אנושיים מטבע בריאתנו

פרק 1 להסיר את הכישוף של דרווין האבולוציה היא עובדה – רק לא במקרה של בני האדם

״מי אנחנו... מלבד הסיפורים שאנו מספרים

אודות עצמנו, במיוחד אם אנו מקבלים אותם?״

- סקוט טורו (1949-), סופר אמריקני

״מדוע אתה נמצא כאן?״ שאל קול מתוך מקום כלשהו בחשיכה.

מישהו שאל את השאלה מאיזשהו מקום שנשמע רחוק מאוד, אולם הוא נשמע רחוק עד כדי כך שלא הייתי בטוח אם הוא מדבר אליי או אל מישהו אחר. אני זוכר את התחושה שנלוותה לכך שהרגשתי ער וישן בו-זמנית וחשבתי שאולי אני חולם. אפילו לא עלה בדעתי שאני יכול לפקוח את עיניי ולראות מי זה. ואז שמעתי שוב את קולו, שהפעם אמר את שמי. ״גרג... אתה בסדר. הצלחת. אבל אתה צריך לומר לי מדוע אתה כאן״. הפעם ידעתי שאני לא חולם – האיש ידע את שמי ודיבר ישירות אליי. העיניים שלי החלו להיפקח באופן אינסטינקטיבי והפניתי את ראשי לעברו. האור מלמעלה היה בהיר עד כדי כך שהוא אילץ אותי לכווץ את עיניי כשהרמתי את מבטי מהמיטה לעבר התקרה. למרבה ההפתעה, האיש לא היה רחוק כלל. למעשה, הוא עמד ממש לצדי, הסתכל עליי מאחורי מסכת מנתחים כחולה. כאשר ראיתי אותו, הדבר עורר את זיכרוני ולפתע נזכרתי מה קרה.

התעוררתי מההרדמה שבוצעה בי באותו בוקר. הייתי בחדר התאוששות לאחר ניתוח בקליניקת מאיו בג׳קסונוויל שבפלורידה. הקול ששמעתי היה קולו של הרופא שהרגיע אותי והבטיח לי רק כשעה קודם לכן שאני בידיים טובות – ידיו וידי הצוות שלו – ושאהיה בסדר. ותוך כדי כך שהוא המשיך להרגיע אותי, לא הייתי מוכן לשאלה שהוא שאל שוב ושוב – מדוע אני נמצא שם.

בבדיקה שנערכה במרפאה אחרת פחות מחודש קודם לכן, התגלה גידול על דופן שלפוחית השתן שלי. ״יש בשלפוחית שלך משהו שלא אמור להיות שם״, אמר לי הרופא הראשון ההוא. ״צריך להסיר אותו״. רציתי להבטיח את התוצאה הטובה ביותר של מה שיידרש לצורך הטיפול בבעיה, והלכתי לקליניקת מאיו היוקרתית כדי לקבל חוות דעת נוספת. שם גיליתי שהדרך היחידה לקבוע בוודאות שהגידול שפיר הייתה לבחון את הרקמה עצמה – לבצע ביופסיה.

אבל מה שקרה באותו רגע, לא היה חלק מן התוכנית המקורית. לאחר שבוצעו בי הרדמה מלאה והכנות לניתוח, התעוררתי ופגשתי ברופא נבוך ששואל שאלה שבקושי הייתי מסוגל לענות עליה במצב ההכרה שבו הייתי: למה אני שם? הוא שאל את השאלה משום שהגידול אשר הופיע בבדיקות הקודמות כבר לא היה שם. המנתח אמר לי שלא היה צורך להסיר דבר, משום שהשלפוחית שלי נורמלית ונראית בריאה. כדי להדגיש את דבריו, הוא הציג בפניי צילום צבעוני של פְּנים השלפוחית שלי, שצולם רק דקות אחדות קודם לכן.

כאשר ניסיתי כמיטב יכולתי להבין מה הוא אומר, המנתח השתמש בקצה העט שלו כדי להראות לי היכן היה הגידול בסריקות הקודמות. אולם הוא הדגיש כי כעת לא הייתה שום חבורה, לא דהייה ולא רקמת צלקת או כל סימן אחר כלשהו המצביע על כך שהיה שם בכלל משהו יוצא דופן. והוא רצה לדעת מדוע. הוא רצה לדעת איך יכול לקרות דבר כזה.

מכיוון שהייתי חלוש ביותר, התשובה שלי לא הייתה רהוטה כפי שהייתי רוצה. עשיתי כמיטב יכולתי לספר לרופא אודות המחקר שעשיתי בנושא פוטנציאל הריפוי העצמי של הגוף האנושי, המסורות העתיקות שהתמחו בפוטנציאל הריפוי הזה והמדע שמאשר כיום כי הגוף שלנו יכול לרפא את עצמו כאשר ניתנים לו התנאים המאפשרים זאת. הזיכרון האחרון שיש לי מן הרופא הזה הוא שהוא הסתובב והלך לעבר הדלת כאשר אני עשיתי כמיטב יכולתי כדי לענות על שאלתו. ברור שההסבר שלי למה ששנינו חווינו באותו יום לא היה מה שהוא ציפה – או רצה – לשמוע.

מאוחר יותר, לאחר שהחלמתי וחשבתי על תגובתו של הרופא שלי, יכולתי להבין את התסכול שלו. אין שום דבר בהכשרה במסגרת מקצוע הרפואה המודרני שמאפשר לנו לנהל יחסי ריפוי עצמי שכאלה עם גופנו. ובדיוק משום כך, כאשר מתרחשת חוויה כמו החוויה שלי, האפשרויות העומדות בפני הצוות הרפואי הינן מוגבלות מבחינת הצעת הסבר. הם בדרך כלל מייחסים את זה לאבחנה שגויה, להחלמה ספונטנית בלתי מוסברת – או פשוט לנס.

מזווית הראייה של הרופא, פשוט התרחש נס בחדר הניתוח שלו והוא ניסה להבין אותו. אולם מזווית הראייה שלי, מה שקרה היה פחות נס ויותר טכנולוגיה – טכנולוגיה פנימית עוצמתית שעומדת לרשותו של כל אחד ואחד מאיתנו – טכנולוגיה אשר קיומה נשכח במשך הזמן.

מאז שנת 1986, חקרתי את החוכמה, למדתי את העקרונות, וכאשר התאפשר, חוויתי את הטכניקות שאומצו על ידי מסורות עתיקות וילידיות בתחום יכולתנו לרפא את עצמנו. החל מן הנזירים, הנזירות ואבות ואימהות המנזרים בטיבט, נפאל ומצרים ועד למרפאים הילידיים והשמאנים בדרום פרו, מאבותינו הקדמונים ועד עמיתיהם בני זמננו – כל אלה עשו כמיטב יכולתם כדי לשמר את הידע אודות מערכת היחסים האינטימית ביותר שיכולה להיות לנו: מערכת היחסים שלנו עם גופנו. ואם כי הידע שהם משמרים אינו מדע במובן המסורתי, תגליות מדעיות חדשות בגנטיקה, בביולוגיה מולקולרית ובתחומים החדשים של האפיגנטיקה והנוירו-קרדיולוגיה אישרו רבות ממערכות היחסים המתוארות במסורות העתיקות.

אולם במקרה של הגוף שלי, על אף אמונתי העזה בכך שריפוי עצמי הינו אפשרי ועל אף שהייתי עד להצלחתם של אחרים בריפוי מעין זה, השילוב בין ההכשרה המדעית שלי והאמונות המגבילות שהוטמעו בי בגיל צעיר על ידי אבי האלכוהוליסט והסביבה המשפחתית הלא מתפקדת שלי, הותירו ספק עמוק באשר לאפשרות שריפוי כזה ייתכן אצלי. לכן, על אף שביצעתי טכניקות יוגה, צ׳יקונג ואופני ריפוי אחרים, נטלתי עשבי מרפא, אימצתי תזונה של מזון נא וקיבלתי את השינויים הרגשיים כמיטב יכולתי בין האבחון ובין הניתוח בקליניקת מאיו — עדיין הטלתי ספק ביכולתי לרפא את עצמי בהצלחה כפי שראיתי אצל אחרים. ובשל הספק שלי, בחרתי בטכנולוגיה המודרנית שהוצעה על ידי אחד המוסדות הרפואיים המדורגים במקומות הגבוהים ביותר בעולם כאפשרות אחראית לטפל באבחנה שקיבלתי.

כמדען בהכשרתי, איני יכול לומר לכם כי הפרקטיקות, הטכניקות והשינויים באורח החיים שאימצתי במהלך השבועיים הללו היו הסיבה לכך שהצוות הרפואי לא מצא אצלי ביום הניתוח שום דבר שיש להסיר אותו. אולם אני יכול לומר כי התגליות המדעיות העדכניות זיהו קשר בין אופני ריפוי שהיו ידועים בעבר ובין יכולתנו להשיב את האיזון לגופנו. העובדה שהקשר הזה קיים דורשת הערכה מחודשת של הסיפור המגביל שסופר לנו על המוצא שלנו כמין ועל מה שאנו מסוגלים לעשות. כאשר אנו מביאים בחשבון את העובדות שהתגלו על ידי מיטב המדענים כיום, הריפוי הספונטני והנסים כמו הנס שאני חוויתי נראים פחות נדירים ובלתי רגילים ויותר כחלק שגרתי מחיי היומיום. הפרק הבא יחשוף את התגליות הללו ואת הסיפור שהן מספרות. והסיפור הזה נותן לנו סיבות לאמץ תשובה חדשה לשאלה מי אנחנו? ולכתוב את הסיפור החדש של האנושות.

אם הרגשתם אי פעם שיש בסיפורו של העבר שלנו יותר מכפי שחונכנו להאמין, ברצוני שתדעו שאינכם לבד. סקר של ״גאלופ״ משנת 2014 גילה כי רק בארה״ב לבדה, מספר עצום, המונה ארבעים ושניים אחוז מכלל האנשים שנשאלו, מאמין שיש במוצא האדם יותר מאשר הגישה שבה מכיר הזרם המרכזי – שדבר-מה שהוא מעבר לתיאוריה של דרווין אודות האבולוציה אחראי לקיומנו.[1] תוצאות הסקר הזה משקפות תחושה גוברת והולכת שאנו, בני האדם, היננו חלק ממשהו אדיר, רב עוצמה ומסתורי. חלק מן המוחות הגדולים ביותר בתחום המדע מסכימים עם הדעה הזו.

משהו חסר בסיפורה של האנושות

פרנסיס קריק, חתן פרס נובל והשותף לגילוי הסליל הכפול של ה-DNA, סבר כי המסר הברור שמתקבל מאבני הבניין של החיים הוא בוודאי תוצאה של דבר-מה שהינו יותר מאשר תפנית בת מזל של הטבע. באמצעות מחקרו החלוצי, הוא היה אחד מבני האדם הראשונים שהיו עדים למורכבותה וליופייה של המולקולה המאפשרת את קיום החיים. בשלב מאוחר יותר בחייו, קריק סיכן את המוניטין שלו באמצעות הצהרה פומבית, שלפיה ״אדם הגון, החמוש בכל הידע העומד כיום לרשותנו, יכול רק להצהיר כי במובן מסוים, מקור החיים נראה כיום כמעט נס״.[2] בעולם המדעי, ההצהרה הזו מקבילה לכפירה, שכן עולה ממנה כי דבר-מה שהוא יותר מאשר אבולוציה אקראית הוביל לקיומנו.

ההרגשה שלפיה יש בסיפור שלנו דבר-מה שהוא יותר ממה שאנו סבורים אינה רק תופעה עדכנית. תגליות ארכיאולוגיות גילו כי הקדמונים חשו עצמם, באופן כמעט אוניברסלי, קשורים לסביבה שהינה מורחבת יותר מאשר סביבתם המיידית. הם חשו כי שורשינו נמצאים בעולמות אחרים, בעולמות שאנו אפילו לא יכולים לראות – ושאנחנו בסיכומו של דבר חלק מן המשפחה הקוסמית שחיה בעולמות הללו.

כך לדוגמה, הטקסט הקדוש של שבט המאיה הקדום, הפופול ווּך, מתאר כיצד ״אבות-אבותינו״ בראו את המין האנושי, בעוד שהברית החדשה והתנ״ך העברי מתארים אותנו כצאצאי יצורים נבונים ורבי עוצמה, שהיו קשורים לתבונה חוצנית גבוהה.[3, 4, 5] האם יכול להיות הסבר פשוט לשאלה מדוע תחושה זו ליוותה אותנו בעוצמה רבה כל כך, במסורות שונות – ובמשך זמן כה ממושך? האם ייתכן שהרגשות שלנו באשר למקור מתוכנן ולפוטנציאל גדול יותר מבוססים על משהו אמיתי?

כאשר אנו שואלים מי אנחנו? התשובה הקצרה היא שאנחנו לא מי שנאמר לנו ושאנחנו יותר ממה שרובנו מתארים לעצמנו.

אנחנו מין של סיפורים

מאז אבותינו הקדומים ביותר, השתמשנו בסיפורים כדי להסביר את העולם שסביבנו ולתאר את מקומנו בתוכו. לעיתים, סיפורינו מבוססים על עובדות. לעיתים לא. חלק מן הסיפורים הם מטפוריים. השתמשנו בהם כדי להסביר את מה שלא ניתן להסביר ולהעניק משמעות לקיומנו.

המצרים הקדמונים, לדוגמה, חשבו על הארץ, החלל שמתחת לארץ והשמיים שמעלינו כעל עולמות בפני עצמם. לפי השקפתם אודות הבריאה, האדמה שמתחת לכפות רגליהם צפה על גבי נון, אוקיינוס קדמוני שהוא מקורו של נהר הנילוס. השמיים שמעלינו נוצרו על ידי גופה של האלה נות. הכיפה של בטנה העגולה של נות היא משכנם של השמש והכוכבים, כאשר היא מקמרת את גבה מעל הארץ ופניה למטה, מעבר לזמן. הממלכה שמתחת לאדמה, דואַט, היא המקום אליו השמש מגיעה בלילה, כאשר היא נעלמת מתחת לקו האופק עם השקיעה.[6]

לכל הממלכות הללו היו אלוהויות – אלים ואלות – שהיו קשורות אליהן ושמילאו תפקידים רבי עוצמה בחיי היומיום של המצרים הקדמונים. ואם כי הסיפורים לא היו מבוססים על מדע, הם בהחלט עבדו עבור בני התקופה. הם סיפקו מנגנון שהסביר כיצד המצרים הקדמונים ראו את המתרחש בחיי היומיום שלהם וסייעו להם לדעת כיצד הם משתלבים בעולמם.

כיום, אנו ממשיכים להשתמש בסיפורים כדי להסביר את עולמנו. והסיפורים שלנו ממלאים תפקיד חשוב מאי פעם. לא זו בלבד שהם מהווים את הבסיס לאופן שבו אנו מנהלים הכול – החל ממחלה וריפוי ועד למערכות יחסים ורומנים; ברמה הגלובלית, עתידה של הפלנטה שלנו וההישרדות של המין האנושי, שמוטלים כעת על כף המאזניים, תלויים גם הם בסיפורים שאנו בוחרים לקבל. ודווקא משום כך, יש חשיבות מכרעת לכך שנספר לעצמנו את הסיפור הנכון.

הסיפורים שלנו מגדירים את חיינו

אנו מוקירים את הסיפורים שאנו יוצרים. כיחידים, אנו חולקים לא פעם בגאווה את ההיסטוריה המשפחתית שלנו ואת הישגי אבות-אבותינו. כאומות, אנו מגוננים בגאווה על ההישגים הספורטיביים של הנבחרות שלנו באולימפיאדה, על ההתקדמות המדעית והטכנית ששלחה את האסטרונאוטים שלנו אל הירח ועל הדגלים שמאחדים אותנו כמדינות. אולם לעיתים אנו מוצאים את עצמנו מגוננים על סיפורים שגדלנו עימם, גם כאשר מתברר מתוך תגליות חדשות שהסיפורים הללו שגויים. הנכונות שלנו להיצמד לסיפור מוכר, גם אם ראיות חדשות מוכיחות שהוא מיושן, עלולה להיות המכשול הגדול ביותר שאנו מתמודדים איתו כאשר אנו למדים לקבל את העולם הקיצוני שלנו בדרך בריאה.

משפט מפתח 5:

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו – ומאמינים בהם – מגדירים את חיינו.

יש אקסיומה נפוצה הטוענת שאם אנו שומעים משהו לעיתים מספיק תכופות, אנו מתחילים לקבל אותו כעובדה, בין אם הוא נכון ובין אם לאו. הסיפור אודות עישון הטבק כפעולה מחטאת, שהיה מקובל עד שנות השישים של המאה העשרים, הוא דוגמה מושלמת לכך. לפני דוח משנת 1964 אודות האפקטים המסוכנים של עישון סיגריות, חברות הטבק האמריקניות ניהלו מסעות פרסום רבי עוצמה בכלי התקשורת כדי לשכנע את הציבור שהעישון הוא הרגל בטוח – ואפילו בריא. סיסמאות קליטות כגון ״כשאתה מתפתה להתפנק יותר מדי – אתה יכול, במקום זאת, לבחור להושיט יד ל׳לאקי׳״ או ״אני מגן על הקול שלי באמצעות סיגריות ׳לאקי׳״, וגם ״רופא השיניים שלך בוודאי ימליץ על סיגריות ׳וייסרוי׳״, היו נפוצות ביותר בפרסומות במגזינים, ברדיו ובטלוויזיה.[7]

כרזת פרסומת מטרידה במיוחד לסיגריות ״קאמל״ משנות הארבעים של המאה העשרים הכריזה כי על פי סקר ארצי, ״רופאים מעשנים יותר סיגריות ׳קאמל׳ מאשר כל סיגריה אחרת״.[8] בחינה נוספת של הסקר הזה גילתה את שאר הסיפור. הרופאים שנשאלו את השאלות קיבלו במתנה חפיסות סיגריות ״קאמל״ בישיבות ובכנסים לפני שהם השתתפו בסקר. לאחר שהם קיבלו את הדגימות החינמיות, הם נשאלו מהו מותג הסיגריות המועדף עליהם – או איזה מותג יש להם כרגע בכיסם. המדגמים היטו באופן אפקטיבי את התשובה לטובת סיגריות ״קאמל״. הצרכנים האמריקניים סמכו על המודעות הללו – ועל מודעות אחרות, דומות להן – והאמינו להן. ככלות הכול, אם הסיגריות בטוחות עבור רופאים, הרי שהן אמורות להיות בטוחות עבור כולם, לא כן?

אולם האופן בו התקבלו מסרים מעין אלה – והטבק עצמו – השתנה לנצח עם המחקר שהפך לאבן דרך ופורסם בכתב העת Surgeon General. המחקר הזה דיווח לראשונה באופן מדעי על מה שאנשים חשדו בו באופן אינטואיטיבי. הוא תיאר קשר ישיר בין השימוש בטבק, דלקת סמפונות (ברונכיטיס) כרונית וסרטן הריאות. המחקר הכריז: ״הוועדה פסקה כי העישון תורם באופן מהותי לתמותה ממחלות מסוימות ולשיעור התמותה הכולל״.[9] ב-1965, תעשיית הטבק התבקשה להוסיף את תוויות האזהרה, שהיום כל כך מוּכּרות לנו, על כל מוצר שמכיל טבק ומוצע למכירה.

הדוגמה הזו הובאה כדי להדגים כיצד חל שינוי במהלך הזמן באמונה שבעבר הייתה משותפת לתקשורת ההמונים מן הזרם המרכזי ולכלל הציבור – הסיפור שלפיו עישון טבק הינו בטוח. הסיפור היה חייב להשתנות משום שההוכחות באשר למחלות קשות שבהן לוקים כל כך הרבה מעשני טבק פשוט לא התאימו לסיפור שסיפר הזרם המרכזי אודות בטיחות ובריאות. הן לא עלו בקנה אחד עם מה שאנשים חוו במציאות.

אנו פותרים את בעיות המאה העשרים ואחת באמצעות חשיבה שמקורה במאה התשע-עשרה

בדומה לכך, גם כיום מתרחש מסע פרסום בתחום המידע, שמטרתו להטות את דעת הקהל, לגבי סיפור המוצא שלנו. התיאוריה אודות האבולוציה האנושית, שמקורה במאה התשע-עשרה, נלמדת כעובדה שאין עליה עוררין בכיתות בנות ימינו, מבלי להשאיר מקום לשקול כל הסבר אפשרי אחר למסתורין של קיומנו. ומשום שהסיפור בו מאמין הזרם המרכזי אינו מביא בחשבון את התגליות העדכניות, אנו לא מוכנים להתמודד עם הסוגיות החברתיות והשינויים הגלובליים הקיצוניים שאנו חווים כיום, אשר כוללים הכול – החל מטרור, בריונות ופשעי שנאה ועד מגפת סמים ואלכוהוליזם בקרב הצעירים.

משום שהשקענו בתורת האבולוציה, אנו משתמשים בה כמדריך לקבלת החלטות וכך אנו מהללים תחרות וכוח ומעדיפים אותם על פני שיתוף פעולה וחמלה. בין השאר, אנו ממשיכים לנסות ולפתור בעיות הקשורות למגוון הגזעי, הדתי והמיני שלנו באמצעות החשיבה המיושנת של תחרות ושל ״הישרדות החזקים״ – שני רכיבי מפתח של תורת האבולוציה. כאשר אנו חושבים על כך, אין בדברים אלה כל היגיון, אולם בשל הֵרגלים, כסף, אגו וכוח, מערכת החינוך והמחנכים השייכים לזרם המרכזי נאחזים בסיפור המיושן אודות מוצא האדם, שכבר אינו נתמך על ידי הוכחות. גם סיפור הטבק וגם סיפור מוצא האדם מדגימים באופן מושלם מדוע חשוב לתקן את הסיפורים שלנו – ומה עלול לקרות אם לא נעשה זאת.

שנו את הסיפור – ותשנו את חייכם

במקרה של המשפחה האנושית, הסיפורים המשותפים אודות ההצלחות, הזיכרונות, הטרגדיות והסיפורים מעוררי ההשראה אודות גילויי הגבורה שלנו הם החוטים המקשרים בינינו. הקשר בינינו הוא עוצמתי, ראשוני והכרחי. בין אם מדובר בנושא גדול הקשור לפוליטיקה, לדת או למשלוח נשק ל״לוחמי חירות״ במדינות מוכות מלחמה, לזכותם של הומוסקסואלים להינשא או לזכותה של האישה על גופה, הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו לחלוק כיום את הסיפורים הללו ולהצדיק את ההחלטות שלנו ואת העתיד שברצוננו ליצור.

הסופר האנגלי טרנס דיוויד ג׳ון פראצ׳ט, המכונה על ידי מעריציו בשם טרי פראצ׳ט, מתאר באופן יפהפה את העוצמה המדהימה שיש לסיפורים שלנו, באומרו: ״שנו את הסיפור – ותשנו את העולם״.[10] לדעתי, יש בהצהרה הזו הרבה מן האמת. חיינו הם השתקפויות של האמונות שלנו אודות עצמנו ואודות האופן שבו העולם פועל. ההבחנה של פראצ׳ט הינה למעשה אוניברסלית עד כדי כך שאפשר לקחת אותה צעד נוסף קדימה.

באותה נשימה שבה אנו אומרים ״שנו את הסיפור – ותשנו את העולם״, אנו יכולים להתקדם לרמה עמוקה יותר ולומר ״שנו את הסיפור – ותשנו את חיינו״. שתי ההצהרות הינן נכונות. ושתיהן מציעות דרך חשיבה רבת עוצמה ברגעים האפלים ביותר בחיינו.

משפט מפתח 6:

כאשר אנו משנים את הסיפור, אנו משנים את חיינו.

הנרטיב המדעי באשר לגודלו העצום של הקוסמוס – ולחוסר החשיבות שלנו בתוכו – מהווה דוגמה מושלמת להשפעה רבת העוצמה שיכולה להיות לסיפור. הוא מדגים גם את האקסיומה שלפיה אם אנו מספרים סיפור מספיק פעמים, אנו מתחילים לקבל אותו כאילו הוא אמת.

הסיפור הישן: קטנים, חסרי ישע וחסרי חשיבות

מזה מאה וחמישים שנה, אנו שרויים בתוך סיפור קוסמי שמותיר אותנו בתחושה שאנו לא יותר מאשר כתמי אבק טריוויאליים ביקום, או הערת שוליים ביולוגית במסגרת הסכֵמה הכללית של החיים. קרל סייגן תיאר באופן מושלם את הלך הרוח הזה, בדבריו אודות זווית הראייה המדעית אודות מקומנו ביקום: ״אנו מגלים כי אנו חיים על פני פלנטה חסרת משמעות, כוכב משעמם ואבוד בגלקסיה שמסתתרת באיזושהי פינה נשכחת של יקום שבו יש הרבה יותר גלקסיות מאשר בני אדם״.[11]

החשיבה המוגבלת הזו, שהקהילה המדעית מקדמת אותה, הובילה אותנו לכך שנאמין כי אנחנו חסרי חשיבות בחיים בכלל – וגם מנותקים מן העולם, זה מזה – ובסופו של דבר, אפילו מעצמנו.

אצל אלברט איינשטיין ניתן למצוא הד לתפיסה זו באשר לחוסר החשיבות שלנו, במסגרת הרעיונות שלו אודות תוקפן של הראיות בתחום המתפתח של פיזיקת הקוואנטים, אשר טוען כי כל הדברים קשורים זה לזה באופן עמוק. איינשטיין לא היה מסוגל לקבל את הקשר הזה כעובדה. איינשטיין לא הותיר ספק באשר לאמונתו אודות משמעותם של הרעיונות החדשים אודות פיזיקת הקוואנטים כאשר אמר: ״אם תיאוריית הקוואנטים נכונה, הרי שהיא מסמלת את סופה של הפיזיקה כמדע״.[12] אמונותיו לא אפשרו לו לקבל את האפשרות שלפיה אנו חיים בעולם שבו כל דבר וכל אדם מקושרים זה לזה באופן הדוק.

אחת הסיבות להתנגדותו של איינשטיין לרעיונות של הפיזיקה החדשה הייתה שהחיים בעולם שבו יש קשרים על פי תורת הקוואנטים פירושם שיש לנו את היכולת להשפיע על המתרחש בחיינו ולהתמודד עם האחריות לתוצאות של מה שאנו יוצרים. בסופו של דבר, אמונתו האיתנה של איינשטיין שלפיה אנו חיים בעולם שבו הדברים אינם מקושרים זה לזה מנעה ממנו מלהגשים את חלום חייו. הוא האמין בלהט כי המחקר שלו יוביל אותו בסופו של דבר לגילוי אמת מדעית אשר תאחד את כל חוקי הטבע, מעין ״תיאוריה של הכול״. למרבה הצער, אלברט איינשטיין הלך לעולמו ב-1955 מבלי לראות את חלומו החמקמק מתגשם.

כאשר אנו חושבים על המורשת שהותירו איינשטיין וסייגן אודות הניתוק וחוסר החשיבות של האדם, לא מפתיע שבמקרים רבים אנו חשים חסרי אונים מבחינת מה שקורה לגופנו ולחיינו. בעולם המאופיין בניתוק, נאמר לנו שדברים פשוט קורים בתזמון ובמקום שבו הם מתרחשים. האין זה פלא שבמקרים רבים אנו חשים חסרי אונים כאשר אנו רואים את העולם משתנה מהר עד כדי כך, שיש כאלה האומרים ש״התפרים שלו נפרמים״?

הטיעון של צ׳רלס דרווין אודות האבולוציה האנושית, שהועלה באמצע המאה התשע-עשרה, הניח את היסוד למסקנות המדעיות באשר לחוסר החשיבות שלנו, אשר התפתחו מאוחר יותר, בראשית המאה העשרים. תורת האבולוציה התבססה על ההנחה שאנחנו מהווים את התוצאה המאוחרת ביותר של סדרת אירועים אקראיים אשר איש מעולם לא היה עד להם, לא הוכיח או שכפל אותם – ואנו יכולים לייחס את העובדה שאנו קיימים ל״הישרדות החזקים ביותר״ שבינינו. התיאוריה שלפיה המאבק הוביל אותנו למקום שבו אנו נמצאים כיום, מציגה אותנו כחסרי ישע וכלואים בחיים של תחרות ועימות. מבחינה תרבותית, הרעיון הזה מקובל עד כדי כך שאנשים רבים מאמינים כי השימוש בכוח הוא הדרך הטובה ביותר לעשות דברים במקומות העבודה ובקהילת האומות.

האמונה הזו בדבר המאבק והעימות מתבטאת בחיינו מדי יום ביומו, באופן מודע – ולעיתים ברמות שאינן מודעות. לעיתים, זה קורה בדרכים מפתיעות, בלתי צפויות. לדוגמה, כאשר אנו מגלים כי מי שמכיר אותנו היטב במסגרת מערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו ״לוחץ לנו בנקודה רגישה״ — גם הרוחניים ביותר שבינינו יתפרצו, וישתמשו בטקטיקות פוגעות כדי להתגונן באותו רגע. הסיבה לכך אינה מפתיעה.

מאז שנולדנו – ואף קודם לכן, עוד כשהיינו ברחם אמנו – התחלנו ללמוד כיצד להתמודד עם העולם באמצעות המחשבות והרגשות של האנשים שטיפלו בנו. כך לדוגמה, למדנו מנימת קולן של האימהות שלנו מתי העולם בטוח – ומתי לא. למדנו גם לחבר בין הכימיקלים של הלחץ, וגם בין הכימיקלים של ההנאה, אשר זורמים בגופנו, ובין הקולות, הצלילים והחוויות המעוררים את שחרור הכימיקלים הללו.

אלא אם כן התמזל מזלנו ונולדנו למשפחה בריאה לחלוטין, יש סיכויים טובים לכך שתגובותיהם של האנשים המטפלים בנו מבוססות על התניה שגויה, שגם הם למדו מן האנשים אשר טיפלו בהם בשלבים המוקדמים של חייהם. והדפוסים הללו בדיוק, הנרכשים מאנשים אחרים, שהם לעיתים בני כמה דורות, הופכים גם לדפוסים שלנו.

לכן, כאשר אנו חשים מאוימים כמבוגרים, הדפוסים המותנים הללו הם שעולים בכל דרך שהמוח שלנו רואה כהכרחית לצורך הישרדותנו. כאשר הדפוסים הללו נכנסים פנימה בבעיטה, הם שואבים מתוך באר עמוקה של אמונות, יהיו אשר יהיו, אשר ״מוּבְנות״ בתוך התת-מודע שלנו. אלא שבמקרים רבים, האמונות הללו נטועות בסיפורים ובחוויות של אנשים אחרים.

האם אנו מתפרצים באלימות, משום שאנו מותנים לפעול על פי סיפורי ״הישרדות החזקים״ המלווים אותנו? או שאנו מגיבים בביטחון ובכנות, תוך אימוץ הידע העמוק אודות הקשר בינינו ובין כל היצורים החיים, כולל הקשר שלנו עם האנשים שכרגע הרגיזו אותנו?

על מנת להבהיר, אני לא טוען כאן שתגובה כלשהי היא נכונה או שגויה. אולם אני טוען שהתגובות שלנו אינן משקרות. ללא קשר לדברים שאנו חושבים או מאמינים בהם, האופן שבו אנו מגיבים ברגעים אינטימיים כאלה הוא השתקפות, החושפת את הדברים שבהם אנו מאמינים באמת. הסיפורים האלה, שסופרו לנו במהלך השנים הפגיעוֹת ביותר והנוחות ביותר להתרשם של ילדותנו, מעצבים את האמונות שבהן אנו מאמינים באופן העמוק ביותר. ולכאן נכנס גם הסיפור אודות מוצאנו.