אל תבטח באיש

פרק 1

התעוררתי בבהלה ב-02:18. המספרים בשעון שעל שידת הלילה זהרו מולי אדומים כדם. שנים על שנים התעוררתי בדיוק באותה שעה בכל לילה, בלי קשר לאזור הזמן שבו נמצאתי. אבל רק עכשיו, אחרי שבע עשרה שנה, התחלתי לישון לילות שלמים. סוף סוף הצלחתי להתגבר על הפחדים שלי. או כך לפחות שכנעתי את עצמי.

יללות סירנות מרוחקות הרעידו את הלילה. בהתחלה חשבתי שהן אצלי בראש – פסקול של חלום – אבל היללה הרחוקה הלכה והתעצמה במקום להיעלם. לא התעוררתי בעצמי.

שחזרתי את מה שזכרתי מהערב הקודם – העימות הנשיאותי מילא את הפריים טיים, ואחרי שהפרשנים הפסיקו לקשקש במוח, נרדמתי תוך כדי צפייה במרדף מהיר בחדשות. מישהו בג׳יפ צ'ירוקי דפוק לגמרי ברח לאורך כביש 405, וגדוד של ניידות בשחור לבן נשרך אחריו כמו מצנח.

מצמצתי במאמץ, שאפתי אוויר והבטתי סביבי. אותו ריח לימוני של חומר ניקוי מילא את דירתי בקומה השלישית. כתם זיעה על הסדינים ועל הכרית. רוח קלה מטיחה את כפות הדקל אל המרפסת בחדר הסמוך.

ואור כחול מימי נע הלוך ושוב על פני תקרת חדר השינה.

התיישבתי.

הטלוויזיה, שניצבה בקצה החדר על ארגז עתיק מעץ, הייתה כבויה. אבל הסירנות המרוחקות לא השתתקו.

ואז, ביחד עם האור הכחול על התקרה, נפסק בבת אחת קול הסירנות.

השלכתי מעליי את הסדינים וחציתי את השטיח, תוך שאני מדלג מעל גיליון של ״ספורטס אילוסטרייטד״ וחולצות כפתורים שהושלכו שם, שיירים מהמשרה שעזבתי בשבוע שעבר. בפיג׳מה משובצת דשדשתי אל חדר הסלון הרב תכליתי והמשכתי לעבר המרפסת. פנסי מכוניות המשטרה הבהבו מבעד לדלת ההזזה מזכוכית שהייתה נעולה. קפאתי במקומי באמצע הדרך.

חבל ניילון עבה היטלטל משולי הגג, וקצהו היה שמוט על המרפסת שלי, חסר תנועה.

עכשיו כבר הייתי ער לגמרי. פתחתי את דלת הזכוכית ויצאתי בדממה אל המרפסת, כשאני סוגר מאחוריי את דלת הרשת. המרפסת שלי, המרוצפת באריחים כתומים בנוסח ״משפחת בריידי״, צפתה על רחוב צר בסנטה מוניקה, שמרביתו בנייני דירות גנריים. פה ושם פנסי רחוב. לרגע בחנתי את החבל בשתיקה, ואז הבטתי סביב, בלי לדעת מה אני מצפה למצוא.

כתמי צל גדולים של מכוניות כיסו את המרזבים. רכב שטח חנה בחנייה כפולה וחסם את הרחוב. פנסים כבויים ופנס־גג כבוי. חלונות כהים אבל נשיפת עשן מצינור המפלט. מכונית משפחתית, כהה ושקטה פנתה אל תוך הרחוב ונעצרה מאחורי רכב השטח. המנוע שלה נותר דולק.

בעתה הושיטה אליי את ידה ממרחק שבע עשרה שנים והרעידה את עצביי.

כיווצתי את עיניי כדי לנסות לראות אם על גג אחת המכוניות יש פנס משטרתי. מזווית העין ראיתי את קצה החבל מתפתל קלות. הגג חרק. לפני שהספקתי להבין מה קורה, פנס האיר מתוך רכב השטח וסנוור אותי. מלמעלה נשמע קול זיפזופ, נוקב כל כך עד ששיניי החלו לרעוד, ואז דמות אפלה גלשה מטה לעברי ושתי נעליים כבדות היכו בי בחזה. איבדתי את היציבה ועפתי לאחור מבעד לרשת, שנתלשה כמעט ללא קול. נחתּי על השכמות, בחבטה עזה, והאוויר התרוקן מריאותיי. הדמות הלבושה בשחורים, בסרבל דמוי־קומנדו ורובה סער, מילאה את המשקוף שעליו נותרו תלויים קרעי הרשת. אפילו מבעד לכובע הגרב הבחור נראה נבוך למדי – הוא לא ראה אותי מתחת לסוכך לפני שקפץ.

״שיט,״ הוא אמר. ״סליחה.״

הוא נחת במקצועיות, על אף ההתנגשות, וכיוון את הרובה אל פניי. פערתי את פי בדממה. ריאותיי היו מכווצות עדיין. התגלגלתי על הצד. הוא נעמד מעליי, רגל מכל צד, בעודי מתכווץ בגלל הכאב הצורב בחזה.

קול הצעדים הכבדים שעלה מן המסדרון תאם את קצב פעימות ליבי, שהיה עוצמתי כל כך עד שראייתי התערפלה, ואז דלת הכניסה נפערה בבת אחת ישירות לכיווני, נתלשת מציריה ומן הבריח שלה כאילו סופת הוריקן הכתה בה מבחוץ. היא קיפצה בחדר, נחתה על השטיח ברעש ואז החליקה עד סנטימטרים מאפי.

בעודי מתפתל בין נעליו של האיש שתקף אותי, הפחד פינה את מקומו לאימה. שלושה גברים הפכו אותי וסובבו אותי עד שפניי נמעכו אל השטיח ושן קדמית שלי חדרה אל השפה התחתונה. ידיים עטויות בכפפות מיששו את צידי גופי, בדקו את קרסוליי ואת מפשעתי. דמויות נוספות לבושות בשחורים חדרו במהירות בעד הפתח כשהן מכוונות קנים של רובי סער לכל עבר. אחדים מהגברים פנו אל חדר השינה. שמעתי את דלתות הארון המתקפלות שלי מוסטות ברעש על מסילותיהן ואת וילון האמבטיה מוסט.

״ניק הוריגן? אתה ניק הוריגן?״

החזה שלי השתחרר וסוף סוף שאפתי אוויר בצפצוף ממושך. ושוב. התהפכתי על הגב והבטתי למעלה, אל הפנים היחידים שלא היו מכוסים בברדס ובמשקפי ירי טקטיים. פנים רזים ורציניים, אף דק מעוקם שמאלה כתוצאה משבר, שיער שחור משוך לאחור עם שביל בצד. הזיפים האפרפרים שכיסו את הלסת לא תאמו את הקשר המסודר בעניבה האדומה הסטנדרטית, וגם לא את התסרוקת הגבוהה המוקפדת.

״אתה ניק הוריגן?״

הנהנתי תוך שאני עדיין מתאמץ לשאוף שאיפה של ממש. טיפות חמימות ומלוחות זלגו משפתי המבוקעת אל מורד סנטרי. הגברים האחרים – היו שם חמישה עשר? – התפרשו ברחבי הדירה, שלפו מגירות, שיספו בסכינים את כריות הספות, הפכו כיסאות. שמעתי סכו״ם צונח אל הלינוליאום. שעון הרדיו שלי זעק בקול – ג׳ינגל למשחה נגד פטריות – ואז שמעתי מישהו מקלל והוא הושתק בבת אחת.

הגבר אפור השיער הביט בי במצח קמוט, ואז בחן את האחרים במבט שהקרין סמכות.

״מה קרה לו לעזאזל, סיוֶור?״

״החטפתי לו בחזה כשירדתי מהגג.״ מבטא דרומי קלוש – אולי ממרילנד או מווירג׳יניה. הבחור הסיר את הברדס שלו וחשף פנים מרובעים שהודגשו עוד יותר על ידי תספורת גזוזה בסגנון צבאי. הוא היה רחב הרבה יותר מהבוס שרכן מעליי. צעיר יותר – בטח באמצע שנות הארבעים שלו, אם כי קמטי השיזוף שלו הזקינו אותו מעט. ההתנהלות שלו העידה על כך שמבין לובשי הסרבלים הוא הזכר אלפא.

הבוס חזר והביט בי. ״ניק הוריגן, יליד 12 ביוני 1973? בנו של הסוכן פרנק דוראנט?״

״בן חורג,״ הצלחתי לומר.

הוא דחף אל פרצופי תצלום. דמות של גבר, מהחזה ומעלה, לבוש בבלייזר כחול ועל פניו הבעה חמוצה של אנשים שאינם פוטוגניים. פה רחב ושפתיים שמוטות העניקו לו איזו איכות פראית. שערו הבלונדיני היה מוחלק לאחור, והמצלמה קלטה את השבילים שהותיר המסרק.

״מתי בפעם האחרונה היית בקשר עם האיש הזה?״

״אני לא מכיר את האיש הזה,״ אמרתי.

״אז היית איתו בקשר טלפוני או במייל.״

הצצתי מלמטה למעלה והבחנתי באיש מרכיב משקפיים טקטיים נועץ מבט אל תוך כוס "מנה חמה" שהשארתי על דלפק המטבח. התצלום נע שוב במהירות מול אפי.

״אמרתי לך,״ אמרתי. ״אני לא יודע מי זה, לעזאזל.״

הבוס תפס את ידיי ומשך אותי לתנוחת ישיבה. מעבר לכתפו יכולתי לראות את כרזת האחים וורנר הממוסגרת שלי. על הרצפה, שעונה על הקיר דוממת ומנופצת. הבוס הביט בי בהבעת בלבול תואמת לשלי. הצצתי למטה והבטתי ללא כל תחושה בטביעות נעליים אדומות על החזה החשוף שלי.

״מי אתה?״ שאל האיש ואני חזרתי להתמקד בו.

קולי נשמע עדיין לחוץ. ״אתם כבר יודעים. אני ניק הוריגן.״

״לא, אני מתכוון, מה אתה עושה?״

״בדיוק עזבתי את המשרה שלי בעמותת צדקה,״ אמרתי.

אחד מהבחורים שמאחוריי צחק בקול גס.

גבר נוסף הופיע בפתח חדר השינה כשהוא אוחז בידיו את מגירת השידה שלי, שהייתה כעת ריקה. ״לא מצאתי כלום.״

הבוס הסתובב אל הבחור שסרק את המטבח במגנומטר. הבחור נענע את ראשו.

״מצטער, מר וָיידל.״

״בסדר.״ ויידל העביר את ידו בשערו האפור. השיער צנח לאחור וחזר בדיוק למקומו. התנהלותו המדודה התאימה להבעה המקצוענית – לובש החליפה היחיד בין אנשי השטח הקשוחים. ״טוב. תביא לו חולצה.״

טישרט התעופפה מכיוון חדר השינה שלי וצנחה על ראשי.

״תלבש את זה. בוא נלך.״

חולצת הפקמן שלי. מצוין. לבשתי אותה ושני בחורים משכו אותי לעמידה. מאחר שחשבתי שבכל מקום שאליו ייקחו אותי אצטרך מסמך מזהה, לקחתי במהירות את הארנק שלי מדלפק המטבח ותחבתי אותו לכיס הבד של מכנסי הפיג׳מה הקשורים בשרוך.

״מהר, מהר,״ אמר ויידל. ״יש לך סניקרס או משהו?״

נעצרתי, ושני הגברים שהובילו אותי אל הדלת נתקלו בי. ״אתה יכול בבקשה להראות לי תג?״ אמרתי, אם כי די הבנתי.

שפתיו של ויידל התכווצו. ידו נשלחה במהירות אל מאחורי הדש ושלפה משם את פנקס השירות שלו שבתוכו היה משוקע התג. עיט רוכן ודגל מוזהב. השירות החשאי האמריקני. בתוך הפנקס הכרוך עור הוצגו הפרטים האישיים שלו מאחורי חלונית פלסטיק.

ג׳וזף וָיידל, סוכן אחראי מיוחד. הוא היה מהמשרד המחוזי בלוס אנג׳לס, כלומר הוא לא היה חלק ממערך האבטחה של פוליטיקאי מסוים, אלא פיקח על המודיעין הכללי בדרום קליפורניה. למה ראש השירות החשאי של לוס אנג׳לס נמצא בפשיטה בשטח ולא מחכה במשרדו הממוזג?

״מה אתם חושבים שעשיתי?״ שאלתי.

מישהו הגיש לי את הסניקרס שלי והטיח אותם בחזי. לקחתי אותם. הוא הוביל אותי במהירות אל המבואה, כשסיוור צועד לפנינו, סוכן נוסף מאחור ועוד אחד מכל צד. הם שמרו על מבנה היהלום בזמן שירדנו במדרגות.

גברת פלוטקין עמדה בפתח ביתה בחלוק לבן של ספא. שער הנחושת שלה היה אסוף למעלה וחשף שורשים לבנים. היא נראתה מודאגת – אחת ההבעות החביבות עליה.

״תחזרי לדירה שלך, גברתי,״ אמר סיוור. המבטא שלו בלט יותר כעת.

התקרבנו אליה במהירות אבל היא עמדה על שלה. ״לאן אתם לוקחים אותו?״

״אני בסדר, אוולין,״ אמרתי וניגבתי דם מסנטרי.

״מה הוא עשה?״

״פני את הדרך, מייד.״

הגענו אליה וסיוור הדף אותה בזרוע מתוחה אל תוך דירתה. ראשה הוטח קדימה במהירות והמשקפיים שהיו תלויים סביב צווארה, על שרשרת חרוזים, עפו למעלה בעקבות מסלול הנפילה שלה, כמו זנב של עפיפון. כשחלפנו על פניה במהירות, הבחנתי בה לרגע שוכבת על השטיחון השעיר שלה, המומה, משקפיה מסובכים בתוך שערה, והדלת צמודה לצד גופה. זו הייתה רק דחיפה, לא משהו נורא, אבל יש משהו מעוות בכך שאפילו חלק קטן מכוחו של גבר מופנה כלפי אישה בשנות השישים לחייה.

ניסיתי לעצור, אבל הסוכנים דחפו אותי קדימה.

״היי,״ אמרתי לגבו הרחב של סיוור. ״תנו לי לפחות לוודא שהיא בסדר.״

הסוכנים המשיכו לדחוף אותי קדימה. אין זמן לתשובות או אפילו לאיומים. זה הפחיד אותי עוד יותר.

כשלתי במורד המדרגות בניסיון לשמור על הקצב, והנעליים כמעט נפלו מרגליי. הלובי היה ריק מלבד ספות הוויניל והמראות מזכוכית מעושנת, ומעבר להן הרחוב היה מואר כמו באור יום. מכוניות משטרה, זרקורים, גברים בחליפות כהות מדברים אל פרקי כף היד שלהם. כמה צופים, שהתלבשו בחופזה, עמדו על המדרכה שממול, מתאמצים, נמתחים על קצות האצבעות בציפייה לראות מי יצא מהבית.

פרצנו מבעד לדלתות ונעצרנו. אני דילגתי על רגל אחת ואז על השנייה, כשאני נועל שוב את נעלי הפומה שלי.

״תכבו את הזרקורים הדפוקים,״ אמר ויידל. ״זה לא צילומי אופנה כאן.״

הזרקורים כבו ב"קליק" שהדהד עמוקות, ופתאום הלילה היה אפל מכפי שהיה אמור להיות. ויידל אחז בזרועו של סוכן אחר. ״איפה זה?״

״כמעט כאן.״

״זה חייב להיות כאן, ברגע זה.״

אמרתי בקול, ״אתם מתכוונים לומר לי מה קורה כאן, לעזאזל?״

פתאום מילא זמזום נמוך את הלילה, רטט לא פחות מצליל, ואז זוהר סטיבן שפילברגי הופיע מעל הגגות והפך את הדקלים לצהובים כאש. על המדרכה עמדה ילדה קטנה בפה פעור ותדהמה ישנונית על פניה. היא אחזה בכוח בכף ידו של אביה, מסוק ״בלק הוק״ נגלה ברחוב שלי, גדול וכבד ואיכשהו, בהקשר הנוכחי, גם עתידני. משב הרוח מלהבי המדחף הלם בקהל, תלש ענפי שיחים, הצמיד לגופי את בגדיי. העניבה של ויידל התעופפה מעל הז׳קט שלו ונותרה זקורה באוויר. המסוק החל לנחות בסמכותיות על האספלט. הצופים נעצו בי מבטים מלאי ציפייה.

ויידל תפס את זרועי באחיזת צבת והחל להוביל אותי לעבר המסוק. מראה ה״בלק הוק״ הממתין שלף אותי סוף סוף מההלם, או לפחות עזר לי להתעשת, להבין מה קורה. משכתי את זרועי והשתחררתי. ״חכה רגע. אתה לא יכול פשוט לקחת אותי. מה קורה כאן?״

נאלצתי לעקוב אחריו בדריכות כדי לשמוע את דבריו מעל לרעש המנועים.

הוא צעק. ״טרוריסט חדר לכור הגרעיני בסן אונופרֶה והוא מאיים לפוצץ אותו.״

הרגשתי פתאום חלל נפער באמצע גופי. את הריקנות הבהולה הזו הרגשתי פעמיים בעבר: כשנאחזתי באופן מטופש בפרנק בזמן שהוא גסס, וכשצפיתי בשידור חי במטוס השני ההוא, שפגע במגדל.

״טוב,״ אמרתי. ״אלוהים אדירים. אבל מה זה קשור אליי?״

ויידל נעצר, רגלו האחת מונחת על מגלש המסוק. ״הוא אומר שהוא מוכן לדבר רק איתך.״