אמורה

 amura_s-4 1.

באמצע הלילה מצלצל הטלפון. דוד אברמיק אומר שהוא בדרך לנתב"ג וששכח את אחד הדרכונים שלו, השוויצרי. הוא מסביר לי כיצד להגיע לכספת הנכונה - אחת שלא ידעתי על קיומה.

בפנים נחים שני נרתיקי עור זהים, זה על גבי זה. הוא אמר שהדרכון יהיה בעליון. אני פותחת קודם את התחתון, רק כדי לוודא.

הדרכון קנדי. התמונה שלי. השם גם היה שלי, פעם.

ג'יהאן אסמעאיל אשרף באדר. הונפק לפני חודש, בתוקף לעשר שנים.

לשלושה חודשים, קצרים כהרף עין פתאום, הרשיתי לעצמי לקוות שגם ג'יהאן נקברה תחת הריסות העיר; שמצאה לה מקום להתכרבל בין שרידי אהוביה, לעצום עיניים ולהתפרק לתוכם.

אבל הנה היא קמה, טופחת עננת אבק מקרעי בגדיה השחורים, מוחה את לחייה ומביטה בדם המרוח על כפות ידיה. מבטה מתרומם מתוך עיגולים כהים מבשרי רע. טירוף מנצנץ בקרקעית עיניה הירוקות - עיניי שלי. חיוך לעגני מתחתר בין שפתיה.

הָבְּלַא. באמת חשבת שזה יהיה כל־כך קל?

אני מחזירה את הנרתיק למקומו, מוציאה את השני. הוא נשמט מידיי הרועדות ואני אוספת אותו מהרצפה. איפשהו במורד המדרגות צעדיי מידרדרים לכדי צליעה. פצע ירי בן שלושה חודשים מבריג את כאבו לתוך עצם הירך, כמו בכוחות מחודשים. בית לוינשטיין הבטיחו לפטור אותי מהקביים, אבל לא מכל השאר. ייקח זמן, הם אמרו, אבל את עוד צעירה. תסתכלי סביבך על כל הלוחמים והגששים, תקבלי פרופורציות.

אני מושיטה לאברמיק את הדרכון דרך חלון המונית. הוא משיב הנהון קצר, חמור. טעם מר מכה בפי. קור יבש פושט בגוף, מחדד את כאב הפצע. המונית שבה ונוסעת לעבר בית שכבר איננו; אבד בזמן. איך אוהד היה אומר?

"זה לא איפה, זה מתי."

קולו משתקע באוזניי כאילו הוא עצמו יושב משני צדדיי; ככה פתאום, אחרי חודשים שרק חוררתי לעצמי את המוח עם זכר המחטים שהיו משפטיו - קצרים ומדוייקים.

אבל הלילה יהיה קשה; רטט הכעס כנגד הסדינים מצית בגוף חום ודריכות. הרקמות המתאחות בירך עוצרות ממסען זו לקראת זו. החור הפעור בהן יוצא במחול סוּפי, פועם ומסתחרר. טיול במסדרון לא מרגיע אותו. אני בולעת כדור שינה וגופי מתקומם כנגדו: אל תכבי אותי. תראי מה קרה בפעם האחרונה שישָנו.

בבוקר אני לוקחת את הדרכון הזה ועוזבת את הבית. מדי הב' עולים על אוטובוס ממוגן שנוסע מזרחה. החייל בש"ג במוצב אבשלום אפילו לא מסתכל בחוגר המילואים.

"קודקוד פה?" אני שואלת בחמ"ל.

החמ"ליסט התורן מביט במסך. "כמה דקות חוזר מסיור."

אני יושבת במגרש החנייה של הפלוגה עם התיק של בית לוינשטיין, תיק מרובע כמו של חדרי כושר. זוג מדים, כמה בגדים אזרחיים ותרופות, ציפּה להיכנס לתוכה בלילה. לא מגבת, לא סווטשירט פליז מחמם. בבקשה שעדיין לא קר פה בלילות, על הגבעה החשופה הזו באמצע השומרון שרק היישוב שמעליה בולם את הקרה הגולשת לקראתה, ערב־ערב עם רדת השמש.

ג'יפ סופה מגרגר על עומדו ככלב עצבני בהמתנה לפתיחת הש"ג. מצד הנוסע יורד נפיל שזוף וסמוק־פנים עם דרגות סרן חדשות. שרווליו מקופלים ברישול והשכפ"ץ הקרמי הפתוח חושף את קידמת חולצתו המיוזעת וכמה תלתלים מחזהו. הזיפים על פניו נראים כהמשך של שיער ראשו הגלוח. צעדיו הענקיים כמעט מרתיעים אותי לאחור.

"באת למילואים, צעירונת?" דור חובט בזרועי. אבל גרוני יבש כאילו בניין שלם קרס לתוכו, עם האבק והכול.

"מה זה, קרה משהו?" עיניו נפקחות לרווחה ומתמקדות בו בזמן, כמו שצמצם נדרך במצלמה. "בואי, בואי למשרד."

אני נשרכת אחריו במעלה הכורכר. עם כל צעד נדמה שמתווסף לתיק שעל כתפי עוד זוג של נעלי הרים כבדות. האוויר הופך לעופרת בקרקעית ריאותיי העייפות. לא, לא ישנתי.

דור נוחת בחריקה בכסא מנהלים שחור מרופט — אותו כיסא שהיה של אבישי קודמו — והולם בשלט המזגן. אני משפילה את מבטי אל נעלי הספורט שלי, שוליהן אפופים פודרה מהטיפוס.

"יש לכם מיטה בשבילי?" אני אומרת לתוך השקט. "לילה, שניים גג."

המ"פ מתנודד על מושבו, משלח לעברי גלים של ריח זיעה. "מה מיטה, באיזה קטע?"

"חירום, דור, אין לי בית, לא סומכת עליהם," גרוני הופך ניחר עם כל פסיק.

"למה, מה קרה?"

דמעות מחמיצות את עיניי.

"בואי רגע, משפחה זה משפחה. יום אחד תעזבי ת'בית, רק תבואי לבקר. אבל עכשיו? לכי תנוחי, שיטפלו בך קצת."

אני מחליקה לעברו את הדרכון הזר, ממש עד לקצות אצבעותיו.

הוא פותח, מדפדף, גבותיו מתרוממות. "מה זה, חדש. מעכשיו, זה."

אני תולה בו מבט מפציר, לסתותיי דבוקות זו לזו בכוח.

"תהיי פה לילה ומה, זה ייעלם, נראה לך?" כסאו של דור נאנח קדימה ואחור, הדרכון מתלבט תחת ידו. "אין לי איפה לשים אותך, כבר אין פה חדר בנות."

"דור, נו, פליז, זה המוצב שלך, תעזור לי!"

"אין לי! רק אצלי בחדר, שזה אמא של הלא תקין!"

"לא, כי זה!" עקצוץ עצבני אוחז בידי המצביעה על הדרכון עד הכתף.

דור זורק את הדרכון חזרה אליי. מבטו נועָץ בחלון, ולבסוף חוזר אליי מאחורי אצבע מאיימת. "דיר באלכ שיראו אותךְ בלי מדים. רק זה חסר לי עכשיו."

בלילה, אחרי גלגול השמירות, אני חומקת אל המקלחת השמורה לדור ולסגנו שנמצא באפטר. הבל המים החמים מחבק אותי, מצפה את גרוני ומגרה בי שיעול בטעם של סבון "אקס" גברי. שכחתי מגבת; יש אחת שתלויה על וו, לחה ויגעה מכמה מחזורי מקלחות וזיעה. אני מתנגבת במהירות, כאילו כך לא נחליף ריחות, אני והיא. אני מכפתרת ברפיון את המדים ומדדה בנעליים פרומות אל החדר החשוך.

"ולא שאלת אותם מה הקטע?" קולו של דור מקפיץ אותי.

אני ממהרת לסגור את הדלת. "דוד שלי בחו"ל. והוא היה מורח אותי גם ככה."

"ודודה ש'לך?"

"דודה שלי לימדה אותו איך מורחים," אני משתחלת אל השק"ש הצבאי המרופד ציפה, מתנחמת בריח הכביסה שלה - הדפים האלה שדודה אידית אוהבת לדחוף לתוך המייבש. אני נשכבת על גבי ומביטה הצידה. דור עוצם את עיניו ומשחרר אנחת סוף־יום.

"תגיד... אמיתי לא ידעת מה עשינו?"

"מה אני, נכה? שנה החזקתי ת'פלוגה כשאבישי התעסק בחרא הזה. אבל מישהו היה צריך להישאר פה כשכולכם הלכתם לכלא. מישהו שמכיר ת'גזרה באמת, לא כמו החברות שלך בחמ"ל."

"תכל'ס," אני אומרת בשקט.

צרצרים מנסרים בין טרטורי מנוע. קיר הגבס של הקרוואן מקרב את כל רעשי הלילה, כאילו הם נאמרים ממש על האוזן.

"אתה חושב על זה הרבה?"

"שמעי, זה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלי. אבל בסוף הגיע בוקר."

"תכל'ס," אני אומרת שוב, אבל לא מצליחה לעצום את העיניים.