אמי הנכדה שלי, היא הגמול שאלוהים נתן לי על...

שוכב לי על הראש ערב חורפי ועצבני כמו מאמן כדורסל.

בחוץ נופלות טיפות גדולות של גשם, טיפות כמו ענבים שחורים שבטח יהפכו ליין טוב-טוב. הכל בחוץ נשמע כמו נחל שעולה על גדותיו וסוחף לתוכו פנימה עצים זקנים שמזמן אין להם לאן לגדול.

ואני – מה יש לי להתערב. הטבע עובד, אז שיעבוד.

אני שקוע עמוק בתוך המיטה, מחובק עם צ'יפופקה כמו בעל ואשה.

צ'יפופקה היא כלבה מלכותית, שהיתה בצער-בעלי-חיים ולקחנו אותה לפני כמה שנים, ומאז יש לי שתי נשים – אורית וצ'יפופקה.

הן דומות:

גם אורית וגם צ'יפופקה בחיים לא עשו לי כוס קפה.

צ'יפופקה לא שקטה. משהו מתכרבל לה בבטן.

היא משמיעה אנחות של כלבה זקנה, והיא בסך הכל בת חמש וקצת.

פתאום הטלפון מצלצל.

"אבא, אבא!" אומרת לי דניאל, שמחה עד השמים,

"עודד ואני בדרך לבית החולים,

אנחנו הולכים להוליד את אֶמי שלנו לאוויר העולם."

קפאתי במיטה כאילו מישהו שם אותי יום שלם בתוך פריזר.

אני הולך להיות סבא, אני לוחש לצ'יפופקה.

צ'יפופקה מוציאה לשון ארוכה ומורחת לי אותה על הלחי.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לטלפון הזה והנה, כשהוא בא, אני לא מוכן בחצי-גרוש להיות סבא.

כל פעם רציתי לעשות רשימה "מה צריך בשביל להיות סבא" – וכל פעם לא מצאתי את מה שכתבתי, כי לא כתבתי.