אנדר בגלות

פרק 1

אל: jpwiggin@gso.nc.pub, twiggin@uncg.edu

מאת: hgraff%educadmin@ifcom.gov

נושא: כשאנדרו יחזור הביתה

 

ג'ון פול ותרזה וויגין היקרים,

אתם מבינים כי במהלך הניסיון האחרון של ברית ורשה להשתלט על הצי הבין-לאומי דאגתנו האחת והיחידה כאן, בחינוך-אדמין, הייתה הדאגה לביטחונם של הילדים. עתה אנו סוף-סוף יכולים להתחיל לתכנן את הדרך להשיבם הביתה.

 

אנו מבטיחים לכם כי אנדרו יזכה להשגחה צמודה ולשומר ראש פעיל בזמן שיעבור מרשות הצי הבין-לאומי לידי הממשלה האמריקנית. אנו עדיין מנהלים משא ומתן באשר למידת ההגנה שצי"ב ימשיך לספק לאחר השלמת המעבר.

 

חינוך-אדמין עושה כל מאמץ כדי להבטיח שאנדרו יוכל לשוב לילדות הנורמלית ביותר האפשרית. אבל הייתי רוצה לשמוע מכם אם לדעתכם יש לשמור אותו כאן בבידוד עד לסיום החקירות בנוגע לפעולות חינוך-אדמין במערכה האחרונה. סביר להניח שיובאו עדויות שיתארו את אנדרו ומעשיו בצורה מזיקה כדי לתקוף את חינוך-אדמין באמצעותו (ובאמצעות ילדים אחרים). כאן במפקדת צי"ב נוכל למנוע ממנו לשמוע את החלקים הקשים יותר. בכדור הארץ לא נוכל לספק הגנה כזאת, וסביר יותר שהוא ייקרא "להעיד".

 

הירום גראף

 

תרזה וויגין התיישבה במיטה, מחזיקה בידה את מכתבו המודפס של גראף. "ייקרא 'להעיד'. כלומר, הוא יוצג כ... מה? גיבור? סביר יותר להניח שיוצג כמפלצת, מכיוון שכבר יש לנו כמה וכמה סנטורים המגנים ניצול ילדים".

"זה ילמד אותו לקח בפעם הבאה שהוא ירצה להציל את האנושות", אמר בעלה ג'ון פול.

"זה לא הזמן להלצות".

"תרזה, תהיי הגיונית", אמר ג'ון פול. "אני רוצה את אנדר בבית בדיוק כמוך".

"לא נכון", אמרה תרזה בזעף. "אתה לא מתגעגע אליו עד כאב מדי יום". בעודה אומרת את הדברים, ידעה שאין היא הוגנת כלפיו. היא כיסתה את עיניה והנידה את ראשה לשלילה.

לזכותו ייאמר כי הוא הבין ולא התווכח איתה על מה שחש או לא חש. "לעולם לא תקבלי בחזרה את השנים שהם לקחו, תרזה. הוא לא הילד שהכרנו".

"אז נכיר את הילד שהוא היום. כאן. בביתנו".

"מוקף שומרים".

"זה החלק שאני מסרבת לקבל. מי ירצה לפגוע בו?"

ג'ון פול הניח מידו את הספר שהפסיק להעמיד פנים שהוא קורא. "תרזה, את האישה הכי חכמה שאני מכיר".

"הוא ילד!"

"הוא ניצח במלחמה מול כוחות עצומים להדהים".

"הוא הפעיל כלי נשק אחד. שהוא לא תכנן ולא שינע".

"הוא הביא את כלי הנשק הזה לטווח פגיעה".

"הפורמיקים1 אינם! הוא גיבור, הוא לא נתון בסכנה".

"בסדר, תרזה, הוא גיבור. איך הוא ילך לחטיבת הביניים? איזה מורה לכיתות ח' יכול לעמוד מולו? לאיזה נשף של בית ספר הוא יהיה מוכן?"

"זה ייקח זמן. אבל כאן, עם משפחתו..."

"כן, אנחנו אנשים כל-כך חמים ומסבירי פנים, קן מלא אהבה שהוא יתאים לו כל-כך בקלות".

"אנחנו כן אוהבים זה את זה".

"תרזה, קולונל גראף רק מנסה להזהיר אותנו שאנדר הוא לא הבן רק שלנו".

"הוא לא הבן של אף אחד אחר".

"את יודעת מי רוצה להרוג את הבן שלנו".

"לא, אני לא יודעת".

"כל ממשל שרואה בכוח הצבאי של אמריקה מכשול לתוכניות שלו".

"אבל אנדר לא יהיה בצבא. הוא יהיה..."

"השבוע הוא לא יהיה בצבא האמריקני. אולי. הוא ניצח במלחמה בגיל שתים-עשרה, תרזה. למה את חושבת שהממשלה הנדיבה והדמוקרטית שלנו לא תגייס אותו ברגע שיחזור לכדור הארץ? או תכניס אותו לתנאי מעצר מונע? אולי הם ירשו לנו ללכת איתו, ואולי לא".

תרזה הניחה לדמעותיה לזלוג במורד לחייה. "אז אתה אומר שכשהוא עזב אותנו, איבדנו אותו לעד".

"אני אומר שכשהילד שלך הולך למלחמה, אתה לעולם לא מקבל אותו חזרה. לא כפי שהיה, לא אותו ילד. הוא יהיה אחר, אם יחזור בכלל. אז אני שואל אותך, את רוצה שהוא ילך למקום שבו הוא נתון בסכנה הגדולה ביותר, או שיישאר במקום שבו הוא בטוח יחסית?"

"אתה חושב שגראף מנסה לגרום לנו לומר לו להשאיר את אנדר אצלו, בחלל".

"אני חושב שלגראף אכפת מאנדר, והוא מיידע אותנו – לא במפורש, כי כל מכתב שהוא שולח יכול לשמש נגדו בבית משפט – שאנדר נמצא בסכנה איומה. לא חלפו עשר דקות מניצחונו של אנדר, והרוסים כבר עשו מהלך אכזרי כדי להשתלט על צי"ב. החיילים שלהם הרגו אלפי קציני צי לפני שצי"ב הצליח להכניע אותם. מה הם היו עושים אילו ניצחו? מביאים את אנדר הביתה ועורכים לכבודו מצעד גדול?"

תרזה ידעה את כל זה. היא ידעה זאת לפחות בתחושה, מהרגע שקראה את מכתבו של גראף. לא, היא ידעה זאת עוד קודם. הידיעה קיננה בה, עם חרדה איומה, מהרגע ששמעה כי המלחמה בפורמיקים הסתיימה. הוא לא יחזור הביתה.

היא הרגישה את ידו של ג'ון פול על כתפה, ומשכה בכתפה כדי להסירה. ידו חזרה, מלטפת את זרועה בעודה שוכבת שם, מפנה את פניה ממנו, בוכה מפני שידעה שהפסידה בוויכוח, מפני שלא תמכה אפילו בעצמה במריבה שלהם.

"ידענו כשהוא נולד שהוא לא שייך לנו".

"הוא כן שייך לנו".

"אם הוא יחזור הביתה, חייו יהיו שייכים לאיזו ממשלה שתוכל להגן עליו ולהשתמש בו – או להרוג אותו. הוא הנכס היחיד, והחשוב ביותר, ששרד את המלחמה. הנשק האדיר. זה כל מה שהוא יהיה, זה, ופרסום ברמה שממילא לא תאפשר לו ילדות רגילה. והאם באמת נוכל לעזור, תרזה? האם נוכל להבין איך נראו חייו בשבע השנים האחרונות? אילו הורים נוכל להיות לילד – לגבר – שהוא הפך להיות?"

"נהיה הורים נפלאים".

"ואנחנו יודעים זאת כי אנחנו הורים כל-כך נהדרים לילדים שנשארו בבית".

תרזה הסתובבה על גבה. "אוי ואבוי. פיטר האומלל. המחשבה שאנדר אולי יחזור הביתה ודאי הורגת אותו".

"זה מוציא לו את כל הרוח מהמפרשים".

"אני לא בטוחה", אמרה תרזה. "פיטר כבר בטח מתכנן איך לנצל לטובתו את החזרה של אנדר".

"עד שהוא יגלה שאנדר חכם מכדי להיות מנוצל".

"איזו הכשרה יש לאנדר בפוליטיקה? הוא היה בצבא כל הזמן".

ג'ון פול צחקק.

"כן, בסדר. בצבא יש פוליטיקה בדיוק כמו בממשלה".

"אבל את צודקת", אמר ג'ון פול. "אנדר זכה שם להגנה מאנשים שהתכוונו לנצל אותו, אבל לא נאלץ לנהל מלחמות ביורוקרטיות בעצמו. הוא בטח חסר אונים כשמדובר בתמרונים מהסוג הזה".

"אז פיטר באמת יוכל להשתמש בו?"

"לא זה מה שמדאיג אותי. מדאיג אותי מה פיטר יעשה כשיגלה שהוא לא יכול להשתמש בו".

תרזה שוב הזדקפה והביטה בבעלה. "אתה לא מעלה על דעתך שפיטר יפעל נגד אנדר!"

"פיטר לא פועל בעצמו כשמדובר בדברים קשים או מסוכנים. את יודעת איך הוא משתמש בוואלנטיין".

"רק כי היא מאפשרת לו לנצל אותה".

"זה בדיוק מה שאני אומר", אמר ג'ון פול.

"אנדר לא נתון בסכנה ממשפחתו".

"תרזה, אנחנו צריכים להחליט: מה יהיה הכי טוב בשביל אנדר? מה הכי טוב בשביל ואלנטיין ופיטר? מה הכי טוב לעתיד העולם?"

"אנחנו יושבים כאן במיטה שלנו, באמצע הלילה, ומחליטים על גורל העולם?"

"כשהולדנו את אנדרו הקטן, יקירתי, החלטנו על גורל העולם".

"ועוד נהנינו", היא הוסיפה.

"יהיה טוב לאנדר לבוא הביתה? זה יעשה אותו מאושר?"

"אתה באמת חושב שהוא שכח אותנו?" היא שאלה. "אתה חושב שלאנדר לא אכפת אם הוא יחזור הביתה או לא?"

"החזרה הביתה אורכת יום או יומיים. ואז צריך לחיות כאן. הסכנה מכוחות זרים, החיים הלא טבעיים בבית הספר, החדירות התמידיות לפרטיותו, ואסור לשכוח את השאפתנות והקנאה הבלתי ניתנות לריסון של פיטר... אז אני שואל שוב, האם חייו של אנדר כאן יהיו מאושרים יותר מאשר אם הוא..."

"יישאר בחלל? אילו מין חיים אלה יהיו?"

"צי"ב התחייבו לניטרליות מוחלטת ביחס לכל מה שקורה בכדור הארץ. אם אנדר יהיה בידיהם, העולם כולו – כל הממשלות – יֵדעו שמוטב להם לא לנסות להילחם בצי".

"אז בכך שהוא לא בא הביתה, אנדר ממשיך להציל את העולם דרך קבע", אמרה תרזה. "אילו חיים יעילים יהיו לו".

"העניין הוא שאף אחד אחר לא יוכל להשתמש בו".

תרזה דיברה בקולה המתוק ביותר. "אז אתה חושב שעלינו לכתוב לגראף שאנחנו לא רוצים שאנדר יחזור הביתה?"

"אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה", אמר ג'ון פול. "נכתוב שאנחנו משתוקקים לראות את בננו, ולא חושבים שיש צורך בשומר ראש".

נדרש לה רגע להבין למה נראה שהוא חוזר בו מכל מה שאמר. "כל מכתב שנשלח לגראף", אמרה, "יהיה חשוף לציבור בדיוק כמו המכתב שהוא שלח לנו, וריק באותה מידה. ואנחנו לא עושים כלום, ונותנים לדברים להתפתח בדרכם".

"לא, יקירתי", אמר ג'ון פול. "במקרה יצא שבביתנו, תחת קורת הגג שלנו, חיים שניים ממובילי דעת הקהל המשפיעים ביותר".

"אבל, ג'ון פול, באופן רשמי אנחנו לא יודעים שהילדים שלנו מסתובבים ברשתות ומתמרנים אירועים ברשת המכותבים של פיטר והכישרון הדמגוגי היוצא מהכלל של ואלנטיין".

"והם לא יודעים שיש לנו שכל", אמר ג'ון פול. "נראה שהם חושבים שהושארו בפתח ביתנו על-ידי פיות ושוכחים שהחומר הגנטי שלנו זורם בעורקיהם. הם מתייחסים אלינו כאל דוגמאות נוחות של דעת קהל מטומטמת. אז... בואי ניתן להם כמה דעות שיניעו אותם לעשות את מה שהכי טוב לאחיהם".

"מה שהכי טוב..." חזרה תרזה על דבריו. "אנחנו לא יודעים מה הכי טוב".

"לא", אמר ג'ון פול. "אנחנו יודעים רק מה נראה הכי טוב. אבל דבר אחד בטוח – אנחנו יודעים על העניין הרבה יותר מילדינו".

* * *

ואלנטיין חזרה הביתה מבית הספר כשהזעם בוער בה. מורים טיפשים. היא השתגעה לפעמים מזה שהיא שואלת שאלה, והמורה מסביר לה את הדברים בסבלנות, כאילו שאלתה היא סימן לכך שוואלנטיין היא שלא מבינה את המצב, ולא המורה. אבל ואלנטיין ישבה והקשיבה, בעוד המשוואה נראית על ההולוצג בכל השולחנות, והמורה מתייחס אליה צעד אחר צעד.

אז ציירה ואלנטיין עיגול קטן באוויר מסביב לאותו מרכיב בבעיה שהמורה לא התייחס אליה כראוי – הסיבה לכך שהתשובה הייתה לא נכונה. העיגול של ואלנטיין לא נראה על כל השולחנות, כמובן. רק למחשב של המורה הייתה התכונה הזאת.

כך שהמורה צייר עיגול משלו סביב אותו מספר ואמר, "מה שאת לא רואה כאן, ואלנטיין, זה שגם עם ההסבר הזה, כל עוד את מתעלמת מהרכיב הזה, לא תוכלי להגיע לתשובה הנכונה".

זה היה כיסוי אגו ברור כל-כך. אבל הוא היה ברור רק לוואלנטיין, כמובן. בשביל שאר התלמידים, שממילא רק בקושי הבינו את החומר (במיוחד בגלל העובדה שהחומר הועבר אליהם על-ידי מורה חסר יכולת ואכפתיות), הייתה זו ואל שלא הביאה בחשבון את הסוגריים המוקפים בעיגול, אף שבדיוק בגלל הרכיב הזה היא שאלה את שאלתה מלכתחילה.

המורה חייך אליה את החיוך האווילי הזה שאמר בבירור, "אני לא אתן לך לנצח אותי ולהשפיל אותי מול כל הכיתה".

אבל ואלנטיין לא ניסתה להשפיל אותו. לא היה אכפת לה ממנו. היה אכפת לה רק שהחומר יועבר כראוי כדי שאם, חס וחלילה, מישהו מהכיתה יהפוך למהנדס אזרחי, הגשרים שלו לא ייפלו ויהרגו אנשים.

זה היה ההבדל בינה למטומטמים של העולם. כולם ניסו להיראות חכמים ולשמור על מעמדם החברתי, ואילו לוואלנטיין לא היה אכפת ממעמד חברתי. לה היה אכפת רק שדברים ייעשו כמו שצריך. היא רצתה להגיע לאמת, כשהיה ניתן להגיע לאמת.

היא לא אמרה דבר למורה או למישהו מהתלמידים, וידעה שגם בבית היא לא תזכה לאהדה. פיטר ילעג לה שאכפת לה ממה שקורה בבית הספר מספיק בשביל להניח למורה ההוא לטרוד את מנוחתה. אבא יסתכל בבעיה, יציין את התשובה הנכונה ויחזור לעבודתו בלי להבחין כלל שוואל אינה מבקשת עזרה, אלא חמלה.

ואימא? היא תגיד שחייבים לתקוף את בית הספר ולעשות משהו בנידון, לזרוק את המורה לאש. אימא אפילו לא תשמע את ואל מסבירה שאינה מעוניינת לבייש את המורה, שהיא רק רצתה מישהו שיאמר, "זה בהחלט אירוני שבבית הספר המיוחד, המתקדם הזה, לילדים ממש חכמים, יש מורה שלא בקי במקצוע שלו!" ולזה תענה ואל, "ממש אירוני!" ואז היא תרגיש יותר טוב. כאילו מישהו מצדד בה, מישהו מבין מה קרה והיא לא לבד.

הצרכים שלי מעטים. אוכל. בגדים. מקום נוח לישון בו. ובלי מטומטמים.

אבל ברור שעולם נטול מטומטמים יהיה בודד. אם לה עצמה יתירו להיכנס אליו בכלל. זה לא שהיא אף פעם לא טועה.

כמו שטעתה כשהניחה לפיטר למשוך אותה להיות דמוסתנס. הוא עדיין חשב שעליו לומר לה מה לכתוב מדי יום אחרי בית הספר, כאילו אחרי כל השנים האלה היא עוד לא הפנימה את הדמות באופן מוחלט. היא יכולה לכתוב את המאמרים של דמוסתנס מתוך שינה.

ואם הייתה זקוקה לעזרה, היה עליה רק להקשיב לאביה מדבר בהתנשאות על נושאים ברומו של עולם – מכיוון שנראָה שהוא מהדהד את כל דעותיו המחרחרות, הלאומניות הקיצוניות, הדמגוגיות של דמוסתנס, אף שטען שאינו קורא את הטורים.

אילו ידע שבתו הקטנה, המתוקה והתמימה היא זו שכותבת את המאמרים האלה, היה מחרבן קוביות.

היא נכנסה בזעם הביתה, ניגשה למחשב, עברה מהר על החדשות והחלה לכתוב את המאמר שידעה שפיטר יבקש ממנה – התקפה חריפה על כך שהיה אסור לצי"ב להפסיק את מעשי האיבה מול ברית ורשה בלי לדרוש תחילה כי רוסיה תוותר על כל התחמושת הגרעינית שלה, מפני שחייב להיות מחיר כלשהו על יציאה למלחמה תוקפנית בגלוי, הלא כן? כל הפליטות הרגילות של דמוסתנס, האנטי-סמל שלה.

או שאני, בתור דמוסתנס, באמת מהווה סמל לפיטר? האם הפכתי לאדם וירטואלי?

קליק. דואל. כל דבר יהיה טוב יותר ממה שהיא כותבת.

זה מאימא. היא העבירה לה מכתב מקולונל גראף, על זה שלאנדר יהיה שומר ראש כשיחזור הביתה.

"חשבתי שתרצי לראות את זה", כתבה אמה. "נכון שזה ממש מרגש שאנדרו יחזור הביתה ממש עוד מעט?"

תפסיקי לצעוק, אימא. למה את משתמשת באותיות גדולות וצעקניות כאלה? זה כל-כך... חטיבת ביניימי. זה מה שהיא אמרה לפיטר יותר מפעם אחת. אימא היא כזאת מעודדת עם פונפונים.

המכתב של אימא המשיך באותו כיוון. מהר מאוד נוכל לסדר לאנדר מחדש את החדר שלו, כך שאין טעם לדחות את הניקוי שלו עוד אפילו בשנייה אחת, אלא אם כן, מה דעתך, האם פיטר ירצה לחלוק חדר עם אחיו הקטן, כדי שיוכלו להתחבר ולהתקרב מחדש? ומה את חושבת שאנדר ירצה לאכול בארוחה הראשונה שלו בבית?

אוכל, אימא. מה שזה לא יהיה, זה בטח יהיה "מיוחד מספיק בשביל שיגרום לו להרגיש שהוא אהוב ושהתגעגעו אליו".

טוב. אימא כל-כך תמימה שהיא מתייחסת למכתב של גראף כאילו אין מאחוריו מניעים אחרים. ואל חזרה וקראה אותו. מעקב. שומר ראש. גראף שלח לה אזהרה, לא ניסיון לגרום לה התרגשות גדולה בשל חזרתו של אנדר. אנדר יהיה נתון בסכנה. האם אימא מבינה את זה?

גראף שאל אם לא מוטב להשאיר את אנדר בחלל עד תום החקירות. אבל זה ייקח חודשים. איך יכלה אימא להבין שמועד הגעתו של אנדר קרוב כל-כך, שהגיע הזמן לפנות את כל מה שהצטבר בחדרו? גראף ביקש ממנה לבקש שהוא לא יישלח הביתה בינתיים. והוא הסביר זאת בכך שאנדר נמצא בסכנה.

מיד צף בפניה כל מנעד הסכנות העלולות לארוב לאנדר. הרוסים יניחו שאנדר הוא נשק שהאמריקנים ישתמשו בו נגדם. הסינים יחשבו אותו הדבר – שאמריקה, החמושה בנשק שנקרא אנדר, עלולה לתקוף ולהיכנס שוב לטווח ההשפעה של סין. בשתי המדינות האלו ינשמו ביתר קלות אם אנדר ימות. אם כי הן כמובן יצטרכו לגרום לזה להיראות כאילו הרצח בוצע בידי ארגון טרור כלשהו. מה שאומר שהם לא רק יעיפו את אנדר אל מחוץ לקיום, אלא יפוצצו את בית הספר שלו.

לא, לא, לא, ואל אמרה לעצמה. העובדה שזה משהו שדמוסתנס ודאי יאמר, אין פירושה שזה מה שאת צריכה לחשוב!

אבל התמונה המנטלית של מישהו שמפוצץ את אנדר, או יורה בו, או כל שיטה אחרת שהם עלולים להשתמש בה – כל השיטות לא הפסיקו להציג את עצמן בעיני רוחה. זה יהיה כל-כך אירוני – אם כי כל-כך אנושי – אם האדם שהציל את האנושות יירצח, לא? זה יהיה כמו הרצח של אברהם לינקולן או מהטמה גנדי. יש אנשים שפשוט לא מבינים מי המושיעים שלהם. והעובדה שאנדר עדיין ילד אפילו לא תגרום להם לחשוב פעמיים.

אסור לו לבוא הביתה, היא חשבה. אימא לעולם לא תבין את זה, אני לעולם לא אוכל לומר לה, אבל... גם אם הם לא מתכוונים להרוג אותו, אילו חיים יהיו לו פה? אנדר מעולם לא חשק בתהילה או במעמד, ובכל זאת כל מה שעשה הגיע לבסוף למכשירי הוויד, עם אנשים שמתייחסים לתסרוקת שלו (הצביעו! אוהבים או לא אוהבים?) ואילו קורסים הוא לומד בבית הספר (מה יהיה הגיבור כשיהיה גדול? הצביעו והביעו דעתכם – מהי הקריירה שעל וויגין לבנות לעצמו!).

איזה סיוט. אין לו מה לחזור הביתה. הם ממילא לעולם לא יוכלו להביא את אנדר הביתה. הבית שאותו עזב כבר לא קיים. גם הילד שנלקח מאותו בית כבר לא קיים. כשאנדר היה כאן – עוד לא חלפה אפילו שנה מאז – כשוואל בילתה איתו כל אותן שעות באגם, אנדר נראה כל-כך זקן. שובב לפעמים, כן, אבל חש את משקל העולם על כתפיו. עכשיו המשא הוסר מעליו, אבל התוצאות ידבקו בו, יקשרו אותו, יקרעו את חייו לגזרים.

שנות הילדות הלכו ללא שוב, נקודה. אנדר לא זכה להיות ילד קטן שמתבגר בבית אביו ואמו. הוא כבר היה מתבגר עכשיו – מבחינת השנים ומבחינת ההורמונים – ומבוגר באחריות שנשא.

אם אני חשה ריקנות בבית הספר, איך אנדר ירגיש?

בעודה מסיימת את כתיבת המאמר על פצצות הגרעין של רוסיה ומחיר התבוסה, בראשה כבר החלה ליצור מאמר נוסף. מאמר המסביר מדוע אסור להחזיר לכדור הארץ את אנדר וויגין, מפני שהוא יסומן כמטרה על-ידי כל תימהוני ומרגל וצלם פפראצי ורוצח, ולא יתאפשרו לו חיים רגילים.

אבל היא לא כתבה אותו. כי ידעה שיש בעיה ענקית: פיטר ממש לא יאהב את זה.

לפיטר כבר היו תוכניות. הדמות הווירטואלית שלו, לוק, כבר החלה להכין את השטח לקראת חזרתו של אנדר. היה ברור לוואלנטיין שעם חזרתו של אנדר, פיטר מתכוון לצאת מהארון ולהזדהות כמי שכותב את לוק – מה שיזהה אותו כאדם שהכתיב את תנאי הפסקת האש שעדיין התקיימו בין צי"ב לברית ורשה. פיטר התכוון לזכות בנקודות על חשבון תהילתו של אנדר. אנדר הציל את האנושות מהפורמיקים, ואחיו הגדול פיטר הציל את העולם ממלחמת אזרחים אחרי ניצחונו של אנדר. גיבורים כפולים!

אנדר ישנא את הפרסום. פיטר היה כל-כך רעב לזה, שהתכוון לגנוב מתהילתו של אנדר כמה שרק יוכל.

לא, הוא לעולם לא יודה בזה, חשבה ואלנטיין. פיטר ימצא כל מיני סיבות שיסבירו למה זה נעשה לטובת אנדר. מן הסתם, אותן סיבות שאני מצאתי.

ומכיוון שזה המצב, האם אני עושה בדיוק מה שפיטר עושה? האם מצאתי את כל הסיבות האלה נגד חזרתו של אנדר הביתה רק כי בלבי אני לא רוצה אותו פה?

המחשבה הזאת העבירה בה גל רגש כה סוחף, עד שמצאה את עצמה בוכה ליד השולחן שעליו הכינה שיעורי בית. היא רצתה אותו בבית. ואף שהבינה שהוא לא באמת יכול לחזור הביתה – קולונל גראף צדק – היא בכל זאת התגעגעה לאחיה הצעיר שנלקח ממנה. כל השנים האלה עם האח שאני שונאת, ועכשיו, למען האח שאני אוהבת, אעמול כדי להרחיקו ממני? לא, אני לא חייבת להרחיק אותו ממני. אני שונאת את בית הספר, אני שונאת את חיי כאן, אני שונאת שונאת שונאת להיות בפיקוחו של פיטר. למה שאשאר? למה שלא אצטרף לאנדר בחלל? לפחות לזמן-מה. אליי הוא הכי קרוב. אני היחידה שהוא ראה בשבע השנים האחרונות. אם הוא לא יכול לבוא הביתה, אז חלק מהבית – אני – יכול לבוא אליו!

היה צריך רק לשכנע את פיטר שחזרתו של אנדר לכדור הארץ איננה הדבר הטוב ביותר בשבילו, בלי שהוא יבחין שהיא מנסה לתמרן אותו.

זה רק גרם לה עייפות, כי לא קל לתמרן את פיטר. הוא ראה הכול. לכן היה עליה להיות ישירה וכנה למדי בנוגע למה שהיא עושה – אבל לעשות זאת עם רמזים עדינים כל-כך של ענווה ורצינות וריחוק וכל דבר אחר, כדי לאפשר לפיטר להתגבר על התנשאותו ביחס לכל דבר שאמרה ולגרום לו לחשוב שהוא זה שחשב על הדברים מלכתחילה ו...

והאם המניע האמיתי שלי הוא הרצון שלי להתרחק מכדור הארץ? האם אני דואגת לאנדר או מממשת את הרצון שלי להשתחרר?

שניהם. זה יכול להיות שניהם. ואני אספר לאנדר את האמת. אני לא אוותר על כלום כדי להיות איתו. אני מעדיפה להיות איתו בחלל ולא לראות שוב לעולם את כדור הארץ מאשר להישאר כאן, איתו או בלעדיו. בלעדיו: תהום כואבת. איתו: הכאב לראות אותו חי חיים אומללים ומלאי תסכול.

ואל החלה לכתוב לקולונל גראף. אימא לא שמה לב והשאירה את כתובתו של גראף. זו הייתה כמעט הפרה של כללי הביטחון. אימא הייתה כל-כך תמימה לפעמים. אילו הייתה קצין צי"ב, הייתה מודחת כבר מזמן.

* * *

בארוחת הערב באותו יום אימא לא הפסיקה לדבר על חזרתו של אנדר. פיטר הקשיב בחצי אוזן, מפני שאימא, כמובן, לא יכלה לראות מעבר לרגשנותה האישית באשר ל"בנה הקטן, האבוד, השב סוף-סוף אל הקן", בעוד פיטר הבין שחזרתו של אנדר תהיה מסובכת להפליא. כל-כך הרבה הכנות, ולא רק החדר המטופש. מבחינת פיטר, אנדר יכול לישון גם במיטה שלו. הדבר החשוב היה שלמשך חלון קטן בזמן אנדר יעמוד במרכז העין הציבורית של העולם כולו, ואז לוק יסיר מעליו את מעטה האנונימיות וישים קץ לחרושת השמועות בנוגע לזהותו של "מיטיב האנושות, שמרוב ענווה נותר עלום שם ולכן אינו יכול לקבל את פרס הנובל שכל-כך מגיע לו, על שהוביל אותנו לסיום מלחמת האנושות האחרונה".

זה נכתב על-ידי אחד המעריצים המשתפכים יותר של לוק, שבמקרה גם היה ראש מפלגת האופוזיציה בבריטניה. יהיה זה תמים לדמיין ולו לרגע אחד שהניסיון הקצר של ברית ורשה החדשה להשתלט על צי"ב היה "מלחמת האנושות האחרונה". יש רק דרך אחת להילחם "מלחמה אחרונה": שכדור הארץ כולו יהיה בהנהגתו של מנהיג אחד, יעיל וחזק, אבל פופולרי.

והדרך להציג לאנושות את המנהיג הזה תהיה בעדשת המצלמה, עומד לצד אנדר וויגין הגדול, כשזרועו מחבקת את כתפיו של הגיבור, כי – ואת מי זה באמת יפתיע? – "ילד המלחמה" ו"איש השלום" הם אחים!

ועכשיו אבא לא מפסיק לקשקש על משהו. הוא פנה ישירות לפיטר, ולכן פיטר נאלץ להתנהג כאילו הוא בן מסור ולהקשיב כאילו אכפת לו.

"אני באמת חושב שאתה צריך להתחייב לקריירה שאתה רוצה לפתח לפני שאחיך ישוב הביתה, פיטר".

"ולמה אתה חושב ככה?" שאל פיטר.

"אל תיתמם. אתה לא מבין שאחיו של אנדר וויגין יתקבל לאיזה קולג' שירצה?"

אבא ביטא את המילים כאילו אלה המילים החכמות ביותר שהפיק אי-פעם מישהו שלא טען נגד הסנאט ברומי או זכה לתואר קדוש מהאפיפיור או משהו דומה. לעולם לא יעלה על דעתו של אביו שהציונים המושלמים של פיטר והצלחתו בכל בחינות הכניסה לכל הקולג'ים האפשריים מספיקים כדי להכניס אותו לאיזה קולג' שירצה. הוא לא צריך לרכוב על תהילתו של אחיו. אבל לא, בשביל אבא כל דבר טוב בחייו של פיטר תמיד ייראה נובע מאנדר. אנדר אנדר אנדר אנדר איזה שם מטופש.

אם אבא חושב ככה, בטוח כולם חושבים ככה. לפחות כל מי שרמת האינטליגנציה שלו נמוכה מאיזה מינימום.

פיטר ראה רק את יחסי הציבור שיזכה להם עקב חזרתו הביתה של אנדר. אבל אבא הזכיר לו עוד משהו – אנשים תמיד יחשבו על מעשיו כפחותי ערך מפני שהוא אחיו הבוגר של אנדר הגדול. אנשים יראו אותם עומדים זה לצד זה, אבל יתהו מדוע אחיו של אנדר לא נלקח לבית הספר ללחימה. זה יגרום לפיטר להיראות חלש ונחות ופגיע.

הוא יעמוד שם, גבוה יותר, האח שנשאר בבית ולא עשה דבר. "היי, אני כתבתי את כל המאמרים של לוק ושמתי קץ לקונפליקט עם רוסיה לפני שהפך למלחמת עולם!" טוב, אז אם אתה חכם כל-כך, למה אתה לא עזרת לאחיך הקטן להציל את האנושות מהשמדה מוחלטת?

הזדמנות ליחסי ציבור, כן. אבל גם סיוט.

איך הוא יוכל לנצל את הזדמנות הטמונה בניצחון הגדול של אנדר, בלי שייראה כאילו הוא סתם מישהו שנדבק ומוצץ את תהילת אחיו כמו עלוקה? כמה נורא יהיה אם הודעתו תישמע כמו איזה "גם-אני, גם-אני" אומלל. מה, אתם חושבים שאחי גדול מהחיים? אז תדעו שגם אני הצלתי את העולם. בדרכי הקטנה, העלובה, הנזקקת.

"אתה בסדר, פיטר?" שאלה ואלנטיין.

"קרה משהו?" שאלה אימא. "תן לי להסתכל עליך, יקירי".

"אני לא מוריד את החולצה ולא נותן לך למדוד לי חום עם מדחום רקטאלי, אימא, כי ואל סתם הוזה ואני נראה בסדר גמור".

"אני רק רוצה שתדע, שאם וכאשר אתחיל להזות", אמרה ואל, "אני מסוגלת לחשוב על משהו אחר מלבד הפרצוף החולני שלך".

"איזה רעיון מסחרי נהדר", אמר פיטר, כמעט מתוך דחף בלתי נשלט. "בחר את הזייתך! לא, בעצם, רגע, כבר יש את זה. זה נקרא 'סמים לא חוקיים'".

"אל תזלזל בנו, הנזקקים", אמרה ואל. "אלה שמכורים לאגו לא זקוקים לסמים".

"ילדים", אמרה אימא, "זה מה שאנדר ימצא כשהוא יחזור הביתה?"

"כן", אמרו ואל ופיטר יחד.

אבא פתח את פיו לדבר. "אני מעדיף לחשוב שהוא ימצא אתכם קצת יותר בוגרים".

אבל ואל ופיטר כבר התפקעו מצחוק. הם לא יכלו להפסיק, אז אבא ביקש מהם לקום מהשולחן.

* * *

פיטר רפרף על המאמר של ואל שעסק בפצצות הגרעין של הרוסים. "זה כל-כך משעמם".

"אני לא חושבת", אמרה ואלנטיין. "יש להם את הפצצות האלה, וזה מונע ממדינות אחרות להיכנס בהם כשצריך, וזה קורה לעתים קרובות".

"מה יש לך נגד רוסיה?"

"לדמוסתנס יש משהו נגד רוסיה", אמרה ואל באדישות מזויפת.

"טוב", ענה פיטר. "אז דמוסתנס לא יחשוש מהנשק הגרעיני של רוסיה, הוא יחשוש מכך שרוסיה תשיג את הנשק היקר מכול".

"מתקן הפרדת המולקולות?" שאלה ואל. "צי"ב לעולם לא יקרב את זה לטווח פגיעה בכדור הארץ".

"לא מתקן הפ"מ, טיפשונת שכמותך. אני מתכוון לאחינו. אחינו הצעיר משמיד התרבויות".

"שלא תעז לדבר עליו בבוז!"

על פניו של פיטר עלה חיוך לעגני. אבל מאחורי המבט הזה הסתתרו כעס ועלבון. עדיין היה בכוחה להכאיב לו בעצם אזכור העובדה שאהבה את אנדר יותר.

"דמוסתנס יכתוב מאמר הטוען שאמריקה חייבת להחזיר את אנדרו וויגין לכדור הארץ מיד. ללא עיכובים נוספים. העולם הוא מקום מסוכן מכדי שלאמריקה לא יעמדו שירותיו המידיים של המנהיג הצבאי הגדול ביותר שקם אי-פעם בעולם".

גל שנאה כלפי פיטר שטף את ואלנטיין. בין השאר משום שהבינה שהגישה שלו תצליח הרבה יותר מהמאמר שהיא כתבה. היא לא הפנימה את דמוסתנס היטב כפי שחשבה. דמוסתנס בהחלט יקרא לחזרתו המידית של אנדר ולגיוסו לצבא האמריקני.

וזה יהיה יגרום חוסר יציבות, כמו קריאה לפרישת פצצות הגרעין. המאמרים של דמוסתנס נקראו בקפידה על-ידי המתחרים והאויבים של ארצות הברית. אם הוא יקרא לשובו המידי של אנדר, כולם יתחילו לפעול להשארתו של אנדר בחלל. וקצתם יאשימו את אמריקה בכוונות תקיפה.

ואז יהיה זה תורו של לוק, בעוד כמה ימים או שבועות, להציע פשרה, פתרון מדיני: תשאירו את הילד בחלל.

ואלנטיין ידעה למה פיטר שינה את דעתו – בגלל האמירה המטופשת של אבא בארוחת הערב, התזכורת שלו שפיטר תמיד יעמוד בצלו של אנדר, לא משנה מה יעשה.

טוב, גם עדר פוליטי יכול לפעמים לומר משהו עם תוצאה טובה. עכשיו ואל לא תצטרך אפילו לשכנע את פיטר בצורך להרחיק את אנדר מכדור הארץ. זה יהיה באופן מוחלט הרעיון שלו, לא שלה.

* * *

תרזה התיישבה במיטה, בוכה. סביבה נחו המאמרים של דמוסתנס ולוק, שהיא ידעה שימנעו מאנדר לחזור הביתה.

"אני לא מצליחה לעצור את זה", אמרה לבעלה. "אני יודעת שזה הדבר הנכון, בדיוק כפי שגראף רצה שנבין. אבל חשבתי שאראה אותו שוב. באמת חשבתי כך".

ג'ון פול ישב לידה במיטה וחיבק אותה. "זה הדבר הקשה ביותר שעשינו אי-פעם".

"לא זה שוויתרנו עליו מלכתחילה?"

"זה היה קשה", אמר ג'ון פול, "אבל לא הייתה לנו ברֵרה. הם היו לוקחים אותו בכל מקרה. אבל הפעם... את יודעת שאילו היינו כותבים ברשתות ומעלים סרטונים ומתחננים שייתנו לבננו לחזור הביתה, היה לנו סיכוי טוב".

"והילד הקטן שלנו לא יבין למה אנחנו לא עושים את זה".

"לא נכון".

"אתה חושב שהוא כל-כך חכם שהוא יבין מה אנחנו עושים? למה אנחנו לא עושים כלום?"

"למה שהוא לא יבין?"

"כי הוא לא מכיר אותנו", אמרה תרזה. "הוא לא יודע מה אנחנו חושבים או מרגישים. מבחינתו, אולי שכחנו ממנו בכלל".

"יש דבר אחד שאני מרגיש טוב בנוגע לו בכל הבלגן הזה", אמר ג'ון פול. "אנחנו עדיין טובים בתמרון הילדים הגאונים שלנו".

"הא, זה", אמרה תרזה בביטול. "קל לתמרן את הילדים שלך כשהם בטוחים שאתה טיפש".

"מה שהכי מעציב אותי", אמר ג'ון פול, "זה שלוק נתפש כמי שהכי אכפת לו מאנדר. וכאשר זהותו תתגלה, זה ייראה כאילו הוא מיהר להגן על אחיו בנאמנות".

"הוא הבן שלנו, פיטר", אמרה תרזה. "ממש יצירת מופת".

"יש לי שאלה פילוסופית. אני תוהה אם הדבר שאנחנו קוראים לו 'טוב' הוא בעצם תכונה המפריעה להסתגלות. כל עוד לרוב האנשים יש אותה, וחוקי החברה רואים בה ערך, לשולטים הטבעיים יש כר פעולה נרחב ופתוח. בזכות הטוב של אנדר פיטר יישאר איתנו כאן בכדור הארץ".

"הו, פיטר הוא טוב", אמרה תרזה במרירות.

"כן, שכחתי", אמר ג'ון פול. "הפיכתו לשליט העולם היא לטובת האנושות. קורבן אלטרואיסטי".

"כשאני קוראת את מאמריו הלועגים, אני רוצה להוציא לו את העיניים".

"גם הוא הבן שלנו", אמר ג'ון פול. "תוצר הגנים שלנו בדיוק כמו אנדר או ואל. ואנחנו היינו אלה שדחפנו אותו לזה".

תרזה ידעה שהוא צודק. אבל זה לא שינה דבר. "הוא לא היה חייב ליהנות מזה כל-כך, לא?"

 

1 ה"פורמיקים" הינו השם הרשמי של אותו זן שאיים על כדור הארץ והוכחד על ידי אנדר. בני האדם מכנים אותם גם "באגים" או "באגרים" בשפת היומיום, בשל דמיונם הפיזי לעולם החרקים. (המתרגמת)