אני לא כמו

1.

אם לארבעה ילדים, ימים ושבועות היא לבדה איתם, אחד מהם נעדר מאז הבוקר. עד רגע זה איש לא נטל ולו מעט מהמשא הכבד הזה, המוטל על כתפיה...

הטלפון צלצל.

פזורת נפש הרימה את השפופרת.

"כאן הרב שולץ", אמר קול מוכר מעבר לקו.

היא נאנחה. בשורה טובה לא תצא מהשיחה הזאת.

מחשבותיה נעו בד בבד עם ניסיונותיה לקלוט את דברי מנהל התלמוד-תורה, הוא סיים את המשפט במילים: "ולכן אני שולח את שוקי הביתה".

"בסדר", הפטירה והביטה בשעון, מחשבת את השעות שנותרו עד שבעלה ישוב ארצה ויחל לטפל בעניין.

היא לא אהבה את האופן שבו היא "מפילה" עליו את הטיפול בהתנהגותו של שוקי; היא ודאי לא אהבה את האופן שבו הוא מטפל בבנם.

אלי הכיר רק דרך אחת לטיפול בשוקי, שלצערה שוב ושוב התבררה כיעילה. בעוקצנות, במילים מתריסות, בעלבון ובאיומים לשלילת כל פינוק, היה מחזיר את הילד לדרך הישר, עד הפעם הבאה.

שוקי היה נופל למיטתו ובוכה בכי מר ועצוב, עד שהיה נרדם. אז הייתה ניגשת למיטתו, מלטפת את ראשו ולוחשת לו מילות אהבה.

בעלה שנא שהיא עושה את זה. "אם הייתה לך קצת, קצת אסרטיביות וסמכות מולו, הכול היה נראה אחרת!" היה מתרעם.

"קל לך להגיד", הייתה מסננת כשהצליחה לאזור אומץ, "אתה כמעט לא נמצא כאן, טס לך בכל פעם למקום אחר בעולם, ואני נשארת להתמודד עם גידול הבנות ושוקי".

"את לא לבד", היה משיב לה, זועף, "הנה, באתי, והכול מסתדר!"

"עד הפעם הבאה", הייתה לוחשת, כועסת על עצמה שהיא רבה איתו גם בשהותו הקצרה כל כך בארץ.

הם היו שוכבים לישון שותקים, כעוסים ומהורהרים.

למחרת היה אלי מעיר את שוקי לפני הבנות, משוחח איתו קצרות ונותן לו דמי כיס, שבעיניה היו ניסיון לפיצוי על העקיצות והצעקות של אמש. הם היו יוצאים יחד לתלמוד-תורה, ושם אלי היה נכנס למשרד המנהל ומבטיח בשם שוקי עולם ומלואו, והכי חשוב – משאיר על השולחן צ'ק מכובד, שיסייע לשולץ להמשיך לקיים את התלמוד-תורה הוותיק שלו.

ושוקי היה נשלח לכיתתו.

בימים שבהם אלי היה בארץ, שוקי לא העז להתפרע.

אני יודעת שהילד לא מעריך אותו, חשבה לעצמה במרמור, הוא פשוט רועד מפחד.

כשדמיונה ניסה לצייר לה מה יקרה כששוקי יגדל ויחקה את דרכיו של אלי, רעד היה חולף בגווה.

היא ידעה, לא רחוק היום ששוקי יהיה מסוגל לאתר בזולת את חולשותיו, ללעוג להן ולהציגן באור שלילי.

איך ייראו הערבים בביתם? חשבה כעת. עקיצות הדדיות, בטון גבוה ומזלזל, יוחלפו תדיר בין שוקי לאלי ויצמצמו עוד יותר את שלוות נפשה.

מועקה טיפסה במעלה בית החזה שלה והתיישבה במפתח הלב.

מה לך מהרהרת? ניתקה את עצמה בכוח מהמחשבות הנוגות. עלייך להכין ארוחת צהריים. הבנות תכף חוזרות.

היא העמידה על הכיריים סיר מלא מים והוציאה מהארון מחבת בשרית.

אנחה אחת, עמוקה, היא הרשתה לעצמה, כמו לשחרר את הכאב שישב בתוכה בלי שום כוונה לסגת, אנחה שהשמיעה לאוזניה את עוצמת סבלה, אבל לא הרפתה ממנה דבר.

הבנות הגיעו, זרקו את תיקיהן בפינת הסלון ורצו למטבח.

שירי בת התשע מייד שאלה, "אימא, למה את עצובה?"

"אני לא עצובה", ענתה רותי בטון מעט מתנצל, כאילו נתפסה בקלקלתה, "לכו לשטוף ידיים ובואו לאכול. הכנתי לכן פסטה, שניצלים וסלט".

"לא רוצה סלט", אמרה אביטל בת השבע.

"אז בלי סלט", השיבה רותי ונאנחה שוב.

"אף פעם את לא מסכימה לנו בלי סלט". איילת בת השש משכה בכתפיה והכניסה לפיה חתיכת שניצל מצופה קטשופ. "אז גם אני לא רוצה סלט".

"איך היה בבית הספר?" שאלה רותי.

"בסדר", השיבה שירי לקונית. בחושיה החדים הבינה שמצבה של אימה רגיש, ובשקט החלה לסובב את המזלג שלה במנת הפסטה. כשסיימה לאכול הניחה את הצלחת בכיור. קול נקישת הצלחת בחרסינה הדהד בדממה העכורה ששררה במטבח.

"שירי, תגידי", פנתה אליה רותי, "ראית את שוקי בדרך?"

"לא", ענתה הילדה, ומייד שאלה, "מה קרה?"

"כלום", אמרה רותי.

עברו שעתיים וחצי מאז הודיע המנהל על השעייתו של שוקי מיום הלימודים, ושוקי עדיין לא חזר...

שירי יצאה בשקט מהמטבח ופנתה לחדרה.

למה את מעמיסה את הצרות שלך על הילדה? נזפה רותי בעצמה. עליה להתעשת.

"בנות, שבו להכין שיעורי בית", קראה לחלל הבית. כדאי לנצל כל רגע של שקט לפני ששוקי יחזור, הוסיפה בליבה.

כשהוא יגיע, כך ידעה, ראשית יעיף בבעיטה את ילקוטו למרכז הסלון וייגש למטבח; היא תנסה לברר איתו בעדינות מה שלומו ומה קרה בתלמוד-תורה, והוא לא ייתן לה להשלים את המשפט ומייד יאמר, "המנהל הזה סתם העיף אותי", "היו עוד ילדים שהתפרצו" או כעסו או הכו.

פעם עוד הייתה מנסה להיכנס לעובי הקורה, באמת רצתה להבין אם בנה הוא היחיד שלא התנהג כשורה. אז הייתה מנהלת חקירה מתוחכמת, שלא הייתה מביישת עורכת דין ממולחת. היא הייתה מתקשרת להורי חבריו של שוקי ולמלמד, מצליבה מידע ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם, ואז מתקשרת לשולץ ומתלוננת בפניו על אי-הצדק שנעשה לשוקי.

עם הזמן הניחה לזה. סבב הטלפונים התיש אותה, ובעיני ההורים האחרים היא נחשבה לנודניקית. הקש ששבר את גבה היה משפט שאמר לה שולץ: "גברת פרידמן, המציאות היא שכששוקי לא בכיתה, הכיתה בשליטה ודברים מתנהלים על מי מנוחות. אז תניחו לי. גם כך אתם צריכים לזכור שאני מחזיק אותו בתלמוד-תורה בחסד ולא בזכות".

באותו רגע, היא נזכרה, התיישבה בפינת המיטה, הליטה את פניה בידיה והדמעות זלגו מעצמן. תחושת ייאוש גדולה פשתה אז בליבה.

והיום?

השעות נוקפות, כבר כמעט ערב, ושוקי איננו.

לא היה לה שום חשק להתקשר למנהל ולברר אם הוא יודע היכן שוקי. היא סייעה לבנותיה בארגון ילקוטיהן, הכינה להן ארוחת ערב ופנתה לענייני ניהול הבית.

שוקי יודע להסתדר, הרגיעה את עצמה, והוכרחה להודות בליבה שהיא סומכת על כושר התמרון שלו. לא הייתה ולו פעם אחת, בכל אחת-עשרה שנותיו של שוקי, שהוא לא הצליח להיחלץ מהסתבכות זו או אחרת באופן שהשביע את רצונו.

הדאגה פינתה את מקומה לכעס.

הוא פשוט יודע להסתדר, הילד הזה. ומה איתי?

מדוע הוא לא חושב עליי, ולו מעט? איך יכול להיות שהוא לא מקדיש לי אפילו מחשבה קטנה ומרשה לעצמו להיעלם כך?

לבעלה לא רצתה להתקשר; הוא מן הסתם יושב באיזשהו משרד מפואר אי שם בעולם, סוגר איזו עסקה.

לפני כמה שבועות, כששוקי לא חזר מהתלמוד-תורה, היא התקשרה אליו ושטחה בפניו את דאגתה. הוא השיב לה בקוצר רוח, "נו, ואת לא יכולה להסתדר בעצמך? תנסי לחשוב איפה הוא יכול להיות. את נמצאת איתו יותר שעות ממני, ואת אמורה לדעת".

היא שתקה והוא אמר, "טוב, אני חייב לנתק. אתקשר בעוד שעה".

כך היה מסיים את רוב השיחות שלהם, ומעולם לא התקשר שוב.

כעת היא אפילו לא חושבת להתקשר אליו.

התבגרתי, הרהרה לעצמה במין גאווה מהולה במרירות, אני כבר לא מתקשרת לאלי על כל שטות.

הילדות קראו לה מחדרן, הן בחרו ספר לסיפור לפני השינה.

לאחר נשיקת "לילה טוב" פנתה רותי לערמת הכלים. כשסיימה הביטה בשעון ונלפתה באחת, השעה כבר עשר, ושוקי עדיין לא חזר הביתה.

הכעס על שוקי התחלף בחרדה. אי-הנעימות הודחקה וסבב הטלפונים החל.

תחילה התקשרה לשולץ. הוא התפלא לשמוע ששוקי לא חזר הביתה. "שוקי עזב את התלמוד-תורה מייד לאחר שהודעתי לך שאני משעה אותו", אמר והוסיף מייד בנימת גערה, "אני לא מבין, למה את מתקשרת רק עכשיו?"

היא מלמלה משהו וניתקה את השיחה, נשמה עמוקות וחייגה.

אף אחת מהאימהות שאיתן דיברה לא ששה לגשת למיטת בנה ולשאול אותו אם ראה את שוקי, מתי בדיוק והיכן.

שוב ושוב שמעה רותי את השאלה: "בשעה כזו?"

ליבה הלך ושקע עם כל שיחת טלפון, שהסתיימה במילה הקצרה "לא" או במשפט "הוא לא ראה את שוקי כל היום, ולא יודע היכן הוא".

בחצות, כשכבר חשבה שדיברה עם כל מי שרק היה יכול להיות בקשר כלשהו עם שוקי, היא לפתה את הטלפון הנייד בעוצמה, נשאה תפילה חסרת קול ומילים, והקלידה שלוש ספרות, אחת אפס אפס.

במשפטים קטועים שרטטה ליומנאי השלֵו את דמותו של שוקי, כדי שיבין שמדובר בילד שיכול לעשות ככל העולה על רוחו.

מה שהשמיעה לו לא נעם לאוזניה, בלשון המעטה.

היא סיפרה לו על המרדנות, על המשפטים החצופים ועל ההתנהגות נטולת הרסן; וכן, כבר קרה ששוקי נעלם לכמה שעות, ולא, גם אז היא לא ידעה היכן היה, למרות שניסתה להבין ממנו, הוא פשוט לא שיתף פעולה. אבל הפעם כבר ממש מאוחר. ולא, אין לה שום מושג היכן הוא מאז הושעה מבית הספר, "כבר בשעת הלימודים הראשונה", סיימה בקול נמוך, נבוך ומלא רגשות אשם.

"אני שולח לביתך ניידת", הודיע היומנאי.

היא ניתקה את השיחה וגל של רחמים עצמיים שטף את ליבה; אם לארבעה ילדים, ימים ושבועות היא לבדה איתם, אחד מהם נעדר מאז הבוקר. עד רגע זה איש לא נטל ולו מעט מהמשא הכבד הזה, המוטל על כתפיה.

קול רגליים רצות במדרגות קטע את מחשבותיה.

היא הספיקה לנשום נשימה עמוקה לפני שהדלת נפתחה בסערה.