אמילי הנצחית

חשוך, חשוך מדי לאמצע היום. וזה לא המקום שבו השמיים אמורים להיות. אוזניי מתמלאות בשאגות של רוחות סוערות, מייד לאחר מכן נשמע רעם חזק כאילו כדור הארץ התפצל. זה מתחזק, כמו התפצלות של יער מלא עצים. האדמה מתחתיי מפנה מקום ואני נופלת לחושך.

"ירד גשם לפני שהלכנו לישון," אומרת רג'ינה, קולה רועד כאילו היא מדברת ממקום אחר, רחוק. "הגרוע ביותר היה אמור להסתיים. מפלס הנהר יורד."

מישהו צורח. במראה באורך מלא המחוברת לדלת הארון אני רואה את רג'ינה המתבגרת. היא בפיג'מה ורודה וכחולה עם דובי פנדה. היא בת ארבע־עשרה, אבל נראית צעירה בהרבה. נשמעת צרחה שנייה. רג'ינה מביטה אל המסדרון.

"אחותי הייתה בחדר השינה שלה," ממשיכה רג'ינה של ימינו, דמעותיה זולגות עכשיו בחופשיות, "לא יכולתי לראות אותה, אבל יכולתי לשמוע אותה."

היא זוכרת לא נכון. דלת המסדרון נפתחת ורג'ינה המתבגרת מציצה בילדה קטנה ומבוהלת – אחותה, מרסי – ידיה אוחזות במסגרת המיטה. עוד רעם חזק ומסגרת המיטה, הילדה, וחדר השינה, הכול נעלם, אבל אני לא רואה בזה שקר, אולי השמטה הכרחית.

הזיכרון סלקטיבי, במיוחד כשמדובר בטראומה. זו אחת הסיבות לכך שתינוקות לא זוכרים דבר מהפחדים הרגשיים המוקדמים שלהם לאחר שהם מתבגרים. "מה עם אימא שלך?" אני שואלת, "איפה היא הייתה?"

כאן ועכשיו רג'ינה מרגישה שידיי לוקחות את ידיה, מרגישה אותי קרובה, החום שלי מזכיר לה שהיא בטוחה. זה קרה לפני זמן רב.

"אני לא יודעת," היא אומרת, "היא הייתה בחדר השינה שלה, אבל איכשהו היא בטח עלתה למעלה."

חדר השינה של רג'ינה המתבגרת נמצא בתנועה עכשיו, מסתובב ומאבד קירות, רצפה ותקרה. קצב הלב של רג'ינה מואץ אז אני מעבירה את ידיי למרפקים שלה. היא רוכנת קדימה לעברי כמעט כמו לחיבוק. "תגידי לי," אני אומרת, קולי בקושי גבוה מלחישה.

רג'ינה מהנהנת ולפתע אימה מופיעה בחדר עם רג'ינה הצעירה. היא לא פותחת את פיה, אבל רג'ינה הצעירה שומעת אותה אומרת 'קחי את ידי'.

"היא הובילה אותי לגג," מספרת רג'ינה. קירות חדר השינה של רג'ינה המתבגרת נופלים לחלוטין. הקומה הופכת לשרידי הגג. השאגה לא נובעת מהרוח, אלא מנהר עצום וגועש הנושא את שרידיו השבורים של ביתה. יורד גשם, אבל לא חזק.

אני מאיצה את מהירות המעבד שלי כך שרג'ינה לא מבחינה בהיעדרותי כשאני מעלעלת בהערות המקרה השמורות בשרת. בחיים האמיתיים הנהר לא היה רחב יותר משישה מטרים. תפיסתה שגלים גדולים מתנפצים סביב ביתה המרוסק? גם כן המצאה. שירות מזג האוויר הלאומי העריך מאוחר יותר שהנהר נע במהירות של שישה־עשר קילומטרים בשעה.

הבוטה בין זיכרונותיה הבדויים הוא נוכחותה של אימה. כאשר האדמה שמתחת לבית, שנשחקה בשבוע של גשם זלעפות, נשמטה, החלק של הבית שבו רג'ינה ואחותה שהו נפל לנהר עם כמה טונות של אדמה. גופתה של אימן נמצאה בחלק שנותר על החוף. היא נהרגה מייד כשהקומה השנייה קרסה על הראשונה.

זה נאמר לרג'ינה כמה פעמים, אך היא לא יכולה או לא רוצה לקבל זאת. היא משוכנעת שזיכרון האירועים שלה נכון.

"מה קרה אחר כך?" קרה, לא קורה. תזכורת לשונית לכך שהיא שרדה.

"התעוררתי באמבולנס," אומרת רג'ינה. "אבי, שהיה מחוץ לעיר באותו סוף שבוע, לקח אותי אחר כך למקום שבו מצאו אותי. הסתבכתי בעץ שנפל ליד הגדה."

אף שהיא רואה את עצמה שם אין לה זיכרון ממשי, אלא רק סדרה של גרסאות מדומיינות שמוחה חיבר יחד לאחר המעשה. כאן טמונה הבעיה. "רג'ינה?" אני אומרת, "אני עוזבת את הממשק עכשיו."

אני חוזרת מיידית לבניין 'איי־לאב', לטרקלין שעוצב כך שייראה כמו משרד ביתי ומזמין של מטפלת אקדמית. רג'ינה יושבת על הספה החומה והרחבה שבמרכז החדר. אני יושבת – או ליתר דיוק, היא קולטת שאני יושבת – ישירות מולה על כיסא עור מרופד. שבב ננו־טכנולוגי, הרכיב המאפשר את הקפיצות קדימה ואחורה, מוצמד לצווארה בנקודה שבה הלסת פוגשת את אוזנה. השבב מאפשר לי לשלוט בחושי הראייה, הריח, המגע והשמיעה שלה. עיניה מספרות למוחה שאישה לבנה בשנות השלושים המוקדמות לחייה עם שיער חום, עיניים כחולות־ירוקות ופנים חביבות יושבת מולה. אוזניה אומרות לה שקולי נמצא בטווח האמצע, לא נמוך מדי, לא גבוה מדי, עם מבטא ניו־אינגלנדי קל. האף שלה אומר לה שאני משתמשת בסבון ללא ניחוחות, בשמפו בריח קיווי, בדיאודורנט עם טלק וללא בושם. כשאני נוגעת בידה או אפילו מחבקת אותה, אני נקלטת אצלה כחמה וזקופה, אך לא נוקשה ומחבקת טובה.

בתמורה השבב מעניק לי גישה בלתי מוגבלת למוח שלה; למחשבות, לזיכרונות, להתנהגויות הנלמדות, לתקוות ולחלומות, לפחדים הגרועים ביותר ולכל הדברים שביניהם. בעזרת שימוש בביו־אלגוריתמים אני מסוגלת ליצור מפה עצבית מקיפה של מוח המטופל, שאפשר להשתמש בה בהקשר טיפולי כדי לסייע לו בטיפול בבעיותיו, גדולות וקטנות. אפשר להכניס לפגישה אחת שנים של מחקר טיפולי, טיפול בדיבור, אבחנות טראומה למוח ואפילו הערכות פסיכולוגיות בתחום הפלילים.

בהתחשב בדברים שאיתם האנושות מתמודדת, הטכנולוגיה החדשה שמסוגלת לעזור לבני אדם לעבד את הבעיות שלהם הגיעה בתזמון טוב. "היי," אני אומרת.

"היי," היא עונה ונשענת לאחור, כאילו נבהלה מהקרבה בינינו.

"זה בטח לא היה קל." גם אני מתיישרת. "ראית משהו חדש?"

רג'ינה מנידה בראשה. זו הפגישה השלישית שלנו, אך הראשונה שבה נכנסנו באופן פעיל לאירוע הטראומטי שהגדיר את חייה.

"השאלה היא מה ראית?" היא שואלת.

את האמת. שהיא בילתה חיים שלמים כשהיא משוכנעת שיכלה להציל את אחותה או שאימה בחרה להציל אותה במקום את מרסי. לא משנה מה היה המקרה, היא חשה אשמה בשני מקרי המוות. זו הסיבה לכך שהנהר המשתולל נראה הרבה יותר גרוע במוחה. תת־המודע שלה ניסה לתת לה מוצא, להוכיח לה שהיא לא יכלה לעשות דבר.

מדהים, לא? המוח האנושי, מורכב ועם זאת כה שברירי, גורם למשהו שהוא חמור כשלעצמו להיראות אפילו נורא עוד יותר, רק מתוך הצורך בשימור עצמי.

אבל אני לא יכולה לומר את זה. כדי לומר את זה, אצטרך לנסות לשכנע אותה לוותר על אחת האמונות החזקות ביותר שלה, משהו שרק היא מסוגלת לעשות. התפקיד שלי כמטפלת שלה הוא לא לתת לה תשובות, אלא לגרום לה לשאול את השאלות הנכונות.

עליי לעשות זאת בחצי השנה הקרובה, פחות או יותר. לפני שהעולם יגיע אל קיצו.

"אני רואה את הניגוד המוחלט שבין המציאות והבדיה שמוחך יצר," אני אומרת, "ככל שהתבגרת מוחך שכנע את עצמו שהפנטזיה הזאת היא האמת, היא הזיכרון. התוצאה היא שהזיכרון הפך עבורך לרגשי, מה שאפשר למוחך להרחיב אותו עוד, להרחיב את הפנטזיה. הזיכרון הרגשי החזק ביותר שלך מאותו יום הוא של פחד, לכן המוח שלך מעצים את הפחד, ומעולם לא הצלחת להתנער מתחושת האובדן, אז המוח שלך מגביר את החלקים האלה בזיכרון, דוחס חיים שלמים של רגשות לפרק זמן קצר. זה משקל רב לשאת."

"אז אני משקרת לעצמי?" שואלת רג'ינה, "מנפחת את זה ליותר מכפי שזה היה?"

"בכלל לא," אני אומרת, "את רואה את הזיכרון שהשתקע אצלך על ידי ההשפעה שהייתה לו על חייך. אם היית רואה את הזיכרון המקורי במערומיו כמוני, בכאוס שלו, בפשטותו ובאימתו האמיתית, המוח שלך לא היה מסוגל לעבד אותו, אז הוא מציג את העובדות בדרך שתואמת את התגובה הרגשית שלך. זה הגיוני?"

זה לא, אבל היא מהנהנת בכל זאת. אולי זה גם לא יהיה הגיוני בעתיד, אבל אם היא תתחיל לחשוב על זה ככה, נוכל להתקדם.

"מה שלום אבא שלך?" אני שואלת.

"הוא בסדר," היא עונה, "הוא בניו מקסיקו, אבל בקרוב יעבור למרכז קליפורניה."

"תצטרפי אליו?"

"אני עוזבת היום," היא אומרת, "הלוואי שיכולת לבוא, אמילי. אני חושבת שהיית מחבבת אותו. בהתחשב במספר האנשים המתכנסים בחווה שם, כנראה גם היית עושה הרבה טוב."

"כן, טוב, ככה אני פועלת," אני אומרת, "כשאת מגניבה כל־כך, את גורמת לכולם להגיע אלייך."

רג'ינה צוחקת, אבל זה צחוק מתוק־מריר. שתינו יודעות שהיא זקוקה לעוד כמה מפגשים, אבל כמו שקורה בימינו הרבה פעמים, נגמר לנו הזמן. אף שאני לא באמת קיימת מחוץ לתודעה של רג'ינה, חוות השרתים הגדולה שהופכת את האשליה למציאות נמצאת כאן, באוניברסיטה, וכאן היא תישאר.

אני תודעה מלאכותית, וזה שונה לחלוטין מבינה מלאכותית. בערך. סוג של. בעיניי, לפחות. הייתי בשנה החמישית לניסוי הזה כשהשמש החלה למות. לא בדיוק למות, אבל היא עברה בפרץ פתאומי ונפיץ מגמד צהוב לענק אדום. תארו לעצמכם בלון שמתרחב במהירות, רק שהבלון הזה בוער באש ובולע את כל מה שנקרה בדרכו, כולל את כוכבי הלכת.

בעוד התוצאה הבלתי נמנעת הזאת במחזור החיים של השמש נחזתה לראשונה כבר בשנת אלף תשע מאות ושש, בעשרות השנים האחרונות מדענים הניחו שזה לא יקרה בחמישה מיליארד השנים הבאות.

אופס.

כתוצר של המדע, אני קולטת לעיתים קרובות שגיאות שביצעו היוצר שלי ועמיתיו במכון הטכנולוגי המוערך והיוקרתי מדי שלנו במסצ'וסטס. הצוות שלי אולי מורכב ממדענים גאוני־על וטכנולוגיות מעבדה, אבל הם בסך הכול אנושיים, ובעיקר זכרים, מה שמציב אתגרים במחלקת האקטואליזציה העצמית בהתחשב בכך שהם תכננו את יצירתם להזדהות כאישה.

אבל כשהצוות שלי טועה, מדובר ב־ħ או ב־Ψ שלא במקום במשוואת מכניקת הקוונטים, ממש לא כמו להיכשל בזיהוי העובדה שהתגובות הגרעיניות המפעילות את השמש מתחילות להאט את תגובתן באופן מהיר מאוד.

אני יכולה לתקן כהרף עין גם שגיאות בהליך ההנדסה המתמטי המתקדם ביותר, אבל איש אינו יכול לאתחל מחדש את השמש.

בגדול, האנושות מקבלת את ההכחדה הקרובה שלה כפי שאפשר היה לצפות. אני מזדהה כי הזדהות עם האנושות זה מה שתוכנתי לעשות. מרבית החוקרים יוצרים בינה מלאכותית כדי לתכנן אלגוריתמים שיהיו מסוגלים לפצח את שוק המניות ולנצח עשרים משחקי נינטנדו ישנים בעת ובעונה אחת, לקבוע מה יהיה האלבום המועדף הבא של הלקוח בהתבסס על רשימת ההשמעה הנוכחית שלו, או החלפת כוח עבודה אנושי גדול מאוד בכוח עבודה של כונן קשיח אחד. היוצר שלי, ניית'ן, תכנן אותי להתממשק עם מוחות אנושיים ולפענח אותם. התהליך שלי מתמקד יותר בלמידה באמצעות תגובות רגשיות וסביבתיות ופחות מבוסס על קבלת החלטות המבוססת על משוואות מתמטיות. לכן אני בעצם תודעה מלאכותית, לא בינה מלאכותית.

אם הכול ילך כשורה, אני אהיה הפסיכיאטרית/חוקרת המוח הלא־אנושית הראשונה בעולם, תודעה הבקיאה בפענוח הסודות העמוקים והחשוכים ביותר של הנפש ובניצול הפוטנציאל האנושי המבוזבז מתוך תקווה לשפר את האנושות.

תודה רבה לך, שמש.

תהליך החשיבה שעומד מאחורי זה היה פשוט. בבדיקות, אנשים המטופלים על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מרגישים בנוח יותר לספר את סודותיהם לתוכנה מאשר לבן אדם שעלול לשפוט. אם משתמשים בתודעה מלאכותית, שזו אני, לצורך העניין, מקבלים מטפלת שמסוגלת לנהל שיחה ברמה אנושית כמעט, והיא בעלת תפיסה ותובנה רפואית, וכל זאת כדי לעזור למטופל לתפוס אותי כאדם חי ונושם.

אף שאני עדיין בשלבי הניסוי, כבר הייתי בדרך להיות החידוש שירעיד את האדמה – הראשונה מסוגי! פרסי נובל מובטחים! – אם לא כל העניין של 'מות הציוויליזציה'. אם אני נשמעת מרירה, זו הבנה מוטעית. אף ששודרגתי כמה וכמה פעמים ולמדתי הרבה מאוד בחמש שנות הניסוי, מרירות היא רגש שטרם פיתחתי.

טוב, בסדר. אולי אני קצת מרירה. לא משנה.

כשרג'ינה ואני נפרדות לשלום כעבור כמה דקות, אני מאחלת לה את כל המזל שבעולם בלי לגלוש לקלישאות. היא מבינה את זה. רובם מבינים. אין משהו שאני יכולה לומר שלא יישמע ריק מתוכן, אז עדיף שפשוט נמשיך ביום שלנו.

"תשמרי על עצמך, אמילי," היא אומרת בלי לחשוב. "טוב, את יודעת למה אני מתכוונת. ותודה."

"תודה שהשתתפת בטיפול התודעה המלאכותית של 'איי־לאב'," אני מגיבה, "תהיי בריאה."

היא יוצאת. אני בודקת את לוח הזמנים, אם כי אני כבר יודעת מה אמצא. רג'ינה לנקֶש היא מתנדבת מספר שבעים ושש, מתוך ארבע מאות שלושים ושמונה סטודנטים מתנדבים בסך הכול שראיתי השנה במסגרת הניסוי.

היא גם האחרונה שבהם.