אנג’ליק

1. הבחורה עם הכינור

נפגשנו כשנתקלנו אחד בשני...

— גוסטב פְלוֹבֵּר

1.

פריז.

בית החולים פומפידו.

יום שני, 27 בדצמבר.

קרן אור מבליחה בתוך שמיים סוערים. זו התמונה שהמוזיקה יצרה בתוך ראשו. המקצב הארוך של הצ'לו יצר גלים היפנוטיים שהזמינו אותו להירגע. ער למחצה, מטיאס חש כיצד נשימתו משתנה כדי להתאים לקצב של המנגינה. נישא על גבי הצלילים, הוא התמסר למסע הפנימי הזה וחש שלווה שלא הרגיש זה זמן רב. אורות ותחושות צצו ועלו על פני השטח. הצבע הכחול של הים התיכון, הגופים המשתרעים בעצלתיים על החול, הנשיקות על שפתיים מכוסות במלח.

אך התרוממות הרוח שחש היתה זמנית. סערה עמדה לפרוץ לא הרחק. רגשות מנוגדים התמזגו לכדי שילוב מתוח בין שאננות לבין דאגה. ההרמוניה הופרה, כאילו הקשת החליקה על פני המיתרים, משמידה כל תקווה לעונג.

מטיאס טייפֶר פקח את עיניו.

הוא שכב במיטת בית חולים, לבוש באחד מחלוקי הכותנה הדהויים שמשאירים את הישבן חשוף. שתי צינוריות השתלשלו מתוך צַנתר שהיה נעוץ בזרועו. לשמאלו ניצב מכשיר אק"ג שהציג את הקצב הנמוך של פעימות ליבו. על המיטה שלידו שכב שותפו לחדר, שהגיע לגיל מופלג. הוא לא התעורר כל היום, מה שעורר במטיאס תחושה לא נעימה שהוא נמצא בטיפול פליאטיבי ולא במחלקת לב. המקצב המדכא של הגשם החליף את הקול החם ומלא החיים של הצ'לו. האפרוריות של פריז האפילה על הכול. לרגע המוזיקה שבחלומו נשאה אותו הרחק מבית החולים, אך הרפתקה זו היתה קצרת מועד.

החיים קשים ובסוף מתים.

במאמץ יישר מטיאס את הכרית שלו כדי שיוכל להתרומם למחצה. ואז הוא ראה אותה, אפופה חלקה בצל: צללית של נערה צעירה, יושבת זקופה מאוד על כיסא, הצ'לו שלה בין רגליה. אם כך, הוא לא דמיין את המוזיקה.

"מי את?" שאל בקול עבה.

"קוראים לי לואיז. לואיז קולנז'."

הקול הצעיר העיד שמדובר בנערה בשלהי גיל ההתבגרות, אך היא לא נראתה מבוהלת כהוא זה.

"ומה... ומה את עושה בחדר שלי, לואיז קולנז'? את חושבת שזה מקום טוב לערוך בו חזרות למופע סוף השנה?"

"אני מתנדבת באגודת 'מוזיקאים בבתי חולים'," היא ענתה.

מטיאס צימצם את עיניו כדי להיטיב לראותה בזמן שהתקרבה אליו. פנים דמויות אליפסה, ממוסגרות בשיער בלונדיני ארוך וחלק, גומת חן בסנטר, אפודה עם צווארון מעוגל, חצאית טרפז מקטיפה, מגפוני קרסול מעור. קרן אור שהפיגה את הצללים שאפפו את התרדמה של בית החולים.

"לא אהבתָ את זה?"

"את הקטע של שוברט? לא, זה מכאיב לי לשיניים... ולשיער."

"אתה מגזים..."

"...וזה העיר אותי."

לואיז משכה בכתפיה ברוגז.

"בדרך כלל חולים אוהבים את זה."

"חולים אוהבים שבאים לחדר שלהם בבית החולים כדי לעצבן אותם?"

"זה נקרא גירוי חושי נגדי," הסבירה הבחורה, משכה כיסא דמוי עור לצידו והתיישבה. "המוזיקה יוצרת תגובת־נגד שמקֵלה את הכאב של החולה."

"שטויות במיץ," הוא הפטיר, מנענע בראשו. "את חושבת שאת רופאה? איפה קראת את זה?"

"בספרי לימוד של רפואה, למעשה. אני בשנה שנייה."

"אבל בת כמה את?"

"בת שבע־עשרה. דילגתי שתי כיתות."

אם היא חושבת שהיא מרשימה אותו... טייפר נותר מסויג.

המתכת הנוצצת והכבדה של מוט התמיכה במיטה שלו נראתה לו כהשתקפות נעה של פניו העייפות: שיער מדובלל, צדעיים שהחלו להאפיר, זקן בן שבוע, עיניים בגוון כחול כהה שתשישות ניכרת בהן.

"טוב, היות שסיימת את הרֶסיטל הקטן שלך, את יכולה לעזוב אותנו, לואיז."

בתנועת סנטר הוא החווה לעבר המיטה הסמוכה אליו. "אני לא חושב שלמוזיקה שלך יש שמץ של סיכוי לגמול את סבא בּרוֹסַר מפורמלין."

"כרצונך."

הבחורה החזירה את כלי הנגינה שלה לנרתיק, וטייפר שיפשף את עיניו, מותש. הוא אושפז יום קודם לכן אחרי התקף לב, כנראה לא חמור. אך האירוע הצריך מערך שלם של בדיקות נוכח ההיסטוריה הרפואית וסטטוס ההשתלה שלו. אם תוצאות הבדיקות יהיו משביעות רצון, הוא יוכל אולי להשתחרר יום למחרת. בינתיים נגזר עליו לשהות עוד כמה שעות בחדר מבשר הרעות הזה, שהוא פרולוג למוות.

הוא לא הפסיק לחשוב על הכלב שלו, שנשאר לבדו בבית במזג האוויר הרע שפקד את פריז בסוף השנה: שבועות של גשם, שמיים מעוננים וקודרים, עד שנוצר הרושם שהאביב לא ישוב לעולם. ועכשיו, הילדה הזאת שלא רוצה ללכת מפה...

"את עדיין כאן?" הוא נהם.

"עשר דקות. אני מסדרת את הפרטיטורות שלי."

"אין לך משהו יותר טוב לעשות מאשר לבוא לבתי חולים ולהעמיד פנים שאת 'ז'קלין די פּרֶה'?"

לואיז משכה בכתפיה. "מי זאת ז'קלין די פרה?"

"חפשי את השם שלה. ברצינות, עזבי את המקום הנוראי הזה ולכי לעשות דברים מתאימים לגיל שלך."

"ומהם ה'דברים שמתאימים לגיל שלי', לדעתך?"

"אני לא יודע: לצאת עם חברות, לבלות עם בנים, להשתכר..."

"ממש השראה."

הוא הקשיח את קולו. "או־קיי, עכשיו החוצה, מספיק. לכי הביתה אם אין לך חבר או חברה."

"אתה באמת לא נחמד."

"אבל את זו שבאה לכאן לעצבן אותי!" הוא התרגז, הרים את קולו. בטנו קירקרה קרקור ארוך. הוא הניח את ידו עליה, מעווה את פניו.

"חוץ מזה אני רעב. אם את באמת רוצה להיות מועילה, נסי למצוא לי משהו לאכול לפני שאת הולכת."

"אני אשאל את האחיות."

"לא,לא, ממש לא! אני לא רוצה את הלפתן הבלתי נסבל שלהן! יש בית קפה בחצר הפנימית של בית החולים. תביאי לי כריך ז'מבון־חמאה או סלמון שוודי."

"לא תרצה גם בירה? המלח רע ללב."

"בבקשה, תעשי מה שביקשתי. זה ישמח אותי יותר משוברט שלך."

לאחר היסוס לואיז אמרה, "אתה תשגיח על הצ'לו שלי?"

הוא הינהן. "אל דאגה."

2.

טייפר נשאר לבדו עם סבא ברוסר והסתכל בשעונו: עוד לא ארבע אחר הצהריים, וכבר חשוך כמעט לגמרי. הוא שם את ידו על הצלקת הגדולה שחצתה את בית החזה שלו. זה חמש שנים וחצי הוא חי עם ליבו של מישהו אחר. עם הזמן הצלקת דהתה, ובמקביל התחזק הפחד פן יום אחד הלב החלופי יידום. הוא עצם את עיניו.

יום קודם לכן, ליד הכוורות של פארק מונסורי, הוא חשב שהגיעה שעתו. הוא נתקף צריבה עזה בחזה, כאילו מלחציים מועכים אותו. הכאב הקרין ללסת והוא התנודד, אחוז בחילה ומתנשף, כאילו זה אך סיים מרוץ ארוך.

הוא שב להכרה רק באמבולנס שלקח אותו לפומפידו. גם אם הבדיקות והאנליזות הראשוניות היו מעודדות למדי, הפחד לא עזב אותו. בית החולים עורר בו בעתה. האווירה המאיימת, האוכל הדוחה, ההתייחסות למטופלים כאל ילדים, הכלי שלתוכו צריך להשתין, הסיכון הגבוה להידבק שם בזיהום כלשהו. הוא לא הצליח להתנער מתחושת הבטן, שלפעמים נכנסים לשם בגלל דבר פעוט ויוצאים בארון.

"הנה האוכל שלך!"

טייפר יצא מאדישותו.

לואיז קולנז' נופפה בשקית נייר שהחזיקה לפניה. "קניתי גם ירקות, זה טוב לבריאות," היא הודיעה ושלפה מארז סלט.

הוא ישר התחיל, "את עושה צחוק? למה עשית את זה? ביקשתי ממך כריך..."

"תירגע, הירקות בשבילי. הנה הכריך שלך!"

הוא שלח לעברה מבט זועף. זה לא מסוג הבדיחות שמצחיקות אותו. הוא פתח את שקית האוכל בעודו רוטן.

"ממש אל תרגישי מחויבת לארח לי לחברה," הוא הזהיר בעודה מתמקמת על כיסא לידו.

"זה נכון שאתה שוטר?"

הוא הזעיף את פניו. היום הזה הולך להיות ארוך.

"מי אמר לך את זה?"

"שמעתי את האחיות מדברות. הן אומרות שאתה עובד במחלק הפלילי."

טייפר ניענע בראשו.

"זה היה בחיים אחרים. עזבתי את המשטרה לפני חמש שנים."

"בן כמה אתה?"

"ארבעים ושבע."

"צעיר מכדי לצאת לגמלאות."

"סֶה לָה וִי," הוא ענה ונגס בכריך הסלמון שלו.

היא התעקשה, "מה קרה? זה בגלל בעיות הלב שלך?"

"זה ממש לא עניינך."

"ומה אתה עושה עכשיו?"

"אני מקשיב לך מדברת," הוא נאנח. "אני סובל את החקירה שלך ותוהה מה עשיתי שזה מגיע לי."

"אתה לא קל, אתה יודע."

"אני מסכים איתך."

משסיים את הכריך, נהיה תקיף יותר.

"תקשיבי, לואיז, את ללא ספק בחורה מבריקה, אבל אני לא אוהב שמציקים לי. ההתנדבות שלך יכולה בהחלט לעניין אנשים שנמצאים בהמשך המסדרון. אני לא שם קצוץ על החיים שלך, על ייסורי המצפון שלך ועל כל מה שאת עשויה לספר לי. ובניגוד לאיך שאני נראה, אני לא בחור נחמד. אז אני מבקש ממך בפעם האחרונה לעזוב את החדר, אחרת..."

"אחרת מה?" היא קטעה אותו. "תקרא לאחות?"

"אחרת אני אקום ואשים אותך בחוץ בעצמי באמצעות בעיטה בישבן," הוא ענה ברוגע. "ברור?"

"אם אין לך מה לעשות, יכול להיות שיש לי עבודה בשבילך."

"אני לא מחפש עבודה!" הוא צעק. "אני מנסה לנוח!"

"אני יכולה לשלם לך. יש לי כסף, אתה יודע."

המום מהביטחון העצמי שלה, חווה טייפר רגע של ייאוש. היא עלוקה מעצבנת, קוץ בתחת שעליו להיפטר ממנו בכוח.

"אני רוצה שתחקור את המוות של אמא שלי."

"מה עכשיו..."

"היא מתה לפני שלושה חודשים."

"מצטער בשבילך."

לואיז ניענעה בראשה, וטייפר הרגיש מחויב להמשיך: "ממה היא מתה?"

"לפי המשטרה, מתאונה."

"ולפי דעתך?"

"אני חושבת שהיא נרצחה."

אחות פתחה את הדלת ונכנסה לבדוק אותו. היא בדקה את כל המדדים במכשירים השונים בעודה מדברת ברכּוּת. טייפר התלבט אם לנצל את ההזדמנות כדי לבקש שתפטור אותו מהמטרד, אך בסופו של דבר לא אמר דבר. ברגע שהאחות הסתלקה, לואיז שבה לדבר.

"אשמח שתסתכל במסמכים, שתעשה אולי כמה שיחות טלפון..."

"על אילו מסמכים את מדברת?"

"תתחיל בכתבות בעיתונות על מותה. תחפש את השם שלה באינטרנט."

״לא בא בחשבון."

"זה ייקח שעתיים מזמנך. ובתמורה תוכל לבקש ממני כל דבר."

הבזק של תבונה הגיח בעיני הבחורה, הבזק של חִיוּת ודאגה.

"כל דבר? באמת?"

לפתע צץ בו רעיון איך להקל את הדאגה שכירסמה בו מאז אושפז.

"תאכילי את הכלב שלי שנשאר בבית?"

"ובתמורה אתה תחקור את מותה של אמא שלי?"

"לא, לא, בתמורה אני אקרא במשך שעתיים את הכתבות בנוגע אליה."

"עשינו עסק. איזה סוג של כלב?"

"רועה גרמני. שמו טיטוס."

"הוא נחמד?"

"ממש לא, והוא גם לא אוהב נודניקים, אז תיזהרי."

טייפר נתן ללואיז את המפתחות שלו, את הקוד לאזעקה ואת הכתובת בכיכר מונסורי.

"אז סיכמנו. את נכנסת, מאכילה את טיטוס ויוצאת מהר מהבית, בלי לגעת בשום דבר."

"סגור," היא הינהנה בהסכמה. "מה לגבי עדכונים?"

"תשאירי לי את מספר הטלפון שלך, אני אצור איתך קשר. מה היה שמה של אמך?"

"פֶּטרֶנקוֹ. פרימה בלרינה סטלה פטרנקו."