אם יכולת לראות את השמש

1

ההורים שלי מזמינים אותי לאכול במסעדה משלוש סיבות בלבד. אחת, מישהו מת (וכשמביאים בחשבון שיש תשעים ומשהו חברים רק בקבוצת הוויצָ׳ט המשפחתית שלנו, זה קורה לעיתים יותר קרובות ממה שהייתם חושבים). שתיים, למישהו יש יום הולדת. או, שלוש, הם רוצים להודיע משהו שעתיד לשנות את חיינו.

לפעמים מדובר בשילוב של כל הנ״ל, כמו בפעם שדודה־רבתא שלי נפטרה בבוקר יום הולדתי השנים־עשר, וההורים שלי החליטו לבשר לי מעל קערת אטריות מוקפצות, שהם הולכים לשלוח אותי לפנימייה של בית הספר הבינלאומי איירינגטון.

אבל עכשיו חודש אוגוסט, חומו היוקד של הקיץ מורגש גם בחללה הממוזג של המסעדה, ולאף אחד במשפחתי הקרובה אין יום הולדת החודש. מה שמותיר, כמובן, רק שתי אפשרויות נוספות...

גוש הלחץ בבטן שלי מתכווץ עוד יותר. אני בקושי מתאפקת לא לברוח חזרה החוצה מבעד לדלתות הזכוכית. אתם יכולים לומר שאני חלשה, אבל אני לא במצב להתמודד עם בשורות רעות משום סוג.

במיוחד לא היום.

״אליס, מה יש לך, את ככה לחוצה?״ שואלת מאמא, כשמלצרית חמורת סבר בשמלה סינית צמודה מובילה אותנו לשולחן שלנו באחורי המסעדה.

אנחנו נדחקים על פני שולחן עמוס סועדים קשישים שחולקים עוגת קרם ענקית ורדרדה בצורת אפרסק, ומה שנראה כמו שולחן של ארוחה עסקית, עם גברים מזיעים בחולצות צווארון מחניקות, ונשים שטופחות אבקה לבנה על לחייהן. כמה מהם מסתובבים לנעוץ מבטים כשהם מבחינים בתלבושת שלי. אני לא בטוחה אם משום שהם מזהים את סמל הנמר שמעטר את כיס הבלייזר שלי, או בגלל היומרנות הבוטה שהעיצוב משדר, בהשוואה לטרנינגים של בתי הספר המקומיים.

״אני לא לחוצה,״ אני אומרת, ומתיישבת בינה לבין באבא. ״ככה הפרצוף שלי תמיד.״ זה לא שקר מוחלט. דודה שלי התבדחה פעם שאם איקלע אי־פעם לזירת פשע, אהיה הראשונה להיעצר, רק על בסיס ארשת הפנים ושפת הגוף. בחיים לא ראיתי מישהו מתוח וחששן כמוך, אמרה. בטח היית עכבר בגלגול קודם.

לא אהבתי את ההשוואה אז, אבל עכשיו אני באמת מרגישה קצת כמו עכבר — עכבר שעומד להיכנס היישר למלכודת.

מאמא מעבירה לי את התפריט המנוילן, והאור שניגר מהחלון הסמוך על ידיה הגרומות, מבליט לעין את הצלקת הלבנה והבולטת שחרוצה בכף ידה. צביטה מוכרת היטב של אשמה ניצתת בקרבי כמו להבה.

״הָיידְזֵה, ילדה,״ אומרת לי מאמא. ״מה את רוצה לאכול?״

״אוי. אה, לא ממש אכפת לי,״ אני אומרת וממהרת להסיט מבט.

באבא מפריד בקול נפץ רם בין מקלות האכילה החד־פעמיים עשויי העץ. ״ילדים בימינו לא יודעים איזה מזל יש להם,״ הוא אומר, מחכך את המקלות זה בזה כדי להיפטר משבבי עץ, ואז עוזר לי לעשות זאת גם. ״כולם גדלים בתוך צנצנת דבש. את יודעת מה אכלתי בגילך? בטטות. כל יום, בטטות.״

בזמן שהוא פוצח בתיאור מפורט יותר של חיי היומיום בכפריה הנידחים של החֶנאן, מאמא מסמנת למלצרית לגשת, ומתחילה לדקלם רשימת מנות שנשמעת מספיקה להאכיל את כל המסעדה.

״מא,״ אני מוחה, מושכת את המילה במנדרינית. ״אנחנו לא צריכים —״

״את כן צריכה,״ היא פוסקת בתקיפות. ״את תמיד גוועת ברעב מרגע שמתחילים הלימודים. רע מאוד לגוף שלך.״

אני ממש מתאפקת לא לגלגל עיניים. לפני פחות מעשר דקות היא העירה איך הלחיים שלי התעגלו במהלך חופשת הקיץ. רק בהיגיון שלה, אפשר להיות גם שמנמנה מדי וגם בתת־תזונה מסוכנת בו־זמנית.

כשמאמא מסיימת סוף־סוף להזמין, היא ובאבא מחליפים מבטים, ואז פונים אליי בפרצופים קודרים כל כך, שאני פולטת את הדבר הראשון שעולה לי בראש: ״סבא — סבא בסדר?״

אמא מצופפת את גבותיה הדקות באופן שמדגיש את תווי פניה התקיפים. ״כמובן. למה את שואלת?״

״ס־סתם. לא משנה.״ אני מרשה לעצמי אנחת הקלה קלה, אבל גופי נותר דרוך, כאילו מצפה למהלומה. ״תראו, מה שלא תהיה הבשורה הרעה הזאת, אפשר פשוט — אפשר פשוט לגמור עם זה כמה שיותר מהר? טקס הענקת הפרסים בעוד שעה, ואם אני הולכת לחטוף התמוטטות עצבים, אני צריכה לפחות עשרים דקות התאוששות, לפני שאני עולה לבמה.״

באבא ממצמץ. ״טקס הענקת פרסים? איזה טקס?״

הדאגה מתחלפת לרגע בייאוש. ״טקס הענקת הפרסים למצטיינים בכל שכבה.״

הוא ממשיך לבהות בי כלא מבין.

״בחייך, בא. הזכרתי את זה לפחות חמישים פעם הקיץ.״

אני לא מגזימה בהרבה. עד כמה שזה נשמע עצוב, רגעי התהילה החולפים האלה תחת אור הזרקורים העז של האודיטוריום, הם כל מה שהיה לי לצפות לו בחודשים האחרונים.

גם אם איאלץ לחלוק אותם עם הנרי לי.

כמו תמיד, השם מעלה בפי טעם צורב ומריר כרעל. אוף, אני שונאת אותו. שונאת אותו ואת עור החרסינה המושלם שלו, ואת התלבושת האחידה ללא רבב ואת שליטתו העצמית, תמיד מרוחק ומצליח, כמו רשימת ההישגים ההולכת ותופחת שלו. אני שונאת איך שאנשים מסתכלים עליו ורואים אותו, גם כשהוא שותק לגמרי, ראשו רכון בשקידה מעל שולחנו.

שנאתי אותו מאז פסע אל בית הספר לפני ארבע שנים, חדש־דנדש ונוצץ ממש. עד סוף היום הראשון הוא הספיק לקבל שתיים וחצי נקודות יותר ממני במבחן בהיסטוריה, וכולם הכירו את שמו.

האצבעות מתחילות לדגדג לי רק מעצם המחשבה.

באבא מזעיף פנים, ומציץ אל מאמא לאישור. ״אנחנו אמורים לבוא לזה — לטקס הזה?״

״זה רק לתלמידים,״ אני מזכירה לו, אף שזה לא תמיד היה ככה. בית הספר החליט להפוך את האירוע לפרטי יותר, אחרי שאמא ממש מפורסמת של אחד מחבריי ללימודים, קריסטל לאם, הופיעה לטקס והביאה איתה בטעות את הפפראצי. תמונות של האודיטוריום שלנו הסתובבו בכל וֵייבּוֹ, הטוויטר הסיני, במשך ימים אחר כך.

״בכל מקרה, זה לא העניין. העניין הוא שמחלקים פרסים ו —״

״כן, כן, כל מה שאת מדברת עליו זה פרס,״ קוטעת אותי מאמא בקוצר רוח. ״איפה סדר העדיפויות שלך, אה? לא מלמדים אותך בבית הספר הזה שלך ערכים נכונים? קודם כול משפחה, אחר כך בריאות, אז חיסכון לפנסיה, ואז — את בכלל מקשיבה?״

האוכל שמגיע מציל אותי מהצורך לשקר.

במסעדות פקין דאק מפוארות יותר, כמו למשל קוּאָנג׳וּד, מסוג המסעדות שחבריי ללימודים פוקדים דרך קבע גם בלי שמישהו יצטרך למות קודם, השף תמיד מביא את הברווז הצלוי על עגלה, ופורס לצד השולחן. יש בזה משהו כמעט טקסי: העור המזוגג הפריך נבקע עם כל אבחת סכין, וחושף את הבשר הלבן והרך והשמן שרוחש מתחת.

אבל כאן המלצרית פשוט מביאה לנו ברווז שלם קצוץ לחתיכות גדולות, עם הראש מחובר עדיין והכול.

מאמא מבחינה בפרצוף שאני עושה ומסובבת באנחה את ראש הברווז ממני, ממלמלת משהו על עדינות נפש מערבית.

מנות ממשיכות להגיע בזו אחר זו: מלפפונים טריים מעורבבים בשום קצוץ בזילוף חומץ, חביתיות בצל ירוק דקיקות, מטוגנות לכדי פריכות מושלמת, טופו רך שוחה ברוטב חום־זהוב, ועוגות מאורז דביק מאובקות בשכבת סוכר דקה. אני כבר רואה איך מאמא אומדת את המזון בעיניה החומות החריפות, בטח מחשבת כמה ארוחות נוספות יצליחו היא ובאבא לחלץ מהשאריות.

אני מכריחה את עצמי לחכות עד שגם מאמא וגם באבא יתחילו לאכול מהמנות שלהם, ורק אז מעיזה לומר, ״אה. אני די בטוחה שהתכוונתם לספר לי משהו חשוב...? ״בתגובה, באבא גומע ארוכות מספל תה היסמין המהביל עדיין שלו, ומשכשך את הנוזל בפה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. מאמא מתלוצצת לפעמים כמה אני דומה לבאבא בכול — מהלסת הרבועה, הגבות הישרות והעור השחום, ועד הנטייה העיקשת לפרפקציוניזם. אבל בטוח לא ירשתי ממנו את הסבלנות.

״באבא,״ אני מזרזת אותו, מתאמצת לשמור על נימת קול מכבדת.

הוא מרים יד ומרוקן את שארית התה, ורק אז פוצה פה לדבר. ״אה. כן. טוב, אמא שלך ואני חשבנו... מה דעתך לעבור לבית ספר אחר?״

״רגע. מה?״ קולי רם וצווחני מדי, מפלח את המולת המסעדה ונשבר בסוף, כמו אצל נער בגיל ההתבגרות. אנשי העסקים בשולחן הסמוך מפסיקים באמצע הרמת כוסית, כדי לנעוץ בי מבטים ביקורתיים. ״מה?״ אני חוזרת הפעם בלחש ובלחיים מאדימות.

״אולי תלמדי בבית הספר המקומי, כמו בני הדודים שלך,״ אומרת מאמא, ומניחה בחיוך על צלחתי, פיסה של ברווז עטופה בקפידה בחביתית. החיוך הזה מפעיל פעמוני אזעקה בראש שלי. מסוג החיוכים שרופאי שיניים מחייכים אלייך, לפני שהם הולכים לעקור לך שן. ״או שניתן לך לחזור לאמריקה. זוכרת את חברה שלי, דודה שֶן? זאת עם הבן הנחמד, הרופא?״

אני מהנהנת לאיטי, כאילו לא שני־שלישים מהילדים של החברות שלה עובדים כרופאים או לומדים רפואה.

״היא אומרת שיש בית ספר ציבורי מאוד נחמד במיין ליד הבית שלה. אולי אם תעזרי בעבודה במסעדה שלה, היא תיתן לך לגור —״

״אני לא מבינה,״ אני קוטעת אותה, כבר לא שולטת בעצמי. יש לי תחושה רעה בבטן, כמו אז, כשהתאמצתי יותר מדי בתחרות ריצה ביום ספורט בבית הספר רק כדי לנצח את הנרי, וכמעט הקאתי על כל החצר. ״אני פשוט... מה לא בסדר באיירינגטון?״

באבא נראה קצת מופתע מהתגובה שלי. ״חשבתי שאת שונאת את איירינגטון,״ הוא אומר, הפעם במנדרינית.

״בחיים לא אמרתי שאני שונאת —״

״פעם הדפסת את סמל בית הספר ודקרת אותו עם העט שלך כל אחר הצהריים.״

״אז לא הייתי מעריצה גדולה בהתחלה,״ אני אומרת, מניחה את מקלות האכילה על מפת השולחן הפלסטית באצבעות רועדות מעט. ״אבל זה היה לפני חמש שנים. אנשים כבר מכירים אותי עכשיו. בניתי לי שם — שם טוב. והמורים מחבבים אותי, מחבבים ממש, ורוב התלמידים בשכבה שלי חושבים שאני חכמה ו — ממש מעניין אותם מה שיש לי לומר...״ אך עם כל מילה נוספת שבוקעת מפי, ההורים שלי רק מקדירים פנים, והתחושה הרעה מתחדדת לאימה קרה כקרח. ובכל זאת אני ממשיכה, נואשת. ״ויש לי את המלגה שלי, זוכרים? היחידה בכל בית הספר. זה לא בזבוז פשוט לעזוב —״

״יש לך חצי מלגה,״ מתקנת מאמא.

״טוב, זה המקסימום שהם מוכנים לתת...״ ואז אני קולטת. זה כל כך ברור, שאני בהלם מעצמי על טיפשותי. איזו עוד סיבה יכולה להיות להורים שלי להציע פתאום להוציא אותי מבית הספר שהם הקדישו שנים של עבודה מאומצת להכניס אותי אליו?

״זה בגלל... זה בגלל שכר הלימוד?״ אני שואלת, מקפידה לדבר בשקט, שאיש מסביב לא ישמע.

בהתחלה מאמא לא עונה, רק ממוללת כפתור רופף בחולצתה הפרחונית הדהויה. עוד רכישה זולה מהסופרמרקט, המקום המועדף עליה לקניית בגדים, מאז הפכו את יאשוּ מרקֵט לקניון נטול נשמה לחיקויי מותגים במחיר מופקע.

״זה לא צריך לעניין אותך,״ היא משיבה לבסוף.

כלומר כן.

אני קורסת בכיסא, משתדלת להתעשת ולהסדיר מחשבות. זה לא שלא ידעתי שאנחנו בקשיים, ונמצאים בקשיים כבר תקופה, מאז נסגר בית הדפוס הישן של באבא, ולמאמא קיצצו במשמרות הלילה בבית החולים סְיֵיחֶה. אבל מאמא ובאבא תמיד ידעו להסתיר עד כמה, וסילקו בביטול את החששות שהעליתי באמירות כמו ״רק תתמקדי בלימודים שלך״ או ״ילדונת טיפשה, נראה לך שניתן לך לרעוב?״

עכשיו אני מסתכלת עליהם מעברו השני של השולחן, מסתכלת באמת, ורואה שערות לבנות מבצבצות ברקותיו של באבא, וקמטי עייפות מתחילים להסתמן תחת עיניה של מאמא. העבודה הקשה נתנה בהם את אותותיה, בזמן שאני הייתי מוגנת לי בבועת איירינגטון שלי. בושה מציפה את בטני. כמה קלים יותר היו יכולים להיות חייהם, אם לא היו נאלצים לשלם עוד מאה שישים וחמישה אלף יואן כל שנה?

״מה, אה, האפשרויות שוב?״ אני שומעת את עצמי שואלת. ״בית הספר המקומי בבייג׳ינג או בית ספר ציבורי במיין?״

הקלה ניכרת בפניה של מאמא. היא טובלת עוד פיסת ברווז בצלוחית רוטב שחור סמיך, עוטפת אותה היטב בחביתית דקיקה עם שני פלחי מלפפון — בלי בצל, כמו שאני אוהבת — ומניחה על צלחתי. ״כן, כן. שתיהן טובות.״

אני כוססת את השפה התחתונה שלי. האמת ששתיהן לא טובות. אם אלמד בבית ספר מקומי בסין, אצטרך להיבחן בגָאוֹקָאוֹ, הבחינה שאמורה להיות אחת מבחינות הקבלה לקולג׳ הקשות ביותר שיש, גם אם נתעלם מהעובדה שהסינית שלי היא ברמה של בית ספר יסודי. ובאשר למיין — אני רק יודעת שזו המדינה הכי פחות מגוונת מבחינה אתנית באמריקה, הידע שלי לגבי הפסיכומטרי הדרוש לקולג׳ מסתכם בדרמות נעורים שראיתי בנטפליקס, והסיכוי שתיכון ציבורי שם יאפשר לי להמשיך בלימודים לתעודת בגרות בינלאומית, הם קלושים ביותר.

״אנחנו לא חייבים להחליט עכשיו,״ ממהרת מאמא להוסיף. ״באבא שלך ואני כבר שילמנו על הסמסטר הראשון באיירינגטון. תוכלי לשאול מורים, חברים שלך, לחשוב על זה קצת, ואז נדבר שוב. בסדר?״

״כן,״ אני אומרת, אף שאני מרגישה הכי לא בסדר. ״נשמע מצוין.״

באבא נוקש במפרקי אצבעותיו על השולחן ומקפיץ את שתינו בבהלה. ״אָיְיָה, יותר מדי דיבורים בזמן האוכל.״ הוא מצביע עם הצ׳ופסטיקס על הצלחות בינינו. ״האוכל כבר מתקרר.״

בזמן שאני לוקחת שוב את מקלות האכילה שלי, הזקנים מסביב לשולחן לידנו פוצחים בגרסה הסינית לשיר ״יום הולדת שמח״, בקולי קולות ובזיופים. ״ז׳ו ני שאנגרי קוואי לה... ז׳ו ני שאנגרי קוואי לה...״ הנָאינָאי הזקנה שיושבת באמצע מוחאת כפיים לפי הקצב בחיוך רחב מחוסר שיניים.

לפחות מישהו יֵצֵא מהמסעדה במצב רוח מרומם יותר מזה שבו נכנס.

אגלי זיעה נקווים על מצחי ומתחילים לזלוג כמעט ברגע שאני יוצאת החוצה. בקליפורניה הילדים תמיד התלוננו על החום, אבל הקיץ בבייג׳ינג מחניק וחסר רחמים, ורק צילם החלקי של עצי הווּטוֹנג, הפירמיאנה, הנטועים לאורך הרחוב, מספק מעט הקלה.

כל כך חם לי עכשיו שאני בקושי נושמת. או שאולי זו הפאניקה שתוקפת אותי.

״הָיידְזֵה, אנחנו הולכים,״ קוראת אליי מאמא. שקיות ניילון עם שאריות משתלשלות מהמרפק שלה, עמוסות בכל מה — ואני מתכוונת כל מה — שנשאר מארוחת הצהריים. היא אפילו ארזה את עצמות הברווז.

אני מנופפת לה. משחררת נשיפה מדודה. מצליחה להנהן בחיוך, כשמאמא מתעכבת עוד רגע לנדב לי כמה עצות לפרידה כמנהגה: אל תקומי אחרי אחת־עשרה בבוקר שלא תמותי, אל תשתי מים קרים שלא תמותי, היזהרי מחוטפי ילדים בדרך לבית הספר, אכלי ג׳ינג׳ר, הרבה ג׳ינג׳ר, זִכרי לבדוק את מדד איכות האוויר מדי יום...

ואז היא ובאבא מסתלקים להם לתחנת הרכבת התחתית הקרובה, דמותה הזעירה וגופו הזוויתי והגבוה נבלעים במהירות בהמון, ואני נותרת לעמוד שם לבדי.

לחץ נורא מתחיל להיבנות בעומק גרוני.

לא. אסור לי לבכות. לא כאן, לא עכשיו. לא כשאני עוד צריכה ללכת לטקס הענקת הפרסים — אולי טקס הענקת הפרסים האחרון שאליו אלך אי־פעם.

אני מכריחה את עצמי לזוז, להתמקד בסביבותיי, בכל דבר שיחלץ את המחשבות שלי מבור הדאגה השחור שמתערבל לי בראש.

שלל גורדי שחקים מיתמרים באופק, מגדלים של זכוכית ומתכת ועושר משולח רסן, קצות גגותיהם המחודדים מגרדים את השמיים התכולים. אם אצמצם עיניים, אוכל להבחין בצלליתו המפורסמת של מטה רשות השידור הסינית. כולם קוראים לו ״התחתון הענקי״ בגלל הצורה שלו, אבל מינה הוּאנג — שאבא שלה הוא כנראה מי שתכנן אותו, כך מתברר — מנסה בחמש השנים האחרונות לגרום לאנשים להפסיק, בינתיים ללא הצלחה.

הטלפון הנייד שלי מזמזם בכיס החצאית, ובלי להסתכל אני יודעת שזו לא הודעה (זו אף פעם לא הודעה) אלא שעון מעורר שהפעלתי: עוד עשרים דקות בלבד לתחילת האספה בבית הספר. אני משתדלת להגביר קצב, חולפת בזריזות על פני סמטאות מתפתלות עמוסות ריקשות ורוכלים ואופניים צהובים קטנים, מקבצים של חנויות נוחות ומסעדות נודלס ואותיות קליגרפיה סיניות, המהבהבות על שלטי ניאון שמיטשטשים יחדיו.

תנועת האנשים וכלי הרכב מתגברת ככל שאני מתקרבת לכביש הטבעת השלישי. יש מסביב אנשים משלל סוגים: דודים מקריחים שמשיבים על עצמם אוויר בעזרת מניפות קש, סיגריות משתלשלות מפיהם וחולצותיהם מופשלות מעלה לחשוף בטן צרובת־שמש, ממש התגלמות הביטוי ׳לא שם זין׳. דודות זקנות שפוסעות בנחישות על המדרכה, גוררות אחריהן עגלות שוק פרחוניות בדרכן לשווקים הפתוחים. חבורת תלמידי בית ספר מקומי שחולקת כוסות גדולות של תה בועות ובטטות צלויות מחוץ לדוכן אוכל קטן, חוברות לימוד פזורות בערימות על שרפרף ביניהם, דפיהן המשובצים מתנופפים ברוח.

כשאני חולפת על פניהם, אני שומעת את אחד התלמידים שואל בלחישה דרמטית במבטא בייג׳ינגי כבד, ״אחותי, ראית את זה?״

״את מה?״ משיבה נערה.

אני ממשיכה ללכת, מביטה נכחי, מנסה להעמיד פנים שאני לא שומעת מה שהם אומרים. מצד שני, הם בטח חושבים שאני לא יודעת סינית ממילא. יצא לי כבר לשמוע ממקומיים לא פעם ולא פעמיים, שאני מקרינה משהו זר, או צ׳י גֶ׳ה, מה שזה לא אומר.

״היא לומדת בבית הספר ההוא. איפה שהזמרת הזאת מהונג־קונג — איך קוראים לה? קריסטל לאם? — שולחת את הבת שלה, וגם מנכ״ל אס־וויי־אס... רגע, אני אבדוק שנייה בבָּיידוּ...״

״ווֹקָאוֹ!״ מפטירה הנערה קללה כמה שניות אחר כך. אני יכולה ממש להרגיש בעורף את המבט שהיא תוקעת בי. פניי מתלהטות. ״שלוש מאות ושלושים אלף יואן לשנה אחת? מה מלמדים שם, איך לפתות בני מלוכה?״ אחרי שתיקה קצרה היא ממשיכה. ״אבל זה לא בית ספר בינלאומי? חשבתי שרק לבנים לומדים בכאלה.״

״מה את מבינה?״ מלגלג התלמיד הראשון. ״לרוב התלמידים הבינלאומיים פשוט יש דרכון זר. זה קל, למי שמספיק עשיר כדי להיוולד בחו״ל.״

זה בכלל לא נכון: אני נולדתי כאן בבייג׳ינג, ועברתי לקליפורניה עם ההורים שלי רק כשמלאו לי שבע. ואני לא עשירה... ממש לא. אבל לא משנה. אני הרי לא הולכת להסתובב ולתקן אותו. חוץ מזה, כבר נאלצתי לדקלם את סיפור חיי לזרים מספיק פעמים, כדי לדעת שלפעמים קל יותר פשוט לתת להם לחשוב מה שהם רוצים.

בלי לחכות שיתחלף האור ברמזור — ממילא אנשים פה לא ממש מתייחסים לרמזורים — אני חוצה את הכביש, שמחה להתרחק מהמשך השיחה שלהם, ומתחילה לערוך לי בראש רשימת מטלות זריזה.

זה מה שהכי עוזר לי כשאני מרגישה מתוסכלת או כשקשה לי להתמודד. מטרות לטווח קצר. מכשולים קטנים. דברים שיש לי שליטה עליהם. כמו למשל:

אחת, לצלוח את טקס הענקת הפרסים עד סופו, בלי לדחוף את הנרי לי מהבמה.

שתיים, להגיש את החיבור בסינית לפני הזמן (הזדמנות אחרונה לעשות רושם טוב על ווֵיי לאוּשֶה).

שלוש, לעבור על הסילבוס של שיעור היסטוריה לפני הפסקת הצהריים.

ארבע, לחקור על מיין ובתי הספר הציבוריים הקרובים בבייג׳ינג, במטרה להבין איזה מקום מציע את הסיכוי הגבוה ביותר להצלחה בעתיד — אם בכלל — בלי להתמוטט ו/או להרביץ למשהו.

רואים? הכול בהחלט בר ביצוע.

״את בטוחה שאת לומדת פה?״

השומר מצמצם את גבותיו העבותות, ונועץ בי מבט מעברו השני של שער הברזל של בית הספר.

אני בולעת את התסכול שלי. אנחנו עוברים את זה בכל פעם מחדש, לא משנה שאני לבושה בתלבושת בית הספר, או שנכנסתי מוקדם יותר הבוקר להחזיר את הדברים שלי לחדר שלי במעונות. אולי זה היה פחות מפריע לי, אם לא הייתי רואה במו עיניי את השומר מסמן להנרי לי להיכנס, בחיוך רחב ובלי לשאול שאלות. אנשים כמו הנרי בטח לא צריכים להסתובב עם תעודת זהות, הפרצוף והשם שלו מספיקים.

״כן, אני בטוחה,״ אני אומרת ומוחה את הזיעה ממצחי בשרוול הבלייזר. ״אם תוכל בבקשה לתת לי להיכנס, דוד —״

״שֵם?״ הוא קוטע אותי, מוציא כעת מין טאבלט יקר למראה, לתעד בו את פרטיי. מאז החליטו בבית הספר לבטל את השימוש בנייר לפני כמה שנים, אין סוף לכמות הטכנולוגיה המיותרת שהביאו. אפילו התפריטים בקפטריה דיגיטליים עכשיו.

״שמי הסיני סאן יאן. שמי האנגלי אליס סאן.״

״כיתה?״

״י״ב.״

״תעודת תלמיד?״ הוא כנראה קולט את הפרצוף שאני עושה, ועוד יותר מזעיף פנים. ״שְיָאו פַּניוֹ, ילדה, אם איך לך תעודת תלמיד —״

״ל־לא, לא, זה לא העניין — בסדר, תראה, אני מוציאה אותה,״ אני רוטנת, שולפת את הכרטיס ומראה לו אותו. הצטלמנו לתעודות התלמיד בזמן תקופת המבחנים בשנה שעברה, ולכן אני נראית בתמונה כמו משהו שהגיח מהביוב: הקוקו השחור והמסודר בדרך כלל, נראה שמנוני ופרוע, אחרי ששבוע לא חפפתי כדי לחרוש, הפנים מלאות פצעונים מרוב מתח, וכתמים כהים מחוסר שינה מעטרים את עיניי.

אני מוכנה להישבע שהשומר מרים גבות בזעזוע קל למראה התמונה שלי, אבל לפחות השערים מתחילים להיפתח כמה דקות אחר כך, עד שהם נעצרים בחריקה לצד זוג אריות האבן העומדים על המשמר מפני הרחוב. אני אוספת שאריות אחרונות של כבודי העצמי, מודה לו וממהרת פנימה.

מי שעיצב את הקמפוס של בית ספר איירינגטון, התכוון בבירור ליצור שילוב אמנותי של מזרח ומערב, עם אלמנטים אדריכליים ישנים ומודרניים. לכן הכניסה הראשית מרוצפת באריחים שטוחים ורחבים, דומים לאלו שבעיר האסורה, וקצת הלאה משם יש גנים סיניים מלאכותיים עם בריכות דגי קוי, ופגודות אדומות מעוטרות בגגות רעפים משופעים, אבל המבנים של בית הספר עצמו עשויים מקירות של זכוכית ממורקת, וגשרי זכוכית שנמתחים מעל מדשאות מוריקות.

אם להודות על האמת, המקום נראה יותר כאילו התחילו לצלם איזו דרמה תקופתית עם תלבושות מפעם, ושכחו לפנות את סט הצילומים.

וגם לא עוזר שהכול מפוזר על פני שטח עצום. לוקח לי כמעט עשר דקות לחצות בריצה את החצר, מסביב לבניין מדעים, כדי להגיע לאודיטוריום, ועד שאני מגיעה האולם רחב הידיים והמואר באור יקרות כבר הומה תלמידים.

קולות נרגשים משתברים מהקירות כמו גלים בחוף. הווליום רם עוד יותר מהרגיל, משום שאנשים פוצחים במונולוגים על כל מה שעשו במהלך הקיץ. אני לא צריכה להקשיב כדי לדעת את הפרטים, הכול כבר הופיע באינסטגרם, החל בתמונות הביקיני של רייני לאם, מאיזו וילה שפעם התארחו בה בנות קרדשיאן, ועד לשלל הסֶלפים המפולטרים של שאנל צאו, מהיאכטה החדשה של ההורים שלה.

בזמן שהרעש מתגבר לקרשנדו, אני סורקת את האודיטוריום לחפש מקום לשבת — או, ליתר דיוק, אנשים שאוכל לשבת לידם. אני יחסית מיודדת עם כולם, אבל אין ספק שיש מעמדות חברתיים, שנקבעים על ידי מגוון פרמטרים, החל במה השפה הראשונה שלך (אנגלית ומנדרינית הכי נפוצות, ואחריהן קוריאנית, יפנית וקנטונזית) וכלה בכמה פעמים הגעת להישג מרשים מספיק, כדי להופיע בעלון החודשי של בית הספר. זה אולי הדבר הכי קרוב למריטוקרטיה שאפשר לצפות לו במקום כמו זה. אגב, הנרי לי כיכב בעלון חמש־עשרה פעמים בארבע שנותיו פה.

לא שאני סופרת או משהו.

״אליס!״

אני נושאת מבט ורואה את שותפתי לחדר, שאנל, מנופפת לי מהשורה האמצעית. היא יפה בסגנון הדוגמניות באתר הקניות טָאוֹבָּאוֹ: סנטר מחודד, עור זכוכית חיוור, פוני מעוגל פרוע בכוונה, מותניים בעובי הירך שלי, ועפעף כפול, שללא ספק לא היה שם לפני שני קֵיצים. אמא שלה, קוקו צאו, באמת דוגמנית — היא הצטלמה לווג הסיני רק בשנה שעברה, ואפשר לראות את הפרצוף שלה כמעט בכל דוכן עיתונים ברחבי העיר — ולאבא שלה יש רשת של מועדוני לילה נחשבים בכל רחבי בייג׳ינג ושנגחאי.

אבל בזאת פחות או יותר מסתכם כל מה שאני יודעת עליה. כשרק עברנו לגור במעונות בתחילת כיתה ז׳, קצת קיוויתי שנהפוך להיות חברות טובות. ולתקופה היה נדמה שזה אכן קורה — הלכנו ביחד לאכול בקפטריה בכל בוקר, וחיכינו זו לזו ליד הלוקרים, אחרי השיעור. אבל אז היא התחילה להזמין אותי ללכת לקניות איתה ועם החברות הפוּאָרְדָָיי* העשירות שלה במקומות כמו כפר סאנליטון וגווֹמָאוֹ, שתיקי המעצבים שנמכרים שם בטח עולים יותר מכל הדירה של ההורים שלי. אחרי שסירבתי לה בפעם השלישית באיזה תירוץ מעורפל ומגומגם, היא פשוט הפסיקה להציע.

ובכל זאת, אנחנו לא מסוכסכות או משהו, ויש מושב ריק ממש לידה...

אני מצביעה על המקום הריק, בתקווה שאני לא נראית נבוכה, כמו שאני מרגישה מבפנים. ״אפשר לשבת פה?״

היא בוהה בי לרגע בהפתעה ניכרת. הנפנוף שלה אליי נבע מנימוס, ולא נועד כהזמנה. אבל אז אני רואה בהקלה שהיא מחייכת, ציפויי החרסינה הצחורים על שיניה כמעט זוהרים באפלולית שמתחילה להתפשט באודיטוריום. ״כן, בטח.״

ברגע שאני מתיישבת, מרכֵּז שכבת הבוגרים והמורה שלנו להיסטוריה, מר מרפי, עולה על הבמה ובידו מיקרופון. הוא אחד מלֹא מעט אמריקאים בבית הספר שלנו: תואר בספרות מאוניברסיטה מכובדת אבל לא מובחרת, אישה סינית, שני ילדים, בטח הגיע לסין בגלל משברון אמצע חיים קל, אבל נשאר בגלל המשכורת.

הוא נוקש פעמיים על המיקרופון ומשמיע צפצוף חורקני נורא שגורם לכולם להתכווץ.

״שלום, שלום,״ הוא אומר בדממה שמשתררת. ״ברוכים הבאים לאספה הראשונה של שנת הלימודים — ואספה מיוחדת ביותר, כפי שאתם אולי זוכרים —״

אני מזדקפת קצת בכיסא, אפילו שאני יודעת שהפרסים יחולקו רק ממש בסוף.

קודם אנחנו צריכים לעבור סבב שלם של קידום עצמי.

מר מרפי עושה סימן עם היד, והמקרן ממלא את המסך שמאחוריו בשמות ובמספרים מוכרים ובסמלי אוניברסיטאות מזוהים בנקל. נתוני קבלה.

לפי המצגת, למעלה מחמישים אחוז מבוגרי השנה שעברה התקבלו לאוקסברידג׳ או לאוניברסיטאות מליגת הקיסוס.

כמה תלמידים בקהל ממלמלים בהשתאות — כנראה כאלה שהתחילו רק השנה. כל השאר כבר רגילים לזה, מתרשמים אבל לא בטירוף. חוץ מזה, בשכבת הבוגרים בשנה שלפנֵי, שיעורי הקבלה היו גבוהים עוד יותר.

מר מרפי נואם ונואם על ״הצלחה בכל התחומים״ ו״מחויבות למצוינות״, ונדמה שזה נמשך שנים. ואז הוא מכריז על המופיעים לאותו יום, וכולם ישר מתעוררים לחיים לשמע שמה של רייני לאם. מישהו אפילו מריע.

רייני עולה לבמה לצלילי תשואות מחרישות אוזניים, וכנגד רצוני אני מרגישה צביטה קלה בחזה, שחצייה הערצה וחצייה קנאה. כאילו חזרנו לגן הילדים, כשאחד הילדים מופיע עם צעצוע חדש ונוצץ שכבר רצית מזמן.

רייני מתיישבת ליד הפסנתר, וכשאור הזרקורים עוטף אותה בהילה זהובה, היא נראית בדיוק כמו אמא שלה, קריסטל לאם. כמו כוכבת הונג־קונגית אמיתית שמופיעה ברחבי העולם. היא כנראה מודעת לזה גם, משום שהיא מטלטלת את רעמת שיער המהגוני הבוהק שלה כמו בפרסומת לשמפו, ומשגרת קריצה לקהל. טכנית בכלל אסור לנו לצבוע שיער, אבל רייני עשתה את זה בצורה אסטרטגית. לאורך כל השנה היא צבעה את השיער כל שבועיים בגוון טיפונת בהיר יותר, כדי שהמורים לא ישימו לב לשינוי. המסירות שלה אפילו קצת מרשימה. מצד שני, בטח קל יותר להיות אסטרטגית כשיש לך את הזמן והכסף.

אחרי שמחיאות הכפיים שוככות לבסוף, רייני פוצה פה ומתחילה לשיר, מובן שאת אחד הלהיטים האחרונים של הזמר הסינגפורי ג׳יי ג׳יי לין. רמז חסר בושה לכך שהוא התארח בהופעה של אמא שלה בנובמבר האחרון.

אחריה עולה פיטר הו, ומבצע אחד מקטעי הראפ שהוא מחבר בעצמו. אם היה מדובר בכל אחד אחר, אנשים כבר היו מתכווצים במבוכה בכיסאותיהם או מצחקקים, אבל פיטר טוב. ממש טוב. מספרים שהוא עומד לחתום אצל חברת היפ הופ אסיאתית, אבל סביר באותה מידה שהוא יִירש את אביו בתפקידו בחברת הנפט לונגפֶנג.

אנשים נוספים עולים בתורם על הבמה: עילוי נגינה בכינור מהשכבה מתחתינו, זמרת אופרה מקצועית ממוצא אסייתי־אוסטרלי שהופיעה בעבר בבית האופרה של סידני, ונגנית גוצ׳ין לבושה בגד סיני מסורתי.

ואז, סוף־סוף, מגיע תורי.

מסיעים את הפסנתר לאיזו פינה חשוכה מאחורי המסך והשקופית מתחלפת במצגת. המילים פרס התלמיד המצטיין מופיעות באותיות מודגשות. הלב שלי מתרונן קצת.

אין מי יודע מה מתח בטקסי ההצטיינות האלה. לכולנו מודיעים במייל חודשים מראש אם אנחנו מועמדים למשהו, וחוץ מבכיתה ח׳, כשקיבלתי ציון נמוך בבחינה בסינית כי חטפתי הרעלת קיבה קשה, הנרי ואני תמיד בתיקו על התלמיד המצטיין של השכבה, כל שנה מאז הגיע. היה אפשר לחשוב שכבר אתרגל לזה, ואולי לא יהיה לי כל כך אכפת, אבל זה בדיוק להפך. אחרי שביססתי רצף של הצלחות, אני צריכה לשמור על השם שלי, מה שמוטל על הכף משמעותי יותר, וחדוות הניצחון גדולה מאי־פעם.

אומרים שזה כמו כשמתנשקים עם מישהו שאוהבים (לא שיש לי מושג איך זה): כל פעם היא כמו הפעם הראשונה.

כל העיניים מופנות אליי כשאני קמה לאט ממושבי. אין תרועות רמות, לא כמו שהיו לרייני, אבל לפחות מסתכלים עליי. לפחות רואים אותי.

אני מסדרת את התלבושת ויורדת לכיוון הבמה, נזהרת לא למעוד בדרך. ואז מר מרפי עומד מולי, לוחץ לי את היד ומוביל אותי אל אור הזרקורים, ואנשים מתחילים למחוא כף.

אתם מבינים, הייתי מתה בַּמָקום, אם הייתי מעלה בדעתי שאנשים שופטים אותי או מלכלכים עליי מאחורי הגב, אבל תשומת לב חיובית כמו זאת, עם שמי המלא מוצג לראווה לצלילי תשואות קצובות שנשמעות בחדר — לזה אני ממש לא מתנגדת.

אבל הרגע נמשך בקושי כמה שניות, משום שאז מר מרפי קורא בשמו של הנרי לי, ובִּן רגע, תשומת הלב של כולם עוזבת אותי ונודדת אליו. התשואות מתגברות באופן ניכר, מכאיב.

אני עוקבת אחרי המבטים של כולם, והבטן שלי מתכווצת, כשאני קולטת אותו נעמד בשורה הראשונה.

באמת שזה אחד הדברים הכי לא הוגנים בעולם — חוץ מאבטלה בקרב צעירים ומיסים וכאלה, כמובן — שהנרי לי נראה כמו שהוא נראה. בניגוד לכולנו, נראה שהוא דילג לגמרי על השלב המסורבל של ההתבגרות המינית, והשיל את דמות ילד הפרסומת החמוד כמעט בִִּן לילה, בסוף השנה שעברה. עכשיו יש לו פרופיל חד, מבנה גוף דק וגבוה, ורעמת שיער שחור סמיך שאיכשהו תמיד מסתדרת באופן מושלם מעל גבותיו הכהות, כך שבקלות אפשר לחשוב שהוא אליל נוער בהתהוות, ולא יורש לחברת הסטארט־אפ הטכנולוגית השנייה בגודלה בסין.

בתנועות גמישות ונחושות הוא פוסע לבמה בצעד רחב, כשאותה ארשת אדישות קלה שאני כל כך שונאת, פרושה על פניו היפות והשנואות.

הוא מיישיר מבט לעיניי כאילו שמע את המחשבות שלי, והתחושה הצורבת והצובטת בבטן שלי מתחדדת כסכין.

מר מרפי נעמד לפניי. ״ברכותיי, הנרי,״ הוא אומר ומגחך. ״בטח כבר מתחיל להימאס לך מכל הפרסים האלה, אה?״

הנרי משיב לו בחיוך מנומס בלבד.

אני מתאמצת לחייך גם, אפילו שהשיניים שלי חשוקות ברמה כזאת שכואבת לי הלסת. אפילו שהנרי נעמד לידי ומותיר רק חמישה סנטימטרים איומים ומטריפים בינינו. אפילו שהשרירים שלי נדרכים כמו שתמיד קורה כשהוא לידי, והוא רוכן אליי, חוצה גבול לא כתוב, ולוחש כך שרק אני יכולה לשמוע — ״ברכותיי, אליס. כבר חששתי שלא תצליחי השנה.״

בדרך כלל לתלמידים בינלאומיים נהיה בסוף מעין מבטא אמריקאי מדולל, אבל המבטא של הנרי ניחן בניגון בריטי מובהק. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט ממלא בקפידה אחרי המדריך על איך להפוך לאדם הכי יומרני בעולם, אבל אחרי קצת ריגול — לא, מחקר — גיליתי שהוא באמת בילה כמה שנים בבית ספר יסודי באנגליה. ולא סתם בית ספר יסודי, אלא אותו אחד שבו לומד בנו של ראש הממשלה. יש אפילו תמונה של שניהם ביחד ליד אורוות בית הספר, סמוּקי לחיים ומחייכים חיוך רחב, בזמן שמישהו מפנה צואת סוסים ברקע.

המבטא של הנרי מסיח את הדעת, ברמה שלוקח לי דקה שלמה לקלוט את העלבון.

אני יודעת שהוא מתייחס לבחינות הגמר בכימיה שהיו לא מזמן. הוא קיבל ציון מושלם כמו תמיד, ואני איבדתי נקודות כי נחפזתי מדי לפתור משוואת חִמצוּן־חיזור מסובכת במיוחד. אם לא הייתי מצטיינת בשתי שאלות הבונוס שבסוף, כל הממוצע שלי עוד היה עלול לרדת.

לרגע קשה לי להחליט מה אני שונאת יותר — משוואות חמצון־חיזור, או אותו.

ואז אני רואה את החיוך השחצני שמרצד בזוויות שפתיו ונזכרת, בצביטה מחודשת של טינה, בפעם הראשונה שעמדנו ככה ביחד על הבמה. ממש השתדלתי להתנהג בצורה מכובדת, ואפילו החמאתי לו על שהצליח יותר ממני במבחן בהיסטוריה. והוא רק עטה את אותו פרצוף שחצני מרתיח, משך קלות בכתפיו ואמר, זה היה מבחן קל.

אני חושקת שיניים עוד יותר.

במאמץ־על אני מזכירה לעצמי את המטרה שהצבתי לעצמי קודם: להתאפק לא לדחוף את הנרי מהבמה. אפילו שזה יהיה מאוד, מאוד מספק. אפילו שהוא קוץ בישבן שלי כבר קרוב לחצי עשור, ולגמרי מגיע לו, והוא עדיין מסתכל עליי עם הגיחוך הזחוח הזה —

לא. איפוק.

בכל מקרה, אנחנו חייבים להישאר במקום, בזמן שהצלם ממהר להתקרב כדי לצלם אותנו לספר המחזור.

ואז ההבנה מציפה אותי כמו מים קפואים: עד שספר המחזור יצא, כבר לא אלמד פה יותר. לא, לא רק זה — לא אסיים את הלימודים באודיטוריום הזה, השם שלי לא יתנוסס ברשימת המתקבלים לאוניברסיטאות המובחרות, לא אצא משערי בית הספר כשעתיד מזהיר פרוש לרגליי.

אני מרגישה את החיוך על פניי קופא, ומאיים להתפוגג בפינות. אני ממצמצת מהר מדי. בזווית העין אני רואה את הסיסמה של בית הספר, ״איירינגטון הוא בית״, מודפסת באותיות ענק על כרזה תלויה. אבל איירינגטון אינו בית, או לפחות אינו רק בית למישהי כמוני. איירינגטון הוא סולם. הסולם היחיד שיאפשר להוריי לצאת מדירתם העלובה בפרוורי בייג׳ינג, שיכול לסגור את הפער ביני לבין משכורת של שבע ספרות, שמסוגל לאפשר לי לעמוד כשווה לצד מישהו כמו הנרי לי, על במה גדולה ומהודרת כמו זו.

איך לעזאזל אני אמורה להעפיל לפסגה בלעדיו?

זאת השאלה שכוססת את עצביי כמו עכברוש מורעב, כשאני שבה למקומי מסוחררת, בקושי מבחינה בהנהון ההוקרה הקל של מר צ׳ן, או בחיוכה של שאנל, או בברכות הנלחשות אליי משאר התלמידים.

הטקס ממשיך הלאה בקצב של חילזון, ואני יושבת כל כך הרבה זמן קפואה במקומי במחשבות מתרוצצות, שמתחיל להיות לי קר בכל הגוף, למרות חומו המעיק של הקיץ.

עד שמר המפרי משחרר אותנו לשאר היום אני כבר ממש רועדת, וכשאני מצטרפת לנחשול התלמידים הנדחק החוצה מבעד לדלתות, קול קטן בראשי מעלה אפשרות שאולי הצינה הזאת לא נורמלית.

לפני שאני מספיקה לבדוק אם יש לי חום או משהו, מישהו מאחוריי מכחכח בגרון. קול רשמי בצורה מוזרה, כאילו אותו אדם נערך לשאת נאום.

אני מסתובבת. זה הנרי.

כמובן.

לרגע ארוך הוא רק בוהה בי בהטיית ראש מהורהרת. אין דרך לדעת מה הוא חושב. ואז הוא מתקרב ואומר במבטא הבריטי המעצבן הזה שלו: ״את לא נראית כל כך טוב.״

כעס ניצת בי.

מספיק ודי.

״עכשיו יש לך בעיה עם איך שאני נראית?״ אני מטיחה בו. הקול שלי נשמע צווחני אפילו לאוזניי, וכמה וכמה מהתלמידים שחולפים על פנינו מסתובבים להציץ בנו בסקרנות.

״מה?״ הנרי פוער את עיניו, ושמץ בלבול מפר את הסימטריה המושלמת של תווי פניו. ״לא, התכוונתי רק...״ ואז נראה שהוא מבחין במשהו בפניי — משהו אכזרי וקצת פגוע — ופניו נאטמות בתגובה. הוא תוחב ידיים לכיסים. מסב מבט. ״יודעת מה? לא משנה.״

קרקעית הבטן שלי צוללת לשמע הנימה החלולה הפתאומית, ואני שונאת אותו על זה, ושונאת עוד יותר את עצמי על התגובה שלי. יש לי לפחות עשרים אלף דברים חשובים יותר לדאוג מהם, מאשר מה חושב עליי הנרי לי.

דברים כמו הקור שמתפשט לי מתחת לעור.

אני מסתובבת משם ויוצאת בריצה דרך הדלתות אל המדשאה שבחוץ. חשבתי שארגיש יותר טוב באור השמש, אבל הרעד רק הולך ומתגבר, והצינה מתפשטת עד לקצות בהונותיי ממש.

בהחלט לא נורמלי.

ואז, בלי אזהרה, משהו מתנגש בי מאחור.

אני אפילו לא מספיקה לצעוק, אלא נופלת חזק על הברכיים. כאב מפלח אותי, והדשא המלאכותי הנוקשה ננעץ בבשר כפות ידיי.

אני מסתכלת למעלה בכאב ומספיקה לראות שהעבריין אינו משהו, אלא מישהו. מישהו שבנוי כמו שור וכפול ממני בגובה.

אנדרו שי.

אני מחכה שיעזור לי לקום — שיתנצל, לכל הפחות — אבל הוא רק מזעיף פנים כשהוא מתאזן חזרה, מבטו עובר היישר דרכי, והוא מסתובב ללכת.

בתוך הראש שלי הבלבול נלחם בעלבון. זה אנדרו שי, בכל זאת, זה שמתבל כל משפט בביטויים כמו ״מצטער״ ו״אני חושב״ ו״אולי״, ולא מסוגל לדבר בכיתה בלי להסמיק. זה שתמיד הראשון לברך את המורים בבוקר טוב. שכולם בשכבה שלנו צוחקים בלי רחמים על הנימוס המוגזם שלו.

אבל כשאני מסתובבת אל דלתות הזכוכית הכהות לבחון אם נפצעתי, המחשבות על גינוני הנימוס של אנדרו שי נשכחות מייד. הלב שלי מתחיל להלום בחוזקה בחזי, מתופף בקצב מהיר זה־לא־קורה־לי־זה־לא־קורה־לי.

כי הדלתות משקפות הכול כמו מראה: את הילדים שפורצים החוצה אל מגרשי הכדורסל, את מטעי הבמבוק הירוק השתולים מסביב לבניין מדעים, את להקת הדרורים הממריאה השמיימה באופק.

את הכול חוץ ממני.

* מילולית: דור שני לעושר. ילדי שמנת, בני הנובורישים הסינים שהתעשרו בעקבות הרפורמות הכלכליות של שנות השמונים. (המת׳)