אמנית החינה

1

ג'ייפור, מדינת ראג'סטאן, הודו

15 בנובמבר 1955

העצמאות שינתה הכול. העצמאות לא שינתה דבר. הבריטים עזבו לפני שמונה שנים וכעת יש לנו בתי ספר ממשלתיים בחינם, מים זורמים ודרכים סלולות. אבל האווירה בג'ייפור נותרה דומה לזו ששררה בה עשר שנים קודם לכן, כשדרכתי לראשונה על אדמתה המאובקת. בדרך לפגישת הבוקר הראשונה חלף בדרכנו רוכב אופניים, ומאליכּ ואני כמעט התנגשנו באיש שנשא שקי מלט על ראשו. הרוכב, שנשא תחת זרועו סולם בגובה שני מטרים, הסיט כרכרת סוסים ממסלולה והיא פגעה בחזיר, שברח בצווחות לסמטה צרה. בשלב מסוים פינינו את הדרך לחבורה של היג'רוֹת.6 הגברים עטויי הסארים וצבועי השפתיים שרו ורקדו בחזיתו של בית כדי לברך על הולדתו של בן זכר. היינו מורגלים כל כך בריחות העיר — גללי פרות, מדורות בישול, שמן קוקוס, קטורת אלגום ושתן — שבקושי הבחנו בהם.

מה שהשתנה מאז קבלת העצמאות היה העם. הדבר ניכר ביציבה, בחזה המנופח, כאילו אנשים סוף־סוף הרשו לעצמם לנשום. בהליכה הנחושה, הגאה, למקדשים. באופן המיקוח, שנעשה נועז יותר, עם הרוכלים בבזאר.

מאליכ שרק ועצר טֹונגה.7 הוא היה נער קטן ורזה כגבעול. שריקתו, שנשמעה עד בומביי, תמיד הפתיעה אותי בעוצמתה. הוא הרים את הטיפינים8 שלנו אל הכרכרה, והטונגה־וואלה9 לקח אותנו בטינה מרחק חמישה בלוקים, עד לאחוזת סינג. השוער צפה בנו כשירדנו מהטונגה.

לפני העצמאות התגוררו רוב תושבי ג'ייפור במתחמים צפופים בתחומי העיר הוורודה העתיקה. אבל בני סינג שכנו מאז ומעולם באחוזה מפוארת מחוץ לחומות העיר. הם היו בני המעמד השליט — ראג'ות ונסיכים זוטרים, קציני צבא — שקיבלו זכויות יתר עוד לפני השלטון הבריטי, ושמרו עליהן במהלכו ולאחריו. אחוזת סינג שכנה בשדרה רחבה של עצי פיפאל. חומות בגובה שני מטרים וחצי שבראשן פוזרו שברי זכוכית חדים הסתירו את המבנה הדו־קומתי. אכסדרת שיש מכותרת שיחי בוגנוויליה ויסמין הקיפה את שתי הקומות מכל עבריהן וציננה את הבית בעונת הקיץ, שבה הופכת ג'ייפור לתנור טנדורי.

אחרי שהצ'אוקידר10 של משפחת סינג צפה בנו מגיעים, פרקנו את המטען. מאליכ נשאר בחוץ והמשיך לרכל עם השוער, ואילו אני צעדתי בשביל האבן שחצה את המדשאה המטופחת ורחבת הידיים, ועליתי במדרגות האבן אל האכסדרה של פרוואטי סינג.

האוויר היה צלול ולח באחר צהריים זה של חודש נובמבר. לָלָה, המשרתת הוותיקה ביותר של פרוואטי והאומנת של בניה, קיבלה את פני בדלת. היא כיסתה את שערה בסארי לאות כבוד.

חייכתי והצמדתי את כפות ידי בברכת נמסטֶה. "השתמשת בשמן המגנוליה, ללה?" בביקורי האחרון הגנבתי לה בקבוקון מהתרופה שלי עבור יבלות בכפות הרגליים.

היא הסתירה חיוך מאחורי הפאלו, שלחה את כף רגלה החשופה לפנים וסובבה אותה בגאווה. "האן־ג'י,"11 צחקה בשובבות.

"שָבּאש,"12 בירכתי אותה. "ומה שלום האחיינית שלך?" ללה הביאה את אחייניתה בת החמש־עשרה לאחוזת סינג לפני כחצי שנה, כדי שתעבוד במשק הבית.

מצחה של הזקנה התקמט והחיוך נמחק משפתיה. כשפתחה את פיה לענות קראה גבירתה מתוך הבית, "לקשמי, זאת את?"

ללה התנערה מיד, חייכה בשפתיים קפוצות וסימנה בהטיית ראש: היא בסדר. היא חזרה למטבח, ואני נאלצתי לפלס את דרכי לבדי אל חדר השינה של פרוואטי, שאותו פקדתי פעמים רבות בעבר.

פרוואטי ישבה ליד שולחן הסיסם. היא הציצה בשעון היד הזהוב והדק שלה וחזרה למכתב שכתבה. היא שנאה איחורים והיתה בעצמה מופת לדיוק. אני, לעומת זאת, כבר התרגלתי להמתין לה כששלחה פתק לנֶהרוּ־ג'י, או שוחחה בטלפון עם חבר הליגה ההודו־סובייטית.

בעודה חותמת את המעטפה ומזמנת את ללה, הנחתי את הטיפינים וסידרתי את הכריות על דיוואן המשי בצבע קרם.

במקום המשרתת הזקנה הופיעה האחיינית. עיניה הגדולות והכהות היו נעוצות ברצפה וידיה שלובות לפניה.

גבותיה של פרוואטי נצמדו זו לזו. היא בחנה את הנערה, ואחרי הפוגה קצרה שבקצרות אמרה, "יש לנו אורח לארוחת הצהריים. תדאגי שיגישו לנו בּוּנדי רָאיטָה."13

הנערה החווירה ונראה שהיא עומדת להקיא. "אין יוגורט טרי, מֶמְסָהיבּ."14

"למה?"

הנערה זעה באי־נוחות. עיניה תרו אחר תשובה בשטיח הטורקי, בתמונה הממוסגרת של ראש הממשלה, בדלתות המראה של ארון המשקאות.

כשפרוואטי דיברה היו מילותיה צלולות וחדות כזכוכית. "תדאגי שיגישו בונדי ראיטה לארוחת הצהריים."

שפתה התחתונה של הנערה רטטה, והיא שלחה אלי מבט מתחנן.

ניגשתי לחלון שניבט אל הגן האחורי. פרוואטי היתה גם המעבידה שלי, ולא יכולתי לעזור לנערה יותר מעור הנמר התלוי על הקיר.

"ושללה תגיש את התה היום." פרוואטי שחררה את הנערה והתרווחה על הדיוואן. כעת יכולתי להתחיל בהכנת החינה. התיישבתי כהרגלי בקצה הנגדי של הספה ואחזתי בידיה.

לפני שהגעתי לג'ייפור, נסמכו הגברות שלי על נשים מקאסטת השוּדרה שיעטרו את כפות רגליהן וידיהן בחינה. אבל נשות השודרה הנחותות ציירו מה שציירו אִמהותיהן: נקודות, קווים ומשולשים פשוטים. זה הספיק למחייתן הדלה. הדוגמאות שלי היו משוכללות יותר; הן סיפרו סיפורים על הנשים ששירַתּי. משחת החינה שלי היתה עדינה ומשיית יותר מהתערובת שהכינו נשות השודרה. לפני המריחה הקפדתי לעסות את עורן של הגברות בתערובת של מיץ לימון וסוכר כדי שהעיטור יחזיק מעמד שבועות שלמים. הלקוחות שלי האמינו שככל שהחינה כהה יותר היא מושכת יותר את לבו של הבעל — והדוגמאות העשירות שלי, בגון הקינמון, מעולם לא הכזיבו. עם הזמן החלו הגברות להאמין שהחינה שלי מסוגלת להחזיר בעלים למיטתן ולחלץ תינוקות מרחמן. לכן יכולתי לגבות תשלום גבוה פי עשרה ממחירן של נשות השודרה. ולקבל אותו.

אפילו פרוואטי זקפה את לידתו של בן הזקונים שלה לזכותי. היא היתה הלקוחה הראשונה שלי בג'ייפור. כשהרתה, התמלאו דפי היומן שלי בתורים לפגישות עם מכרותיה — העילית של ג'ייפור.

עכשיו, כשהחינה התייבשה על כפות ידיה ופניתי לצייר על כפות הרגליים, פרוואטי התכופפה והביטה במלאכתי עד שראשינו כמעט התנגשו והרחתי את הבל פיה המתוק מאגוז האריכא. אנחתה החמה ליטפה את צווארי. "את אומרת שמעולם לא יצאת מגבולות הודו, אבל עלה תאנה כזה ראיתי רק באיסטנבול."

נשימתי נעתקה ולרגע השתלט עלי הפחד הנושן. ציירתי על כפות רגליה של פרוואטי את עליו של עץ התאנה הטורקי — השונה כל כך מדודנוֹ הראג'סטאני, הבָּניאן, שפירותיו ראויים למאכל ציפורים בלבד. על סוליותיה, שנועדו לעיני בעלה בלבד, ציירתי תאנה גדולה, עסיסית וחושנית, חצויה לשניים.

הסתכלתי בעיניה בחיוך ודחפתי את כתפה לאחור בעדינות כדי להשעין אותה על הכריות. זקרתי גבה ואמרתי, "ולזה בעלך ישים לב? שהתאנים טורקיות?"

שלפתי מראה מהילקוט והצבתי אותה מול קשת כף רגלה הימנית כדי שתראה את הצרעה הקטנה שציירתי ליד הפרי. "הוא בוודאי יודע שכל תאנה זקוקה לצרעה מיוחדת כדי להפרות את הפירות הטמונים בה."

גבותיה הזדקרו. שפתיה שבצבע השזיף נפרדו. היא פרצה בשאגת צחוק פראית שהרעידה את הדיוואן. פרוואטי היתה אישה נאה בעלת עיניים מצודדות ופה גדול, ששפתו העליונה עבה יותר מהתחתונה. הסארים הצבעוניים שלה, כמו סארי המשי בגון הפוקסיה שלבשה היום, האירו את פניה.

היא מחתה את זוויות עיניה בשולי הסארי. "שבּאש, לקשמי!" אמרה. "ביום שאת עושה לי חינה סמיר לא מסוגל להתרחק מהמיטה שלי." קולה נשא רמזים לשעות אחר צהריים על סדיני כותנה קרירים, לירכיו החמימות של בעלה המתחככות בירכיה.

סילקתי את התמונה מדמיוני במאמץ מסוים. "כך צריך," מלמלתי לפני שחזרתי לעבוד על קשת כף הרגל, נקודה רגישה אצל רוב הנשים. אבל פרוואטי כבר התרגלה לטיפול ולא הרעידה את הקולמוס שלי.

היא צחקקה. "אני מבינה שעלי התאנה הטורקית יישארו בגדר תעלומה, כמו העיניים הכחולות והעור הבהיר שלך."

פרוואטי לא הניחה לנושא בכל עשר השנים ששירַתּי אותה. הודו היא ארץ הקשתיות השחורות כפחם. עיניים כחולות דורשות הסבר. האם יש לי עבר מפוקפק? אב אירופי? או גרוע מכך, אֵם אנגלו־הודית? הייתי בת שלושים, נולדתי בתקופת השלטון הבריטי וכבר התרגלתי להשמצות על מוצאי. לא התרגשתי מהקנטותיה של פרוואטי.

כיסיתי את משחת החינה בבד רטוב ויצקתי מעט שמן ציפורן מהבקבוקון לכף ידי. חיממתי את השמן בין כפות הידיים ועיסיתי את ידה כדי להסיר את המשחה המיובשת. "תחשבי שמרקו פולו פיתה את אחת הנשים בשושלת שלי. או אלכסנדר הגדול." עיסיתי את אצבעותיה, ופירורים של חינה יבשה נפלו על המגבת. הדוגמה שציירתי על ידיה הלכה ונחשפה. "יכול להיות שגם בעורקים שלי זורם דם גיבורים."

"אוי, לקשמי, אל תדברי שטויות!" עגילי הפעמון שלה, העשויים זהב ופנינים, ריקדו בעליזות כשצחקקה. פרוואטי ואני היינו שתינו בנות הקאסטות הגבוהות, היא מקאסטת קשָטרייה ואני ברהמינית. אבל היא לא היתה מסוגלת להתייחס אלי כאל שוות ערך כי נגעתי בכפות רגליים של גברות. כפות רגליים נחשבות טמאות, ורק בני קאסטת השודרה רשאים לגעת בהן. וכך, אף על פי שהקאסטה שלה נשענה על הקאסטה שלי משך מאות בשנים בכל הנוגע לחינוך הילדים ולניהול טקסים רוחניים, בעיני העילית של ג'ייפור נחשבתי ברהמינית שסרחה.

אבל נשים כמו פרוואטי שילמו ביד רחבה. לא התייחסתי לעקיצותיה כשהסרתי את שארית המשחה. עם הזמן חסכתי כסף רב וכבר הייתי קרובה מאוד להשיג את מבוקשי — בית משלי. יהיו בו מרצפות שיש שיצננו את רגלי אחרי יום מפרך של שוטטות בעיר. יהיו לי מים זורמים כאוות נפשי, ולא אצטרך עוד להתחנן בפני בעלת הבית שתמלא את המוטקי שלי. רק לי יהיה מפתח לדלת הכניסה, ואיש לא יוכל לגרש אותי משם. בגיל חמש־עשרה, כשהורי לא יכלו עוד לפרנס אותי, הם שלחו אותי להינשא. מעתה אוכל אני לפרנס אותם ולטפל בהם. הם לא הגיבו למכתבים או לכסף ששלחתי במרוצת השנים, אך בוודאי ישנו את דעתם ויבואו לג'ייפור כשאציע להם מיטה בביתי. הורי יראו שהכול בא על מקומו בשלום. ועד שנתאחד, אשמור על כבודי העצמי. הרי גנדי־ג'י בעצמו אמר, עין תחת עין, וכל העולם יתעוור.

צליל זכוכית מתנפצת הקפיץ אותנו. כדור קריקט התגלגל פתאום לתוך החדר והמשיך בדרכו על השטיח עד שנעצר לרגלי הדיוואן. כעבור רגע נכנס רָאווי, בנה הבכור של פרוואטי, והביא איתו את צינת נובמבר מבעד לדלתות האכסדרה.

"בֶּטָה!15 סגור את הדלת מיד!"

ראווי גיחך. "חבטתי כדור מסובסב וגובינד לא היה מוכן." הוא הבחין בכדור לרגלי הדיוואן והרים אותו.

"הוא הרבה יותר צעיר ממך, ראווי." פרוואטי פינקה את בניה ובמיוחד את הצעיר, גובינד, שלדידה היה תוצר של עיטורי החינה שלי (לא ניסיתי לסתור את דבריה).

ראווי גבה וכתפיו התרחבו מאז ראיתי אותו לאחרונה. הסנטר והלסת הרבועים, הדומים כל כך לתווי פניו של אביו, התכסו זיפים. הוא בוודאי התחיל להתגלח. בזכות עור הפנים הוורדרד והריסים הארוכים שירש מאמו הוא היה כמעט יפה.

הוא זרק את הכדור ותפס אותו ביד אחת מאחורי הגב. "יש תה?" אפשר היה לטעות ולחשוב שהדובר הוא אביו. האנגלית שרכשו בפנימייה נשמעה זהה בפיהם.

פרוואטי צלצלה בפעמון הכסף שנח לצדה. "אתה וגובינד יכולים לשתות בדשא. ותגיד לצ'אוקידר שישלח זכוכית־וואלה שיחליף את השמשה."

ראווי חייך אלינו וקרץ לי בדרכו החוצה. הוא סגר את הדלת ברשלנות כזו שרסיס נוסף נפל ארצה. צפיתי בו כשחצה את המדשאה בריצה קלה. שלושה גננים שראשיהם עטופים צעיפים עישבו את החלקה, השקו וגזמו את שיחי ההיביסקוס והיערה בגן האחורי.

ראווי סיפק לי הזדמנות מושלמת לפתוח בנושא שלשמו באתי. אבל היה עלי להתקדם בזהירות.

"הוא חזר מהפנימייה?"

"כן. רציתי שראווי יעזור לי לגזור את הסרט בהשקה של אולם התחרויות החדש. את מכירה את נהרו־ג'י, עם השאיפות שלו למודרניזציה." היא נאנחה והניחה את ראשה על הכרית, כאילו כרעה תחת עומס השיחות היומיומיות עם ראש הממשלה. למיטב ידיעתי הם אכן דיברו מדי יום.

ללה נכנסה ובידיה מגש תה כסוף. הוצאתי את המאפים שהכנתי במיוחד לפרוואטי ושמעתי אותה גוערת בזקנה, "לא אמרתי לך שתסלקי אותה מפה?"

המשרתת הצמידה את ידיה בתחינה והגישה אותן אל שפתיה. "לאחיינית שלי אין לאן ללכת. אני קרובת המשפחה היחידה שלה עכשיו. בבקשה ממך, ג'י. אנחנו נתונות לחסדייך. אולי תשקלי מחדש?"

מעולם לא ראיתי את ללה במצוקה גדולה כל כך. הסבתי את פני מחשש שהיא תכרע ברך. מקדש קטן לאל גאנש נח על שולחן לצד מיטת האפריון. זר גרדניות וצרור עלי טוּלסי16 היו תלויים על הפסל מול מנורת שמן בוערת. פרוואטי אולי אהבה לחשוב שהיא מודרנית, אבל התפללה לאלים מדי בוקר. אני התפללתי ללקשמי, אלת היופי והעושר שעל שמה נקראתי. אמא שלי אהבה לספר על החוואי הברהמיני שהעלה את החרמש שלו, רכושו היחיד, מִנחה לאלה. לאות תודה היא נתנה לחוואי סל מכושף, שייצר מזון לפי צרכיו. אבל זה היה רק סיפור, כמו כל סיפור אחר שסיפרה אמא, ובגיל שבע־עשרה הפניתי עורף לאלים, בדיוק כפי שכעת התעלמתי מפסלו של גאנש.

פרוואטי המשיכה לדבר עם ללה. "לא הייתי רוצה לאבד גם אותך, ללה. תדאגי שהנערה תעזוב היום." היא לטשה מבט במשרתת עד שזו השפילה את עיניה וכתפיה נשמטו.

הבטתי בללה כשיצאה מהחדר. היא לא הרימה את עיניה. תהיתי מה עשתה האחיינית שהכעיס כל כך את גבירתה.

פרוואטי הרימה את הכוס והצלוחית ובכך נתנה לי אישור לנהוג כמותה. כלי התה היו מהסוג האהוב על האנגלים, מעוטרים נשים בשמלות מחוך, גברים באברקיים ונערות מתולתלות בשמלות פרחוניות. לפני קבלת העצמאות סימלו פריטים כאלה את הערצתן של הגברות שלי לבריטים. כעת הם סימלו את לעגן. הגברות לא חדלו מיומרתן, ורק סיבתה השתנתה. אם למדתי מהן משהו הרי הוא זה: מי שחי במים מוטב לו שיתיידד עם התנינים.

לגמתי מהתה וזקרתי את גבותי. "הבן שלך הפך לעלם יפה תואר."

"בניגוד לבן הזה של הרָאג'ה, שחושב שהוא נער השעשועים של ראג'סטאן."

בדומה לשאר הגברות, פרוואטי אמרה לי דברים שלעולם לא היתה אומרת לחברותיה. הייתי חשוכת ילדים, ולכן הן ריחמו עלי והרגישו נעלות ממני. בגיל שלושים לא הייתי ילדה טיפשה וגם לא מטרונית רכלנית. הגברות שלי הניחו שבעלי נטש אותי ולא טרחתי לתקן אותן. המשכתי להסתובב עם הבִּינדי17 האדום על המצח כדי להצהיר בפני העולם שאני נשואה. ללא האסמכתה הזאת, לעולם לא הייתי רוכשת את אמונן של הגברות ולא הייתי נכנסת לחדרי שינה כגון זה שנמצאתי בו כרגע, לצד הגבירה השרועה על ספת סיסם ומניחה את כפות רגליה על שיש ורוד.

לגמתי עוד צ'אי. "למצוא שידוך מושלם לבן מושלם כזה! אני ממש לא מקנאה בך."

"הוא בסך הכול בן שבע־עשרה. בגיל שתים־עשרה איבדתי אותו כשהוא נסע למאיו קולג'. בעוד שנה אאבד אותו שוב כשהוא ייסע לאוקספורד. לאבד אותו בשביל אישה? אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה כרגע."

יישרתי את הסארי שלי. "נבון מצדך. משפחת דאט מיהרה מדי, אני חוששת."

ראיתי את הניצוץ בעיניה.

"כלומר?"

"טוב," המשכתי, "הם אירסו אותו לבת של קוּמאר. את מכירה אותה — עם נקודת החן על הלחי? הנישואים יתקיימו רק אחרי שהוא ישלים את התואר." השקפתי מהחלון על הבנים שלה, הלבושים מדי קריקט לבנים. "הטובים נחטפים כמו גָ'לֶבּים חמים.18 כשבחור נוסע לבריטניה או לאמריקה, ההורים חוששים שהוא יחזור עם אישה שלא דוברת הינדי."

"בהחלט. נישואים מאושרים מובטחים רק כשההורים בוחרים את הנערה. תראי את סמיר ואותי."

יכולתי לומר משהו, אבל שתקתי ונשפתי על התה בכוונה יתרה. "שמעתי שהבת של אכּבר הובטחה לבן של מוחמד אסמעיל. הוא לומד עם ראווי, נכון?"

לגמתי ולא הסרתי את מבטי מפרוואטי.

היא הזדקפה מעט והשקיפה מבעד לחלון. על הדשא הגישה אחייניתה של ללה תה לבנים. ראווי דיבר עם הנערה והקיש על אפה בשובבות, והיא פרצה בהתקף צחקוקים.

פרוואטי הזדעפה. היא המשיכה לצפות במתרחש ורכנה אלי אט אט, כמו גוזל שמחכה למזונו. הנחתי בפיה נָמקין19 אחד שאפיתי הבוקר, מתובל בפטרוזיליה. כמו כל הגברות, היא לא חשדה בכך שהמרכיבים שמהם עשויים המטעמים שלי, בשילוב עם ציורי החינה, מגבירים את התשוקה שלה ושל בעלה.

כעבור רגע היא נפנתה מהחלון והניחה את הספל בעדינות על השולחן.

"אם הייתי מעוניינת בשידוך — ואני לא אומרת שאני מעוניינת..." היא טפחה על פיה במפית. "היה לך רעיון?"

"יש הרבה בנות ראויות בג'ייפור, כפי שאת יודעת." חייכתי אליה מעל שפת הספל. "אבל ראווי הוא לא סתם בחור."

פרוואטי החזירה את מבטה אל הבנים, ופניה נרגעו כשראתה שהאחיינית של ללה הסתלקה. "כשאני מבקשת מראווי שיבוא לביקור הוא תמיד נעתר. סמיר שואל למה אני טורחת לשלוח אותו בחזרה בכלל." היא צחקה בקלילות. "אבל אני מתגעגעת אליו. וגובינד מתגעגע אליו. הוא היה רק בן שלוש כשראווי עבר לפנימייה."

היא הרימה את קנקן התה ומזגה לעצמה עוד צ'אי. "שמעת משהו על הבת של ראי סינג? אומרים שהיא מושכת מאוד."

"חבל. רק אתמול חטף אותה הבן של גברת רָתוֹר." נאנחתי. ניהלנו שיחה רגישה, ושתינו שמרנו את הקלפים קרוב לחזה.

היא תרה את פני בעיניים מצומצמות. "משום מה יש לי הרגשה שאת חושבת על מישהי."

"אני חוששת שהבחירה שלי לא נאותה."

"למה?"

"טוב... היא קצת לא שגרתית, אולי."

"לא שגרתית? את מכירה אותי, לקשמי. בשנה שעברה נסעתי לברית המועצות לא פעם אחת אלא פעמיים. נהרו־ג'י התעקש שאצטרף לליגה ההודו־סובייטית. דברי, בחייך."

"טוב..." העמדתי פנים שאני תוחבת קווצת שיער סוררת בחזרה למקומה. "הנערה לא ראג'פּוּטית."

היא זקרה גבה עשויה למשעי אך לא הסיטה את מבטה, וגם אני לא. "היא ברהמינית."

פרוואטי מצמצה. היא אולי החשיבה את עצמה לאישה עדכנית, אבל האפשרות שראווי יינשא מחוץ לקאסטה לא עלתה בדעתה. משך מאות בשנים הקפידה כל אחת מארבע הקאסטות ההינדואיות — אפילו קאסטות הסוחרים והפועלים — להינשא אך ורק בתחומה.

נתתי לפרוואטי חטיף נוסף.

"קשה לי לדמיין שידוך הולם יותר למשפחת סינג," המשכתי. "הנערה יפהפייה. בהירה. מחונכת. טובת מזג. ראווי יעריך אותה. ולמשפחה שלה יש קשרים. גם התה שלך התקרר?"

"אנחנו מכירים אותה?"

"למען האמת כן, מילדות. שאזמין עוד תה?" הנחתי את הכוס ושלחתי יד אל פעמון הכסף, אבל פרוואטי אחזה בזרועי.

"עזבי את התה עכשיו, לקשמי! ספרי לי על הנערה, אחרת אנגב את הרגליים במגבת ואהרוס את כל מה שעשית."

במקום להביט בעיניה, טפחתי במגבת על כפות רגליה כדי לבדוק אם החינה התייבשה. "קוראים לה שילָה שָארְמָה. הבת של מר ו"מ שארמה."

פרוואטי הכירה את משפחת שארמה, כמובן. שתי המשפחות נעו באותם חוגים. חברת הבנייה של מר שארמה, הגדולה ביותר בראג'סטאן, חתמה זה עתה על חוזה לשיפוץ ארמון הראמבָּג של המהראג'ה.20 בעלה של פרוואטי היה הבעלים של משרד אדריכלים שתכנן רבים מבתי המגורים והמסחר בעיר. איחוד בין שתי המשפחות החשובות יהיה מפתיע למדי. אם אצליח לממש אותו, האליטה של ג'ייפור תתעניין בשירותי כשדכנית, מקצוע משתלם הרבה יותר מאמנית חינה.

היא הטתה את ראשה. "אבל... שילה עוד ילדה קטנה."

בשנה האחרונה העניקו תוספות של פודינג אורז וצ'פאטי21 עם חמאת גהי שכבת שומן רכה לבשרה של שילה. היא נראתה פחות כמו ילדה ויותר כמו אישה צעירה.

"שילה בת חמש־עשרה," אמרתי. "והיא מקסימה למדי. היא לומדת בבית הספר לבנות של המָהָראני.22 רק בשבוע שעבר אמר לי המורה שלה למוזיקה שהשירה שלה מזכירה את לָטָה מָנגֶשקָר."

הרמתי את הספל שלי. דמיינתי את הרשימה שפרוואטי מכינה בראשה, רשימה זהה לזו שהכנתי בראשי בשבוע שעבר. בצד היתרונות: ברית בין חברת הבנייה שארמה לבין משרד האדריכלים סינג תגדיל את הרווחים של שתי המשפחות; לפרוואטי תהיה כלה דוברת אנגלית שתשעשע את חבריה הפוליטיקאים והנָוואבּים.23 החיסרון היחיד: שילה היא בת לקאסטה גבוהה, אבל הלא נכונה. היו דברים נוספים שלא יכולתי לחשוף: עיקום הפה המכוער של שילה לפני שהיא מושכת בקוקיות של דודניתה, העובדה שהיא מתעמרת באומנת שלה, והיותה עצלנית עד כדי כך שהמורה למוזיקה כבר נואש ממנה. שנים הסתובבתי בבתיהן של גברות וצפיתי בצאצאיהן המתבגרים. הכרתי את אישיותם של הילדים ואת כל הטיקים שלהם — דברים שאפילו שדכנית מקצועית לא היתה רואה. אבל גילוי הפגמים הוא תפקידו של הבעל, ולא מתפקידי לחשוף אותם.

פרוואטי שתקה ושיחקה באחד הכרים.

"את זוכרת את החתונה של גוּפּטה?"

חייכתי לאות אישור.

"ברגע שראיתי את עיטור העלמה־בגן שעשית לה במסיבת החינה, ידעתי שהיא תלד בן זכר תוך פחות משנה. וכך היה."

לא שיתפתי את פרוואטי בעובדה שנישואיה של העלמה גופטה נבעו מאהבה.

"את באמת מחוללת ניסים." היא חייכה בביישנות. "נדמה לי שתוכלי לעזור למישהי יקרה לנו מאוד."

הטיתי את ראשי בנימוס. לא ידעתי לאן היא חותרת.

"אתמול בערב ביקרנו סמיר ואני בארמון הראמבָּג. נערך שם אירוע התרמה לשלב האחרון בבניית אולם התחרויות," ציינה. "המהראג'ה אמר לנו שהוא הופך את הארמון לבית מלון. את מתארת לעצמך? נלחמנו על עצמאות וזרקנו מפה את האנגלים, ועכשיו נקבל אותם בחזרה כאורחים בארמונות שלנו." היא נענעה בראשה ברוגז.

הבנתי: רק אירופים עשירים, ובעיקר בריטים, יוכלו להרשות לעצמם להתארח במלון הזה.

"המָהָראני לא היתה אתמול, וזה חריג מאוד. לטיקה משתגעת על מסיבות." פרוואטי הנמיכה את קולה. "שמעתי שהיא... לא במיטבה."

חיכיתי.

היא שפשפה את כפות ידיה ושאפה את ניחוח החינה. "אולי הכישרון שלך יחזיר אותה לאיתנה?"

כמה זמן חיכיתי שפרוואטי תכניס אותי לארמון! הנחתי את הכוס כי חששתי שידי תרעד מרוב התלהבות. הזמנה מאת המהראני תוביל בהכרח להזמנות נוספות. תוך זמן קצר אצליח להשלים את בניית הבית! כבר התחלתי לערוך חישובים, ובקושי הקשבתי להמשך דבריה של פרוואטי.

היא רכנה לקבל מטעם נוסף והנחתי אותו על לשונה בלי להביט בעיניה. חששתי שהיא תבחין בלהיטותי. ייתכן שהיא כבר שמה לב לרעד באצבעותי.

"סיפרתי להוד מעלתה איך החינה שלך עזרה לי להרות את גובינד. בארבע עיניים, כמובן. אם אמליץ עלייך בארמון..."

כעת הבנתי לאן היא חותרת. פרוואטי רצתה שאשדך בין ראווי לבין שילה, אבל לא רצתה לשלם על כך. חוצפה! שידוך דורש מיומנות ומאמץ. לגבר מכובד מקאסטה גבוהה היא היתה משלמת פי שניים או שלושה מהסכום שתשלם לי. גם אם אגבה עשרת אלפים רופי תמורת שירותי, מדובר במחיר מציאה. אדרש להקדיש שבועות של עבודה, אפילו חודשים, עד שהצדדים יבואו על סיפוקם. וכבר קרה ששידוכים בוטלו ברגע האחרון וכל המאמץ ירד לטמיון.

אבל פרוואטי קיוותה לשידוך בתמורה לדריסת רגל בארמון. היה עלי לחשוב לפני שאענה. קרבת הדם שלה למשפחת המלוכה (אביה היה דודן של מהראני כלשהי) תבטיח שלכל הפחות יזמינו אותי לריאיון בארמון. אבל איזו אישה הודית, עשירה ככל שתהיה, לא תנסה להתמקח? אלמלא כן היא תיחשב לטיפשה, לטרף קל. אם אקבל את הצעתה של פרוואטי מיד, יֵצא לי מוניטין של אישה שאפשר לתמרן בקלות, והדבר עלול לחרוץ את גורלי בעבודה עם הארמון. פגישה אינה ערובה לדבר.

פרוואטי הרגישה שאני מהססת, רכנה אלי והביטה בי עד שנאלצתי להחזיר לה מבט. "אם היה לי כישרון ציור כמו שלך, לקשמי, אולי הייתי עוסקת במקצוע הזה." מבחינת הגברות שלי המילה "מקצוע" היתה עלבון, לא מחמאה.

בלעתי רוק. "ג'י, את נועדת לגדולות. מי עוד יכולה לערוך מסיבות מפוארות כאלה לפוליטיקאים? מישהי חייבת לארח אותם בנדיבות."

היא צחקקה בהערכה. מאזן הכוחות הושב על כנו: היא המֶמסָהיבּ, אני הנחותה.

אבל גמרתי אומר לשלוף את הקלף האחרון. "הביטחון שלך מוצדק, אבל אני מוכרחה להזהיר אותך: הוד מעלתה תצפה לחומרים האיכותיים ביותר."

פרוואטי קפצה את שפתיה והתהרהרה. "ששת אלפים רופי יספיקו?"

יישרתי את הקטיפה תחת כפות רגליה, בדקתי את המשחה והסרתי את השאריות היבשות בעזרת שמן ציפורן. "כמה מן המוצרים שלי מגיעים מרחוק. עלי הקפיר־ליים למשל — הטובים ביותר מקורם בתאילנד."

היא שתקה. האם הרחקתי לכת? הדופק פעם ברקותי כשעיסיתי את כפות רגליה.

היא צמצמה את עיניה והביטה לעבר לוח השנה של פן־אמריקן, התלוי על הקיר המרוחק. "מסיבת החג שלנו מתקרבת," אמרה לבסוף. "עשרים בדצמבר. אני יכולה לערוך מסיבת חינה לבנות גילו של ראווי באותו יום אחר הצהריים." פרוואטי טפחה בציפורנה על לחייה הסמוקה. "אני שוקלת להזמין את להקת התיאטרון השייקספירי. הילדים משתגעים על ההופעות שלהם." זאת תהיה ההזדמנות שלה לבדוק מי מן הבנות ראויה לראווי. שילה שארמה לבטח תהיה ביניהן.

היא מתחה את כפות רגליה והפכה אותן מצד לצד כדי לבחון את מלאכתי. "אבל אולי תהיי עסוקה באותו יום? את מוכנה לבדוק?"

מסיבת חינה תדרוש ממני עבודה רבה, אבל היא תשתלם אם תזַכּה אותי בכרטיס כניסה לארמון.

חייכתי אליה במרב האדיבות. "בשבילך, ממסהיב, אני תמיד פנויה."

היא חייכה, חשפה את שיניה הקטנות הישרות, ועיניה ברקו. "אז קבענו. תשעת אלפים יספיקו לחומרים בשביל המהראני לטיקה?"

נשפתי את האוויר הכלוא בריאותי. קיבלתי הזמנה ראשונה לשידוך, ואף שהוא לא היה יוקרתי כפי שציפיתי, הוא יקדם אותי צעד נוסף אל הבית שבבוא העת אחלוק עם הורי, מחוות התנצלות על כל מה שעברו בגללי. כעת נותר רק לוודא שהשידוך יצלח.

כשענדתי לה את צמידי הזהב הכבדים אמרתי, "הרשי לי להעניק לך במתנה את מסיבת החינה."

יצאתי לאכסדרה של בית משפחת סינג ונעלתי את סנדלי. מאליכ צחק עם הגנן הראשי על המדשאה הקדמית, תחת עץ התפוח הענק שענפיו המחודדים הזדקרו אל השמים הצלולים.

קראתי לו.

הוא רץ אלי על רגלי המקל שלו. ייתכן שהיה בן שש וייתכן שהיה בן עשר. כמה ארוחות החמיץ לפני שהבחנתי בו סוף־סוף? ילד רחוב עירום למחצה במכנסיים קצרים מלוכלכים שעקב אחרי ברחבי העיר. נתתי לו לסחוב כמה טיפינים, וכשחייך ראיתי שהשיניים הקדמיות שלו חסרות. מאז אותו יום, לפני שלוש שנים, עבדנו יחד, על פי רוב בדממה. לא שאלתי היכן הוא גר ואם הוא ישן על הקרקע הקשה.

"יש חדש?" שאלתי. בזמן שטיפלתי בלקוחות שלי, מאליכ עשה למעני סידורים. מדי יום בחודשים האחרונים הוא רץ לתחנת הרכבת ובדק אם הורי הגיעו. הם בוודאי קיבלו את דמי הנסיעה ברכבת ששלחתי להם במכתבי האחרון, אבל עד כה לא שמענו מהם דבר.

הוא הניד את ראשו לשלילה ומצחו התקמט; הוא שנא לאכזב אותי.

נאנחתי. "תזמין לנו טונגה בבקשה."

הוא רץ לעבר השער הקדמי. היום הוא לבש את חולצת הכותנה הצהובה שנתתי לו במקום חולצת הכפתורים הקצרה ששימשה אותו בדרך כלל. גם האברקיים הכחולים היו חדשים. אבל הוא סירב לנעול נעליים והעדיף סנדלי גומי זולים, שהילדים האחרים בשכונה גנבו לו בדרך כלל. את הסנדלים היה קל יותר להחליף; הוא פשוט גנב זוג ממישהו אחר. היום, למשל, הוא נעל סנדלים גדולים מדי.

מאליכ נדרש להגיע לרחוב הומה כדי להשיג לנו ריקשה, ובינתיים התיישבתי על מעקה האכסדרה וחיכיתי לו אפופה בניחוח המרגיע של עץ הפראנג'יפּאני.24 קטפתי שני פרחים מאחד הענפים ותחבתי אותם מאחורי אוזני. הלילה אניח אותם בכוס מים, ומחר אכבס את החולצה במים המבושמים.

הוצאתי מחברת קטנה מכיס פנימי שתפרתי לחצאית שלי. אבי, מורה הכפר, הקיש על מפרקי האצבעות של תלמידיו בסרגל אם לא השיבו נכונה לשאלותיו. כדי לחמוק מעונש התחלתי למלא מחברות ולשנן אותן — לוח הכפל, שמות המשנים למלך אנגליה ופעלים בהינדי. זה הפך להרגל, ובהמשך השתמשתי במחברות כדי לקבוע פגישות, לסכם שיחות ולהכין רשימות קניות.

בדף שכותרתו פרוואטי סינג כתבתי, 15 בנובמבר: 40 רופי תמורת ידיים/רגליים. אחר כך כתבתי את מועד מסיבת החינה בביתה של פרוואטי, ואת תשעת אלפים הרופי שאקבל תמורת השידוך. ידעתי שגברת שארמה, גם היא לקוחה שלי, נבונה מספיק כדי להכיר ביתרונות האיחוד בין שתי המשפחות. היא התעלמה מאופייה התזזיתי של בתה, ולי לא היה ספק שראווי סינג יצליח למתן אותו בקסמיו.

בדף ריק כתבתי ביד רועדת: מהראג'ה סָוואי מוהינדֶר סינג ומהראני לטיקה — הזמנה לארמון? האפשרויות התרוצצו במוחי. אם השידוך יצלח, כל אישה בג'ייפור תדרוש את שירותי. אולי אוכל לפרוש מעסקי החינה עוד לפני שתכננתי. לפתע הדהדו מילותיה של אמי בראשי: אל תמתחי את הרגליים מעבר למיטה. הקדמתי את המאוחר.

סגרתי את המחברת ועצמתי את עיני. לפני שלוש־עשרה שנים, שאיפתי היחידה היתה להתרחק ככל האפשר מהבעל שבידיו הפקירו אותי הורי. לעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיום יבוא ואהיה חופשייה להסתובב כרצוני ולהתמקח על תנאי חיי. איך יגיבו הורי כשיראו את הישגי? כמה פעמים חשבתי על היום שבו אקח אותם לביתי, אראה להם את רצפת הפסיפס היפה שעיצבתי, את מאוורר התקרה החשמלי, את החצר שבה אגדל עשבי מרפא, מותרות מערביים שאיש בכפרם לא יכול להרשות לעצמו. קיוויתי שהבנאי יסיים את מלאכתו עד שיגיעו, אבל תוך כדי הבנייה הוספתי עוד ועוד תפנוקים. כשהורי יראו את העיצוב שלי, הם ודאי יסכימו לשכון בדירתי הצנועה עד שתושלם הבנייה.

דמיינתי את התדהמה שתאחז בהורי כשיראו את הבית. בדמיוני שמעתי את אבי אומר, בֶּטי, כל זה שלך? כמה הם יתגאו בחיים שבניתי במו ידי. אאכיל אותם בקִיר ובסוּבּג'י וברוֹטי25 מהטנדורי, עד שבטנם תתפקע. אקנה להם מיטות חדשות לגמרי וסיבי היוּטה יחרקו תחת כובד משקלם. אזמין מעסה שיעסה את כפות רגליו העייפות של פּיטאג'י.26 בעיני רוחי ראיתי את מא27 משתרעת כמו פרוואטי על ספת סיסם! וגם, למה לא, על כריות משי! ממולאות נוצות! לא יכולתי להרשות לעצמי דבר מכל אלה, אבל נסחפתי כל כך עד שפרצתי בצחוק.

"אני עד כדי כך מצחיק, לקשמי?"

כשפקחתי את עיני ראיתי את סמיר סינג עולה במדרגות, ועולמי התבהר פתאום. פרוואטי היתה מעוגלת כולה, ואילו בעלה זוויתי: היו לו אף מחודד, סנטר גרום ועצמות לחיים בולטות. אבל החלק המושך ביותר בו היו עיניו: חומות כהות ומשוישות, בורקות מסקרנות, נכונות להשתעשע. הן פלרטטו, פיתו והקניטו גם כשפניו לא זעו. בעשר שנות היכרותנו העמיקו השקעים תחת עפעפיו ושערו נסוג, אבל הוא לא איבד ממרצו.

"שתום־העין הוא מלך בין עיוורים," עניתי בחיוך.

הוא צחק כשחלץ את נעליו. בסמיר התמזגו יחד הודו הישנה והחדשה; הוא לבש חליפות אנגליות מחויטות, אבל שמר על מנהגים מסורתיים. "אָרֶה!28 הקוף אינו מבחין בטעם הג׳ינג׳ר."

"מי שלא יודע לרקוד מאשים את הרצפה."

לעתים קרובות שיחקנו במשחק הזה של החלפת אמרות כנף. אני רכשתי את שלי מלשונה החדה של אמא; הוא הביא את שלו מהפנימייה ומאוקספורד.

קמתי, תחבתי את העיפרון לפקעת שערי והחזרתי את המחברת לכיס הפנימי.

הוא קימר גבה אחת והתקרב אלי. "את מסתירה שם את כלי הכסף שלנו?"

חייכתי בביישנות. "בין היתר."

"אני רואה שהתכבדת בפרחים שלי." עיניו ננעצו בפרחי הפראנג'יפאני התחובים מאחורי אוזני. הוא רכן אליהם ושאף. "בהחלט משכר," לחש, והבל פיו חימם את אוזני ורופף משהו בבטני התחתונה.

שלוש־עשרה שנים חלפו מאז חשתי את חום גופו של גבר על עורי ואת משקלו כנגד שדי. אילו הסבתי את ראשי היו שפתי מתחככות בשפתיו של סמיר; נשימתי היתה מחממת את שקע צווארו. אבל סמיר היה פלרטטן מבטן ומלידה ואני הייתי עדיין אישה נשואה. צעד אחד שגוי והייתי מאבדת את פרנסתי, את עצמאותי ואת עתידי. הייתי דרוכה לקול משרתים מתקרבים — גריפת מטאטא, טפיפת רגל יחפה על אבן. בעל כורחי התרחקתי ממנו.

"יש לך אישה משכרת, כפי שתראה בקרוב."

סמיר חייך. "בימים שלקשמי שסטרי מטפלת בה, גברת סינג תמיד שופעת... אהבה. ואם כבר מדברים על זה..." הוא הושיט את ידו.

"אה." הוצאתי שלושה שקיקי מוסלין מבין קפלי הסארי והנחתי אותם בידו. "אתה בר מזל, סהיב.29 אישה מחכה לך בחדר השינה, והחופש מחכה לך מחוצה לו."

הוא מדד את משקל השקיקים כאילו היו אבני אודם.

"חופש הוא עניין יחסי, לקשמי." ובתנועה אחת הניח בידי כמה שטרות של מאה רופי ופיסת נייר. "פעם הבריטים דרכו עלינו. היום אנחנו רומסים אותם."

יישרתי את הדף וקראתי את הפתק. "אישה אנגרֶזית?"30

"אפילו האנגליות נזקקות לשירותייך. היא מצפה לך מחר. בביתה." הוא הכניס את השקיקים לכיסו ושאל, "איך מתקדמת הבנייה?"

זה היה הזמן לספר לו שהבנאי דרש ברוב חוצפתו שאסדיר את שארית התשלום בסך ארבעת אלפים רופי. אבל התוספת הזאת היתה באשמתי בלבד. חמדתי דברים שראיתי אצל הגברות שלי: רצפת פסיפס, שירותים מערביים, קירות כפולים נגד החום. יצרתי את הבעיה במו ידי, ואפתור אותה במו ידי. שידוך אחד מוצלח יעלה אותי על דרך המלך. אמרתי, "מחר יאטמו את האריחים בחלב עיזים. אתה צריך לראות את זה."

עיניו צנחו אל שפתי. "את מציעה לי סיור פרטי?"

צחקתי. "גם ככה שיבשת לי את לוח הזמנים, אתה חושב שמגיע לך פרס?"

מאחורי שמעתי קול. "מגיע לו מקום בגן עדן כי הוא מצחיק את חבריו!"

סמיר ואני הסתובבנו כדי לראות מי דיבר. גבר גבוה ומהודר בחליפת צמר אפורה ועניבה אדומה עלה במדרגות האכסדרה. רק שערו המתולתל והכהה היה פרוע.

סמיר מיהר אל האורח וחיבק אותו. "קוּמאר!" אמר. "כמה טוב לראות אותך! סוף–סוף הצלחת להגיע לג'ייפור!"

"לא סמכתי על הרכבת של שִׁימְלָה שתביא אותי הנה בזמן לארוחת הצהריים — או אפילו ארוחת הערב," אמר קומאר וצידד אלי מבט בחיוך מבויש שחשף שתי שיניים קדמיות חופפות. "נעים מאוד, גברת סינג."

האם סמיר ואני היינו קרובים כל כך זה לזה?

סמיר טפח בחיבה על שכמו של קומאר. "נאהי־נאהי.31 הרשה לי להציג בפניך את לקשמי שסטרי, הממונה על היופי בג'ייפור."

"אני רואה שבך היא עוד לא טיפלה, סמי."

סמיר צחק. קומאר הביט עלי, על סמיר, על האכסדרה, על נעליו, ושוב עלי. היו לו עיניים של אדם זהיר.

"לקשמי, תכירי חבר ותיק שלי מאוקספורד. ג'יי קומאר. דוקטור קומאר."

שילבתי את ידי בברכת נמסטה בדיוק כשהדוקטור הושיט את ידו ללחיצה, והוא נתקל בפרק ידי.

סמיר צחק. "סלחי לו, לקשמי. הוא בילה יותר מדי זמן בחוץ לארץ. עוד לא מצא אישה שתלמד אותו את המנהגים ההודיים."

צבע עלה בלחייו של ד"ר קומאר ועיניו ניתזו מסמיר אלי. "אני מתנצל, גברת שסטרי."

"אין צורך, דוקטור." מעבר לכתפו ראיתי שמאליכ צופה בנו ממדרגות האכסדרה. "טונגה?" שאלתי אותו.

מאליכ הטה את ראשו באישור. נשאיר את הכרכרה מרחק בלוקים ספורים מאחוזת סינג, ונמשיך בריקשה זולה אל התור הבא.

"נעים מאוד, דוקטור קומאר. להתראות, סמי." הכינוי הישן ודאי נשמע מגוחך באוזניהם כפי שנשמע באוזני. הם צחקו.

הרמתי את הטיפינים ואת מזוודת הוויניל, והזכרתי למאליכ שיביא את שני תיקי הנסיעה הנוספים שנחו תחת עץ התפוח. כשהנדתי את ראשי לשלום הזכרתי לעצמי לציין את התשלום של סמיר במחברתי.

ירדתי במדרגות ושמעתי את סמיר אומר, "בוא ניכנס. פרוואטי מצפה לך בקוצר רוח!" הסנדל שלי נתפס במדרגה האחרונה, וכשהסתובבתי כדי לנעול אותו בחזרה הספקתי לראות את הרופא צופה בי מבעד לדלת הנסגרת.

בפינת האכסדרה עמדה ללה, נשכה את שפתיה ומוללה את הפאלו שלה בעצבנות. היה נדמה לי שעיניה מפצירות בי וכמעט ניגשתי אליה, אבל לפתע היא הסתובבה ונעלמה.

היום העמוס בתורים התארך עד שעת ערב, ובסופו היינו מאליכ ואני מותשים. עצרנו מחוץ לבזאר של העיר הוורודה, שהתעורר לחיים בשעה זו — נשים בסארים צבעוניים בחרו סיכות, גברים בקוּרטוֹת כרסמו חטיף צ'אט חריף, זקנים העבירו את הזמן בעישון, והבּידים32 שלהם שילחו קשתות כתומות אל שמי הדמדומים. קינאתי באחווה הקלילה ששררה ביניהם, ביכולתם של חברי קאסטות הפועלים והסוחרים לנוע בחופשיות בשעות הלילה.

מאז החלוקה נעשו מדרכות העיר הוורודה צרות ועמוסות יותר. חנויות זעירות, שלפעמים רק סארים ישנים ויריעות בד חצצו ביניהן, הקיפו אותן משני עבריהן. רוכלי הבזאר הישן פינו מקום לפליטים פונג'אבים וסינדְהים ממערב פקיסטן, ואלה הקימו דוכנים שמכרו הכול, מתבלינים ועד צמידים. הסוחרים הג'ייפורים התלוצצו ואמרו שלא בכדי נצבעה העיר בוורוד — צבע הכנסת האורחים.

מאליכ התגורר באחד הבתים הרבים שהרכיבו את העיר הוורודה. מעולם לא שאלתי אם יש לו אחים, אמא או אבא. די היה בכך שהסתובבנו יחד עשר שעות ביום ושהוא סחב את הטיפינים שלי, עצר למעני ריקשות וטונגות והתמקח עם ספקים. פיתחנו מחוות משותפות, למשל מבט של קוצר רוח, כמו זה שנעץ בי היום כשהלקוחה האחרונה עיכבה אותנו במשך שעה.

הנחתי שלושה מטבעות של רופי בכף ידו, לא לפני שחילצתי ממנו הבטחה שיקנה אוכל אמיתי לארוחת ערב, ולא סתם חטיפים שמנוניים. "אתה גדל," הזכרתי לו, כאילו לא היה מודע לכך.

הוא חייך והחל להסתחרר כמו סביבון בין הקונים לעבר האורות הנוצצים.

קראתי אחריו, "צ'פאטי וסובג'י, סיכמנו?"

הוא הסתובב ונופף בידו הפנויה. "וגם צ'אט. נער מתבגר חייב להיות שבע," הוא ענה בזריזות ונבלע בהמון הסואן.

התיישבתי בריקשה פנויה ושקלתי לקפוץ לביקור בביתי החדש — הקרוב כל כך לסיום — כדי לבדוק את ההתקדמות בבנייה. אם לא בדקתי אותו מדי יומיים, הבנאי, נָראיה, עיגל פינות, ואז נאלצתי לריב איתו ולהתעקש שיהרוס דברים ויבנה אותם מחדש (זה קרה יותר מפעם אחת). אבל השעה היתה מאוחרת ולא היה לי כוח להתקוטט. אמרתי לנהג הריקשה שייקח אותי הביתה.

השעה היתה כבר שמונה כשנעלתי את השער וחציתי בריצה את החצר הפנימית של גברת איינגר. הבטן שלי קרקרה. הנחתי את הטיפינים הריקים ליד צינור המים. אקרצף אותם הלילה, כשהמשרתת של גברת איינגר תסיים להדיח את הכלים. עמדתי לעלות לחדרי השכור כשבעלת הבית שלי קראה לי מהדלת הפתוחה.

"ערב טוב, ג'י." הצמדתי את ידי בברכת נמסטה.

"ערב טוב, גברת שסטרי."

גברת איינגר ייבשה את ידיה במגבת קטנה. ריח הפלפל השחור החריף כמעט גרם לי להתעטש. משפחת איינגר הגיעה מהדרום ואהבה מזון חריף שעצם ריחו צרב בגרוני.

גברת איינגר הגוצה והחסונה נשאה אלי עיניים חמורות. "היה לך אורח היום."

איש לא ביקר אותי כאן מלבד מאליכ, שגברת איינגר נהגה לכנות אותו "הפרחח".

צמידי הזהב שלה נצנצו כששפשפה את אצבעותיה כדי להסיר את שאריות האָטָה.33 "הוא ביקש לחכות לך בחדר. את יודעת שאני לא מרשה דברים כאלה." היא ירתה אלי מבט מתרה.

הרגעתי אותה בקול רך. "טוב עשית, גברת איינגר. הוא אמר מה הוא רוצה?"

"הוא שאל אם את הגברת מהכפר אג'אר. אמרתי לו שאין לי מושג." היא תרה את פני בתקווה שאוסיף פרטים על עברי. "היתה לו צלקת גדולה־גדולה." היא העבירה אצבע מקצה פיה עד סנטרה. "מכאן עד כאן." היא נופפה באצבעה וקימטה את מצחה. "זה לא סימן לאופי טוב, לדעתי."

לבי הלם בצלעותי כשהושטתי לה יד — כדי להרגיע את עצמי לא פחות מאשר אותה. "הבישול מייבש את הידיים, נכון? אם תרצי, אמרח לך שמן גרניום מחר."

קמט נחרש בין גבותיה והיא הביטה בידיה כאילו ראתה אותן לראשונה. "אני לא רוצה להטריח אותך."

"זאת לא טרחה. בפעם הבאה שבעלך יחזיק לך את היד הוא ייזכר בכלתו הצעירה." צחקתי בקלילות ופניתי ללכת. ובנימה עליזה הוספתי, "האורח לא אמר מתי הוא יחזור, אני מניחה?"

גברת איינגר חילצה שאריות בלילה דביקה מתחת לציפורניה. "לא," אמרה.

המשרתת שלה, שהתחילה לנקות את הסירים בחצר, אמרה, "כרגע ראיתי אותו מעבר לכביש, כשהלכתי לזרוק את שאריות הירקות לפרות."

גברת איינגר נזפה במשרתת על שהיא תוחבת את אפה לעניינים לא לה, ואילו אני נמלטתי מיד לחדרי שבקומה השנייה והברחתי את הדלת. לבי הלם בפראות וניסיתי להסדיר את נשימתי. הרי ציפיתי שהארי יצוץ כאן באחד הימים. תמיד פקחתי עין וחיפשתי את הגבות העבותות, את הצלקת האיומה. אבל השנים חלפו על מי מנוחות וכבר הרשיתי לעצמי לחשוב שבעלי לעולם לא ימצא אותי.

איך הוא איתר אותי? במכתבים ששלחתי למא ולפיטאג'י, ובהם התחננתי שיסלחו לי על נטישתי, הקפדתי לא לחשוף את כתובתי. גם כששלחתי להם כסף לכרטיסי נסיעה לג'ייפור ביקשתי שיפגשו את מאליכ בתחנת הרכבת כדי שהוא יוביל אותם אלי. אבל עד כה איש לא חיפש אותו בתחנה. האם הורי שלחו את הארי כדי שיחזיר אותי הביתה? האם הם עדיין נוטרים לי טינה? האם יסלחו לי אי־פעם?

ניגשתי אל החלון בלי להדליק את האור. מאחורי עץ המנגו שמעבר לרחוב בהק בחשכה חלקו התחתון של דוֹטי לבן. מעליו נצנץ קצהּ האדום של בידי בוערת. איש לא שוטט ברחובות שלנו בשעת לילה מאוחרת. המשרתת של גברת איינגר אמרה שהיא ראתה אותו לפני כמה דקות. לא היה לי ספק שזה הארי. הייתי מוכרחה למצוא דרך לפגוש אותו הרחק מכאן.

שמעתי את צעדיו השקטים של הדייר הנוסף, מר פנדי, עולים במדרגות, ומיד פתחתי את הדלת. הוא היה שקוע במחשבות והרים את עיניו בבהלה.

"גברת שסטרי, ערב טוב לך." שפתיו המלאות נפשקו בחיוך איטי שהלך והתרחב. עיניו היו שמוטות בקצותיהן ושיוו לו מראה אדיב וסבלני, תכונות רצויות אצל מורה למוזיקה. היה לו שיער ארוך, וקצותיו הסתלסלו סביב כתפיו. לפעמים דמיינתי אותו שוכב עם אשתו ושערו נשזר בשערה על הכריות.

"נמסטה, סהיב." ספקתי את כפי בברכה כדי שלא ירעדו. "איך מתקדמת ההוראה?"

"בהתאם ליכולתו של התלמיד." הוא חייך.

"שילה שארמה שרה יפה מאוד במפגש הנשים לפני החתונה של גוּפּטה. הודות לך."

"נאהי־נאהי," הוא צחק ברוך ונגע בתנוכיו כדי לגרש את רוחות הקנאה. "יש לנו עוד דרך ארוכה עד שנהפוך אותה ללטה מָנגֶשקָר." הוא לימד את שילה שארמה מילדות, ומהמעט שסיפר לי הבנתי שכישרונה הטבעי הפך אותה ליהירה ולעצלנית למדי. אם היא לא תתמסר לעבודה, סביר להניח שלעולם לא תשווה בגדולתה לזמרת האגדית — בניגוד גמור למה שאמרתי לפרוואטי.

"ובריאותה של גברת פנדי?"

"מצוינת. תודה על ההתעניינות."

"מר פנדי, תואיל לעשות לי טובה קטנה?" דיברתי בשקט רב והוא נאלץ להתקרב אלי כדי לשמוע. שלפתי את המחברת מכיס החצאית, קרעתי דף ושרבטתי עליו במהירות. קיפלתי את הפתק והושטתי לו. הוא לקח אותו מבלי להסיר את עיניו מעיני.

"מעבר לכביש עומד גבר ומעשן בידי. תוכל לתת לו את הפתק הזה? לא יאה שאפגש איתו לבד..." הנחתי לקולי להתפוגג, הרכנתי את ראשי והתרחקתי ממנו.

הוא כחכח בגרונו. "כמובן, כמובן. עכשיו?"

"אם לא אכפת לך."

הוא הרים את ידו ונענע את ראשו. "אין שום בעיה." הוא ירד במדרגות.

מיהרתי לשוב אל חלון חדר השינה. בחושך יכולתי להשקיף החוצה בלי להיראות. זיהיתי את הקוּרטה פיג'מה34 הלבנה של מר פנדי. הוא חצה את הכביש והיסס. משמאלו נדלק פתאום גפרור, והוא פנה לעברו. נשפתי את האוויר שהיה כלוא בריאותי.

6 גברים שאימצו זהות מגדרית נשית.

7 עגלה רתומה לסוס.

8 מתקן עשוי פלדת אל־חלד ובו כמה מכלים המונחים זה על גבי זה.

9 רכּב של טונגה.

10 שוער, שומר.

11 האן: כן.

12 בראבו! כל הכבוד!

13 משקה יוגורט ומלפפון, נועד לצנן את החך כשהאוכל חריף.

14 תואר הכבוד ל"גברת".

15 בן, וגם פניית חיבה לילד או בחור צעיר.

16 עשב מקודש שנחשב כמרפא מגוון תחלואים.

17 נקודה קטנה מפיגמנט אדום שמניחים על המצח, מסמלת נישואים.

18 גָ'לֶבּי הוא ממתק כתום מטוגן, מצופה שכבה עבה של מי סוכר.

19 חטיף מלוח, בדרך כלל מטוגן.

20 המלך החזק במלכי האזור. איבד את סמכותו עם קבלת העצמאות, אך עדיין עשיר באדמות ובכסף.

21 פיתה שטוחה מבצק ללא שמרים.

22 אשת המהראג'ה.

23 אצילים מוסלמים.

24 פרח בעל ריח מתוק חזק; נקרא גם פּלוּמֶריה.

25 קיר: קינוח דומה לפודינג אורז; סובג'י: תבשיל ירקות בקארי; רוטי: פיתה עגולה מחיטה מלאה או תירס.

26 "אבא" בהינדי.

27 "אמא" בהינדי.

28 בשם אלוהים!

29 פניית כבוד ל"אדון".

30 אָנגרֶזי: אנגלי. הכוונה לאדם לבן.

31 לא, לא.

32 סיגריה הודית חומה בצורת חרוט, זולה בהרבה מהמותגים האנגליים.

33 בצק מקמח.

34 מערכת לבוש גברית המורכבת מטוניקה ארוכה ורפויה מעל מכנסיים.