אני כותבת לך מטהראן

טהראן, 25 ביוני 2009

המונית נוסעת לאורך קווים אפורים. זה כל מה שאפשר לראות באפֵלה. קווים אפורים, מתארכים לאין קץ, שמנתבים את הדרך לשדה התעופה. מאחורי השמשה, החשֵכה בולעת את המילים האחרונות שנשמעות. כמה אנשים עוד מעיזים לצעוק "אללהֻ אכבר" ו"מוות לדיקטטור" מעל גגות טהראן?

זה לא מאמר, המאמר מת לפני שנולד. רק מחשבה. מחשבה שחולפת בַּמהירות של המונית לאורך הקווים האפורים האלה שנמתחים ונמתחים. הפעם אין זאת עזיבה מדומה. אני עוזבת באמת.

הדקות נוקפות, נדמות כשעות. כמה ארוכה הדרך אל שדה תעופה כשנוסעים אל הלא־נודע! נעים קדימה, מגלגלים שוב את החוט. חושבים על אלה שנעלמו, על החברים שכבר לא עונים לצלצולי הטלפון. על כתמי הדם שעל הכבישים. על החלומות שנרצחו. על האִיומים החרותים על נייר. על הסיפורים שכבר אי־אפשר להעביר הלאה. והפחד הזה שאי־אפשר להתפטר ממנו. אין ממנו מפלט, מן הפחד. אי־אפשר לרסן אותו. זה כמו ללמוד לשחות מהר יותר מהזרם. שוקעים, אוזרים כוח. עד שטובעים.

פתאום הקווים האפורים נעלמים באלומת אור מסנוורת. אני מרימה את ראשי. הגענו לשדה התעופה. העיקר לא להביט לאחור. לרדת מהמונית בשוויון נפש. להוציא את המזוודה, היחידה שהצלחתְ לקחת איתךְ. לעבור את הבידוק של מכונת השיקוף. לשאת את לחיצות הידיים הנתונות בכפפות של השוטרת ברעלה. באשנב הביקורת להציג את הדרכון האיראני, לא את הצרפתי. להסתיר את גוש החרדה מתחת לְפיסה של הצעיף. להגיע אל אולם העלייה למטוס בצעדים מדודים. לעלות למטוס בלי לרוץ. בלי לרוץ, שימי לב. להתיישב במטוס. להתפלל שהדלתות ייסגרו מיד, להתפלל שהן ייסגרו לפני שאנשי הביטחון יפרצו פנימה...

המטוס ממריא. סוף־סוף! ממרומי השמים, המאוזוליאום של האימאם חומייני אינו אלא נקודה בתוך החשֵכה, לפני שהוא נעלם בעננים. על מה את חושבת כשאת בת חורין? על הקווים האפורים האלה שאת יכולה למלא מחדש כאוות נפשך. את אומרת לעצמך שהסיוט נגמר. ששוב תוכלי ללמוד לנשום. האמת היא שרק עכשיו מתחיל הקשה מכול. הקשה מכול הוא לנטוש את איראן ללא־נודע.