אם להגיד במשפט אחד

הקדמה

כוחו של הפתגם הוא בנעיצת סיכה חדה במקום הנכון ובזמן הנכון, להצמדת רעיון מנוסח היטב לאירוע ההולם אותו בדיוק. התובנה שמאיר הפתגם פוקחת עיניים, משעשעת או גורמת לשומעים לפלוט אנחת השלמה, הכל בהתאם לתוכן ולהקשר.

הקיצור והחדות – תכונותיו המגדירות של כל פתגם טוב – הן כמובן חרב פיפיות, שכן האמת מטבעה אינה קצרה ואינה חדה. לכן, הפתגם לעולם אינו מנסה להקיף אמת שלמה; הוא רק מצביע על צד מסוים רלוונטי שלה לאותו הרגע.

מדי פעם יזכיר לנו מישהו שלכל פתגם יש פתגם הסותר אותו. זה נכון, וזה מוכרח להיות כך, שהרי הפתגם בהכרח מראה לנו רק פן אחד מפניה המרובים של האמת, אבל אם האופציה האחרת לבירור האמת היא שיטה פילוסופית כבדת סבר ועבת-כרס, אזי לפתגם הקצר יהיה תמיד סוג מסוים של אטרקטיביות.

בכתיבת פתגמים יש שתי אפשרויות: או שמישהו אמר את זה קודם, או שכתבת שטות, וגם אז לא בטוח שלא אמרו את זה קודם. ולכאורה, מה כבר יכול להיות חדש ב”אהבה”, “אלוהים” או “חיים ומוות”? קשה לדעת, אבל במה שנוגע לפתגמים, דומני כי די בניסוח מקורי בכדי להכריז על חידוש, שהרי אמרת כנף, כמו שיר, מקבלת מתוך ניסוחה לא את צורתה בלבד, כי אם גם את מהותה.

כדרך עבודה, עשיתי לי הרגל לבדוק אם קיימים כבר משפטים ברעיון או בניסוח הדומים יתר על המידה למשפטים שרשמתי לעצמי, וסופו של עניין שהותרתי על כנם רק את אלה שלא מצאתי כמותם.

אני לא משלה את עצמי. הכל כבר נאמר במקום כלשהו ובזמן כלשהו, וגם מצאתי בחיפושיי הרבה תקדימים מסקרנים לציטוטים ידועים מפי כל אותם אנשי השם. ברגע שאתה קולט זאת, אתה מפסיק להציק לעצמך יתר על המידה באשר למקוריות הנאמר, ואתה מבין כי כלל בסיסי בעולם זה של ציטוטים הוא כי “פתגם חדש הוא פתגם ישן שנשכח”.

ספר זה מחולק לנושאים המסודרים לפי הא”ב. עניין זה בא להפוך את הספר שימושי לכל אדם המחפש פתגם לעניין מסוים זה או אחר, או מאפשר לקורא לעבור על הכתוב לפי סדר הנראה לו. עריכה זו מקובלת ונפוצה בספרים מסוג זה, שהרי פתגמים בעיקרון מוכלים בתוך עצמם, ואין להם צורך הכרחי להיקרא לפי סדר כלשהו. תוכן העניינים בראש הספר יקל עוד יותר את הגישה לנושא הרצוי.