אני אהיה שם

1

הימים בשבוע לא היו משמעותיים עבורו.

חוץ מיום ראשון.

כי בימי ראשון הוא האזין לעוגבים ופסנתרים.

אם היה לו מזל, פעמוני יד, תופים או מערכות תופים אלקטרוניות הידהדו בזמן שאנשים שרו ולעתים מחאו כפיים ואפילו רקעו בנעליהם החגיגיות.

בימי ראשון, בכל מקום שבו היה, בכל הזדמנות, סם בּוֹרדֶר התעורר בשעה מוקדמת, לבש את החולצה המלוכלכת הכי נקייה שלו, ויצא לחפש כנסייה.

הוא לא האמין בדת.

אלא אם כן מוזיקה נחשבת לדת. כי הוא ידע שאלוהים, אם יש אחד כזה, פשוט לא בצד שלו.

סם תמיד היה נכנס אחרי שהכול כבר התחיל. והוא תמיד עזב לפני שהטקס הסתיים. הוא ישב מאחור מפני שבא לשם רק כדי לדמיין את תבניות התווים המוזיקליים. ואולי לחטוף דונאט מזוגג או עוגייה דביקה בדרך החוצה.

אם מישהו היה מנסה לדבר איתו, סם היה מהנהן בברכה, ואז, מחוסר ברירה, הוא היה זורק איזה "שלום לך". אבל הוא שיכלל את האמנות של להיות בלתי נראה, וכמעט תמיד הניחו לו לנפשו, גם כשהיה צעיר וקטן יותר.

מה שהוא זכר כשחשב על הערים הרבות שבהן התגורר, היו הקולות.

אפילו ג'נקשן סיטי, שבה בילה במשך חורף שלם ומצא חבר, כבר נעלמה, למעֵט צליל הגשם המכה בגג המתכת של הדירה, ליד הסמטה שבה העירייה החנתה את כל המשאיות הרועשות שלה.

זה היה לפני שלוש שנים. לפני חמש־עשרה ערים. בחיים אחרים.

אחרי ג'נקשן סיטי הם היו קצת מחוץ לרינו. ואז בקרוואן ששיקשק כאילו כל בורג וחלק מתכת חלוד שבו עומדים להתפרק.

הקרוואן היה בבאחה קליפורניה, וההרגשה היתה כמו לגור בקרטון, שזה אחד הסיוטים החוזרים הרבים שלו. אבל הוא העריך את חמשת החודשים האלה מדרום לגבול.

העובדה שהוא אמריקאי הפכה אותו אוטומטית לאאוטסיידר, לכן לראשונה במה שזכר מחייו המרוסקים והמטושטשים, הרגיש שהוא יכול להירגע. הוא שונה. זה היה צפוי.

אבל גם להתאים־בגלל־שאתה לא־מתאים לא נמשך זמן רב.

אבא שלו הוציא אותם מחוץ למדינה ובחזרה לארצות הברית בדיוק כשסם למד לדבר ספרדית והבין איך שוחים.

במשך שבועות, כשאביו ואחיו ישנו, ירד סם מיד אחרי הזריחה אל הגלים המתנפצים. ללמד את עצמך מיומנות, במיוחד כזאת שיכולה להרוג אותך אם משהו ישתבש, זה לא דבר קל.

בהתחלה הוא נכנס עד לגובה הברכיים. ואז, בהדרגה, העז להרחיק עד הגלים, מניע את זרועותיו על הגל הקר המשתבר אל החוף, כמו שראה מרחוק שאנשים עושים.

היה ברור לו שהוא נראה ממש כמו אידיוט.

אבל הוא תמיד הצליח לחזור אל החוף החולי, אפילו בבוקר שבו האוקיינוס שינה הילוך לפתע והחל לסחוף אותו הצדה במורד קו החוף. לאורך מה שנדמה כמו קילומטרים הוא היכה בידיו כנגד הגלים וחבט ברגליו בזעם, בולע מי מלח קפואים מלוא פיו.

כי משהו בו, גם כשהכי רצה להיכנע, פשוט לא ויתר.

אחרי אותו יום הבין סם שהיתה זאת שחייה אמיתית. אבל הוא הניח כי מה שלמד מהחוויה הזאת ייעלם כמו דברים רבים אחרים שבאו ונעלמו בחיים שאביו הכתיב. כל כך הרבה דברים היו מסתוריים. זה מה שקורה כשמפסיקים ללכת לבית הספר אחרי כיתה ב'.

אבל הדבר הטוב היה שהוא לא ידע מה הוא לא יודע, וזה עשה הכול קל יותר.

אמילי בל היתה אספנית.

ומה שהיא אספה ומיינה והוקירה הלך איתה לכל מקום.

כי האובססיה של אמילי היתה לחיים של אחרים.

סבתא שלה אמרה פעם שאמילי יכולה להיות המרגלת הכי טובה שנולדה אי־פעם. אבל רק בתנאי שמרגלים לא צריכים לשמור את הסודות שהם גילו. כי החומה הרגשית של אמילי שנועדה להגנה עצמית היתה שקופה. היא לא הסתירה דבר על עצמה, אז למה שאחרים יעשו את זה?

זה היה שובה לב.

העניין של אמילי בהיסטוריה אישית איפשר לה גישה לרגשות העמוקים ביותר של אנשים. כאילו היא שולפת מין מגנט מול נשמתו של מישהו, לרוב כשהוא הכי פחות מצפה לכך.

ואותו המגנט, שהיה צריך להיות מעוצב בצורת פרסה, איפשר למישהו להביט בה ולהרגיש צורך לשתף משהו שמכביד עליו.

לכישרון שלה לא היה שם.

אפילו היא לא הבינה מה כל זה אומר.

אמילי לא ידעה שבת הדודה של המוכר במכולת החליקה על שטיח האמבטיה ונפלה מהחלון הפתוח בקומה השנייה וניצלה מפני שנחתה על מזרן שמישהו השליך.

אבל מה שהכי עניין את אמילי בנוגע לאירוע היה איך במהלך השיקום בת הדודה פגשה במקרה גבר שהכיר לה את אחיו למחצה, ובסופו של דבר היא התחתנה איתו, ושנה לאחר מכן דרסה אותו במהלך ויכוח שהתלהט. האיש הזה, התברר, היה זה שהשליך את המזרן בחצר שלה.

הוא הציל אותה כדי שבהמשך היא תהפוך אותו לנכה.

אמילי חשבה שזה לא אירוני אלא מסקרן.

מפני שכל הדברים, כך היא האמינה, קשורים.

עכשיו, בגיל שבע־עשרה, השאלה של אמילי היתה כיצד היא משתלבת בתוכנית הגדולה של הדברים. היכן התקרית הקטנה שלה שתשנה את המהלך הגדול של אירועי החיים? עד כה הכול הלך על פי התוכנית. הורים טובים. אח צעיר בסדר. הכלב הכי שווה בעולם. חברה טובה נאמנה.

לא היו שום סיבובים מסוכנים בדרך. ואפילו לא מכשולים ראויים לציון.

אבל היא חיה בעיר אחת, והיא ראתה כיצד דברים קטנים יכולים לשנות דברים גדולים. בעיניה, כל אחד היה חלק מאפקט האדווה.

ומשום כך היא האמינה בגורל.

לפחות זה מה שהיא תספר לעצמה מאוחר יותר.

אמילי נגסה בטוסט מחיטה מלאה והסתכלה החוצה מבעד לחלון. לא היה לה קול יפה כשהיא שרה. היא יכלה להחזיק תו, אבל לא יותר מזה.

אז למה היא עמדה לשיר סולו בכנסייה?

הסיבה ישבה ממש מולה, ושתתה קפה.

טים בל היה מרצה למוזיקה בקולג'. אבל בימי ראשון הוא שימש עכשיו גם מנהל המקהלה של קהילת המתפללים. ובזמן שאמילי לעסה, היא הגיעה למסקנה שבטח ממש לא אכפת לו מתפקידו החדש, אם הוא עומד לחשוף את כולם לביצוע שלה ל"אני אהיה שם".

מפני שזה אפילו לא היה שיר כנסייה, מה שהיא היתה צריכה לשיר.

זאת היתה מנגינת פופ קלאסית שפירסמה את הג'קסון פייב, ואנשים שמעו את השיר הזה וראו את השיר הזה מבוצע, וכולם ידעו איך הוא אמור להישמע.

מה שגרם לשירה שלה להיות אפילו גרועה עוד יותר.

לאביה היתה תיאוריה — מפני שהיו לו תיאוריות על כל דבר — שאפשר לשיר בלדות אהבה במקומות פולחן ולהמציא אותן מחדש כדי לתת להן ממד רוחני. כמרצה הוא ידע שהמפתח למעורבות רגשית במוזיקה הוא תחושת קִרבה.

כך שבעיני אמילי, באופן בסיסי הוא עבד על אנשים.

הוא השתמש בשירים שכבר גרמו להם להרגיש יותר טוב. הבעיה היחידה במזימה היתה היא. זאת פשוט טעות מוחלטת לתת לה את תפקיד שפן הניסיונות בתוכנית.

אמילי ניסתה כל השבוע להתחנן לאמה, שתמיד היתה קולו של ההיגיון. אך דבי בל היתה אחות בחדר מיון ואמרה שהיא מטפלת בכאב והוא מטפל בשירה, כלומר היא השאירה את המוזיקה לבעלה.

בייאושה ניסתה אמילי אפילו לפנות לאחיה הקטן ג'ארד, שהיה בסך הכול בן עשר, ומפני שהיה צעיר ממנה בשבע שנים, היה מוכן לעשות כמעט כל דבר שתגיד לו. אבל אפילו ג'ארד לא חשב שהשירה שלה היא עניין גדול.

אמילי עצמה את עיניה ויכלה לשמוע את הקול שלה מאיץ ועולה גבוה במהירות, כמו סנאי בסרטים מצוירים, כשהיא שרה: "אני אהיה שם. רק קרא בשמי. אני אהיה שם."

זה היה סיוט מוחלט.

היא תיאלץ לחרוק שיניים ולעשות את זה.

אבל איך אפשר לחרוק שיניים כשאת שרה?