אמרלד, ילדת-פיות 2: יצורי הצל

פרק ראשון

הירח השתקף במלואו במימיו השלווים של אגם ווקר. שני ירחים. קשה היה לומר איזה מהם הוא האמיתי ואיזה רק בגדר השתקפות. מפעם לפעם הביאה עמה הרוח אדוות קטנות שגרמו לִרגעים להיטשטשות ההשתקפות על פני משטח מֵי האגם, כמו ציור אקוורל שנגעו בו טיפות של מים.

המים היו קרירים. מעט קרירים מדי לשם טבילה, מה שלא הפריע לאמרלד כהוא זה לשכשך ולדשדש בהם, להשקיע בהם את כפות רגליה היחפות, מכנסיה מופשלים מעלה ומקופלים בקפלים עבים, לבל יירטבו.

עורה סמר. היא שיפשפה את זרועה וחשבה לעצמה שככה זה כנראה כשמתחיל הסתיו. כמה חבל שחופשת הקיץ הסתיימה. היא רצתה למשוך אותה עוד קצת, רק עוד קצת, ליהנות מהאגם, מהטיילת, מתחושת הבטלה המוחלטת, מקרני השמש החמימות המלטפות שליוו אותה במהלך חודשיים תמימים.

אין ספק שחופשת הקיץ אוששה אותה מעט וסייעה לה להתמודד עם כל מה שאירע באביב האחרון. אך לעתים נדמה היה לה שלעולם כבר לא תשוב לעצמה לגמרי. משהו בה נשבר, התבגר, השתנה כהרף עין. משהו בַּתום שהיה בה נעלם לָעַד. זיכרון הכאב נֶחרת בה והותיר צלקת שתיוותר לנצח. על בשרה הילדותי למדה את כאב האובדן, את התנפצות התמימות, את קבלת הידיעה המרה שבעולם יש גם רוע ולא רק טוב.

עם זאת, המכה היתה רכה יותר בזכות אָנֶמֶנִי, הפיה החונכת שלה. לעתים חשה אמרלד שהיא חבה לה כל כך הרבה עד שלעולם לא תוכל להשיב לה כגמולה. העדינות שבה, האוזן הקשבת, ידיה החמימות תמיד וצחוקה הרך — כל אלה סייעו להפיג מעט את הכאב שחשה. שלא לדבר על שתי פיות־הבית החינניות, ששמחו לקבל לידיהן ילדת־פיות חדשה, ולא הפסיקו להלעיט את אמרלד בדברי מזון ומתיקה בכל פעם שביקרה בארץ־קסם.

באחד הימים סיפרה אחת מהן לאמרלד, שאך לא מזמן איבדו שני ילדי־פיות, מִשֶאלה בגרו וכנפיהם נלקחו מהם. "זאת היתה תקופה קשה," שיתפה אותה פיית־הבית ודמעות ריצדו בעיניה, "ואף על פי שאנמני ניסתה להעסיק את עצמה בדברים אחרים, אני יודעת שהפרֵדה הזאת לא עברה עליה בקלות, וגם עלינו לא..." אולי משום כך, חשבה אמרלד לעצמה, השידוך בינה לבין אנמני ופיות־הבית שלה כל כך מוצלח: כולן הזדקקו לו נואשות, והוא סיפק ועדיין מספק בעבורן איזה צורך, איזו כמיהה, איזו שאיפה כמוסה.

"אֶמי?" ניער אוליבר את אמרלד, "שוב שקעת במחשבות..."

"סליחה, אוֹלִי," חוט המחשבה נותק במהירות ואמרלד שבה למציאות.

לאחרונה מצאה את עצמה יותר ויותר שוגה בחלומות בהקיץ בעיניים מצועפות, במבט מעורפל.

"זה בסדר," סלח אוליבר ולרגע נשען על זרועה של אמרלד, לאחר שאחת מכפות רגליו שקעה בתלולית של חול בתוך המים. הוא ניסה לייצב את עצמו ולהימנע מנפילה מיותרת למים הקרירים. דבר אחד הוא לטבול את כפות הרגליים במֵי האגם בחודש ספטמבר, ודבר אחר לגמרי — לטבול בהם את כל הגוף. וממש לא התאים לו להיות חולה דווקא עכשיו, כשהשנה רק החלה.

אמרלד ציחקקה. "תסתכל לאן אתה הולך!" יעצה לו והתיזה עליו מעט מים ברגלה.

"הֵי!" קרא אוליבר, "אל תתחילי איתי! את תצאי מכאן רטובה לגמרי!"

אמרלד שבה לצחוק. כמה אהבה את הרגעים הללו שבהם בילו רק שניהם, מנותקים משאר העולם, כבתוך בועה, מדברים בשפה משלהם, כמעט נושמים את אותן הנשימות.

"אולי נצא מהמים," הציע אוליבר, "השיניים שלך נוקשות וגם מתחיל להיות מאוחר. כדאי שנתקדם לכיוון הבית."

אמרלד משכה בכתפיה. לו רק יכלה לעצור את הזמן ולהישאר באגם הזה לנֶצַח, לצדו של אוליבר.

בלב כבד יצאו השניים מתוך המים. אבני החצץ הקטנות שהקיפו את האגם הכאיבו לכפות רגליהם, אך הם כבר היו מורגלים בכך. כמעט מדי יום, במשך כל חופשת הקיץ, נהגו לפסוע על האבנים הללו, בדרכם אל המים ובחזרה. אמנם שנת הלימודים כבר החלה לפני שבועיים כמעט, אך בכל זאת התעקשה אמרלד לשמר את המנהג המופלא והמרגיע הזה ולצאת מדי אחר צהריים יחד עם אוליבר אל הטיילת המובילה לאגם.

כיוון שהשנה רק החלה, העומס בלימודים טרם הורגש והשניים יכלו להרשות לעצמם להמשיך וליהנות עוד קצת מהאגם לפני שיצללו, כמעט בלי להרגיש, אל תוך שנה עמוסה, ובמהרה גם אל תוך חורף לבן ומקפיא.

הם נעלו את נעליהם ופנו לעבר הטיילת המתפתלת לאורך האגם, ובהמשך נפרדת ממנו כמעט בלא כל התראה וזורקת את הטיילים שעליה, בהפתעה גמורה, אל פנים העיירה.

הילדים פסעו ליד אותם בתים לבנים שעל פניהם חלפו מדי יום, עברו לצד החצר הצבעונית ומלאת הצעצועים של משפחת פלטשר, ואז ליד בית משפחת דיווידסון. רקסי, הפודל האפור והנַבחן, קידם את פניהם בנביחות רמות, ממש כמדי יום. אחר כך חלפו ליד בית משפחת קארל, ואז ליד בית משפחת הרינגטון, ולבסוף הגיעו אל הבית הפינתי, זה שמולו גרה אמרלד.

אמרלד בלעה את רוקה. גוש נתקע במורד גרונה והותיר אותה חנוקה. למרות הזמן שחלף, עדיין התקשתה לחלוף על פני הבית הזה, הפינתי, שמאז האביב השתנה ללא הכר: הגדר המוזנחת נצבעה לבן, הטחב הוסר, העשבים השוטים נוכשו והשיחים היבשים נעקרו מן השורש. במקומם נשתלו שיחים חדשים, ומדשאה מוריקה כיסתה את החצר הקדמית. איך בזמן כה קצר הפך הבית חברבורותיו ונהיה לא הוא עצמו אלא תחפושת בלבד, כמו איפור כבד מדי? בחילה גאתה באמרלד בכל פעם שעברה לידו. היא לא ממש הכירה את זוג הדיירים החדשים שקנו אותו, אלה האחראים למתיחת הפנים הקיצונית שעבר, אף שניסו כבר כמה פעמים להזמינה אל ביתם. זה תמיד נראה לה מוזר ולכן סירבה. מה להם ולה?

באחד הימים שמעה את אִמה ואת קִית מפטפטות ביניהן ותוהות מדוע זה לבני הזוג אין ילדים, אך מעבר לזאת לא ידעה עליהם דבר, רק שקנו את ביתה של רוז, הרסו אותו וביצעו בו מהפך איום ונורא, ללא טיפת כבוד אל גברת רֶד. היא ידעה שתחושותיה אינן במקומן, שהרי בני הזוג הִיקְס מעולם לא הכירו את רוז ומבחינתם, כל שעשו היה לקנות בית ולשפצו. אבל בעיניה היה הדבר בלתי נסבל.

ימים רבים לאחר מותה הטרגי של רוז הקיף את הבית סרט צהוב שעליו נכתבו המילים: זירת פשע. ימים רבים כל כך עד שאמרלד כבר התרגלה למראה הזה. ואז, ביום בהיר אחד הוסר הסרט הצהוב ובמקומו הוצב שלט גדול: למכירה, של אחת מסוכנויות התיווך הגדולות באזור. יומיים לאחר מכן נמכר הבית והשלט הוסר. זמן קצר אחר כך הופיעה משאית גדולה והקיאה את כל תכולתה על המדרכה: ספות, שידות, מיטה זוגית, ארגזים על גבי ארגזים. הריהוט הישן של רוז הושלך החוצה ונותר חסר בית ומיותם. יומיים המתין על המדרכה עד שהעירייה באה לפנותו. אמרלד צפתה המומה במתרחש מבעד לחלונה, וראתה איך כל שנותר מרוז שלה נלקח ממנה בבת אחת. באותם ימים נוראים מצאה נחמה בשיחי השושנים שפרחו תמידית סביב גדר ביתה במשך כל האביב, הקיץ וגם כעת, בסתיו. גם תיבת העץ שהעניקה לה רוז סיפקה לה מקור לנחמה, אף שאמרלד, שפתחה אותה פעמים אינספור, מצאה את עצמה מתוסכלת משגילתה בכל פעם מחדש שהתיבה ריקה וכי אין בה דבר. היא לא מצאה לכך הסבר הגיוני. מדוע החליטה רוז להוריש לה תיבת עץ סתמית וריקה?

"טוב שנזכרת לחזור!" אמרה ווינטר בפנים חמוצות כשאמרלד שבה מהאגם ופתחה את דלת הבית. "מחר יום לימודים, את יודעת!"

"אני יודעת," סיננה אמרלד בחוסר סבלנות ועלתה במהירות אל חדרה. לא התחשק לה לנהל כרגע את השיחה הזאת ולהיכנס לוויכוח שממילא, כך ידעה, תפסיד בו.

פָּאוּ רבצה על מיטתה בעיניים עצומות למחצה, ממתינה לה. כשהבחינה באמרלד פקחה עין אחת, פיהקה פיהוק רחב והתמתחה, שולפת את ציפורניה ומקמרת את גבה אגב כך. אמרלד נשכבה על המיטה לצדה והעניקה לה ליטוף עדין מאחורי האוזן. פאו החלה לגרגר ושבה לעצום את עיניה.

"אמי, לכי להתקלח!" צעקה ווינטר מלמטה, "ארוחת הערב תהיה מוכנה בעוד עשר דקות!"

קול צעדי ריצה יחפים חצו את המסדרון. היתה זו רוּבִּי, שכפי הנראה שמעה שארוחת הערב עומדת להיות מוכנה.

אדוארד טרם שב הביתה מהעבודה. ילדים רבים חלו בתקופה האחרונה, מה שריתק את אדוארד למרפאה וגרם לו לחזור הביתה בשעות הערב המאוחרות, כשהוא תשוש ומרוט עצבים.

אמרלד נכנסה אל חדר האמבטיה והניחה לזרם המים לשטוף אותה לאט, תוך שהיא מקפידה על רחיצת כפות הרגליים משאריות של חול מקרקעית אגם ווקר.

ארוחת הערב היתה טעונה מעט. ווינטר ואמרלד שתקו, מרוכזות כל אחת בצלחתה, ואילו רובי, כמו תמיד, מילאה את השתיקה בסיפוריה האינסופיים מהגן. זו היתה שנתה האחרונה בגן, בטרם תעלה לבית הספר. אמרלד תהתה אם בעוד כמה שנים תתגעגע לסיפורי הגן המטופשים והילדותיים של אחותה הקטנה ומיד השיבה לעצמה שלא, לא תהיה לה סיבה להתגעגע אליהם, משום שהיא יכלה לסמוך על רובי שגם לאחר שתהפוך לתלמידה מן המניין בבית הספר, תמשיך לספר מדי יום סיפורים מייגעים ומפורטים לפרטי פרטים על מה שעבר עליה באותו היום. ומצד שני, אולי טוב שכך. כך אין היא מחויבת למצוא נושאי שיחה או להיות חביבה להוריה, כשכל מה שהיא רוצה הוא להיות לבד בחדר שלה, או עם אוליבר באגם. גם עם יתר חברותיה, בנות כיתתה, מיעטה להיפגש מאז האביב האחרון, משלא מצאה עוד טעם במפגשים איתן. הם היו רדודים ומשעממים.

במהלך כל חופשת הקיץ הציעה לה אַייבִי להצטרף אל קבוצה של בנות שכינתה את עצמה "מועדון הסרט" ונהגה לפקוד את בית הקולנוע השכונתי מדי יום רביעי אחר הצהריים, אבל אמרלד סירבה.

פְלִין, שהיתה חברה טובה של אמרלד עוד מימי הגן, הזמינה אותה אל ביתה פעמים אינספור כדי להראות לה את גור הכלבים החדש שקיבלה. אמרלד דחתה את ההצעה פעם אחר פעם עד שחופשת הקיץ הסתיימה.

ואילו אֵלָה התקשרה כמה פעמים, אך בסופו של דבר התייאשה והניחה לאמרלד לנפשה.

האדם היחיד שנהנתה מחֶבְרתו, האדם היחיד שהיתה מוכנה לפגוש בימים טרופים אלה, היה אוליבר.

אוליבר נהנה אף הוא מהמפגשים הללו, אם כי לעתים חש שהוא מוותר על חברים אחרים לטובת אמרלד. גֶּוִוין, חברו הטוב, חיווה באחד הימים את דעתו על הקשר שבין אמרלד לאוליבר ואמר לאוליבר בסודי סודות שיש ילדים בכיתה שמרימים גבה ומתלחששים, ושאם הוא רוצה שלא ילעגו לו, מוטב שיאזן את העניינים ויתחיל להתרועע קצת יותר עם חבריו הבנים וקצת פחות עם אמרלד, שתופסת, כפי שזה נראה, את רוב זמנו. אוליבר אמר אז לגווין בכעס שהוא אמנם מעריך את הכנות ואת הרצון לעזור, אבל הוא כבר ילד גדול ובהחלט מסוגל להתמודד בעצמו עם צָרוּת המוחין של בני הכיתה. גווין משך בכתפיו ואמר לו שיעשה מה שהוא רוצה, ושזו סתם עצה ידידותית, ובכך הסתיימה השיחה.

כעת השעינה אמרלד את מרפקיה על שולחן האוכל ובחשה במזלג את שאריות הסלט שנותרו בצלחתה. רובי הוסיפה לספר סיפורים, מדקלמת דקלום מחורז על הסתיו. מבטה של אמרלד התערפל ומחשבותיה נדדו הרחק משולחן האוכל, אל מקומות אחרים, שנמצאים הרחק מעולם בני האדם.