אמריקה

פרק 1

המראות המזעזעים שקיבלו את פניי באותו הלילה בדירה הקטנה שלנו שינו את חיי לנצח.

יצאתי מהמונית ועליתי עם המזוודה הכבדה במדרגות לקומה השנייה. פתחתי את הדלת, אך שלא כתמיד, הדירה הייתה חשוכה ושקטה.

"נורית?" קראתי.

אומנם היה אמצע הלילה, אבל נורית תמיד חיכתה לי בשובי. בפעמים הספורות שהיא לא הייתה בדירה, היא נהגה להשאיר את הרדיו פועל כדי שלא ארגיש בודד ופתק על שולחן האוכל.

הדלקתי את האור בכניסה, הנחתי את המזוודה על הרצפה בסלון ולידה את תיק הצילום העמוס שלי. מכיס מעילי הוצאתי את שעון ה"רולקס" שקניתי עבורה בז׳נבה והנחתי אותו על השולחן.

"נורית?" אמרתי בקול רם יותר.

הנחתי את ז׳קט הדיילים על הכיסא במטבח, הוצאתי את הקליפ שהצמיד את העניבה לחולצה שלי ושחררתי אותה גם ממכנסיי.

לא היה פתק.

נכנסתי לחדר השינה. על המיטה שכבה צללית אישה בגבה אליי.

"נורית?" לחשתי.

אין תגובה.

ריח מתכתי עמד באוויר.

הדלקתי את האור. בבת אחת הפסקתי לנשום וליבי החל לפעום כמו פטיש אוויר.

סביב נורית הייתה שלולית דם.

"נורית!"

דממה.

התיישבתי לידה, אחזתי בשורש כף ידה המדמם ובדקתי דופק.

"למה?" הזזתי את אצבעותיי על הידיים שלה בניסיון למצוא דופק. "נורית? מה קרה?"

לא מצאתי דופק.

"נורית!"

היא לא הגיבה.

מה עושים לעזאזל?

צריך לעשות החייאה? הנשמה?

דומע, נענעתי קלות את גופה העדין.

התעשתי ובדקתי שוב דופק. הפעם הזזתי את אצבעותיי על צווארה, כמו שלימדו אותנו בקורס ההחייאה ב"אל על".

היה נדמה לי שהרגשתי משהו. חלש מאוד אך קיים.

תודה לאל.

חולצתי הלבנה נגעה בזרועה וספגה את דמה שטיפס במעלה שרוולי.

לצידה על המיטה מצאתי סכין גילוח, "וילקינסון" הפופולרי. על זרועה השמאלית היו כתמי דם. ניקיתי אותם בידיי ומצאתי את מקום החתכים. לחצתי חזק בידי כדי להפסיק את הדימום.

אבל אז ראיתי שהיא מדממת גם מהזרוע השנייה.

לעזאזל!

עטפתי את החתך בזרועה השמאלית בעזרת העניבה. עם הממחטה שהייתה תמיד בכיס מכנסיי עטפתי בקושי את החתך שביד ימין.

הכל כדי להפסיק את זרימת הדם, או לפחות להאט אותה.

הושטתי יד רועדת לטלפון שבצד המיטה שלה. הבאתי אותו מאמריקה באותה שנה. בפה יבש, במשפטים מקוטעים ובנשימה עצורה הזמנתי אמבולנס.

לחצתי על התחבושות המאולתרות בתקווה להפסיק את הדימום. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות.

"נורית?" אמרתי בקול רועד. "הבאתי לך את השעון שביקשת. נורית? את חייבת לראות אותו."

בטיפשותי חשבתי שזה יעזור, אבל היא לא הגיבה.

בחודשים האחרונים היא ביקשה שוב ושוב את שעון היד המיוחד והאלגנטי, כמוה. שיגעתי את כל הדיילות שעבדו איתי כדי שיעזרו לי למצוא אותו. ביום הטיסה חזרה לישראל – או שזה היה יום קודם, בעצם? – מיכל דפקה על דלת חדרי במלון ואמרה שראתה את השעון היקר בחנות קרובה. רצנו לשם ורכשתי אותו.

האם היא תספיק ליהנות ממנו?

"נורית? למה? למה? למה?"

מה אני עושה עכשיו?

מה אעשה בלעדיה? היו לנו קשיים, נכון, כמו לכל זוג. אבל מעולם לא חשבתי שאיאלץ להיפרד ממנה. בוודאי שלא ככה. נהניתי מהחיים החופשיים שלי בעולם, אבל אהבתי לחזור אליה הביתה, לנורית.

רעש מהטלוויזיה של השכנים הפר את הדממה. ליטפתי את שערה ועיניי מלאו דמעות.

פניה היו חיוורות כמו הקיר שצבענו במטבח שנה קודם לכן, כשעברנו לגור יחד.

התגוררנו בבניין של שתי קומות עם רעפים אדומים בשכונה צנועה ושקטה בירושלים. הרחוב שלנו היה צר והיו בו מכולת ופארק קטן ששימש גן שעשועים לילדים ומקום שבו רוב כלבי השכונה עשו את הצרכים שלהם. אהבנו לטייל בו.

בדירה היו חדר שינה אחד, סלון ומרפסת קטנה שבה שתינו קפה בשבת בבוקר עם עיתון סוף השבוע. שכרנו אותה לשנתיים, בתקווה לעבור למשהו מרווח יותר בעתיד.

החזקתי את ידיה של נורית, מנסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות. ליטפתי את הלחי החלקה שלה.

"הכל יהיה בסדר, חמודה שלי."

הסתכלתי סביב וחיפשתי רמז למה שאולי גרם לה לעשות את מה שעשתה. הרצפה הייתה נקייה ופינת האיפור הייתה עמוסה כרגיל.

מהחלון נשמע רעש מרכב נוסע. קפצתי בתקווה, אבל זה לא היה האמבולנס.

חזרתי לנורית.

היא תמיד חיכתה לי ערה. בפעם האחרונה שחזרתי מחוץ לארץ הדירה הייתה מלאה אור, קרול קינג שרה ברקע ובתנור התבשל דג חריף. על השולחן עמד בקבוק קברנה סוביניון אדום ולידו שתי כוסות יין גבוהות ומצוחצחות.

לאחר כמה דקות שהרגישו כמו נצח, שמעתי סוף סוף את הסירנה.

*

האור באמבולנס סנוור אותי. אחזתי בידה של נורית. הפרמדיקים החליפו את הממחטה והעניבה שלי בתחבושות סטריליות. הם חיברו לה אינפוזיה ואמרו לי שפנינו לבית החולים הדסה עין כרם.

הרחשים ברדיו האמבולנס השתלבו ברעש הסירנה, אך במצבי לא הבנתי מה נאמר שם. ריח חומרי החיטוי גרם לי בחילה.

למה היא עשתה את זה?

האם קרה משהו? האם מישהו פגע בה? האם חשבה שלא אחזור? זו הייתה אשמתי? האם אמרתי משהו שפגע בה? האם היא חשבה שהייתי עם מישהי אחרת?

שום דבר לא נשמע הגיוני.

אילו הייתי מגיע מאוחר יותר, זה היה מסתיים בטרגדיה.

שוב דמעתי. איך מתמודדים עם זה לעזאזל?

נעצרנו בפתח חדר המיון. הפרמדיקים ביקשו ממני בעדינות לפנות את הגישה, העבירו את נורית לאלונקת בית החולים ורצו איתה פנימה. רצתי אחריהם.

רופא הגיע לבדיקה ראשונית ושלח אותה למחלקה אחרת. כשהגעתי לשם ביקשו ממני לחכות בחוץ בזמן שטיפלו בה.

מה עושים קודם? איך אודיע להורים שלה?

איך מודיעים על ניסיון התאבדות של בת אהובה כשאתה המום מהמעשה?

חששתי מהתגובה שלהם. בעיקר של אביה.

ביקשתי שני אסימונים מהאחות וניגשתי לטלפון הציבורי שמחוץ למחלקה. התקשרתי לשרה, אחותה של נורית.

"מה נשמע, חמוד? איך היה ב... איפה היית הפעם?"

"שרה," לחשתי בקול רועד, "אני... אנחנו בבית החולים. נורית... היא ניסתה להתאבד." נחנקתי. "מצאתי אותה מדממת בדירה..."

הצרחה של שרה גרמה לי להרחיק את האפרכסת מהאוזן. אחרי שנרגעה מעט, אמרה שתודיע להוריה ושהם יגיעו במהרה מתל אביב.

שיחת הטלפון הבאה הייתה להוריי. השיחה לא הייתה קלה יותר, משום שגם הם אהבו אותה מאוד.

"אנחנו בדרך," אמרה אמא שלי בקצרה.

התיישבתי ליד הטלפון ובהיתי ברצפה. ריח חומרי חיטוי חזק ומריר של בית חולים עלה באפי. לא היה לי כוח לחזור לנורית וחשבתי לחכות עד שיגיעו עוד בני משפחה. מאוד רציתי לראות אותה אבל גם חששתי מזה. התמונה שלה מדממת בחדרנו עמדה לנגד עיניי כל העת.

אבל משהו לא הסתדר לי. נורית הרי בחורה מלאת חיים. כולם אוהבים אותה ותמיד הייתה מסמר הערב. נורית היפה, הסקסית, המשעשעת והמצחיקה. רקדנית וזמרת – שלעיתים גם התפרנסה מכך. נשים רצו להיות חברות שלה, גברים רבים חשקו בה.

הייתי בר מזל.

חברה מ"אל על" הכירה בינינו כשנתיים קודם לכן במסיבה אצל חברים משותפים. היא לא בדיוק שידכה בינינו, רק ארגנה שנשב יחד באותה קבוצה של חברים. נורית משכה את תשומת ליבי במראה, בביטחון העצמי, בצחוק המצלצל. חיכיתי לרגע המתאים לדבר איתה וביקשתי שתרקוד איתי. תוך כמה דקות נפלו המחיצות והעברנו יחד ערב נפלא.

קבענו לצאת למחרת למסעדה, ואחר כך הלכנו לרקוד חצי לילה. החיבור בינינו היה מיידי. היינו הזוג שרבים רצו להיות בחברתו. 

האם היא עשתה את זה בגלל שאמרתי "לא"?

או בגלל ההריון?

*

הוריי, שגרו קרוב, הגיעו ראשונים. הם חיבקו אותי, ניסו לעודד את נפשי, ולאחר מכן ביקשו לראותה. כשנכנסנו לחדר שלה, לאמא זלגו דמעות והיא חיבקה אותה במיטתה. אבא הסתכל עליה מרחוק והניח את ידו על כתפי.

הוריה ואחותה הגיעו דומעים והמומים כשעתיים מאוחר יותר.

"היו פקקים," אמר אביה בהתנצלות.

רציתי להגיד שבשעות כאלו בדרך כלל אין פקקים בדרך לירושלים, אבל שתקתי.

שרה ואמא שלה חיבקו אותי, ואילו אביה התאמץ לא להתייחס אליי. המבט היחיד שקיבלתי ממנו היה של כעס.

פתאום הוא דחף אותי אל הקיר.

"זה בגללך!" הוא צעק.

כולם הסתכלו עלינו ואני לא הגבתי. רק אבא שלי התערב, וכדרכו בקודש ניסה להרגיע.

"למה היא עשתה את זה?" הוא צעק לעברי.

"אבא, תפסיק עם זה מייד!" אמרה שרה בקול תקיף. "אתה יודע שזה לא בגלל אודי. זו לא הפעם הראשונה שלה!"

לאחר הכרזתה זו נשארנו שותקים.