אל תספר לאחיך

פעם אחת, ברחוב תל־אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזת לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראַייך, ואני, ליבי עמד מפעום, רגליי מלֶכת. ידיי הסירו לרגע את משקפיי — קצרי רואי כמוני יבינו מדוע — ומיהרו להשיב אותם למקומם.

“עשית לעצמך רִיסֶט," אני מדמיין את בועז אומר לי.

“בערך," אני משיב לו, “ואני כותב סיפור. אל תפריע."

אז כבר הבנתי שאיננה את, אבל יש שהגוף משיג את התודעה, הבשר מקדים את הנפש. שפתיי, כמו מעצמן, כבר חייכו אליה ועיניי אחזו בה.

היא החזירה לי מבט מופתע: “אנחנו מכירים?"

“לא, סליחה, היה נדמה לי לרגע."

“אני מבינה. אתה חשבת שאני מישהי אחרת."

נבוכותי והודיתי: “משהו כזה. את קצת דומה לאחרת הזאת."

ובליבי, לעצמי: אידיוט!

“כן," היא אמרה, “המשפט הזה מוכר לי, כבר שמעתי אותו יותר מפעם אחת."

“אני מצטער," אמרתי.

ובליבי, לעצמי: כמה טיפש אתה יכול להיות.

“זה בסדר. אני כבר רגילה לטעויות האלה," היא ענתה לי, “כנראה שאני דומה להרבה נשים אחרות."

ואחרי הפסקה קצרה ובוחנת: “או שאני שבה ונתקלת בגברים שלא מסוגלים לשכוח אותה אשה עצמה."

“זה היה משפט יפה," אמרתי לה, “יום אחד אולי אשתמש בו."

“ברצון," היא אמרה, “המשפט היפה הזה הוא מתנה ממני. אתה מוזמן להשתמש בו מתי שמתחשק לך."

“תודה," אמרתי. “זאת מתנה יפה."

“גם אתה."

“לא הבנתי," היתַממתי.

“שמעת כבר בוודאי, מנשים רבות אחרות, שאתה גבר נאה מאוד."

“הוֹפָּה..." קרא בועז, הפעם פנים אל פנים, במלון שלי, “הנה זה עוד פעם קורה לַיְפֵיְפֶה שלנו, עוד אשה מתחילה איתו. ברחוב, בחנות, בעבודה, במסיבה, איפה לא."

בועז הוא אחי הקטן. שנינו כבר עברנו את שנתנו השישים, והוא צעיר ממני רק בשנתיים, אבל כך אני נהנה לכנות אותו. ועל האשה ההיא, שלרגע דמתה למיכל — הנה, אמרתי וכתבתי את שמֵך — סיפרתי לו הן בשִבתנו יחד, באחד הביקורים שלי בארץ, והן בדמיוני, כשאני יושב וכותב בביתי, בארצות הברית.

נזעפתי: “על איזה מסיבה אתה מדבר? אני לא הולך למסיבות ואני לא אוהב שאתה קורא לי יְפֵיְפֶה, עם השווא ביו"ד המגעיל הזה של אבא שלך."

“שלנו," אמר בועז, “הוא היה גם אבא שלך, אם שוב שכחת."

הוא רוקן את כוס המשקה שלו בדרכו הלא נסבלת, בלגימה גדולה אחת, וגיחך: “אבל תמשיך, תמשיך לספר על האשה הזאת. הלכתם אליה או למלון שלך? ואיך עשיתם את זה? אתה עליה או היא עליך?"

“לא הלכנו לא אליי ולא אליה, ולא עשינו כלום. ותפסיק בבקשה עם הסגנון הזה."

היתה שעת ערב מאוחרת. ישבנו במרפסת חדר המלון שלי, לנוכח הים, שלא נראה אבל היה, מתגולל בחשכה כחיה גדולה. שתינו כוסית אחר כוסית של בּוּכָא, משקה התאנים שאני מביא לפגישות האלה, טעמנו מן המזֵטים שבועז קנה בתל אביב, ושוחחנו. כך אנחנו נוהגים בכל ביקור שלי בארץ — קובעים לנו לילה אחד, לילה שאנחנו מכנים “ליל האחים", והוא כולו רק שלנו. רק אחי ואני, שנינו לבדנו.

אנחנו מדברים ומספרים בו משקיעה עד זריחה, אוכלים ושותים — “סובאים, ליתר דיוק," אומרת מאיה, אשתו של בועז — משׁתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים: על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנוֹ, ועל אמי ואביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא העדיף את בועז והיא העדיפה אותי.

האלכוהול פותח את חרצובות לשונותינו, מֵמֵס משקעים בנימי הלבבות, סך את מיתרי גרונותינו. בועז ואני שונים זה מזה, אבל אנחנו אחים קרובים ואוהבים. הזכרונות עולים ובאים, וכיוון שאנחנו בנים להורים כהורינו, הם רבים וחזקים. אבל לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עליי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב־1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבֵיתה — בית בודד אי־שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו.