אל תשקר לי

פרק 1

הסדינים היוקרתיים החדשים היו רכים ונעימים כמו חמאה חמימה, ומשום כך דניאל התענג ביניהם כבר חמש דקות, אף שהשעון המעורר שלו צלצל בצליל של פעמוני כנסייה. הוא הכריח את עצמו להתעורר לגמרי, התהפך על הצד והתבונן באשתו הישנה. כריסטינה שכבה על גבה. תלתלים כהים צנחו על פניה, זרוע אחת שלה הייתה פרושה והאחרת הייתה כפופה מעל לראשה כמו ״ונוס הרוחצת״1. עור חום וחלק, ריסים מעוגלים, פה רחב שתמיד מוכן לחייך או להתבדח. חולצת הפיג׳מה שלה לא הייתה מכופתרת עד הסוף וחשפה שלוש נקודות כחולות מקועקעות מעל עצם החזה שלה: הסימנים שהותירה טכנאית ההקרנות, ואשר החלו סוף סוף להיעלם.

משום מה דווקא הבוקר המראה המוכר של שלוש הנקודות הללו תפס אותו לא מוכן, גל עוצמתי של רגשות לַפּנים. כריסטינה נהגה לומר שהיא תסיר את הנקודות האלה בלייזר – הרי עברו חמש שנים מאז שמילאו את יעדן – אבל עם הזמן היא החלה לחבב אותן. צבעי המלחמה שלה.

ובלי אזהרה הציפו אותו הזיכרונות. האופן שבו היא נהגה להתעורר חסרת נשימה באמצע הלילה, ליבה פועם במהירות והיא כמעט אינה מסוגלת לנשום. התקפי הבחילה שהשאירו אותה רבוצה על הספה שעות על שעות, כשגופה האתלטי הולך ומתרכך. ביקור צפוי לעוד שבוע אצל הרופא, שנדחה מסיבה כזו או אחרת, ואז התקרית ההיא בנשף גיוס הכספים. כריסטינה על רצפת חדר האמבטיה הבהיר, אלגנטית אך פצועה כמו יונה שנורתה ברובה ציד. הוא ניקה אותה בידיים רועדות בעוד היא רוכנת מעל לכיור, ברכיה רועדות וגופה חלוש. היא אמרה, ״אנחנו עכשיו בגיל שבו כשאנשים חולים, זה לא אומר שיש להם שפעת.״

עד אז מערכת היחסים שלהם דהרה קדימה בלי מעצורים. כשנפגשו הייתה ביניהם מייד אינטימיות. הם צחקו מהדברים הנכונים והתייחסו לכל השאר ברצינות. הוא פגש אותה מול ציור במוזיאון לאומנות מודרנית של סן פרנסיסקו. הם מצאו את עצמם עומדים זה ליד זה, ודניאל אמר שאימא שלו אהבה את לוטרֶק ושמגיל צעיר הוא נמשך לצבעים העזים והנועזים של הרקדניות. הוא ליהג קצת על כך שהצייר הצרפתי שאב השראה מחיתוכי עץ יפניים, ואז כריס נשכה את שפתה בריכוז והטתה את הראש כדי להביט בשורת הציורים שעל הקיר. ״אפשר לראות כמה בודד הוא היה,״ היא אמרה, ודניאל השתתק מייד בהתפעלות.

האם זו הייתה אהבה משיחה ראשונה? מי יכול לדעת? אבל אחרי המשקאות שבאו אחרי ארוחת הערב, שהגיעה אחרי הטיול ברגל, שאחרי ארוחת הצהריים הספונטנית שלהם בקפטריה של המוזיאון, דניאל היה בטוח בדבר אחד: היא הייתה הסיבה הטובה הראשונה שלו לרצות לחיות לנצח.

וכעת, מחצית העשור לאחר מכן, הרגשות שלו לא נשחקו. הוא היה כמעט בן ארבעים ועדיין הסתחרר כמו ילד בכל פעם שהתבונן בה מלפפת את שערה הרטוב במגבת, או מזמזמת בזמן שהיא קוצצת כוסברה או אוספת באצבעותיה את הגרביונים לפני שהיא תוחבת לתוכם את כף הרגל.

הוא הניח את ידו בעדינות על בית החזה שלה, על שלוש הנקודות, וגישש כדי להרגיש את פעימות ליבה. שם. ושם. ושם.

היא התנועעה קלות וריסיה נפרדו וחשפו את עיניה החומות העמוקות. היא חייכה ואז המבט שלה נדד למטה והבחין בידו המונחת את החזה שלה. היא קימטה את מצחה בהשתאות והביטה בו. ״מה אתה מרגיש?״ שאלה.

״הכרת תודה,״ הוא אמר.

דניאל רץ במדרונות התלולים של ״פסיפיק הייטס״ באותה נחישות שבה התמודד איתם כשהיה מתאבק, בתיכון, וניסה להגיע למשקל היעד שלו, אלא שעכשיו הכתיבו את הקצב מגבלותיו של גוף בן שלושים ותשע. מישהו אמר פעם שכשאתה מתעייף מהליכה סביב סן פרנסיסקו, אתה תמיד יכול להישען עליה. עכשיו התחשק לו להישען. אבל במקום זה הוא התקדם בצעדים ארוכים לאורך ואלֶהו עד לקצה פרֶסידיו ומשם רץ לעבר מדרגות רחוב ליון המהודרות, שהיו מוקפות בגינות מהודרות ונחו בצילם של עצים נישאים. הוא חלף על פני חבורה של בני נוער שחזרו מבילוי הלילה שעבר, מעשנים את הסיגריות שלהם ומתאמנים בהבעות פנים מרשימות; על פני כמה ספורטאים קבועים שהוא כבר זיהה; על פני סוחרים ובנקאים מקוונים שיצאו להזיע מעט לפני פתיחת המסחר.

לפניו עלה במדרגות בחור צעיר בעל שוקיים נוקשות כאבן ושרירי גב מסוקסים, ודניאל החליט לנסות להשיג אותו. המדרגות היטשטשו תחת רגליו כשאימץ את שריריו ועלה, שתי מדרגות בכל צעד, מנסה לעמוד באתגר, והריצה שלו כבר לא הייתה סוג של הנאה, אלא משהו מעבר לזה. הדחף הנושן התעורר בבטנו.

להיות מהיר יותר. חזק יותר. טוב יותר.

הוא חלף על פני הבחור והמשיך, ברגליים בוערות ובנשימה שחרכה את גרונו, והגבעה נמשכה מעלה ומעלה, כמו חומה. אבל הוא לא היה מוכן לעצור, לא היה מוכן להאט, אפילו לא אחרי שהד צעדיו של הגבר כבר נמחק מזיכרונו. זה לא היה קשור לבחור, כמובן, או לאתגר הזה, ביום המסוים הזה. הוא ניסה להשתיק את מקהלת הקולות בראשו, אלה שאמרו לו תמיד שאם רצונו בחיים שיהיו שלו באמת, הוא ייאלץ להילחם על כך.

זיעה מטפטפת מתלתליו של דניאל ומכתימה את מזרן ההיאבקות שלרגליו. אולם ההתעמלות מלא באנשים. קהל מוגזם ביחס לכינוס בחטיבת ביניים, אבל זה מין בית ספר כזה ואלה מין הורים כאלה. רצועת הקסדה חותכת בסנטרו והוא טועם את המלח במקום שכמעט נשך את שפתיו בהטלה האחרונה. אבל הוא השלים את המהלך וקיבל נקודות נוספות על כך שיריבו כמעט נפל. הדבר האחד שהוא יכול להתגאות בו הוא העובדה שהוא אינו מניח לכאב להרתיע אותו. היריב שלו, פרוע שיער וחיוור עור, הוא מפותח יותר ויש לו שרירי זרועות אמיתיים, אבל אפילו בגיל שתים עשרה דניאל נלחם כאילו חייו תלויים בכך, כאילו הוא מנסה להימלט ממשהו. הוא מוביל 5־3 ונותרה פחות מדקה.

הם מקיפים זה את זה במבטים זהירים. הילד שולח כמה מכות בתנועות רחבות לעבר ראשו של דניאל, אבל הוא לא נחוש מספיק. כתפיו השמוטות ועיניו החוששות מעידות על כך שהוא כבר הפסיד את הטורניר. אבל דניאל לא רוצה לנצח ככה. הוא רוצה התמודדות אמיתית, עד שיישמע הפעמון. הוא רוצה לשמוע את החבטה העזה של השופט על המזרן, המכריזה שהוא ריתק את היריב, שהוא לא נסוג מן האתגר ולא משך זמן עד שריקת הסיום.

השריקה קוטעת את הקרב – שרוכיו של הילד נפרמו. דניאל עולה ויורד על קצות האצבעות כדי לשמור על האנרגיה וגופו הצנום מיטלטל. למישהו יש רעיון מבריק, לשדרג את פסק הזמן באמצעות השיר ״אזור הסכנה״ של קני לוגין, שבוקע מהרמקולים המיושנים.

כשהילד כורע כדי לשרוך את נעליו, דניאל מסתובב כדי להביט ביציעים. אימא שלו יושבת למעלה, נראית לא שייכת בין כל הטרנינגים המעוצבים והפנים המאופרות של האימהות שמלוות אותם תמיד. אצבעותיה זוחלות כמו זחל חסר סבלנות לאורך שרוול מעיל הפרווה שלה, להוטות להדליק סיגריה. שפתון עז. הדופק שלה פועם תחת העור הדק כנייר של רקותיה. היא מבחינה במבט שלו, אבל ההבעה שלה לא משתנה והוא יודע שהמבט האטום שלה קשור לכך שניצחון בנקודות אינו מספיק.

הקרב מתחדש והם מקיפים וחובטים. הילד האחר גורר רגליים, תשוש. הנעליים שלהם חורקות על המזרן. ריח של גומי וזיעה ממלא את נחיריו של דניאל. הוא מתבונן ברגליו של הילד, בזווית כפות הרגליים שלו, בכיפוף הברך. הם ממשיכים לנוע באיטיות. סוף הקרב הולך ומתקרב, ואז – הנה – הוא מבחין בהזדמנות שלו. הוא מזנק בניסיון להטיל את הילד האחר על כתפו כמו כבאי, אבל הסוליה שלו מחליקה בשלולית זיעה בלתי נראית והוא מאבד את שיווי המשקל, נופל על הכתפיים והילד הגדול שוכב עליו. דניאל מתפתל ומתנועע אבל לא מצליח להשתחרר. תוך זמן קצר, בלתי סביר אפילו, השופט חובט על המזרן ליד פניו והכול נגמר.

במקלחת שבמלתחות הוא משחזר את הרגע אלא שהפעם הוא לא מחליק – הוא מניף את יריבו הגדול ממנו בנשיאת כבאי ומטיל אותו על גבו, והקהל שואג, ואימא שלו שם, נעמדת, מריעה, פניה מוארות בהבעת ניצחון.

הוא יוצא מהבניין כששערו עדיין לח. השמיים בצבע אפור אופייני לעיר, מעוננים וקודרים, והאוויר צובט אותו מבעד למכנסיים ולסוודר הדק של התלבושת האחידה. אימא שלו מחכה, שעונה על המכונית, זרועותיה שלובות משום שקר לה ועל פניה הבעת גועל. לא, לא גועל – זעם מסווה.

״הובלת עליו בנקודות,״ היא אומרת. ״בסך הכול היית צריך לחכות שיעבור הזמן.״

״אני יודע,״ אומר דניאל.

״יכולת לזכות במדליה.״

״אני יודע.״

ידיה של אוולין, הנתונות בכפפות, מציתות סיגריה דקיקה ומגישות אותה אל השפתיים הצבועות באדום־דם. ״אתה סתם מקשה על עצמך.״

דניאל מסיט את עיניו. במכונית, ליד ההגה, ג׳יימס הוא לא יותר מכובע וצללית. הוא נועץ את מבטו קדימה. זה לא העסק שלו, הוא בסך הכול מתפרנס.

דניאל אומר, ״אני יודע.״

אוולין פולטת זרם אחיד של עשן אל תוך הערב ההולך ומאפיל ופותחת את הדלת האחורית כדי להיכנס למכונית. דניאל מתקדם, אבל היא נעצרת פתאום ופונה אליו.

״המפסידים הולכים ברגל,״ היא אומרת.

הדלת נסגרת מאחוריה ללא רעש והמכונית נוהמת ומתרחקת במורד הרחוב.

דניאל מתבונן בה עד שהיא נעלמת. הוא נושף אל תוך כפות ידיו ומתחיל בצעידה הארוכה הביתה.

דניאל נעצר מתנשף בקצה גרם המדרגות של רחוב ליון והסתובב כדי להביט לאחור. הרחק מתחתיו הבחור הצעיר שהוא עקף התקשה לסיים את החלק האחרון של מסלול הריצה שלו. דניאל נזקק לכמה דקות להסדיר את נשימתו. הקפוצ׳ון שכיסה את ראשו היה לח, ריח האקליפטוסים צרב את נחיריו והרחיב את ריאותיו. מהפסגה נשקף הנוף אל מעבר ליער רחב הידיים של פרסידיו ולעבר סי־קליף, האחוזה המשקיפה מגבוה על העיר, האחוזה שאוולין שלטה בה ביד רמה.

הוא ירד שוב במדרגות בצעדים מהירים ורץ בחזרה הביתה, כשהוא חומק ממכלי המִחזור על המדרכה. הוא חלף על פני אחוזות ויקטוריאניות, בתים בסגנון קולוניאלי של שלהי המאה התשע עשרה ופה ושם איזה ארמון, כולם בעלי חזיתות בוהקות שהבהירו מעל לכל ספק כיצד זכתה פסיפיק הייטס לכינויים ״חוף הזהב״ או ״Specific White״2, בהתאם לדמוגרפיה של הדוברים.

ביתם של דניאל וכריסטינה, אף שהיה קטן בכמה סדרי גודל מהבתים שברחוב המיליארדרים, היה בכל זאת מהמם. לבית מאמצע המאה, שבכל עיירה סבירה היה נחשב לבעל גודל ממוצע, היה מבנה צר שהתנשא לגובה של שלוש קומות עשויות בטון ועץ כהה, עם מדשאה קדמית מרובעת, מעברים צרים משני צדדיו וחצר אחורית בגודל של קופסת גפרורים, שבמרכזה בור־כבשן עשוי חלוקי אבן שחורים.

דניאל נכנס אל הבית והשליך את המפתחות על השולחן הקטן שליד גינת הזן המיניאטורית, שהחול הלבן שלה היה מגורף בתבניות מהפנטות. המדרגות הובילו אותו לגלריה הפתוחה בקומה השנייה, ואל הנוף המרשים מאוד הנשקף מבעד לחלון שנמתח בתוך מסגרת פלדה מהרצפה אל התקרה, ועדיין גרם לו לעצור לרגע את הנשימה. הנוף שנשקף מהמטבח נפרש ממורד הגבעה אל המפרץ, כשגשר "גולדן גייט" חוצב את דרכו ברוב הדר אל תוך הגבעות של מארין, ואיינג׳ל איילנד מרחף לו בערפל דמוי גלידה. בצד השני, מעבר לפינת הישיבה הקטנה שאותה הם כינו "הסלון", אפשר היה לראות מקצה לקצה את שכונות פילמור והייט, ואת הבתים שבמרחק, צצים כמו קוביות דומינו בצבעי פסטל, המתרוממות לעבר הפסגה האחת הגלויה של טווין פיקס. מגדל סוטרו3 התנשא מעל כל אלה, בולט מן האדמה כמו קולן ענק.

הוא עלה לחדר השינה שלהם בקומה השלישית. כריס, שעֵט אדום היה נעוץ בין שיניה, הייתה עסוקה בקריאת טקסט מודפס בעודה מנסה להשתחל אל תוך מכנסי ג׳ינס. המשקפיים היו מונחים, נשכחים, על ראשה.

״המאמר שלך?״ הוא שאל.

היא הנהנה בהיסח הדעת, בלי להביט בו.

״הוא היה נפלא כבר לפני שתי טיוטות.״

״הוא חייב להיות יותר טוב מנפלא. הוא חייב להמטיר אש וגופרית, להשפיע ולשכנע את ועדת התכנון שלא כדאי להם, פוליטית, לעקור שישים משפחות מעוטות הכנסה כדי שהקשישים העשירים שלהם יוכלו לבנות בתים מפוארים בסגנון איטלקי לכאורה.״

עבודתה של כריסטינה כאחראית קשרי קהילה של עמותות דיירים הלך ונעשה קשה משנה לשנה, בגלל הג׳נטריפיקציה התוקפנית של עידן הדוט קום. משקיעים תאבי בצע השתלטו על מגרשים ריקים ועל מקומות שאליהם פלשו חסרי בית, כשהם מותחים כל קפל וקמט בעיר, כמו כרס תופחת. המסעדות והברים הטרנדיים של רחוב דיוויסאדרו החלו להזדחל כעת אל השכונות המערביות, ויזמים החלו לנסות לפנות בניינים שלא נועדו רשמית לשיקום והיו מוגנים על ידי הרשויות הפדרליות. ביניהם היה גם מתחם שכלל שישים דירות מגורים, שכריס ניסתה להציל בימים אלה.

היא שרבטה משהו על הנייר. ״הם שיחדו את בעל הבית האידיוט, שעוזר להם לגרש את הדיירים. שום תיקון, שום כלום. יש שם משפחה של שש נפשות שהאסלה שלהם מקולקלת כבר חודש, ולכן הם נאלצים להשתמש בשירותים של השכנים. שתי מלכות דראג שחורות. אתה מתאר לך איך מתייחסים אליהן. יש שם זוגות קשישים שאין להם לאן ללכת. אתמול באה אליי אם יחידנית, בוכה, שלא תהיה מסוגלת לשלם שכר דירה בשכונה שלה. חמישה דורות של משפחה סינית־פיליפינית בקומה שלישית...״

״חמישה דורות?״

״יש שם איזושהי דודה־רבתא.״

״אולי בארון?״

פניה אורו לרגע קצר. ״זה משעמם.״

״אפילו לא קצת.״

היא מחקה עוד פסקה. ״יש לי שני מתנדבים וסטודנט מתמחה אחד. אנחנו עובדים קשה חצי שנה בכנסיות ובבתי ספר כדי להשיג שלושת אלפים חתימות, ואז איזה איש עסקים - ״ היא התיזה את המילה מבין שפתיה, ״נותן מאתיים אלף כתרומה לאחראי המתאים בעירייה, ומטה את כל הכף הדפוקה לכיוון השני.״

בכל פעם שהיא התרגזה אפשר היה לשמוע בין המילים את המבטא שלה. היא צנחה אל המיטה, לועסת את מכסה העט האדום. מאחר שגדלה בבניין דירות דומה בשכונת ״דה־מישן״, היא לקחה את כל ההתרחשויות האלה ללב.

״בעלי ההון,״ היא אמרה. ״הם חשובים יותר מאיתנו.״

״אל תדברי ככה,״ הוא אמר לה.

היא הביטה בו במבט מפוכח, בלי שמץ של רחמים עצמיים בעיניה. ״אבל זה נכון.״