אמא חורגת

זה לא הסיפור, נכון?

זה לא היה אמור להיות הסיפור לאף אחת משתינו.

הנשימות שלי מתייפחות מתוכי כשאני יורדת בריצה מהרכבת, ממהרת על הרציף לעבר מדרגות הגשר להולכי הרגל, חולפת על פני אנשים שהולכים רגועים לעיסוקי היומיום שלהם: נוסעים שמסיטים את מבטם ממני כאילו אני מופרעת.

אני באמת קצת מופרעת בתוך כל הייאוש שלי.

למטה, בצד השני, אני מועדת בין המחסומים, ויוצאת החוצה אל העיר הזרה.

איפה לעזאזל שורת המוניות?

אני נדחקת אל תוך המונית הצהובה הראשונה שאני רואה, ומתפללת במשך כל הזמן שהיא נוסעת אל מחוץ לעיר, לאט כל כך. מזדחלת כמו צב.

מחוץ לעיר, אל הכפר.

מי המציא את הכפר בכלל? אני שונאת כפר.

בחוץ, מעבר לשדות, אל העיירה הקטנה, בין המטעים, למעלה אל הגבעה. זאת הנסיעה הכי ארוכה שנסעתי אי פעם, כך זה נראה לי. והיא נמשכת ונמשכת...

וכל הזמן הזה אני מתפללת שזה חלום.

כל הזמן הזה אני ממש לא מצליחה להחזיר את הנשימה, היא נתקעת מחוספסת בגרון שלי. אני לא יכולה להאמין לזה. אני לא יכולה להאמין. אני לא אאמין, אני לא יכולה.

כשאני מגיעה לשם, עדיין אין להם תשובות. אני מטה את ראשי לאחור ועושה משהו שמעולם לא עשיתי. אני צורחת לשמיים, לרקיע, לעולם. תמיד שמרתי את זה בפנים, את הפחד והזעם, אבל עכשיו אני צורחת את זה החוצה.

וזה אפילו לא מתחיל להרגיע אותי. אפילו לא קצת, אפילו לא טיפ-טיפה.

ומאוחר יותר, כשיתבהר קצת, אני נשבעת לסדר את כל הבלגן הזה, לגלות את האמת. כן, אני אגלה אותה. הם לא יוכלו להסתיר ממני, ממש לא.

הרשעות זאת, אין שום מקום שבו היא תוכל להסתתר.