אל תוך האש

1

האימה

דלתות ההזזה הכבדות נפתחו ברחש נשיפה אל פרץ של אוויר אלפיני קר להחריד וסחרחרת פתיתי שלג, ואל מטח של צעקות צרודות, ״הלו – לעזאזל – שמישהו יעזור! הוא במצב רע! הוא באמת ב – אוי, אלוהים, תתעורר, גראנט. בבקשה, פשוט – הצילו!״

טֶרצְיַאן הגיח מתוך הערפל הלבן, גורר את חברו הפצוע אל חדר ההמתנה. ראשו של גראנט היה שמוט הצידה וזרועו, שנתלתה על צווארו של טרציאן, הייתה רפויה. קצות מגפי הגומי שלו נגררו על רצפת בית החולים והשמיעו קולות חריקה קצובים.

האחות בדלפק הקבלה זינקה מכיסאה וכבר שלחה את ידה אל האינטרקום, כדי להזעיק את דוקטור פאטֶל שישנה בחדר הכוננות. במרפאת החירום הייתה רק רופאה אחת – שש מיטות, שתי אחיות ורופאת מיון אחת שהייתה כעת באמצע משמרת של ארבעים ושמונה שעות. המרפאה ניצבה במקום בולט לצד הכביש שעל מדרון ההר התלול בין אתרי הנופש ביג-בֶר וארוהֶד, ושירתה, על אף זעירותה, את הנפשות ההרפתקניות שנפלו קורבן למזג האוויר ההפכפך או לטיפשות האנושית הבסיסית שלהן. רצועות ברכיים צולבות שנקרעו בתאונות סקי, עצמות זרוע מרוסקות בגלל החלקה על הקרח השחור, עצמות בריח שנופצו בהתנגשויות בעמודים – אלה היו הפציעות השגרתיות שטופלו בין קירות המרפאה הרעועים.

הפציעה של גראנט נראתה חמורה בהרבה.

אחות הקבלה יצאה במהירות מעמדתה מאחורי הדלפק וג׳נה, האחות האחראית, מיהרה לעברם במסדרון כשהיא דוחפת אלונקה. ד״ר פאטל רצה מאחוריה, כשהיא מצמידה את הסתטוסקופ שבכף ידה אל החזה כדי שלא ייטלטל. אף שעיניה היו כבדות משינה, היא נראתה מוכנה לעבודה ושרוולי המדים הירקרקים שלה היו משוכים למעלה.

״בואו נשכיב אותו, עכשיו,״ אמרה וחיפשה בכיס החולצה שלה את הפנס.

האחיות ניגשו אל הפצוע והוא החליק מכתפו של טרציאן אל זרועותיהן. הן הרימו אותו אל האלונקה. אומנם הדלתות שבו ונסגרו, אבל אוויר נובמבר המשיך להסתחרר במבואה, נושא עמו ניחוח אורנים.

ד״ר פאטל ירתה במהירות שאלות: ״איך קוראים לו?״

״גראנט. גראנט מריוֵות׳ר.״

״ואתה?״

״טרציאן. חבר שלו.״

״מה קרה?״

״הוא נהג, איבד שליטה – הקרח... ו... לפני שהספקתי להבין מה קרה, נפלנו מעבר לקצה, שם...״ באצבע רועדת הוא הצביע אל מעבר לקיר. ״התנגשנו בעץ, זה מה שקרה לו. נאלצתי לגרור אותו מהמכונית. תודה לאל שאתם קרובים כל כך. זה כמו נס.״

״אישון שמאל מפוצץ ולא מגיב.״ פאטל כיבתה את הפנס הקטן שלה. ״הֶמטומָה אפידורלית.״

״רגע... מה? מה זאת אומרת?״

״יש לו דימום במוח. יש שם יותר מדי לחץ. אנחנו חייבים לעשות לו סי-טי – מיד.״

״את חייבת להציל אותו. את חייבת להציל אותו.״

גלגלי האלונקה חרקו בעת ששלוש הנשים, וטרציאן המשתרך אחריהן, מיהרו אל חדר סמוך ותחבו את גופו של גראנט מריוות׳ר אל תוך תעלה לבנה עצומה. הוא החל להתנועע, שריריו נדרכו ואיבריו נמתחו. אישוניו המורחבים נראו בלתי אנושיים, כמו פיסת שיש הנעוצה בעיני חיה מפוחלצת.

בזמן שהמכונה זמזמה בשלווה, טרציאן מיהר לפשוט את מעילו. כתמי זיעה כהים כיסו את חפתי החולצה ארוכת השרוולים שלו. הוא נע בעצבנות מרגל לרגל, מושך למעלה את שרווליו ומותח את החולצה. זיעה כיסתה את מצחו והוא התנשם בכבדות. האוויר בגובה אלפיים וחמש מאות רגל מעל פני הים היה דליל.

ג׳נה הניחה את ידה על גבו. ״אנחנו נטפל בו היטב.״

ד״ר פאטל ניצבה ליד המוניטורים ופענחה את ההדמיות שהופיעו עליהם. ״יש תזוזה, המוח נדחף ימינה. שילה, תזמיני הטסה רפואית. חייבים להביא אותו למרפאת מוח – לסידרס או ליו-סי-אל-איי.״

״רגע, את לא יכולה לקחת אותו,״ אמר טרציאן. ״את לא יכולה פשוט לקחת אותו.״

פאטל התעלמה ממנו. ״ג׳נה, תביאי לי מקדחה רפואית.״

ג׳נה היססה. ״את מתכוונת לקדוח בגולגולת שלו? אנחנו ערוכות לזה?״

״לא, אבל אם לא נקל את הלחץ הוא לא יגיע לעיר בחיים.״ עיניה הכהות של פאטל נעו במהירות אל טרציאן. ״ואותו, תוציאי החוצה. אדוני, אני מבקשת שתצא.״

אבל ג׳נה כבר לא הייתה שם.

״זה יעיר אותו?״ שאל טרציאן.

״יכול להיות. החוצה, בבקשה, אדוני. אנחנו חייבות לטפל בחבר שלך.״

טרציאן נסוג לאחור ויצא מבעד לדלת החורקת, בדיוק כשג׳נה מיהרה פנימה ובידה מקדחה רפואית. היא מסרה אותה לרופאה ואז גזרה את הסווטשרט של גראנט, כדי להבטיח גישה ישירה לחזה שלו, במקרה שייאלצו להחיות אותו במכת חשמל. היא משכה למעלה את אחד ממכנסיו של גראנט, אבל אז פאטל אמרה, ״רגע, זה יצטרך לחכות. תחזיקי את הראש שלו.״

הרופאה הכינה את מקדח העצם וכיוונה אותו לגובה של שלושה סנטימטרים מעל אוזנו השמאלית. היא הפעילה את המקדחה וניקבה חור בעצם הקודקוד.

דם זלג החוצה ועפעפיו של גראנט רפרפו. הוא גנח וחזר וגנח. ״ב... בבקשה...״ הוא מלמל.

ג׳נה הרימה את חולצתו של גראנט וידה נשלחה אל פיה. ״דוקטור? דוקטור?״

פאטל השפילה את עיניה אל הפצעים שכיסו את בטנו של גראנט ואת החזה שלו. תפיחות בשר סמוקות נוספות כיסו את החלק הגלוי של ירכו.

הן שמעו את חריקת הדלת ושילה נכנסה בסערה. ״הפינוי המוּטס בדרך מ...״ היא הבחינה בהבעת פניה של פאטל, נעמדה על קצות האצבעות כדי להציץ בחולה והמילים נעתקו מפיה.

״הוא לא היה מעורב בתאונת דרכים,״ אמרה פאטל באיטיות. ״עינו אותו.״

״בבקשה,״ מלמל שוב גראנט. ״תעשו שזה ייפסק.״

הדלת גנחה שוב.

על כתפה של שילה הוטל צל אפל.

לחלקיק שנייה נותרו הנשים קפואות במקומן, חוששות לזוז. ואז הן הסתובבו בבת אחת.

אקדחו של טרציאן, המצויד במשתיק קול, צייץ שלוש פעמים.

שלוש פגיעות מדויקות בשלושה ראשים.

הנשים נפלו, קרסו למטה כאילו משכו אותן ידיים בלתי נראות. הן פגעו ברצפה בבת אחת, וטרציאן יכול היה שוב לראות את גראנט מריוות׳ר.

הבעת פניו של טרציאן השתנתה לחלוטין. לא קמטי דאגה התנחשלו על פניו. הוא אחז באקדח באחיזה יציבה וכיוון ישירות אל מפשעתו של גראנט. עיגולי זיעה כהים הופיעו על חולצתו, בבתי השחי. כדי להחזיק גבר מבוגר בעודו מושך כבלי חשמל ומצבטים הוא נדרש למאמץ לא קטן.

שרווליו של טרציאן נמשכו למעלה, אל מעבר לשרירי הזרועות שלו, וחשפו את הדוגמאות שחרץ בעורו, את הצילוק שהותיר את עורו מכוסה סימנים. תלוליות ורדרדות התנשאו על פני העור החום הכהה ויצרו יחד את הכינוי שלו ״האֵימה״.

הוא דיבר כעת בקולו האמיתי, שמבעדו חלחל המבטא שלו, מעגל את התנועות, מגלגל את האות ר׳.

״תן לי שם,״ הוא אמר בשלווה. ״או שהכול יתחיל מההתחלה, רק יותר גרוע.״

גראנט חפן בידו את צד ראשו באי אמון. הוא הביט בכף ידו, שהייתה דביקה וכהה.

״השם,״ חזר טרציאן.

גראנט מצמץ כדי לסלק את הלחות מעיניו. נשימה נרעדת נפלטה מתוכו, צליל של תבוסה. ״בן הדוד שלי,״ הוא אמר. ״מקס מריוות׳ר.״

טרציאן ירה קליע אל תוך החור שד״ר פאטל הואילה בטובה לקדוח בראשו של גראנט.

הוא פירק את משתיק הקול מן הקנה ותחב אותו לכיסו. ואז רכן כדי להרים את המעיל שלו מהרצפה. ממרחק רב אפשר היה לשמוע בקושי את רעש המסוק הרפואי מעל יבבות הרוח.

הוא לבש את המעיל, דילג מעל הגופות ודחף בכתפו את הדלת המתנדנדת.