אל שיח היסמין

אל_שיח_היסמין-1

א

סמוך לחצות שוב ניעור משנתו, ועוד קודם שהציץ אל עבר מיטת אשתו מישש בדאגה את תחתוניו. כבר היו רטובים. זה זמן רב אין הוא שולט בנקביו. קם ממיטתו ונודד עד לחדר השירותים, אך בבוקר שוב עולה הצחנה מבין רגליו.

אלא שאותו לילה, שלא כשאר לילות, היה זה אביו המת שקרע אותו משנתו. משך בו מעל המיטה ושאל לשמו של הילד שעל הספסל בתחנת הרכבת. ראה, המוות עשה באביו שמות. עיניו היו ריקות. עצמות לחייו נקובות. "איזה ילד?" שאל.

"כבר שכחת?" גער בו. עד לחדר השירותים דלק אביו בעקבותיו. גם במטבח לא הניח לו לנפשו. "הילד שהיית אתה," הוסיף לדבר אליו, "זה שבכה ליד רציף התחנה וחיפש רקפות על המסילה."

"עם מי אתה מדבר שם?" התעוררה אשתו משנתה.

"סתם השתעלתי."

"זו כבר הפעם השלישית הלילה," קמה ממיטתה וסגרה עליה את דלת חדר השינה.

אביו המת הפך פניו לאחור ולא הסתיר על הבוז שעלה מגרונו. "למה היא שמנה כל כך?" שאל.

"יש לנו מאפייה של חלות מתחת לבית," השיב. המים בקומקום רתחו. "מה תשתה?" שאל את אביו.

"זה הדבר," השיב אביו, "רציתי שתיזהר מאוד מחר בנסיעה," ביקש.

"נסיעה לאן?" נדהם.

"ואל תשכח לבקש ממנה רחמים גם עליי," אמר אביו.

"ממי?"

הקולות מחדר השינה התעצמו.

"אתה מוכרח לגמור לי ככה את כל הלילה?" שבה והתרעמה עליו.

"אלה רק המים שבקומקום."

"מי האיש שקם בשעה כזו לשתות?"

"אני כבר מכבה את האש."

"וכשאתה חוזר, אל תשכח להחליף את התחתונים."

הוא יצק את המים לשני הספלים, בחש היטב, אך כשפנה והספל בידו אל עבר אביו, חש בעורפו רק את משב הרוח הקרה. "אבא," צעק, אלא שהמטבח כבר היה ריק ומיותם.

"עוד פעם?" שב קולה של אשתו ורעם.

הוא פתח את חלון המטבח ונעץ עיניו בעלטה. כל שנותר מצללית הרפאים של אביו היה ענפיו הנוגים של עץ הפלפלון הזקן שבפינת החצר. עתה כבר זכר בוודאות שגם מלפפון החזיק בידו הילד שעל ספסל המסילה. כך, עם המלפפון הזה, היה האב גורר עימו את הילד המנומנם למחצה אל רציף תחנת הרכבת, מושיבו על הספסל הסמוך לאשנב הקופה, וכשהוא מסתודד בהיחבא עם נהג הקטר, חמק אל הקרון הישן שבקצה המסילה ונאסף לתוכו. על מה הרהר הילד באותן שעות, זאת כבר לא זכר. רק צפירת הפרא של הקטר והרעד הבלתי נסבל שהעיר את הקרון הישן לחיים. אולי הייתה זו אישה שנאנקה שם ובכתה, או שמא צווחה נואשת של ציפור כחולה שביקשה להימלט מלהב מקורו של עוף טורף. שם דימה לראשונה את רעידותיו של הקרון למסעה הנפחד של תיבת נוח, ושם גם התפלל בליבו לנהג הקטר שיישא אותו באחת מנסיעותיו עד להררי אררט. מדוע דווקא עד לשם, גם זאת לא ידע הילד לפענח לעצמו. אולי, כמו מבעד למשב הרוח בין שיחי היסמין, התגלה לעיניו הרגע המתוק שבו פתח נוח את צוהר התיבה וראה שכבר קלו המים מעל פני האדמה.

"מה אתה עדיין עושה שם?" שב קולה של אשתו והעיק עליו.

"מחפש את הבוקר," השתעל פתאום.

"ועד אז, אל תשכח להדיח שוב את המים באסלה."

ואף על פי כן, הוסיף לעמוד ליד החלון ולא גרע את עיניו מעלטת הלילה שבלעה לתוכה את אביו המת. מבעד לאורו הרפה של פנס החשמל שבקצה הסמטה לא התקשה לזהות בתיעוב את מסילת הברזל שהקיפה כלולאת חנק את בתי השכונה וכמעט נגעה במרפסת ביתו. עוד מעט, ידע, תגיח רכבת המשא האחרונה של חצות. גלגליה נוקשים. חסרי מנוח. שואבים בלסתות פרא את האדמה אל תוך מלתעותיהם וגורסים גם את הבתים אל בין שיניהם. בשעות אלו של אימה לא עצר כוחו ונמלט אל חדר השירותים. אשתו, אף שידעה על חרפתו, לא מיהרה לתת בידו את לבניו הנקיים. התהפכה על מיטתה והמתינה לרעידת האדמה הבאה, שבה בישרה רכבת הבוקר הראשונה על בואה. רק אז הייתה משליכה מעליה את השמיכה ושולחת לעברו את אחד מפיהוקי הבוקר העצלים שלה. "שוב הרטבת?" והוא, סופג באיטיות את קמטי הבוקר החדשים שצצו על לחייה, לא איחר להשיב, "מה שהורג אותי הוא הדיוק המבהיל של זמני הופעת הרכבות."

גם את שני ילדיהם גייסה למערכה כנגדו. התלוננה שמסעותיו הליליים לחדר השירותים טורפים את שנתם. הילדים קמים בבוקר ותודעתם מעורפלת ומחליפים בשגגה את האסלה בכיור הרחצה. כך גם הישגיהם בלימודים. מעליבים. והיא, מיום שנולדו האמינה שהביאה גאונים לעולם. כותבי הלוחות החדשים. גם בשמותיהם לא הניחה מקום לפשרה. שמשון ויפתח. מצביאים על כל צבאות ישראל. גם בו ניסתה לחולל נפלאות. יעצה לו להמיר את שמו לאבימלך או סיסרא. העריצה נשים שפיצחו לגברים שלהם את הגולגולת.

במאבקה בתחתוניו הרטובים הייתה עמדתה נחרצת. בתחילה יעצה לו לחדול מלשתות נוזלים כבר משעות הצהריים, לעלות בלילה על יצועם עם חיתולים כשל קשישים, ומפעם לפעם אף עודדה אותו לחבק אותה בשעה שאיבד את השליטה בנקביו. אך סמוך לבוקר, כשמצאה שוב את הסדין רטוב ומלוח, נואשה לגמרי. "אני משתגעת, ועדיין אינני מבינה, מה יש לך נגד הרכבות? מה? מה כבר עולל לך נהג הקטר? ומאיפה הגרלת את השנאה הנוראה הזו כלפי נוסעי הרכבת? האם מישהו מהם גנב מכיסך את דמי הנסיעה או השליך על ראשך קליפות של גרעינים?"

לימים השלימה, בלא מעט מיאוס, עם התפרצויותיה חסרות הרסן של שלפוחית השתן שלו, שהביאה, לטענת שכנתם, האדריכלית לעיצוב פנים, להתרבות היתושים בבניין. "היית רוצה אולי שאקנה מכונת כביסה נוספת?" ניסתה פעם, מתוך קנטרנות כספית, לרסן את שרירי מעיו.

ואף על פי כן וחרף התגרותה בו, נותרה בו המשטמה הממארת כלפי קרונות הרכבת כשהייתה. לא אחת, בשעות הלילה, התעורר בו דחף כמעט שטני לפרק כמה מפסי המסילה שליד ביתו ולהמתין להופעת הקרונות, ואז לחכות לדיווחי הרדיו על ממדי האסון.

לימים, כשלא שלט עוד בשלפוחית השתן והרטיב לא אחת גם בשעות הערב המאוחרות, הריץ מכתב נרגז בשמו ובשם רבים מתושבי השכונה אל מנהלי רשות הרכבת, לסלק את תוואי המסילה מבתיהם. תגובת הנהלת הרכבת הרשימה בניסוחה. לא די שדחו בביטול את דרישת התושבים, אלא אף צירפו למכתבם העתק ממכתבן של אשתו ושל שכנתם, האדריכלית לעיצוב פנים, שצידדו בסירובם של פטרוני הרכבת. "המטורפים האלה," כך כתבו השתיים, "היו מוכנים לשוב ולרכוב על חמורים."

זה שנים שיחסיו עם אשתו משובשים. מתנהלים בצמצום הכרחי. מעט מילים, שתיקות ארוכות ורחש מתמיד של חריקת שיניים. בתחילה השלימה אשתו עם הבוז החרישי שבו התעקש, מיום שחיזר אחריה, שלא לקרוא לה בשמה. דבר־מה בצליל החורק של שמה שיווה ליחסיו עימה אופי של התנכלות עצמית. ועם זאת, נשמרה שלא לתקוף אותו על כך. התכנסה מובסת אל תוך עצמה והאביסה עצמה ללא מידה. בעיקר היו אלו החלות הטריות שתחבה לגרונה בבולמוס, ואף אכלה מעוגות הקרם שקנתה בתבניות כפולות ממדים מהמאפייה שמתחת לבית. כך הייתה תופחת בהתמדה וגומלת לו על יחסו בחיתולים הרפואיים החדשים שקנתה למענו. אך כשנואשה מכל תקווה רפואית, השליכה יהבה רק על מכונת הכביסה.

גם ליד שולחן האוכל התנהלו חייהם בהבנה מופתית. הוא לקח מידה בצייתנות אילמת את ספל הקפה, והיא השלימה עם המבט המעליב שבו בחן את העוגיות המרוקאיות שאפתה על פי עצתה של השכנה. את הנשיקה שנשק למצחה קודם שיצא לעבודה קיבלו שניהם כפשרה נסבלת.

בביקוריו התכופים אצל דוקטור גרשקוביץ ראה רע הכרחי, אף שלא תמיד נתן אמון בעצות שהיו קשורות באשתו. שתי נשים מתו על הרופא בחייו, וגם השלישית, כך התבשר לאחרונה מפיו, כבר מתלוננת על גושים חשודים בשדה השמאלי. ואכן, כל אימת שבא אצלו, לא הייתה בפיו של אותו אלמן סדרתי כל בשורה טובה. "הבריאות של הגברת שלך, אדון אשרוב, איתנה, למרות משקלה העודף. ואף הלב שלה," בישר אותו בחגיגיות, "פועם כמו אצל בחורות צעירות." גם בשדיה הכבדים לא מצא כל חשד ממאיר. "ובכלל, אדון אשרוב," שב ויעץ לו, "מדוע לא תנסה לספור עד מאה לפני שאתה נכנס עם הגברת שלך למיטה?" לרגע התפתה לחייך עימו. "איך אפשר, היא נרדמת עוד לפני שאני מגיע לעשרים," הוסיף שאול לרטון. "אז תתחיל לספור מתשעים." אשתו נמנעה בכל אותן פגישות להצטרף אל בעלה, אך כשבאחת מהן, שבה נטלה חלק, הביע הרופא הסתייגות נימוסית ממכתבה לרשות הרכבת, הגיבה במרירות חסרת חמלה לדבריו, "אולי, דוקטור, במקום כל הפילוסופיה הזאת שלך, תגיד לי מתי בפעם האחרונה ראית את האיש שלי עם תחתונים יבשים."

עתה, בעודו שב ובוחן את כלי המטבח, ראה שדבר לא לקח עימו אביו המת במנוסתו. הספל שעל אדן הכיור. צלחת העוגה. דומה שגם צמרתו של עץ הפלפלון הזקן נותרה כשהייתה. ועם זאת, עם ששב והסתכל בכיסא הריק של אביו, נבהל למצוא עליו את המזוודה. אלוהים, מי הניח אותה שם? בגדיו היו מקופלים בתוכה כהלכה. בעיקר התחתונים הרבים שנאספו שם לצד גרבי הצמר העבים. לא, אין הוא חולם, חבט בידו על פדחתו. לא, לא, גם אינו הוזה. ואולי צדק דוקטור גרשקוביץ שיעץ לו באחת מפגישותיהם לשוחח עם פסיכולוג. "לא שמצבך חמור עד כדי כך," מיהר בקריצת עין להרגיעו, "אך שיחות עימו בענייני נפש הן בהחלט פסק זמן נבון במאבק המר שבינך לבין אשתך, אם לקנות או לא לקנות מכונת כביסה שנייה."

רק את עצתו הראשונה, למנות עד מאה, לא דחה בבוז. נשם נשימה עמוקה והחל במניין. אלוהים אחד. שני לוחות הברית. ארבע אימהות. שלוש מהן מאוקראינה. מדינה אחת, וגם זאת יותר מדי. שני סוסי מרוץ. ארבעה שרי ממשלה. אחד מהם, למרבה ההפתעה, דובר אנגלית רהוטה. שני סכינים. גופה אחת. אלמן מאושר. שני יתומים. פילגש אחת בגבעה. שתיים בלשכת ראש הממשלה. עשרים וארבע. עשרים וחמש. עשרים ושש.

"עם מי אתה שוב מדבר שם?" שבה אשתו ורטנה מעבר לדלת חדר השינה.

"עשרים ושבע."

"אתה מעיר את הילדים."

"עשרים ושמונה."

"אלוהים."

"אחד," שב ומנה מן ההתחלה.

* * *

כך הוסיפו יחסיהם והחמירו. מיעטו לדבר והאזינו באילמות מופתית לפעימותיה הליצניות של הבובה ההולנדית שבשעון הקיר שבסלון. גם במיטה לא נפגשו הרבה. אולי רק כדי להעיר זה לזה על מיקום השמיכה. היו ימים שחשדה בו שמא הפגם שבסנטרה הוא שהמאיס אותה עליו. אך הוא דחה את חששותיה. "זה אפילו מוסיף לך חן," החמיא לה בשעתו.

כשבחן שוב את הבגדים שטמן במזוודה, נבהל לגלות מתחתם את צעיף הצמר המרופט שבו נהג אביו לעטוף את צווארו בימי החורף בדרכם לתחנת הרכבת. וכשחלפה רכבת המשא האחרונה של חצות ובטשה בגלגליה את המסילה הסמוכה לביתו, לא נפתע למצוא שגם מלפפון הסתיר בין בגדיו.

בבוקר, כשיצאה אשתו מחדר השינה, מנערת מעל פניה את שארית קמטי הלילה, השגיחה בו רוכן אל המזוודה ומנסה בעיקשות לנעול אותה.

"לאן?" שאלה בפיהוק מתפנק.

"גם אני עדיין לא יודע."

"תל אביב?"

"אולי עוד יותר רחוק."

"מעבר לזה מתחיל הים," שבה ופיהקה.

בחדר השירותים לא התעכבה יותר מבשאר הימים. גם בחדר הרחצה לא הרבתה לעסות פניה במים. כשיצאה אליו שנית, עור פניה סמוק ומנומנם, לא התקשתה בדיבורה.

"ובכל זאת, לאן אתה נוסע?" שבה והציצה במזוודה.

"כבר אמרתי לך."

"שאול!" התפכחה רק אז משנתה.

"הניחי לי."

"אני לא אניח לך לעשות שטויות."

"כבר לא תצטרכי לסבול."

"לא, לא, אני יודעת," הפסיקה אותו, "אלה בוודאי הכדורים החדשים שהחליף לך הרופא."

"מעולם לא לקחתי אותם."

"אז מה קרה דווקא הבוקר?"

"אדם צריך להיוולד באיזשהו יום."

"שאול?" הפעם צעקה.

"את מעירה את הילדים."

"אף פעם לא היית כזה טיפש."

"ולכן אולי תעזרי לי לנעול את המזוודה?"

"לא, לא," הסתערה לעברו וחטפה את המזוודה מידו, "אתה לא הולך לשום מקום, אתה שומע?"

"את הורסת את המזוודה."

"אני אקרא למשטרה," שבה וצעקה.

"באיזו אשמה?"

"אתה לא תהפוך אותי פה בפני השכנים לבדיחה, אתה שומע?"

"גם כך נמאס גם להם מהתחתונים שלי."

"אז למה אתה עוזב?" התרככה והניחה את המזוודה מידה.

"אני חייב."

"למי?"

"לאותו ילד."

"איזה ילד?" השתוממה.

"זה שהשארתי שם על ספסל המסילה."

"אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?"

"גם אבא ביקר אצלי הלילה."

מייד נרתעה לאחור ובחנה אותו בדאגה. "אבא שלך מת לפני הרבה שנים."

"זה גם מה שאני חשבתי עד היום."

"אתה בטוח שלא הסתבכת עם הכדורים ההם?"

"כבר אמרתי לך שלא השתמשתי בהם."

"אז עם איזה אלוהים ניערת את אבא שלך מתוך האדמה?"

"אולי מוטב שתלכי קודם לרחוץ שוב את הפנים?"

"ובינתיים בוודאי תברח לי."

"לא לפני שתעזרי לי לנעול את המזוודה," הבטיח לה.

"אני גם לא כזו טיפשה כמו שאתה חושב," עצרה בו, "אני יודעת בדיוק לאן אתה בורח. כן, כן, גם אתה כמו כולם," הדפה אותו מעל המזוודה, "רץ בלי תחתונים אל אותה זונה."

"זונה?"

"ואתה כל הימים חשבת שאני סתם סמרטוט מטופש, שאפשר לקשור אותו עם סתם חוט של עפיפון על הגג. אבל אני לא. אני לא סתם. אני יודעת שהיא זאת שהכניסה לך את כל הג'וקים האלה לראש. כן, כן, היא בטח לא סיפרה לך, המלוכלכת הזאת, שלפני איזה שבוע היא צלצלה לכאן."

"השתגעת?!"

"גם רצתה שאאמין שטעתה במספר, אבל אותי לא מגלגלים כמו אסימון. אני יכולה להריח סמרטוט כמוה אפילו מהטלפון."

"את מטורפת."

"והיא, אפילו לא היה לה אומץ להציג את עצמה. אבל אני יכולה לנחש," בחנה את פניו בלעג מר. "אם אתה חושב שהמזוודה הזאת פתחה לי רק היום את הראש, אתה טועה. אני עם הג'וקים שלך כבר הולכת הרבה זמן. הרבה לפני התחתונים. בעצם כל לילה. אתה חשבת שאני ישנה או סתם חירשת, אבל אני שמעתי את הכול. את כל הקונצרטים שהוצאת בשינה מתוך הפה. ותמיד אותה מלוכלכת. חבל שלא הערתי אותך. כן, כן, עכשיו כשאני חושבת, צעקת מתוך שינה שם כמו לונה. כן, כן, לונה. לא, לא, שם אחר. אה, אה, כן, עכשיו אני נזכרת. משהו כמו נונה... כן, כן, נונה. זה מה שהקאת כל לילה."

"נונה...?" נעתקה נשימתו לרגע וצנח על הכיסא.

"אתה רואה, ידעתי," תמכה בו בידה.

"נונה..."

"ואתה חשבת שאני מטומטמת."

"מה... מה עוד אמרתי...?"

"וזה לא מספיק?" שמטה את ידה מעליו. "מלמלת משהו על רכבת, שתיקח בוודאי את שניכם לאיזשהו מקום. משהו כמו הרי אררט. להשתגע ממך. מה היה שם לשניכם לחפש על אותם הרים? מדוע לא פיתית אותה כפי שפיתית אותי, ולקחת גם אותה לקברי הסנהדרין? כן, כן, לשם," נאבקה אך בקושי עם הלחץ בגרונה.

"אהה... אהה..."

דומה שרק אז השגיחה בפניו המתמוטטים.

"אלוהים, מה קרה לך?" מיהרה למטבח ושבה עם ספל מים.

בשובה נדמה היה לה שראשו נשאב אל בין כתפיו.

"מהר, מהר, תשתה," תחבה את הספל לפיו, "שמתי לך בפנים גם מעט קוניאק. כן, כן, ילד טוב, תגמור את הכול. עוד. עוד. יופי," משכה את הספל מפיו. "אתה רואה, די, מספיק. אני כבר לא כועסת," ליטפה בחמימות את לחיו. "לכולנו לפעמים עולות כמה ציפורים בראש. גם אני לפעמים מתעוררת עם חצי פרצוף. ותמיד, כמוך, עם אותה שטות," התעודדה והתפתתה לחבקו, אך הוא התנער במעט מסערת רוחו וניסה, גם אם בכבדות משתקת, לדבר.

"את בטוחה שזה מה שאמרתי?" הוסיף להתחבט בלשונו. "נונה? נונה? את בטוחה? בטוחה?"

"מה זה כבר חשוב עכשיו?" התלהבה מגמגומו וחיבקה אותו, "העיקר שאתה נשאר, וגם העיניים שלך קיבלו פתאום צבע ירוק. חה, חה, זה בטח רמז שאתה רוצה נשיקה," נצמדה אליו בדבקות פתאומית ונשקה לו על שפתיו. "חה, חה, ילד שובב. אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתתי לך נשיקה. נכון, כל יום אתה חוזר עייף מ... כלומר מהעבודה. אבל עכשיו, שאול מתוק שלי, נגמר הכול. אני אעזור לך לשכוח את כל הלכלוך ההוא. נחליף ראש ונתחיל את כל הסיפור מההתחלה. גם הילדים יעזרו לנו. כן, שניהם. אילו רק ידעת עד כמה כעסו עליך כשהיו קטנים. בעיקר שמשון שלנו, שתמיד התמרמר על שמעולם לא סיפרת לו, כמו שאר האבות של הילדים בגן, סיפורי ערש לפני שהלך לישון. היה מרדים את עצמו לבד בסיפורים ששמע מפי הגננת. בעיקר הסיפור על התוכי החכם שקטף לזאב הרע את האף כדי שלא יוכל להריח את הנזלת של סבתא. הגננת שלהם נהגה תמיד להפתיע אותם ולסרס את האגדות. אז - אך מה זה, שאול, אתה שוב בוכה? אני סתם הזכרתי את הילדים. די, מספיק. לא התכוונתי. הנה, קח את המטפחת. אני יודעת שעבר עליך לילה קשה. ולא רק הלילה, כבר כמה חודשים אתה מתהפך במיטה כאילו נעצו לך מסמרים בגב. אבל עכשיו מספיק. הנה, עוד נשיקה. אתה רואה, גם אני כבר חצי מטומטמת. עכשיו מספיק. תנוח מעט. אולי גם תנסה, כפי שהציע לך דוקטור גרשקוביץ, לספור עד מאה. גם הוא, כמוך, שובב לא קטן. גמר עם שתי נשים, וגם את השלישית, בוודאי שמעת, אשפזו לפני כשבועיים. גאון. כיצד כינית אותו פעם, אלמן סדרתי. חה, חה, בינתיים אכין לך מעט חלב. אפילו הרופאים ממליצים על חלב חם במקרה של התמוטטות כמו שלך. לא, לא, אל תפתח עליי עיניים. אני לא אמרתי משוגע. הנה שוב המטפחת, נגב את הפנים. אני אוסיף לחלב מעט דבש. אך מה זה, אתה שוב בוכה? די, די, סוף. ועכשיו, עד שהחלב יתחמם, תסתיר בינתיים את המזוודה. אני לא רוצה שהילדים ידעו מה עבר על שנינו."

שאול נותר מתנשם על הכיסא. נונה. נונה. תמיד אותו השם. תמיד אותן רוחות רפאים. מה עוד ביקש שם אביו, ליד הקרון הבודד שבקצה המסילה? עכשיו גם הראש מתפוצץ. ומדוע דולק שם עדיין פנס החורף הבודד של הרציף? אה, פעם עמד שם זקן ומכר בלונים. עשרה בלונים בחמישה גרוש. או אולי היו אלה עפיפונים. כבר אינו זוכר. רק ילד שעמד שם מרחוק והסתכל בזקן. ושוב אינו יכול לנשום. לפתוח את החלון. לנשום ולבלוע את ריח עץ הפלפלון הזקן. ושם במטבח מרתיחה לו אשתו את החלב. בוודאי גם הבוקר תמֵס לתוכו את אחת מאותן גלולות מפוקפקות שנתן בידה דוקטור גרשקוביץ בסתר. כך, עם הרעל הזה, הבטיח לה בוודאי, ישוב בעלה להיות כשהיה. חלב בבוקר. קפה רותח בערב, ולפני השינה, פר סוער שבועל רפת שלמה.

אף שלא גילה לאשתו כלום מאותם חלומות שטרפו את שנתו בלילות, חשד בה שמעצמה ידעה. שקראה, כמו מתוך ספר פתוח, את כל אותן מילים שפלט בסערת חלומותיו המטורפים בלילות. תמיד אותם חלומות. תמיד אותן זעקות. ארובות הקטרים נגסו ללא רחם בלסתות שחורות את השמיים, וילד קטן, כמעט אילם, שישב עם המלפפון בידו על ספסל העץ שליד קופת התחנה והסתכל נפחד בקרון הבודד שבקצה המסילה. אביו הבטיח לו שמיים סמוקים עטופים בענני כבשים וציפורי שיר קמורות מקור המרחפות כטווסים מעל הגגות העשנים. אלא שהשמיים כיזבו. היה זה רק נהג הקטר הכרסתן שקידם במעיל גשם נטול כפתורים את פניהם. לחץ בדומייה את ידו של אביו, ולאחר שרמז לו בפזילת עין נסתרת אל עבר קרון העץ הישן שבקצה המסילה, טיפס על מפלצת הפלדה והחריש בצפירות עזות את גניחותיה של האישה שעלו מבטן הקרון. כשיצא אביו במכנסיים מרושלים מן הקרון, כבר המתין לו נהג הקטר ליד הספסל, נטל מידו של אביו את שטר הכסף, ולאחר שתחב אותו לכיסו ליווה אותם אל מחוץ לשער התחנה. "הבטחתי לאבא שלך שבחנוכה ניסע כולנו אל הים," אמר.

כך שבו שותקים מן המסילה.

גם בבית לא יצא אביו משתיקתו. נתן בידה של אימו את מכנסיו לכביסה, ומבלי ששאל לשלומה מיהר לחדר הרחצה. בצאתו נשתנה מעט טעמו. "מה שלומך?" התעניין רק אז במחלת האם.

כך חלפו הימים בילדותו ועימם מסעות הבוקר שלו עם אביו אל רציף המסילה. אל הקרון שבקצה המסילה, שעם כניסת אביו לתוכו החל לרעוד, ועימו שבו ועלו אנחותיה הנוגות של האישה. "אתה מכיר את קולה של אותה אישה?" שאל אותו באחד הבקרים נהג הקטר. "לא," השיב הילד. "ומוטב שכך," השיב הנהג ומיהר לקבל את פני אביו, שיצא באותה שעה מפתח הקרון.

אף ששבו והבטיחו לו השניים לנסוע ברכבת עד לים, מעולם לא הגיעו לשם. פעם הייתה זו סערת גשמים עזה ששיתקה את העיר כולה, ופעם סופת השלגים שהסתערה על המסילה והתנפצה על הקרונות כמו מפולת סלעים. גם הרוחות שהגיחו מעבר להרים התנכלו למסילה וכיבו באותו חג את נרות החנוכה שעל גג בית הנתיבות. באחד הימים עוד ניסה להפיח אש בחנוכייה שבביתם, אך גם היא כבתה מייד עם הופעת טיפות הדם הראשונות שפלטה אימו מגרונה.

כשמתה האם, לא שב עוד אביו אל המסילה. כלא עצמו בתוך שתיקה כבדה ואסר על האנשים לבוא ולנחמו. באשתו לא שב עוד לדבר, וגם בפעמים שאנוס היה, לא קרא לה בשמה. כיווץ שפתיו בכאב ודיבר בה בלשון חכמים, "האישה ההיא." כך גם נשתמר זכרה אצל הבריות. "האישה ההיא."

באותם ימים נמלט הילד שאול מפני הטירוף המאיים של אביו, מצא מקלט בספרייה הציבורית, לא הרחק מביתו של צליין נוצרי אפריקאי. שם, בין חומות המדפים, למד להפליג בספרים הרחק מאש הקטרים ומאותו קרון עץ ישן. כך הגיע בנדודיו הספרותיים הפרועים עד לערבות הקרח. נמלט מדובי הקוטב, ואף חצה מאימתם על גבי קליפת אגוז נהרות ואגמים קפואים, עד למקום שבו ידע שהגיעה שעתו לשוב, בעזרת כלבי המזחלות, אל אותה תיבה נושנה שהניח מאחוריו המבול. שם, נוכח אשנבה השומם, שמע לראשונה מבעד לקשת בענן את שירי הערש הרחוקים שמעולם לא הספיקה אימו להרדים אותו בהם קודם שהכריעה אותה המחלה.

הספרנית הטובה הביטה בספרים שקרא ויעצה לו להאט את מסעותיו אל האבדון. לוותר על המוות שביבשות הקרח, ותחת זאת לטייל חופשי ומאושר בין יערות השמש. לשייט בסירתה של נסיכת הנילוס ולרחף עימה כשפירית עליזה על פני שושנות המים, שיהפכו בנשיקתה לפרפרים. באחת משיחותיה עימו עודדה אותו לשוב אל הראשית. או ליתר דיוק, אל ספר התנ"ך. "שם עדיין לא היו רכבות," הבטיחה לו, כשסיפר לה על גורלה המר של אישה שנותרה לבדה בקרון ישן. "גם המלכים היו רכובים רק על גבי חמורים. אפילו את דוד המלך שלך הרכיבו אז על גב חצי בהמה," הרגיעה אותו, "וזה גם היה עונשו. הכיר את בת־שבע."

כשעבר, לאחר נישואיו, להתגורר בבית שליד המסילה, הכיר מייד בטעותו. מייד הפציר באשתו לעקור מן המקום וביקש ממנה לנסות מגורים בבתי כפר סתוויים. מטעי פרדסים. געיית פרות. ואפילו צחנת הרפתות. אלא שאשתו בזה לתחינתו. "אתה כבר ילד גדול," סיכמה בלשון צחה את דעתה על פחדיו מפני הקטרים ואספה מידו את התחתונים המצחינים אל תוף מכונת הכביסה.

בתחילה נדמה היה שהשלים עם גורלו כפי שלגם במיאוס את החלב הפושר שמהלה בו אשתו את הדבש. ואף על פי כן, נותרו בעינם מסעות הלילה המבישים לשירותים. בתחילה ניסה, בעצת אחד השכנים, חשיבה הודית. הוא ביקר אצל קוראות בקפה, ואף התפתה, בעצת חבריו לעבודה, לטיפול אצל מעסה מפרקת שרירים. אך למעט חשש לסדק בכתף, יצא גם את ביתה בתחתונים רטובים.

חבריו לעבודה במשרד החינוך, אף שעדיין לא סלחו לו על תפקידו המאיים כמבקר פנים, שבו וניסו לסייע בידו להתגבר על חוצפתה הדולפת של שלפוחית השתן, ויעצו לו להעניק לחלל הקירות אופטימיות אביבית, בדמות עציצי גרניום ותמונות נשים צעירות המחוללות בין עצי איקליפטוס. "הן מסוגלות להחזיר בשאלה אפילו אדמו"ר הונגרי," הבטיחו לו. מזכירת מנהלו הישיר יעצה לו להאזין למוזיקה קלאסית ונתלתה כדוגמה באביה. "אבא היה קוטע ישיבות עבודה כשהשמיעו את התשיעית של בטהובן," עודדה אותו, "כשהשמיעו את חליל הקסם של מוצרט, היה נועל את החדר גם בפני חברי ההנהלה." הגדיל מכולם סגן מנהל מחלקת הכספים, שיעץ לו, שלא כדעת חבריו, למלא את קירות החדר בתמונות נוף חורפיות. "זה עזר מאוד לאימי לאחר שהתאלמנה מאבי." אלא שהוא דחה בנימוס את עצתו, וחרף עצות חבריו הציב על שולחנו את תמונת אשתו, ואף זאת רק לאחר שהוסיפה עוד כארבעה קילוגרמים למשקלה.

ואז אותו חורף, כשהשלג הראשון הקדים וירד כבר בנר רביעי של חנוכה, הערים שאול על אשתו באמתלה של ישיבה משרדית ושב אל המסילה הישנה. המראות נותרו כמעט כשהיו. רעפי הגג האדומים של בית הנתיבות. רחבת ההמתנה המרוצפת בקורות עץ כבדות. ואף אותן כלונסאות ענק שעמסו על כתפיהן את סככת המשרדים. הנוסעים המעטים התכרבלו עליזים במעיליהם כמתכוננים למסע הלוויה של מלווה בריבית. אלא שאז הופיע איש נמוך, לבוש חליפת פקידים ירוקה, ובתנועה גולמנית שהלמה להפליא ילד מגודל הוציא משרוקית מכיסו. שלוש פעמים שרק קודם שנשאבו הנוסעים המעטים לקרונות. אז גם ניעור הקטר הכבד לחיים, פלט את העשן הסמיך מארובתו, וכשהוא לוכד במלתעות פלדה את הקרונות שמאחוריו, עזב בצווחה את התחנה.

כך נותר לבדו. עוד ליווה בעיניו את העננים המפויחים שפלט הקטר בדהרתו, קודם שחמק בהילוך מהוסס אל עבר הקרון הישן שבקצה המסילה. השנים הרבות שעברו על הקרון העזוב נגסו בתקרת העץ בפראות. כתליו הבאישו. רצועות עץ גסות נעלו בהצלבה את דלתו. כך גם את אשנביו העלובים. דבר לא העיד עוד על תפארתו האפלה. ביד רועדת הוציא נר חנוכה מכיסו, שטמן למטרה זו בלבד, ובתנועה שפופה, כשהוא מנסה לגונן על הנר מפני הרוח, ביקש להדליקו. אלא שהרוח התעמרה בו גם הפעם וכיבתה את הלהבה הזעירה. "מה זה, מה אתה עושה שם?" זעק לעברו מרחוק בעל המשרוקית. "מנסה להדליק נר," הסביר לו. "השתגעת?!" מיהר האיש לעברו, "אתה עלול לשרוף את הקרון הזה." דבר־מה בעינו הימנית של האיש עורר בו חלחלה. אטומה הייתה בחולי לבן. "אתה עובד כאן הרבה זמן?" קרב אליו. "למה?" חשד בו בעל המשרוקית. "הייתה מתחבאת פה לפעמים איזו אישה אחת," אמר. "אה, אז גם אתה מכיר את כל הלכלוך שהלך פה."

כששבה אשתו מן המטבח לא נעלבה למצוא אותו מחזיק שוב במזוודה.

"אז בכל זאת החלטת לעזוב?"

"אני שמח שאת לא מקשה עליי."

"לפחות תשתה קודם את החלב."

"הפעם בלי סוכר," ביקש.

"דבש."

"אני מודה לך."

"ובכל זאת, אולי תעזוב מחר."

"מה זה כבר יועיל?"

"בינתיים ננסה שוב את דוקטור גרשקוביץ."

"הפעם זו המלחמה שלי."

"הוא מומחה לכל מחלה."

"לא לזו," דחה בקול מהורהר את דבריה, "את הנר הזה אני חייב להדליק לבדי."

"לפעמים אני פוחדת שאתה לא האיש שהתחתנתי איתו."

"אולי בכל זאת תלכי כבר להכין לך את קפה הבוקר?"

"וכשאשוב בטח כבר לא תהיה כאן," חששה.

"אני אמתין לך."

ואף שכך, הוסיפה לעמוד.

"זה בטח הפרצוף שלי שנמאס עליך."

"בעניין זה, את יודעת שמעולם לא הכאבתי לך."

"ובגלל זה אהבתי אותך מאוד," ניסתה להתרפק עליו. "אתה היית היחיד שלא עשה מהסנטר המטומטם שלי חגיגה."

"הייתי נושא אותך לאישה גם אילו איבדת רגל."

"כל כך אהבת אותי?" התפתתה להאמין.

סנטרה השבור רדף אותה עוד מן היום שבו פגש בה לראשונה באוטובוס. בתחילה נמנע מלשאול, והיא, בצניעות נזירית, התאמצה שלא לחייך. ועם זאת, לא חדל בכל אותה נסיעה באוטובוס לתהות על נכותה. לרגעים חשד בה שבנערותה התפקרה ופגע בה אחד מן הבחורים. אפילו הרופא החרדי שפגשו סמוך לנישואיהם הוסיף על מבוכתו בלשון הנקייה שבה רמז על סנטרה. "גם יעקב אבינו, בתי, לא יצא נקי ממאבקו עם אותו מלאך. צלע מאז על ירכו." כשנישאו נמוגו כל חשדותיו. אצבע אלוהים, סיכם לעצמו את החבלה בסנטרה.

בביקורם הראשון אצלו התעניין דוקטור גרשקוביץ בסנטרה הפגום. "נפלתי פעם, כשהייתי ילדה, בחורשה של ליפתא," השיבה לו והפתיעה אותו בכנות שבה ליוותה את דבריה. "מה עשית שם?" התעקש הרופא לדעת. בפעם זאת החרישה ולא השיבה לו כלום. "טיפשה," צחק שאול למבוכתה, "הרי מצאתי אותך בתולה."

המילים העממיות שלו, הכמעט חצופות, הכאיבו לה. כל ימיה קודם לנישואיהם חיה במשפחה חרדית. כלואה בלשון אדוקה של בית מדרש. מנהגים תקיפים. בגדי כליאה שחורים. ועיניים שבמצוות אביה מעולם לא הגביהו מעבר לגובה הרצפה. בימים הראשונים להיכרותם התאמץ לרַצותה. התנסח בלשון של בית הכנסת, ואף הקפיד בבגדיו. והיא, נעתרת למאמציו, התפתתה להאמין לו ואף התירה לו לגרור אותה עימו עד לחורשת המתים של קברות הסנהדרין. שם, נדהמת מאפלת העצים השותקים, לא נשמרה לרגע והניחה לו לנשק אותה על פיה. כששבה אליה נשימתה, פרצה בצעקה ונמלטה מפניו על נפשה.

שבועות לא מעטים לא שבה לצלצל אל ביתו. האמין שלא סלחה לעצמה על שהניחה לו לנשקה. ואז, כשנואש מראותה, צלצל הטלפון בביתו. בפעם זאת היה קולה שבור. התחננה בפניו לפגוש בה עוד באותו ערב.

וכך היה.

החופה נערכה בבית דודתה בחיפה, הרחק מבני משפחתה. מניין שכנים ושני עדים שנאספו באקראי מן הרחוב נכחו בעת שניפץ בנעלו את הכוס. דודתה, אף שהקפידה על טקס צנוע, לא חסכה מן השולחן כלום ואף הפתיעה את מעט האורחים בעוגיות מרציפן שהעלתה מן המגדנייה האוסטרית שמעבר לרחוב.

לאחר שעזבו האורחים, משכה הדודה את אשתו אל פינת החדר והשקתה אותה מבקבוק השיכר. גם לפיו נתנה מאותו משקה חריף. "אתה צריך להתנהג איתה בהרבה סבלנות," ביקשה, "אצלם בבית היא לא ידעה אפילו מה זו נשיקה." למחרת בבוקר, כשיצאה אשתו ראשונה מחדר השינה, היה הילוכה כושל. "נראה שיש לו הרבה כוח," שמחה דודתה על תשישותה.

ועם זאת, בארוחת הבוקר כבר שרתה עגמומית על פני אשתו. דודתה אמנם הרבתה לדבר, ומפעם לפעם אף ניסתה למשוך את תשומת ליבה לזמני צפירת הספינות שעלו מעבר לנמל, אלא שבמהרה נואשה אף היא ושקעה, כמותה, באותה עצבות. "אל תדאגי," ניחמה אותה לבסוף על החרם שגזר עליה אביה בשל נישואיה עם בחור חילוני, "הנכד הראשון ישבור אותו."

לאחר כשבוע עזבו את חיפה בדרכם אל ביתם החדש, בירושלים.

אביה הוסיף להתנכר לה. גם לאחר שנולדו שני נכדיו לא חזר בו מזעפו. אסר על בני משפחתו לקיים עימה קשר כלשהו. את המכתבים המעטים שניסתה להעביר בסתר אל אימהּ קרע בזעם, ואף השחית את תמונת שני הנכדים שהסתירה באחד מהם. לא יכול היה לשאת את חרפתו בקרב תושבי השכונה וייחס לכפירתה את מחלת הסוכרת שהכריעה אותו לבסוף.

לאחר מותו צלצלה אליה אימה לראשונה. האם והבת שוחחו בנימוס. בדרך ארץ. מקפידות לשאול בענווה זו לשלומה של זו. מפעם לפעם מחתה אשתו דמעה מעיניה, אלא שבמהרה נעשה דיבורה מתון ויציב. גם עם שאול ניאותה אימה לדבר לראשונה. "מה שלומך, גברת שיינבאום?" הקפיד, כבתה, לפנות אליה בלשון צחה.

עתה, כשיצאה אליו אשתו שנית, כבר היו פניה סמוקים מהמשחה שעיסתה בה את לחייה.

"אני יודעת שאתה מתעב את הריח הזה," התוודתה בקול חרישי.

"כל עוד חשבתי שזה בריא, לא התערבתי."

"אני מקווה שלקחת איתך גם כמה סנדוויצ'ים."

"כבר אעצור באיזה קיוסק," הבטיח לה.

"האוכל בחוץ לא תמיד..."

"אני אקפיד רק על מזון כשר," שב והבטיח לה.

"יש גם עוגה במקרר."

"אוותר הפעם."

"עוגת גבינה. זאת שתמיד אתה אוהב."

"את אישה טובה."

"ואל תשכח לקחת גם סוודר."

"אני מודה לך."

"אז אני מבינה שזהו זה," אמרה.

"זהו זה," השיב.

"אז אם כן, שלום."

"שלום."

ירד בגרם המדרגות, ורק סמוך לשער הבניין שמע את דלת הבית נסגרת לאיטה. רווח לו. היא נשמרה שלא להעיר את הילדים.