אמל תקווה

אל תוך חשכת האין, משהו חדר. זה הגיע מאחור במקצב קבוע. יכולתי רק לחוש בו, ללא מחשבות או זיכרונות. רק פעימה קצובה. קול צורמני הצטרף למקצב. כל פעמה נושאת עמה אלפי מחטים, כל אחת חזקה מקודמתה, המחטים עבות יותר. אני מוכרחה לברוח, אבל לישות החדשה הזאת אין רגליים, אין ידיים.

החושך כבר אינו גז או נוזל, זהו כאב מסתער שהולם על דפנות תודעתי. אני חייבת למצוא מפלט, אני נעלמת, אני חייבת קצה חוט להיאחז בו כדי שלא איעלם. הצפצוף החוזר הוא החבל שלי, המפה הסודית שלי החוצה. ביפ... ביפ... ביפ.

הכאב יוצר את קווי המתאר של גופי, בזכותו אני יודעת לזהות היכן נמצאות עיני. אני מרכזת את מאמצי בניסיון לפתוח סדק אל תוך העולם האמיתי, בתקווה לקבל הסברים למצבי. כלום. כישלון. פעימותיו של לב מבועת מצטרפות לצפצוף החיצוני הקבוע. אני חייבת לעשות ניסיון אחרון, מאמץ על־אנושי, ריכוז של כל התודעה במטרה אחת, אחרת משהו נורא יתרחש.

עם מילת תפילה, חריץ נפער, אך זה חריץ מסנוור אחד במקום שבו היו אמורים להיות שניים. זה לא בסדר. כלום לא בסדר. אני סוגרת את החריץ, האור כואב מדי. קול עולה מתוך ביצת זיכרונותי, מתגלגל כרעם מבעית.

"לאן את חושבת שאת הולכת? בורחת ליהודי שלך שיציל אותך? עכשיו, כשהאמת ברורה, ללא ספקות, המקום היחיד שאליו את הולכת הוא הגיהינום!"

אני לא מזהה את הקול, אבל הלב שלי כן, מאיץ, דורש ממני לנוס על חיי. אני פוקחת עין אחת וזעקה לעזרה נמלטת מפי בקול שלא ידעתי שגופי יכול להפיק. אני עולה בלהבות ואיני יכולה להימלט, מתכלה באש, לכודה בין הכאב לצרחות.

שתי דמויות לבושות לבן מסתערות אל החלל חסר השם שבו אני נמצאת. תערובת של קולות, כאב בלתי נסבל חודר את עורי הבוער, ואז רגע מבורך שבו אני מתחילה להיעלם.

אני שוב ערה. הכאב נוכח במעומעם. אני יכולה לראות שאני נמצאת על מיטת בית חולים, מוקפת מכשירים, מכוסה בתחבושות לבנות. לעולם החדש הזה אין ריח, רק דמות מטושטשת של אישה יושבת על כיסא. את כל זה אני רואה דרך עין אחת.

אני מנסה לשאול את האישה היכן אני ומדוע אני כאן, והיא נדרכת, קופצת ממושבה לעבר מיטתי, אך לא נותנת מענה. אני רואה עיניים, אף ופה. העיניים צוחקות טוב לב ומורידות מיד את מפלס החרדה. היא מנסה לגעת בזרועי בעדינות מרפרפת, אך גופי חווה את המגע כלחיצת מכבש. היא נסוגה כשהיא רואה את האימה בעיני.

"אני כל כך מצטערת, יקירה." קולה הרך מגיע אלי כטיפות גשם מרפאות. "הנידי בראשך אם את מבינה את מה שאני אומרת."

אני מנסה להניע את ראשי ולהפתעתי הוא משתף עמי פעולה. פניה נדלקות בחיוך של מלאכים.

"אני שרה. האם את יודעת מי את?"

אני מופתעת מהשאלה. האין זה מובן מאליו שמישהו ידע מי הוא? אני עומדת להנהן, אבל מגלה שאינני בטוחה. המתח מאיץ בכל גופי. זה בלתי נסבל.

"אל תדאגי, יקירה. מצב כזה נורמלי בהחלט למי שעבר טראומה חזקה ומטופל בתרופות כל כך חזקות, כמו שאת נוטלת."

אני שומעת אבל לא מקשיבה, כי אינני מוצאת את שמי בתוך המוח שלי.

"האם את זוכרת משהו מהאירוע שהביא אותך לכאן?"

דעתי מוסחת. כל מה שאני רוצה הוא להיזכר בשמי. דמעה נמלטת מעיני ומוצאת את דרכה אל מתחת לתחבושות. השובל שהיא משאירה שורף כמו נהר של לבה. אני מנסה למחות את הדמעה, זאת טעות; הכאב גורם לתודעתי להיעלם.

אני שוב ערה, כמה זמן נעדרתי? שרה עדיין רכונה מעלי, מלטפת את שערי.

"מה קרה לי?" אני מנסה לשאול, אבל שפתי מסרבות לזוז. אינני יכולה לדעת אם היא הבינה אותי. דמעות מאיימות להציף בשנית, אך אני נלחמת בהן בכל כוחי. אין מצב בעולם שאני חווה שוב את אותו הכאב.

"עוד יגיע הזמן לסיפור המלא, אהובה. את סובלת מפציעה חמורה, אבל את תחיי."

המילים שלה לא נאמרות בטון שמח. זה טוב שאחיה, לא? אז למה זה נשמע כאילו עדיף היה לו מתּי? אני יכולה לראות את דמותי המטושטשת משתקפת בעדשות העבות של משקפיה. אני נראית כמו מומיה עם שני חלונות לעולם במקומות שבהם נמצאים פי ועיני הימנית. אני מנסה להרים את ראשי, אך הוא כבד כמו לבנה עצומה מבסיסה של פירמידה.

"אל תתישי את עצמך, אמל. את תצטרכי את כל כוחותייך בימים הבאים. נוחי, ילדתי."

אמל. זה נשמע מוכר וגם נכון. אני היא אמל, אמת, אבל מה עם כל השאר? היכן זיכרונותיה של אמל? אני רוצה להיזכר, אך אני יכולה לחשוב רק על מה שמתרחש מתחת לתחבושות... אני יכולה לחוש כל מולקולה בפני, אך איני מרגישה את פרצופי באחדותו. משהו רע מאוד קורה מתחת לבד העוטף אותי ואיני רוצה לגלות מה. עמוק בפנים אני יודעת שמתחתיו כבר לא ניתן למצוא פנים אנושיות.