מה הטעם בחליפת איגרות בין שני משוררים?
עזיזי סמיח,
מה הטעם בחליפת איגרות בין שני משוררים? הסכמנו להגשים את הרעיון הקוסם הזה לפני שנתיים בסטוקהולם הקרה. אני מודה כאן בקוצר ידי, כי אני מנוע מן העונג שבכתיבה למשך שבעת הימים הבאים. תמיד חוטפים אותי לאין־מקום אחר. עם זאת, הרעיון הגיע לאוזני רבים מחברינו, והם מפצירים בי עד כדי כך שקשה לי לסרב להוציא אותו אל הפועל.
אני נהנה כל כך לקרוא איגרות ושונא כל כך לכתוב אותן! אני חושש שמא יתגלה באמצעותן סוד כמוס העלול לחולל שערורייה אין־סופית, מקור להאשמות אין־ספור, שההתנשאות איננה הקלה שבהן, כמקובל!
עכשיו אשנס את רגשותי ולא רק את מותני ואתחיל לכתוב. אינני יודע מנין להתחיל להתבונן במראה המשותפת לשנינו, אך אתחיל כדי לכוון את עצמי ואותך כיוון מדויק שקושי רב כרוך בו. יקשה עלינו להסס או לחזור בנו, אחרי שעוררנו עלינו את קהל הקוראים ואחרי שבירכתי אותך לרגל יום הולדתך, הממשיך ומפריד בין גילך ובין מראה פניך. מזל טוב! מי ייתן והשנים יביאו לך רק טוב ושירה עד תום השיר!
לא נוכל לרמות איש. אנחנו עומדים לסטות מן הנוהג המקובל על המו״לים והסופרים, ואף על היורשים, המקבצים איגרות בספר, כי אנחנו מתכננים פה ספר ומחברים עבורו איגרות. הקלפים שלנו גלויים: נתלה את הביוגרפיות שלנו על הגגות או נכסה על בושתנו בפני כותבי הזיכרונות בכך שנכתוב אותם בעצמנו במכתבים.
שים לב היטב — לא נוכל לומר דברים שאין לומר, כי אנחנו נדרשים להיות רציניים, לדבר אמת, להסתיר אותה ולהשגיח על שני הדברים גם יחד. אנחנו נדרשים לא לקלקל תמונה סטנדרטית שלנו שדמיונו של הציבור שרטט לו על אודותינו. אנחנו נדרשים גם להכניס שינוי מסוים בהתכתבות כדי שתהיה ספרות. קודם כול, עלינו להרחיק מעלינו את פניהם של העדים ואת האסתטיקה של החולשה האנושית.
איך נוכל לפתור את הבעיה המתמטית הזאת, שהשארית שלה חוצה את המחיצה היפה שבין המכתב ובין המאמר? ננסה להציל את הטקסט מגבולותיו, כי תכונתה הבולטת ביותר של הכתיבה היא יכולתה לקבוע את הגבולות שהמבקרים קוראים להם מבנה. בוא נשבור את המבנה, כדי שהמשחק החדש שלנו יזכה לכר נרחב ופתוח.
כזכור לך, העניין כולו התחיל בכך שרצינו להשאיר סביבנו, אחרינו ובקרבנו עקבות משותפות ועדות להתנסויותיו של דור שהתקבץ לאור התקווה ולאש הצער, ולהתנצל בקול מחריש אוזניים על ההפסקה שחלה למשך זמן־מה בחיינו שהם אחד. רצינו לחדש את הקשר הקודם בינינו ולהחזיר אותו גם לתודעת הבריות ולמצפונן כדי למתוח את השניוּת שלנו עד לרגע האחרון של הזמן. בעבר מרדנו בשניות הזאת, בראשית היווצרותנו העוברית, מרד שהיה הכרחי להתגבשות פרטית וייחודית בתחום השירה. הדחף הזה לעצמאות המשיך והפך למלחמה מטופשת, שאחת הסיבות לה היתה שאחד משנינו הרגיש פתאום שנפסק דיאלוג שבלעדיו הוא יתום. כל אחד מאיתנו היה עד להולדת חברו. בוא ונמשיך להיות עדים זה לזה!
ובכל זאת, איזה טעם יש לחליפת איגרות בין שני משוררים?
כאן איננו משוררים, ולא נהיה משוררים עד שהדבר ייגזר עלינו. האם זה אפשרי? אינני יודע אם תסכים להעלמה הזאת, ההכרחית לשם ההיזכרות בתכונת האנושיות שלנו, שה״תוקפנות״ של האהבה ושל השיר ניצחו אותה מאז הפך הערבי החדש את המשורר החדש שלו לנושא לעסוק בו. מה אנחנו רוצים לומר? השירה גרמה לנו למה שהמוזיקה גורמת לנושא שלה — היא חולפת על פניו ויוצרת בדרכים שונות באמצעות מהותה והכלים העומדים לרשותה. אבל איפה הם התושבים שלנו? איפה עצמנו ובשרנו? איפה היא ילדותנו?
עייפתי מן המיומנות, אבל התפעלתי מתחושת המיומנות המודעת לעצמה שגיליתי בקובץ שיריך החדש. עם זאת, האנושיות שלך מעניינת אותי הרבה יותר, וליתר דיוק — אביך. קינתך על מותו החזירה אותי אל כרם הזיתים התלוי על מותני השמים, הנעלה, בעל השורשים, ואל יכולתנו להתפעל לנוכח חילופי הריחות העזים שבטבע ולנוכח הגבולות הברורים המפרידים בין העונות. מי שאין לו מקום, אין לו גם עונות שנה. עם זאת, אני ממשיך להיות מוקסם מן הסתיו שלנו ולהתלהב ממנו.
הסתיו שלנו איננו העץ המגן על שחיתות הזהב. הסתיו שלנו כולו ריח. איך תוכל להעביר לי את הריח הזה באמצעות האיגרות?
קח אותי לשם, אם יש מקום עבורי בפאטה מורגנה המאובנת! קח אותי אל מְצרים של ריח שאוכל לנשום על המסך, על הנייר ובטלפון!
אם אין הדבר אפשרי, ישמעו נא מפיך כל האבנים הקטנות, העשב והחלונות הפתוחים את דברי התנצלותי הכנה.
זכותו של הילד לשחק בחצר הבית. זכותו למדוד את המרחב בנקב של חליל. זכותו ליפול לתוך באר או פתח רחב בגזע עץ חרוב. זכותו לתעות בדרך אל הים או אל בית הספר. אבל אין זו זכותם של איש, ואף לא של האויב, להשאיר את הילד מחוץ לביתו! לא התבגרנו באופן הזה, אבל צעדנו בדרך הזאת. האם אתה זוכר את קריאתך הגלויה, ״בדרך זו לַנֶּצַח״?
לנצח, לנצח, ואם נסטה מן הדרך, או אם יגרמו לנו לסטות ממנה אל מקומות גלות שלא עלו אף על דעתם של אלי הרשע היוונים? אפילו הנחש של גלגמש לא עשה לנו כמו שעשתה בת השכנים.
האם אתה זוכר את הרחוב היוצא מעכו אל הצפון הערבי ואת מסילת הברזל המובילה אל הדרום הערבי? לעולם, לעולם לא אלך עוד בדרך הזאת, כל עוד ממשיך הגורל להתל בנו וכל עוד נפוצים אתונות של ח'וואג'ה בִּלְעָם...
אינני מתחרט על שום דבר, כי אני עדיין מסוגל להשתגע, לכתוב ולהתגעגע בלי לשאול את עצמי אם קדמה המחשבה למעשה שבגללו צרו עליה. כל כך אני זועק בפניהם של אלה הדוחפים את המחשבה אל השעמום, ואומר: נשמתי נמצאת שם! אני אומר לך — הכובשים, החוצצים ביני לבינך, אינם ראויים שישוו אותם לכל רעה ערבית שהיא. עבדי השטויות, טפילי האין־אונים הכללי וצאצאי הנוקמים, לכל אלה אין כל זכות למחוא כפיים לטיפשותם של האחרים שיצירתם הזמנית נמשכת. מה היה קורה אילו ניצחו הללו בהיעדרם? האם יכולה הפלדה החזקה שלהם לגבור תמיד על מחשבה מתה? האם יכול הכלי ליצור מציאות מדבר־מה בן־חלוף?
לכן אני נלחם בעמימות הגרועה, ואינני פורש את געגועַי על פני גשר אישי. הֱיֵה נא אתה הגשר האיתן שלי והבא לוויכוח בין הפנימי לחיצוני את היסוד הבריא של ההמשכיות! פצה אותי על כך שאני נמצא במרחקים, ושמח אותי בידיעה שכל עוד אתה שם, גם אני שם. פתח את החלון המשקיף על הניגוד — כל עוד הוא משקיף החוצה, בתוכנו, הוא מסתובב ומשקיף פנימה. זה מעגל, זה מעגל!
יש אנשים שאינם מרפים ממני ומנסים להרוג אותי באמצעות השאלה: האם אתה מתחרט על כך שעזבת?
דבר לא היה לשווא, לא ולא! ניסינו לקדם את ההבטחה באמצעות הלשון, האבן והדם שניתנו לנו. אנחנו ממשיכים לנסות לשרוד ולהמשיך ללכת. קולי לא יישבר כל עוד חי עַמי, חי, חי, כל עוד יש לאדמה יום שהוא תכלית הזהות שבחיים. מדוע שואלים את הפרט: ״האם אתה מתחרט על כך שעזבת?״ לשווא אני מנסה להחזיר את השאלה הזאת למהלכה התקין ולוחש אל תוך מכשיר הקלטה קטן: ״אם הדבר יקל עליכם, הריני מכריז שאני מתחרט על כך שעזבתי!״
מקום, מקום! אני רוצה מקום כלשהו במקום של המקום כדי לחזור לעצמי, כדי להניח את הנייר על עץ קשה יותר; כדי לכתוב מכתב ארוך יותר; כדי לתלות תמונה על קיר משלי; כדי לסדר את בגדַי; כדי לתת לך את כתובתי; כדי לגדל צמחי בית; כדי לזרוע ערוגה של נענע; כדי לחכות ליורה. מחוץ למקום הכול בן־חלוף וממהר לגווע, גם אם מדובר ברפובליקה. זה, ורק זה, שולל ממני את חופש התנועה...
אבל אתה תכתוב אלי כדי לחזור ולצרף את מה שהתפרק בנפש ובזמן, כדי להרים את המנוף של האיזון בין הצמד של הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, כדי להחזיר את הדרך הראשונה העולה אל אופק המורה על הדרך.
אני אכתוב אליך: אתה תכתוב אלי, כדי שאחזור. כל עוד יש ביכולתן של המילים לשאת את הדובר אותן ולהשיב את מי שנושא אותן ואת מי שנישא על גבן אל ביתו, כל עוד יש בכוחו של הזיכרון להצביע על ההיסטוריה, כל עוד אני זקוק לקריאה רמה שאחזור, ולו אף במקצת, אל ראשית הדברים ואל ראשית השמות, הֱיֵה נא אתה החזרה שלי!
צא, אם כך, מארון הבגדים, ונשחק משחק אחר עם נערות אחרות, ואל תתמהמה זמן רב ברחובות הצדדיים, כי יש לך פגישה עם חוף הים. חיפה חמה ולחה בקיץ. בדרך לים אל תשכח לשאול שם את הקצין מתי תיעצר שוב. תן לו סיגריה ובקש ממנו כלא נקי יותר מזה של החודש שעבר. אל תשכח את המאמר ב״קפה רומא״, כמו תמיד... אם תבוא הגברת, ברך אותה לשלום ואמור לה: ״הוא נסע ויחזור בקרוב.״ אל תשאל אותה על מה שחולף!
בקרוב? שש־עשרה שנה! שש־עשרה שנה מספיקות כדי שפנלופה תסכים לקבל את אהבתם של מחזריה ותקלל את הים האגאי. שש־עשרה שנה מספיקות כדי שהחרקים הזעירים על פצעיו של איוב יהפכו למפציצים! שש־עשרה שנה מספיקות כדי שאצרח: ״בִּדִּי אַעוּד! בִּדִּי אַעוּד!״ ["אני רוצה לשוב! אני רוצה לשוב!״]. הן מספיקות כדי שאימוג בתוך השיר עד הניצחון או עד הקבר...
אבל איפה קברי, ידידי היקר? איפה הוא קברי, אחי האהוב? איפה הוא קברי?...
אחיך, מחמוד דרוויש
פריז, 15.6.1986
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.