פרק ראשון
רוח קֵיצית יבשה נשבה בחוץ בעוז, מנפחת את לחייה ונושפת אוויר לוהט על המדשאות העייפות שבחצרות הבתים, אשר הוסיפו להוריק אך בקושי. אמרלד כיווצה את גופה ונתנה לכנפיה לבקוע מעורה ולצמוח חרש. חלון חדרה היה פתוח, והיא התכוננה לתעופה. פָּאוּ, חתולתה המנומרת, שכבה על מיטתה, כשעיניה פקוחות למחצה, והביטה בה בעייפות, כחושבת לעצמה: מאין לה הכוחות האלה להתרוצץ כך מדי לילה ברחבי השמים? ועוד בחום הנורא הזה!
"ביי, פאו," זרקה אמרלד לעברה. היא נופפה מעט בכנפיה, משירה אבקת נוצצים על אדן החלון, ויצאה בתעופה מהירה החוצה, אל רוח הקיץ הפראית.
השמים היו בהירים, נקיים מענן. נדמה היה שהרוח נשפה בחוזקה על כל העננים והבריחה אותם למקום אחר. כוכבים זוהרים מילאו את הרקיע כנמשים שובבים על פניו של ילד. אמרלד נעה ביניהם ודמיינה כיצד היא אוחזת באחד מהם בכפות ידיה ומשחקת עמו כבכדור. אך מעולם לא הצליחה להגיע קרוב מספיק לכוכב, מה גם שידעה כי ככל שתתקרב אליו, כך ייראה גדול יותר, ואז יחדל להידמות לכדור זוהר ומפתה.
הרוח העזה ייבשה את עיניה של אמרלד וגרמה להן לדמוע. היא מיצמצה בלי הרף וניסתה להסיט את שערה מפניה. השיער הדקיק נמלא קשרים מרגיזים, והיא ידעה שיעברו שעות עד שתצליח להתיר את כולם. חבל ששכחה את גומיית השיער שלה דווקא הלילה. מי מסתובב בחוץ בשיער פזור ברוח כזאת?! כעסה על עצמה, ועוד בלב השמים, הִכְּתה על חטא.
החופש הגדול רק החל, אך מבחינת מזג האוויר נדמה היה שהקיץ כבר הגיע לשיאו. היובש והחום היו בעיצומם, קשים מבכל שנה אחרת, וכמעט לא איפשרו יציאה מהבית. מאגם ווֹקֶר הסמוך, אשר שימש לאמרלד ולאוליבר מקום מפלט מהחום הכבד במשך קֵיצים רבים, נרתעה אמרלד כמו מאש, וכף רגלה לא דרכה בו מאז חיסלה בָּאגם, בעזרתם של ליב, מלאני וכמה מאנשי־הכת, את יצורי־הצל לפני כחצי שנה. וכך בִּמקום לטבול במי האגם הצוננים נשארה בבית, ואוליבר הנאמן לצדה. אוליבר, שלא הבין מדוע ממאנת אמרלד ללכת לאגם, המשיך להפציר בה לעשות זאת, אך אמרלד נשארה איתנה בסירובה והעדיפה להסתגר בביתה המוגן. רק בשעות הלילה, כשנעשה מעט קריר יותר, יכלה סוף־סוף לצאת החוצה בלי להרגיש שהיא נחנקת ובלי שהחום הלוהט יכה בה. אז היתה עפה לארץ־קסם ונושמת אוויר צח מלוא ריאותיה.
כעת נחתה לצד שלט העץ, שעליו נכתב באותיות זהב צירוף המילים "ארץ־קסם", והחלה לפסוע במרחביה הקסומים של הארץ שאליה נכנסה.
עלי תות גדולים התחככו ברגליה, מאותתים לה להישאר ולשחק עמם, לגלוש עליהם, לחפש ביניהם פירות אדומים מתוקים. אך אמרלד היתה עייפה ולא היה לה כוח למשחקים, לכן התקדמה במהירות ופילסה לעצמה דרך בין העלים הפזורים סביב, נחושה להגיע כבר אל בית הפָּסִיפְלוֹרָה.
הבית, המכוסה מכל צדדיו בצמח השְׁעוֹנִית, היה מואר. מבעד לקנוקנות, לעלים, לענפים הסבוכים ולפרחים הפראיים הצליחה אמרלד להבחין באור נרות עדין שבקע מתוכו. היא הסיטה שני פרחים לבנים־סגולים מדלת הכניסה ונקשה עליה קלות. פרי חוּם עצום־ממדים בעל קליפה קשה כגזעו של עץ נָשר בפתאומיות ליד רגלה. אמרלד קפצה אחורנית בבהלה. אלוהים, חשבה לעצמה, מי ידע אילו סיכונים אצטרך לקחת בכל פעם שאפקוד את הבית הזה...
פֵיית־בית קצוצת שיער, בעלת עיני שקד צוחקות, פתחה את הדלת.
"היי, אֵמי," בירכה את אמרלד לשלום והזמינה אותה להיכנס פנימה.
מן המטבח עלה קרקוש צלחות. פיית־בית נוספת עמלה שם על הכנת מיני מאפה כלשהם.
"את יכולה לשבת," הציעה פיית־הבית, "אָנֵמֵנִי תגיע מיד. נדמה לי שהיא עדיין טובלת באמבט. אודיע לה שאת כבר כאן."
אמרלד הינהנה בהבנה והתיישבה על קצה הספה שבחדר האורחים. מזווית העין הבחינה בפּוֹפִּי־סִיד, חתול הנוצה המבוית של אנמני. חיוך התפשט על שפתיה והיא קראה לו, מצקצקת בלשונה ומשמיעה קולות ושריקות משונים.
החתול, שהיה אדיש מעט ומתנשא, יילל לעברה יללה ארוכה והתקרב בעצלתיים. היה ברור שיש לו כל הזמן שבעולם. אמרלד רכנה לעברו והעניקה לו ליטוף ארוך. חתול הנוצה גירגר גרגורים חרישיים, ובסופו של דבר החליט להתיישב לצד אחת מרגליה של אמרלד. אמרלד היתה מרוצה.
"היי, חמודה," שמעה את קולה של פיית־הבית שיצאה מהמטבח, כשבידיה מגש מלא כל טוב.
אמרלד בלעה את רוקה ותהתה מה במגש. מדי לילה הפתיעו אותה פיות־הבית עם מטעמים ומגדנות שונים, שטעמם כמעט לא היה ניתן לתיאור. אמרלד מעולם לא טעמה מאכלים מיוחדים כל כך, כאלה שטעמם נצרב בזיכרונה, ובוודאי, כך ידעה, ייוותר בו לעד, חקוק וצרוב בפקעיות הטעם המכסות את לשונה.
באותה השנייה ממש החליט פופי־סיד לנעוץ את שיניו בקרסולה הימני. משהו בקרסול נראה לו חשוד, ואיכשהו היה לו הרושם שמדובר בפולש שיש לטרוף ולהשמיד מן היסוד.
"אייי!" זינקה אמרלד ממקומה. תליון הטיפה הענוד תמיד על צווארה בער לפתע וצרב את בשרה. "אייי!" קפצה שוב ושיפשפה את אזור הכווייה, מתחת לשקע שבתחתית צווארה. כמעט בעת ובעונה אחת עם זעקתה נשמע קול נפץ חד מולה. המגש שפיית־הבית נשאה התפוצץ ברעש מחריש אוזניים, ושברי חרס חומים עפו לכל עבר. פיית־הבית, שניסתה לסוכך על פניה, נפלה ארצה, וִיבָבָה מבוהלת נמלטה מפיה.
"מה, בשם כל הפיות, קורה כאן?!" נשמע קולה הנסער של אנמני, שהגיחה מהמסדרון הצר אל חדר האורחים. היא נעמדה בפתח, כשפניה מכווצות מדאגה ושערה הארוך נוטף מים ומעלֶה ניחוח מתקתק של יסמין ואפרסק. השיער, שהיה כעת חפוף ורטוב, נראָה כמעט חלק, אף על פי שלרוב היה מסולסל בתלתלי בקבוקים גדולים, ממש כקנוקנות צמח השעוֹנית שהקיף את הבית.
"אני... באמת לא יודעת..." אמרה פיית־הבית וקמה ממקומה מבולבלת, משפשפת את אחוריה שספגו את המכה. פיית־הבית בעלת השיער הקצוץ מיהרה אליה וסייעה לה לקום.
פופי־סיד, שנבהל כהוגן מכל המהומה, ברח במהירות באישונים מורחבים וזינק מבית הפסיפלורה דרך חלון המטבח הפתוח לרווחה.
"את בסדר?" שאלה אנמני בדאגה את פיית־הבית הרועדת, "אולי מוטב שתשבי קצת לנוח..."
פִּיה של אמרלד היה פעור לרווחה. גם היא עצמה לא הצליחה להבין מה קרה כאן בזה הרגע. איך קורה שמגש שלם מתפוצץ? ואולי עיניה תיעתעו בה? אולי פיית־הבית פשוט נתקלה בדבר־מה בדרכה ונפלה, וכך נשבר המגש?
פיית־הבית החבולה התיישבה על הספה שמול אמלרד, ולא חדלה לרעוד. זרזיפי דם פרצו מלֶחייה השמאלית, מתנוך אוזנה ומשתי כפות ידיה, כנראה מרסיסי החרס שהתנפצו ישירות על פניה ועל גופה.
אמרלד הביטה בה ברחמים מהולים בבהלה, ואז נדד מבטה אל רצפת החדר המלאה חרסים פזורים. מה שככל הנראה היה פעם מאפה טרי, נראה כעת עיסה חומה בהירה ותוססת מלאה שברי חרס. ענבים כהים התגלגלו על הרצפה, מאיימים לחדור אל מתחת לרהיטים, מיץ כתום־צהוב הציף את השטיח הארוג ונספג בו במהירות, ורסיסיה של כוס חרס חומה עיטרו אותו ממעל. איזה בלגן, חשבה לעצמה אמרלד, וכמה מביך. מזל שזאת לא אשמתה, היא יכלה לתאר לעצמה באיזו מבוכה שרויה כעת פיית־הבית המסכנה, ונזכרה כיצד ישבה פעם עם רוּבִּי והוריה באחד מבתי הקפה שבעיירה. רובי הזמינה לעצמה מנת מילקשייק, קצפת ופירות, וכשהמלצרית הגיעה עם המגש ועליו ההזמנה של רובי, נתקלה רגלה באחת מרגלי השולחן והרעידה אותו. מנת המילקשייק המפוארת צנחה במהירות מהמגש, התנפצה לרסיסים, ולפחות מחצית מתכולת המשקה ניתזה ישירות על פניה של רובי המסכנה. כעת, כשאמרלד נזכרה בכך, עלה חיוך על שפתיה, ואף שניסתה להסתירו, לא הצליחה להתאפק. היא נשכה את שפתיה בחוזקה, נזכרת שוב ושוב בפניה המבוהלות של רובי ובבכייה המר עקב התקרית המצערת. למזלם של כולם, הן למלצרית הן לרובי לא נגרם נזק מלבד עוגמת נפש. בעל בית הקפה שב והתנצל והבטיח לרובי כפיצוי מילקשייק חינם למשך שנה שלמה, בכל פעם שתפקוֹד את המקום, אך מאז שוב לא דרכה כף רגלה באותו בית קפה, משום שפחדה לחזור. היא ויתרה על הפיצוי שהובטח לה והקפידה להתרחק מהאזור, רק כדי להרגיש בטוחה ולא לקחת סיכונים מיותרים.
פיית־הבית קצוצת השיער הניחה על שולחן הסלון הקטן ערכת עזרה ראשונה ופתחה אותה לרווחה. היא בחרה באחד הבקבוקונים ומשחה את פניה של פיית־הבית הפצועה בשרף אורנים דביק, שניחוחו נישא והתפשט בחלל החדר. הפיה נשכה את שפתיה בכאב.
"אולי מוטב שנקרא לפיות־הבית של טוליפ..." הירהרה אנמני בקול, "המסכנה נראית סובלת כל כך..."
"אלה רק פצעים שטחיים," אמרה פיית־הבית שטיפלה בה, "אין צורך להטריח אותן. אני יכולה לטפל בזה בעצמי. זאת לא הפעם הראשונה שמישהי מאיתנו נחבלת."
אנמני ליטפה בדאגה את ראשה של פיית־הבית, ששיניה נקשו מכאב.
"שאתחיל לסדר כאן?" שאלה אמרלד בהיסוס בניסיון להועיל, במקום לשבת סתם כך על הספה בשיכול רגליים ולהיזכר במילקשייק של רובי.
"אין צורך, חמודה," אמרה אנמני, "אנחנו נטפל בזה אחר כך."
"טוב," אמרה אמרלד באכזבה מסוימת. לא שבאמת התחשק לה לנקות, אבל היא החלה לחוש מעט לא בנוח מכך שהיתה היחידה בחדר שאינה עושה דבר.
"את יודעת מה," הבחינה אנמני בְּאי־הנוחות שלה, "אשמח אם לפחות תספגי את נקטר הפסיפלורה הזה. הוא משאיר כתמים איומים."
אמרלד הינהנה ומיהרה להביא מגבת מהמטבח. לרוע המזל, במקום מגבת תפסה בידיה את המפה הקטנה והדקורטיבית, שהיתה זרוקה ברישול על השולחן במטבח. זאת היתה המפה החביבה ביותר על אנמני, אבל עד ששמעה את אנמני קוראת "לא עם המפה!!!" כבר היה מאוחר מדי. כעת לא רק שנקטר הפסיפלורה הכתים את השטיח, הוא גם עיטר בכתמים גדולים את מפת השולחן הקטנה.
אמרלד חשה מבוכה עצומה. חסרת שכל שכמוני, חשבה, מוטב אילו הייתי פשוט יושבת בשקט ולא מנסה לעזור!
אנמני השתדלה לא לכעוס והצליחה לעטות על פניה חיוך שנראה בעיני אמרלד מאולץ מעט.
"לא נורא," ניחמה את אמרלד, "אני יודעת שרק רצית לעזור."
בתום אותו ערב מייגע, לאחר שפיית־הבית חשה מעט טוב יותר ונשלחה לנוח בחדרה, לאחר שאמרלד, פיית־הבית קצוצת השיער ואנמני סיימו לנקות את האנדרלמוסיה ששררה בסלון, ולאחר שפופי־סיד המבוהל נמצא סוף־סוף (מסתתר תחת אחת הפטריות של אחד השכנים) והושב הביתה בשלום, שיחררה אנמני את אמרלד ואמרה לה שהיא יכולה לשוב לביתה.
"אבל בשביל מה קראת לי בכלל?" תהתה אמרלד.
"התוכניות השתבשו הערב," אמרה אנמני, "אקרא לך שוב מחר. בכל מקרה, לא היה מדובר בשום דבר שאינו סובל דיחוי. ועכשיו לכי הביתה ונוחי קצת. את נראית עייפה."
אמרלד הודתה לה ויצאה מבית הפסיפלורה, מותשת.
איזה לילה משונה זה היה, חשבה לעצמה כשפסעה בלב מרחביה הקסומים של ארץ־קסם, אך בעוד מחשבותיה נודדות, לא השגיחה בשורש סורר שנקרה בדרכה. רגלה נתקלה בו, והיא מעדה ונפלה אפיים ארצה.
"אוחחח!!!" קראה, "איזה לילה מסריח!"
מרפקיה וברכיה השתפשפו וצרבו בכאב, ונוסף על כך, תליונה ששב והתלהט, הזכיר לה ואף הגביר את כאב הצריבה שבאזור הכווייה שמתחתיו. היא שכבה זמן־מה, שרועה על הקרקע, מנסה להתגבר על כאביה, אבל אז ריח חרוך עלה באפה. היא התאמצה לקום, אך משסוף־סוף הצליחה, חשכו עיניה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.