכים שזה דבר די משונה להזכיר, כשאתה תלוי הפוך באמצעות מגפי זכוכית קסם.)

סבא סמדרי צחק. "בדיחה מצוינת, בחור. מצוינת." הוא טפח על כתפי. אנשי הממלכות החופשיות, כמו סבי, נוטים להשתעשע מאוד ממושגי ספרנים כמו פיזיקה, שלטעמם הם שטויות מוחלטות. נראה לי שאנשי הממלכות החופשיות לא מעניקים לספרנים מספיק קרדיט. פיזיקה אינה שטות – היא רק לוקה בחסר.

לטכנולוגיה ולקסם של אנשי הממלכות החופשיות יש היגיון משלהם. קחו לדוגמה את ציפור הזכוכית. מניע אותה משהו שנקרא מנוע סילימטי, שמשתמש בסוגים שונים של חול וזכוכית בתור דלק. כישרונות סמדרי וכוחות אוקולאטוריים נקראים "קסם" בממלכות החופשיות, כי רק אנשים מיוחדים יכולים להשתמש בהם. משהו שכל אחד יכול להשתמש בו – כגון מנוע סילימטי או המגפיים שעל רגליי – נקרא טכנולוגיה.

ככל ששָהיתי יותר עם אנשים מהממלכות החופשיות, כך קניתי פחות את ההבחנה הזו. "סבא," אמרתי, "אי־פעם סיפרתי לך שהצלחתי להפעיל מגפי זכוכית אחיזה רק על ידי נגיעה בהם?"

"מה?" אמר סבא סמדרי. "מה זה?"

"העצמתי את הכוח של המגפיים האלה," אמרתי. "רק על ידי זה שנגעתי בהם... כאילו אני מסוגל לפעול כמו סוג של סוללה או מקור אנרגיה."

סבי שתק.

"מה אם זה מה שאנחנו עושים עם העדשות?" אמרתי ונקשתי על המשקפיים שעל פניי. "מה אם להיות אוקולאטור הוא לא דבר מוגבל כמו שאנחנו חושבים? מה אם אנחנו יכולים להשפיע על כל סוגי הזכוכית?"

"אתה נשמע כמו אבא שלך, בחור," אמר סבא סמדרי. "יש לו תיאוריה שמתייחסת בדיוק לְמה שאתה מדבר עליו."

אבא שלי. הבטתי כלפי מעלה. ואז חזרתי ופניתי אל סבא סמדרי. הוא הרכיב את זוג עדשות סופן־הרוח שלו והדף את הרוח.

"עדשות סופן־הרוח," אמרתי. "אני... שברתי את הזוג השני שנתת לי."

"חה!" אמר סבא סמדרי. "זה לא מפתיע בכלל, בחור. הכישרון שלך די עוצמתי."

הכישרון שלי – כישרון סמדרי שלי – הוא היכולת הקסומה לשבור דברים. לכל בן סמדרי יש כישרון, גם לאלה שהם בני סמדרי רק מתוקף נישואיהם. הכישרון של סבא שלי הוא היכולת להגיע באיחור לפגישות.

הכישרונות הם גם ברכות וגם קללות. הכישרון של סבא שלי, למשל, הוכיח את עצמו כשימושי למדי כשהוא איחר למשל לכדורי רובה או לביקורות מס. אבל הוא גם הגיע מאוחר מכדי למנוע מהספרנים לגנוב ממני את הירושה.

סבא סמדרי שתק באופן לא אופייני והביט באוקיינוס, שכמו נתלה מעלינו. מערבה. לכיוון נלהאלה, מולדתי, למרות שכף רגלי מעולם לא דרכה על אדמתה.

"מה הבעיה?" שאלתי.

"אה? בעיה? אין שום בעיה! מה, הרי הצלנו את אביך מאוצרי אלכסנדריה עצמם! הפגנת חדות מחשבתית מאוד סמדרית, אני חייב לומר. כל הכבוד! יצאנו מנצחים!"

"חוץ מהעובדה שלאימא שלי יש עכשיו זוג עדשות מתרגם," אמרתי.

"אה, כן. זאת אכן בעיה."

חולות ראשיד, בגללם התחיל כל הבלגן הזה, חושלו לעדשות שיכולות לתרגם כל שפה. אבי אסף איכשהו את חולות ראשיד, ואז חילק אותם ושלח לי חצי מהם, מספיק כדי לחשל זוג משקפיים אחד. את הזוג השני הוא השאיר לעצמו. אחרי הפיאסקו בספרייה של אלכסנדריה, אימי הצליחה לגנוב את הזוג שלו. (שלי עדיין נמצאו ברשותי, למרבה המזל.)

משמעות הגנֵבה שלה הייתה, שאם תשיג גישה לאוקולאטור, היא תוכל לקרוא את השפה הנשכחת ולהבין את הסודות של אנשי אינקרנה הקדומים. היא תוכל לקרוא על נפלאות הטכנולוגיה והקסם שלהם, תוך גילוי כלי נשק מתקדמים. זאת הייתה בעיה. תבינו, אימא שלי ספרנית.

"מה נעשה?" שאלתי.

"אני לא בטוח," אמר סבא סמדרי. "אבל אני מתכוון לדבר עם מועצת המלכים. בטח יהיה להם מה להגיד על זה." הוא נמלא אנרגיה. "בכל מקרה, אין טעם לדאוג לזה כרגע! הרי לא הגעת עד כאן רק כדי לשמוע חדשות רעות מסבך המועדף!"

כמעט עניתי לו שהוא הסבא היחיד שלי. ואז חשבתי לרגע מה זה אומר, שיש לך סבא אחד בלבד. איכס.

"למעשה," אמרתי והרמתי את מבטי אל הוקווינד, "רציתי לשאול אותך על אבא שלי."

"מה לגביו, בחור?"

"הוא תמיד היה כל כך..."

"מפוזר?"

הנהנתי.

סבא סמדרי נאנח. "אבא שלך הוא אדם חדור מוטיבציה, אלקטרז. אתה יודע שאני מסתייג מהדרך שבה הוא השאיר אותך לגדול בהאשלנדס... אבל טוב, הוא אכן השיג כמה דברים גדולים בחייו. חוקרים ניסו לפצח את השפה הנשכחת כבר אלפי שנים! אני הייתי משוכנע שזה בלתי אפשרי. מעבר לזה, אני לא חושב שיש סמדרי ששולט בכישרון שלו טוב כמוהו."

מבעד לזגוגית שמעל יכולתי לראות צללים וצורות – חברינו לדרך. אבא שלי היה שם, אדם שכל ילדותי תהיתי לגביו. ציפיתי שהוא יהיה קצת יותר... ובכן, נרגש לראות אותי.

גם אם הוא אכן נטש אותי מלכתחילה.

סבא סמדרי הניח יד על כתפי. "אה, אל תיראה כזה עגמומי. לכל השודדים והצווחות, בחור! אתה עומד לבקר בנלהאלה בפעם הראשונה! אנחנו נפתור את כל זה בסופו של דבר. תתרווח ותירגע קצת. עברו עליך כמה חודשים עמוסים."

"כמה אנחנו קרובים בכלל?" שאלתי. את חלק הארי של הבוקר העברנו בתעופה. וזה אחרי שבועיים ששהינו במחנה מחוץ לספרייה של אלכסנדריה, בציפייה שדודי קז יעשה את דרכו לנלהאלה וישלח כלי טיס לאסוף אותנו. (הוא וסבא סמדרי הסכימו שיהיה מהיר יותר לקז ללכת לבדו. כמו אצל כולנו, הכישרון של קז – היכולת ללכת לאיבוד בדרכים מרהיבות במיוחד – עשוי להיות בלתי צפוי.)

"לא מאוד רחוקים, הייתי אומר," אמר סבא סמדרי והצביע. "כלל לא רחוקים..."

הסתובבתי להביט מעבר למים, ושם היא הייתה. יבשת רחוקה שבדיוק נגלתה לעין. עשיתי צעד קדימה, וצמצמתי עיניים מנקודת התצפית ההפוכה שלי. לאורך חוף היבשת נראתה עיר, שהתנשאה בעוז באור המוקדם.

"טירות," לחשתי בעודנו מתקרבים. "היא מלאה בטירות?"

היו עשרות מהן, אולי מאות. כל העיר הייתה בנויה טירות נישאות לשמיים, מגדלים רמים וצריחים עדינים שדגלים התנופפו מראשיהם. כל טירה הייתה שונה מבחינת העיצוב והצורה, וחומת עיר מלכותית הקיפה את כולן.

שלושה מבנים התבלטו מעל השאר. אחד מהם היה טירה שחורה עוצמתית בצד הדרומי הרחוק של העיר. צדדיה היו תלולים וגבוהים, והיא הקרינה כוח כמו הר. או כמו מפתֵח־גוף ממש גדול, מאבן. בלב העיר עמדה טירה לבנה מוזרה, שהזכירה פירמידה עם מגדלים וביצורים. מעליה התנופף דגל עצום אדום בהיר, שנראה למרחוק.

בצד הצפוני הרחוק של העיר, מימיני, ניצב המבנה המוזר מכולם. הוא נראה כמו פטרייה קריסטלית ענקית. גובהו היה לפחות שלושים מטרים ורוחבו כפול. הוא צמח ועלה מתוך העיר, ומגדל הפעמון שלו הטיל צל ענקי על קבוצה של טירות קטנות יותר. על ראש הפטרייה עמדה טירה מסורתית למראה קצת יותר, שנצצה באור השמש כאילו נבנתה על טוהרת הזכוכית.

"קריסטליה?" שאלתי והצבעתי.

"בהחלט כן!" אמר סבא סמדרי.

קריסטליה, בֵּיתם של אבירי קריסטליה, שהושבעו להגן על שבט סמדרי ואנשי המלוכה של הממלכות החופשיות. הבטתי מעלה שוב בהוקווינד. בסטיל חיכתה בפנים, עדיין תחת עול ההאשמה שאיבדה את חרבה בהאשלנדס. הַשיבה שלה הביתה לא תהיה נעימה כמו שלי.

אבל... טוב, לא יכולתי להתמקד בזה כרגע. אני חוזר הביתה. הלוואי שיכולתי להסביר לכם איזו מין הרגשה זאת לראות סוף־סוף את נלהאלה. זו לא הייתה תחושה מטורפת של התרגשות או שמחה –אלא משהו הרבה יותר שלֵו. תארו לעצמכם איך זה להתעורר בבוקר רעננים וערניים, אחרי שינה טובה להפליא.

זאת הייתה הרגשה נכונה. שלֵווה.

מה שכמובן אמר, שהגיע הזמן שמשהו יתפוצץ.