"לילה לילה רכבו חמושים"
ב־4 בפברואר 1997 בשעת ערב התנגשו שני מסוקי יסעור, שהיו בדרכם למוצבי צה''ל בלבנון. המסוקים, שנשאו בקרבם 73 חיילים, התרסקו וצללו אל פלג נחל הדן. האסון התרחש כמה עשרות מטרים מבית הספר האזורי שלנו, הר וגיא, בגליל העליון.
כשנה קודם לכן פיזזו בני וחבריו על הבמה במסיבת סיום י"ב, ליד נחל הדן שחוצה את בית הספר. עמדתי שם עם משפחות החוגגים, והשמחה שחשתי היתה מהולה בדאגה הטבעית של הורים בכל העולם מן העתיד הצפוי לילדיהם. כאמא בישראל, הדאגה הזאת היתה מעורבת גם בחשש לעצם חייהם של בני וחבריו, והמחשבות על יום הגיוס הקרב ובא של בני הבכור לא הרפו ממני. הן התגלגלו בי עד שהפכו למנגינה. לפתע קלטתי שזהו הלחן של יאיר רוזנבלום לתפילת "ונתנה תוקף", שהושמעה בלוויות של נופלי קיבוץ בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. כך, בעודי צופה בנערים ובנערות המצטופפים לתמונת המחזור המסורתית, שמעתי בראשי את המילים: "מי יחיה ומי ימות". לצד ההתרגשות שעוררה בי חגיגת הסיום, לא הצלחתי למנוע משאלה אחת להסתנן למחשבותי: האם בתמונת המחזור ייווצר בשנה הבאה חלל? על הבמה המשיכו הנערים והנערות לשיר ולרקוד לצלילי שיר של הגבעטרון, שאת מילותיו שינו והתאימו לתקוות שלהם.
הם שרו, ואני נעתי בין ההיסחפות אחר שמחת הנעורים שלהם, מלאת התקוות, לבין התפילה שהדהדה באוזני. האירוע על הבמה הגיע לשיאו, וכך גם הפיוט העתיק שהתנגן בתוכי: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". האומנם די בכך? חשבתי. האם מספיק רק לקוות ולהתפלל לשלומם בעת הזאת?
ברמקולים נשמעו כבר דברי התודה והפרידה, החגיגה נגמרה, החבר'ה התחילו להתפזר, ואני ניערתי מעלי את ההרהורים המטרידים. ניסיתי ללכוד את רגעי ההתרגשות האחרונים של תום עידן בית הספר. יחד עם בני משפחתי צעדתי לכיוונו של הבוגר שלנו וניסיתי לעצור את הדמעות. הם הרי לא אוהבים דרמות, הבנים שלי.
•••
כשנה לאחר מסיבת הסיום, בליל חורף גלילי קר, בשיאה של סופה, בעודי נרגעת עם כוס תה חם על הספה בביתי, נחרדתי לשמע רעש שבא מהכביש. הדממה הופרה באחת על ידי צופרים של רכבי הצלה, שירדו בשיירות מצפת בכביש החוצה את ראש פינה. שאון הסירנות היה מחריש אוזניים ולא הותיר מקום לספק כי משהו נורא התרחש. ברדיו ובטלוויזיה לא אמרו דבר. בשלהי שנות ה־90, לפני עידן הרשתות החברתיות, השמועות עברו לאט יותר ומטעמי צנזורה, לא שודרו מיד תמונות בטלוויזיה לאומה כולה. בינתיים, משיחות טלפון עם מכרים מהגליל, גיליתי ששני מסוקים עמוסים בחיילים התרסקו לא רחוק מהמקום שבו שרו לפני שנה בוגרי בית הספר שלנו: "השמים בידינו/ בעתיד תוכלו לראות".
כך התחיל לו ליל שימורים. כמו כל משפחות החיילים הקרביים נאחזנו גם אנו בפירורי מידע ולא ידענו אם חלילה נפל בגורלו של אור, בננו, להיות באחד המסוקים. אט־אט התחוור גודל האסון והבנו שהסיכוי לניצולים קלוש. באותו הרגע חזרו אלי מילות התפילה, שלא הניחה לי במסיבת הסיום: "מי יחיה ומי ימות?" עתה הן קיבלו משמעות מציאותית בלתי־נסבלת. השעות הבאות היו סיוט מתמשך. נכנסתי לפעולה וניסיתי לדלות כל בדל מידע אפשרי על ההתרסקות ועל זהות החיילים שהיו במסוקים. כמו הורים רבים, קיווינו שבשורת האיוב לא תכה במי מחברינו או בנו. ישבתי וחישבתי שוב ושוב באיזה שלב במסלול הצבאי נמצא בני ומה ההיתכנות שעלה על אחד המסוקים. כשהחלו הדיווחים בטלוויזיה, שידרו בתחילה רק את תמונות הציוד של ההרוגים. על המסך הופיעו תיקים ונעליים שנותרו בזירת ההתרסקות. צבע הנעליים סיפק רמזים לאיזו יחידה שייכים החיילים. ככל שחלפו הדקות התרבו ההשערות, אך עדיין לא נודע בבירור מי הנופלים.
בינתיים שככה ההמולה בחוץ. כל האמבולנסים ויתר כוחות ההצלה, שמיהרו לאזור האסון ברעש רב, שבו על עקבותיהם בשיירה חרישית. לא היו ניצולים. בעודנו מדברים על האסון שקרה וחוששים מהידיעות שעלולות להגיע לפתחנו, אמרתי בפסקנות לבני משפחתי: "אסור לתת למצב הזה להימשך!"
הבית שלנו נמצא ברחוב קטן ללא מוצא בשכונת הזיתים בראש פינה, לא רחוק משדה התעופה שממנו המריאו המסוקים. לרוב בשעות הלילה לא היתה תנועה בשכונה, ורק נביחות הכלבים הפרו מעת לעת את הדממה. התהלכתי הלוך ושוב בבית, דרוכה לכל רחש שנשמע מבחוץ, שמא מבשרי הרעות הגיעו לשכונה. כדי להקל את המועקה ולהעביר את הזמן שכאילו עצר מלכת דיברתי בטלפון עם חברות, שביקשו לעבור את השעות האלה יחד, עד שנדע מה קרה ולמי. בשיחות עמן אמרתי שוב ושוב: "נמאס לי שכולנו מקטרים על המצב, אבל בפועל לא עושים משהו כדי לשנות אותו". התחושה שאנו רק מצקצקים בלשוננו ומחכים בחיבוק ידיים, עד שכבר מאוחר מדי, עלתה בי קודם לכן, בשיחות מזדמנות עם מכרים שהתלוננו וכעסו על המלחמה, או קיוו "שיבוא שלום".
לאחר חצות, שיחות הטלפון פסקו וכל בני הבית מלבדי נרדמו. מתוך הפחד שחוויתי באותו ערב צפה ועלתה בי טראומת השואה שבצִלה גדלתי. ראיתי לנגד עיני את אמי הבוכה בלילות על יקיריה שנספו, בעוד אבי מנסה להסות אותה, "שהילדה לא תשמע". נזכרתי כיצד מדי בוקר חזרו הורי לשגרה נורמלית לכאורה ואני הלכתי כרגיל לבית הספר על שם מרדכי אנילביץ'. אנילביץ' נודע כנושא נס המרד בגטו ורשה, ובבית הספר למדנו על גבורת המורדים בשואה, שנלחמו ולא הלכו אל מותם "כצאן לטבח". בזכותם, כך לימדו אותנו, ניצלנו וזכינו לתקומה. הגורל האכזר של משפחתי הבהיר לי באותו הלילה שעלי, בתם של הבודדים ששרדו מכל המשפחה, מוטלת המשימה לקום ולשנות את המציאות שבני נמצא בה. הרי עוד מילדות נחרתה בי התחושה שיש לזהות את הסכנה ולפעול מיד, שחלילה לא נֹאבַד שוב.
גם בשעות הקטנות של הלילה המשכתי לעקוב אחר החדשות ופחדתי שמא אשמע את "הדפיקה על הדלת". ברגעים האלה עלו בזיכרוני טקסי יום השואה בבית הספר. איך שרנו בפאתוס כילדים, "אלי, אלי שלא ייגמר לעולם", במילותיה של חנה סנש. גבורתם של סנש ושל האחרים שלחמו במלחמת העולם השנייה היתה המיתוס שעליו חונכנו. לא הייתי מוכנה כלל להצפה הרגשית הזאת ובוודאי לא לשאלות הערכיות שעלו בעקבותיה ולהתמודדות עם השלכותיהן על הימים הבאים.
באותו הרגע החלטתי שעלי ליישם את ערך הגבורה הזה, שהוטבע בי כילדה, ולהילחם למען שלומנו. למחות נגד המשך המלחמה בלבנון, שמיררה את חיינו בצפון והרגה את בנינו. אני אלמד מן העבר, אני אתייחס לכתובת על הקיר, ואולי אצליח לעצור את מעגל האובדן במשפחתי. מחובתי כאמא לקחת אחריות, להגן על חיי ילדַי ולמנוע מהם עתיד של מלחמות. אינני יכולה עוד להתחבא מאחורי התקווה לשלום ולחכות שהמלחמה תסתיים או שיקרה נס, והשכול יפסח עלינו. כבת לדור שילדותו נמשכה בין תמונות הניצחון של מלחמת ששת הימים לבין אובדן הדרך של מלחמת יום הכיפורים, ידעתי מהו שכול. כהורים צעירים שחוו את אימי המלחמה על בשרם, רמי ואני וחברינו שאפנו לגדל את ילדינו על עקרונות של שלום ואי־אלימות.
הלילה נמשך באטיות מורטת עצבים, והמחשבות הקשו את הנשימה. בין מהדורות החדשות כבר התנגן הפסקול השמור ליום הזיכרון ולימי אבל לאומי: "אנחנו הילדים של חורף שנת 73/ גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש.../ כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים..." בעוד מילות השיר פורטות על נימי נפשי, שמתי לב לפתע להישנות המספר 73, שאותו ציינו במשך הלילה כמספר החיילים שהיו בשני המסוקים שהתרסקו.
לקראת בוקר החלו להתפרסם שמות הנספים באסון המסוקים. אור בני לא היה ביניהם.
בין הנספים מבני הגליל היה אָלֶה הופמן, בן כיתתו, שנפל לא רחוק מהבמה שעליה רקדו זה לא מכבר. בתמונת מחזור ל"ג נפער חלל. לאלבום הכאב והשכול של מלחמות ישראל נוספו תמונות 73 ההרוגים באסון.
עם עלות השחר בישרו ציוצי הציפורים את בואו של יום מלא כאב ויגון. לאחר לילה ארוך של חשבון נפש, כשצער כבד אופף אותי, ידעתי שאני צריכה לקום ולממש את ההחלטה שגמלה בלבי. אבל מה בדיוק לעשות? ואיך?
תחושת חוסר האונים והכעס על התנהלות המערכת הפוליטית־ביטחונית בנושא המלחמה בלבנון, שנמשכת שנים כה רבות, הבהירו לי שאסור לחכות עוד. אסון המסוקים הוכיח ביתר שאת כי משהו לקוי מאוד במדיניות הביטחון ובאופן ביצועה, ועלינו להתעורר ולתבוע את שינוי המצב. אין לקבלו עוד כגזירה משמים, אלא להפך - המכה שניחתה עלינו משמים מחייבת אותנו לפעולה.
במשך כל היום שלמחרת ההתרסקות ניסיתי לעכל את ממדי האסון. שוחחתי עם בני משפחה ועם חברות וחברים, שחלקם היו גם הם הורים לחיילים בלבנון, ויחד ניסינו להפיג מעט את הצער. בכל השיחות האלה חזרתי ואמרתי: "חייבים לעשות משהו". התגובות היו שונות: החל בתמיכה, בהבנה ובנכונות לשותפות, דרך ספק, חשש ותמיהה, וכלה בהתנגדות, בהסתייגות ובזלזול. התגובות המעורבות הללו הלכו והתעצמו בשבועות ובחודשים שלאחר האסון. לא שיערתי אז שאנחנו בתחילתה של מחאה אשר תתרחב ותתפתח לכדי תנועה דינמית ותובענית, שאהיה מגויסת לה בכל מאודי. לא ידעתי שהתנועה תשתלט על חיינו ושביתנו ייהפך ל"חדר המבצעים" שלה. לא הבנתי שהעיסוק הבלתי־פוסק במחאה לא יאפשר לי להסיח את הדעת ולו לרגע מהמלחמה ומהסכנה שבני נתון בה. לא הערכתי את עוצמת התסכול שאחווה לנוכח האדישות והקיבעון שניתקל בהם סביבנו.
כך יצאתי לדרך, מתוך ידיעה שגם אם תהיה ארוכה ומפרכת, אסור לי לסטות ממנה, לוותר או לעצור, למרות אי־הוודאות אם נשיג את המטרה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.