אני עוקב אחרייך

פרק 1 העדה

טעיתי. עכשיו אני יודעת את זה.

הסיבה היחידה לכך שעשיתי את מה שעשיתי היא מה ששמעתי כשהייתי ברכבת. אני שואלת אתכם, ותענו בכנות גמורה - איך הייתם מרגישים?

עד לרגע ההוא, מעולם לא חשבתי שאני מתחסדת או תמימה. בסדר, בסדר, אז קיבלתי חינוך די רגיל - אפשר לומר מוגן - אבל... לעזאזל. תראו אותי עכשיו. עברתי דברים בחיים. למדתי הרבה. הייתי אומרת שאני די ממוצעת בסולם ריכטר להתנהגות מוסרית, ובגלל זה מה ששמעתי טלטל אותי.

תבינו, חשבתי שהן ילדות טובות.

כמובן, לא הייתי אמורה בכלל להקשיב לשיחות של אנשים אחרים, אבל אי אפשר שלא כשנוסעים בתחבורה ציבורית, אתם לא חושבים? הרבה נביחות אל הטלפונים הסלולריים בזמן שכל היתר מגבירים את הווליום כדי שיוכלו להתחרות בהם. כדי שישמעו אותם.

במחשבה לאחור, אולי לא הייתי נשאבת לזה אילו היה לי ספר טוב יותר, אבל לצערי הרב, קניתי את הספר ההוא מאותה סיבה שבגללה קניתי את המגזין עם טורבינות הרוח על הכריכה.

קראתי איפשהו שבגיל ארבעים אמור להיות לך חשוב יותר מה שאת חושבת על אחרים ממה שאחרים חושבים עלייך - אז למה לי זה עדיין לא קרה?

אם את רוצה לקנות את מגזין Hello! פשוט קני אותו, אלה. מה זה חשוב מה חושב על זה הסטודנט המשועמם בקופה?

אבל לא. בחרתי במגזין לא מוכר כלשהו לאיכות הסביבה וביוגרפיה נחשבת, ולכן כבר הייתי משועממת עד העצם כששני הבחורים עלו ב'אֶקְסְטֶר', נושאים בידיהם שקיות זבל שחורות.

עכשיו יש לי שאלה אליכם. מה הייתם חושבים אם הייתם רואים שני גברים עולים לרכבת כאשר בידיהם שקיות זבל שחורות שתוכנן אינו ידוע? בתור אימא לילד מתבגר שהחדר שלו עלול היה לא לעבור ביקורת של המשרד להגנת הסביבה, אני רק חושבת לעצמי, כמה טיפוסי, לא יכולתם אפילו למצוא משהו עם ידיות, חבר'ה?

הם רועשים וקולניים, מריצים בדיחות בצורה אופיינית למדי להרבה גברים בשנות העשרים לחייהם - מספיקים לעלות לרכבת ברגע האחרון, כשהסדרן השמנמן שורק במשרוקית במורת רוח.

אחרי שהם מתעסקים עם הדלת האוטומטית - נפתחת, נסגרת, נפתחת, נסגרת - שמשום מה מצחיקה אותם הרבה יותר ממה שהיא אמורה, הם מתיישבים במושבים הקרובים ביותר למנשאי המזוודות. אבל אז, כנראה משום שהם רואים את שתי הנערות מקוֹרְנְוֶול, הם מעיפים מבטים מבינים זה בזה ומתקדמים בקרון עד למושבים שנמצאים ממש מאחוריהן.

אני מחייכת לעצמי. רואים? אני לא משביתת שמחות. גם אני הייתי צעירה פעם.

אני רואה איך הבנות משתתקות ונעשות נבוכות, אחת פוערת עיניים גדולות מול חברתה - ואכן, אחד הבחורים מדהים בצורה יוצאת דופן, נראה כמו דוגמן או חבר בלהקת בנים. כל זה מעיר אצלי הרגשה מסוימת מאוד בבטן.

אתם יודעים.

לכן אני ממש לא מופתעת, אפילו לא מגלגלת עיניים כשהגברים נעמדים והבחור היפה ביניהם רוכן מעל המושבים שמפרידים ביניהם ותוהה אם הוא יכול להביא לבנות משהו מהמזנון, "... אם אני כבר הולך?"

אחר כך הם עורכים היכרות ויש קצת צחקוקים, ואז מתחיל הריקוד.

אחרי שתי כוסות קפה וארבע בירות, הבחורים מצטרפים לנערות. כולם יושבים מספיק קרוב אליי כך שאני יכולה לעקוב אחר השיחה שלהם.

אני יודעת, אני יודעת. אני לא אמורה להקשיב, אבל כבר דיברנו על זה. אני משועממת, זוכרים? והם קולניים.

אז ככה. הבנות חוזרות על מה שכבר קלטתי מקטעי הדברים הקודמים שלהן. הנסיעה שלהן ללונדון היא הנסיעה הראשונה שלהן לבד לבירה, מתנה מהוריהן לאחר שהן סיימו את בחינות הגמר של כיתה י'. הן הזמינו חדר במלון לא יקר, יש להן כרטיסים לעלובי החיים והן מתרגשות כמו שלא התרגשו מימיהן.

"אתן צוחקות עליי? אף פעם לא נסעתן ללונדון לבד?" קארל, הבחור שנראה כמו חבר בלהקת בנים, המום. "לונדון יכולה להיות מקום לא פשוט, בנות, אתן מבינות? אתן צריכות לשמור על עצמכן. קחו מונית כשתצאו מהתיאטרון, אל תיסעו ברכבת. שמעתן?"

אני מחבבת את קארל עכשיו. הוא ממליץ להן על חנויות ועל דוכנים בשוק - וגם על מועדון שבו הוא בטוח שהן יוכלו למצוא מוזיקה נורמאלית לריקודים אחרי המופע. הוא רושם את שם המועדון על פיסת נייר בשבילן. הוא מכיר את השומר. "תגידו שאני שלחתי אתכן, טוב?"

ואז אנה, הגבוהה יותר מבין שתי החברות מקורנוול, תוהה מה הקטע עם השקיות השחורות ואני מרוצה בסתר ליבי שהיא שואלת כי גם אני סקרנית, ומחייכת בציפייה לדברי קנטרנות. בנים. כאלה לא מאורגנים. ככה אתם, נכון?

אבל לא.

שני הצעירים השתחררו היום מהכלא. השקיות השחורות מכילות את חפציהם האישיים.

אני יכולה לשמוע את עצמי בולעת את הרוק - שטף של נוזלים מציף את גרוני והדופק שלי הולם במלוא העוצמה באוזניי בלי שארצה בכך.

השיחה נעצרת לרגע, אבל לא לאורך זמן. מהר למדי, הבנות מתעשתות. "אתם עובדים עלינו, נכון?"

לא. הבחורים לא עובדים עליהן. הם החליטו להיות כנים עם אנשים. הם עשו את הטעויות שלהם ושילמו את חובם לחברה, אבל הם מסרבים להתבייש.

לספר הכול, בנות? קארל ריצה עונש בכלא 'אקסטר' על תקיפה. אנתוני על גניבה. קארל רק עזר לחבר, אתן מבינות - ויד על הלב - הוא היה עושה את אותו הדבר שוב. מישהו הציק לחבר שלו בבר והוא שונא בריונות.

אני בינתיים מתפתלת עם הפרדוקס - בריונות לעומת תקיפה, ואם אנשים פה באמת נכנסים לכלא על סכסוכים קטנים? הבנות נראות מוקסמות, ובתמימותן המתוקה והליברלית הן אומרות שנאמנות זה דבר טוב ושבחור אחד מהכלא בא אליהן לבית הספר פעם וסיפר להם איך החיים שלו השתנו לגמרי לאחר שישב בכלא על עבירות סמים. הוא היה מכוסה לגמרי בקעקועים.

"וואו, כלא. אז איך זה היה באמת?"

זה השלב שבו אני חושבת שוב על התפקיד שלי.

בסתר ליבי אני מדמיינת את אימא של אנה מחממת את הישבן ליד התנור שלה ותוהה עם בעלה אם הילדה הקטנה שלהם תהיה בסדר, והוא אומר לה לא לדאוג הרבה. הן גדלות ממש מהר. הן ילדות חכמות. הן יהיו בסדר, יקירתי.

ואני חושבת שהן בכלל לא בסדר. כי קארל עכשיו חושב שהדבר הכי בטוח עבורן הוא לצרף אליהן לביקור בלונדון מישהו שמכיר את העיר.

קארל ואנתוני מתכוננים לישון אצל חברים בווקסהול ואמורה להיות מסיבה גדולה בלילה לכבוד השחרור שלהם. מה דעתן של הבנות להיפגש לאחר ההצגה שלהן כדי לצאת יחד?

זה השלב שבו אני מחליטה שאני צריכה להתקשר להורי הבנות. הן אמרו את שם הכפר שבו הן גרות. אנה גרה בחווה, זה לא מדע טילים. אני יכולה להתקשר למשרד הדואר או לפאב המקומי, כמה חוות כבר יכולות להיות שם?

בשלב זה אנה לא ממש בטוחה. לא. הן אמורות ללכת לישון מוקדם כי הן מתכוונות לקום מוקדם לקניות. יש להן תוכניות, אתם מבינים, ללכת ל'ליברטי' דבר ראשון על הבוקר כי שרה חייבת למדוד איזה בגד של סטלה מקרטני ולצלם את עצמה בטלפון.

ילדה טובה, אני חושבת. ילדה חכמה. תחסכי ממני את ההתערבות, אנה. אבל העניינים מתחילים להסתבך כי שרה פתאום מתחילה להידלק על אנתוני. הם הולכים שוב למזנון ומחליפים כיסאות כשהם חוזרים. אנה עכשיו יושבת עם קארל ושרה עם אנתוני, שמספר לה כמה הוא מתחרט על זה שהוא דפק לעצמו את החיים. הוא פנה לעולם הפשע רק מתוך ייאוש, הוא אומר, מפני שהוא לא הצליח להשיג עבודה, לא הצליח לפרנס את הבן שלו.

יש לו בן?

זה תופס אותי. הצל הזה על חיי, העטופים ומוגנים כמו קופסת שוקולדים, אני מתכווצת עוד יותר אל תוך עצמי כשאנתוני מסביר שהוא במאבק עם גרושתו כדי שתיתן לו לראות את הילד ואומר לשרה שאין מצב שהוא ייתן לבן שלו לגדול בלי להכיר את אבא שלו. "את לא חושבת שזה יהיה נורא, שרה? שהוא יגדל בלי להכיר את אבא שלו?"

שרה היא זו שמפתיעה אותי עכשיו. משהו נרעד בקולה כשהיא אומרת שהיא חושבת שזה מגניב שאכפת לו כי לרוב הבחורים לא היה אכפת ככה, הרבה פשוט מתחמקים מהאחריות. "אני מרגישה נורא עכשיו שאנחנו מקשקשות על סטלה מקרטני."

והאמת? בשלב זה אין לי שמץ של מושג מה באמת אני חושבת על כל זה. מה אני יודעת? אישה שהמאבק היחיד שלה עם הבן שלה הוא אם להרשות לו לצפות בסרט שמוגבל לבני 18 ומעלה או לא.

לאחר מכן יש שעה של לחישות ואני שוב מנסה ככל יכולתי לקרוא, לספוג לתוכי את הפעימות השקטות של טורבינות הרוח, אבל אז אנתוני ושרה הולכים שוב אל המזנון. עוד בירה. טעות גדולה, שרה. ואז אני מחליטה.

כן, אלך למזנון בעצמי בתירוץ שאני צריכה קפה, וכשאעמוד בתור או כשאעבור לידם אעמיד פנים שיש לי בעיה בטלפון. אבקש משרה עזרה, בתקווה להפריד אותה מאנתוני, לתפוס איתה שיחה שקטה ולהזהיר אותה שהיא צריכה להתרחק מהשטויות האלה או שאתקשר להורים שלה. מייד, את מבינה אותי, שרה? אני יכולה למצוא את מספר הטלפון שלהם.

הקרון שלנו מרוחק שלושה קרונות מהמזנון. אני מועדת על מושבים ועוברת דרך הקרון השני, מותניי מתנגשים שוב ושוב במושבים ואז, כשאני חולפת דרך הדלתות האוטומטיות אל החלל המקשר, אני מגששת כדי למצוא את הטלפון שלי.

ואז אני שומעת אותם.

בלי בושה. בלי שום ניסיון להיות בשקט. הם מתמזמזים בשירותי הרכבת בקול ובגאווה רבה, מתייחמים בתא הקטן כמו זוג חיות.

אני יודעת שזה הם בגלל מה שהוא אומר. כמה זמן עבר. כמה הוא מודה לה. "שרה, אוי, שרה..."

כן, אני מודה. אני מזועזעת עד עמקי נשמתי. לוהטת מרוב השפלה. זועמת. נסערת ומשתוקקת, יותר מכל דבר אחר, להימלט מהרעש הזה.

אני גם מתביישת בתמימות שלי. בהנחות המוקדמות המגוחכות שלי.

אני כושלת לאורך המעבר אל הדלתות האוטומטיות בהמשך הדרך ונכנסת אל הקרון, חסרת נשימה ומבולבלת מהניסיון הנואש להרחיק את עצמי מההוכחה הברורה לשיקול הדעת המוטעה שלי.

ילדות טובות?

בתור למזנון אני מקשיבה להולם הדופק באוזניי ותוהה אם עוד מישהו שמע אותם בשלב זה. אולי אפילו דיווח עליהם?

ואז אני חושבת, לדווח עליהם? למי לדווח עליהם, אלה? את מקשיבה לעצמך? אנשים אחרים היו עושים בדיוק את מה שאת היית אמורה לעשות מלכתחילה. לא מתערבים בעניינים לא שלהם.

בשלב זה הרגשות שלי מתחילים להשתנות ואני תוהה איך נעשיתי כזאת תלושה, כזאת מהוגנת. אישה כזאת שלא מבינה רבע דבר בצעירים. או במשהו בכלל.

בראש שלי עכשיו יש קלידוסקופ של זיכרונות. תמונות קרועות בקצוות. המגזינים שמצאנו בחדר של הבן שלנו בלילה אחרי הסרט, כשבאנו הביתה מוקדם ומצאנו את לוק מנסה לעקוף את תוכנת הסינון כדי לצפות בפורנו.

ככה, על הרכבת הרעועה, אני מגלה שאני צריכה לדבר עם בעלי בדחיפות. עם טוני שלי. כדי לכייל את המצפן שלי.

אני צריכה לשאול אותו אם כל הבעיה פה היא איתם ולא איתי. אני באמת כזאת מגוחכת, טוני? לא, באמת - אני צריכה שתגיד לי את האמת. כשהיה לנו את הריב ההוא על ערוצי הפורנו והמגזינים של לוק.

אני כזאת מתחסדת נוראית? באמת?

אני מנסה להתקשר אליו כבר באותו לילה מהמלון, אחרי הכנס. אני רוצה לומר לו שעשיתי את הדבר ההגיוני ועברתי לצד השני של הרכבת. לא התערבתי בעניינים לא שלי. אין ספק שלנערות ההן יש מספיק חוכמת רחוב.

אבל הוא יצא ולא לקח איתו את הטלפון הסלולרי, מפני שהוא מהספורים שעדיין חושבים שזה עושה סרטן מוח, אז במקום זה אני מדברת עם לוק ומגלה שמרגיע אותי לשמוע אותו מתאר את ארוחת הערב - טאג'ין ממתכון שהוא הוריד מאפליקציה חדשה. הוא אוהב לבשל, לוק שלי, ואני מציקה לו על מצב המטבח, מהמרת שהוא השתמש בכל כלי ובכל מחבת שהוא היה יכול למצוא בבית.

ואז מגיע הבוקר בבית המלון.

אני שונאת את ההרגשה הזאת - את הקהות הזאת, כאילו אני מנותקת מהגוף, קהות של מזגנים, של מיטה זרה ושל חוסר משמעת בתחום המיני־בר. הפינוק שלי בבתי מלון - כוסית ברנדי או שתיים אחרי יום ארוך.

בקושי שש וחצי בבוקר עכשיו ואני משתוקקת לישון עוד. עשר דקות חסרות תועלת ואני מתייאשת, מביטה בשקיות העצב בקערה הקטנה שליד הקומקום החשמלי. אני תמיד עושה את זה בחדרי מלון. עובדת על עצמי שרק הפעם אשתה קפה נמס, ומייד אחר כך שופכת אותו בכיור שבאמבטיה.

אני מביטה בשורת המיניאטורות הריקות, מעווה את פניי כשמחשבה נוראית מרחפת בחדר. אני מעיפה מבט בטלפון שבפינת החדר וחשה מכה של אימה, תחושת רעד מוכרת: פחד שעשיתי משהו מביך, משהו שאתחרט עליו.

אני חוזרת אל שורת הבקבוקונים ונזכרת שאחרי הברנדי השני אתמול בלילה החלטתי להתקשר למרכזייה כדי לאתר את הורי הבנות. אני קופאת לרגע לנוכח המחשבה הזאת. הזיכרון שלי עדיין מעורפל. באמת התקשרת? תחשבי, אלה, תחשבי.

אני בוהה שוב בטלפון ומנסה להתרכז בכל כוחי. אה, כן. אני נזכרת עכשיו. הכתפיים שלי נרגעות כשאני סוף כל סוף רואה את זה. החזקתי את הטלפון ואז ברגע החיוג הבנתי שאני לא חושבת צלול, ולא רק בגלל הברנדי. המוטיבציה שלי הייתה מוטה. רציתי להתקשר, לא משום שדאגתי לבנות, אלא כעונש, משום שכעסתי על שרה, על הרגשות שהיא עוררה בי.

אז אכן עשיתי את הדבר ההגיוני לעשות. הנחתי את השפופרת במקומה, כיביתי את האור והלכתי לישון.

טוב. זה טוב מאוד. ההקלה עכשיו מציפה אותי ואני מחליטה לנסות בכל זאת קפה נמס, כדי לחגוג.

אני מדליקה קודם כול את הקומקום החשמלי ואז את הטלוויזיה. ואז זה מגיע. הרגע הזה - בהתחלה תלוי בחלל החדר, ואז מתרחב ומתרחב מעבר לחדר הזה, מעבר לעיר הזאת. הרגע הזה שבו אני מבינה שהחיים שלי לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

לעולם.

הקול מושתק עוד מהסרט שצפיתי בו מאוחר בלילה כדי לא להפריע לאורחים בחדר הסמוך, אבל אי אפשר לטעות בתמונה. יפהפייה. תמונה מעמוד הפייסבוק שלה. עיניה הירוקות בוהקות ושערה הבלונדיני גולש בגלים על גבה. היא בחוף הים. אני מזהה את גבעת סנט מייקל מאחוריה.

איכשהו הגוף שלי כאילו עושה זום ומתרחק, דרך הכר וראש המיטה והקיר - עד שאני צופה במסך ממקום מרוחק הרבה יותר. המסך שעליו נגללות מילים נוראות, איומות: נעדרת... אנה... נעדרת... אנה... הקומקום צועק עננים זועמים על המראה בזמן שאני מתכננת בראשי את כל השיחות בו־זמנית.

ערבוביה שחורה ונוראית של תירוצים. אף אחד מהם לא טוב מספיק.

למשטרה. לטוני.

אתם חייבים להבין שהתכוונתי להתקשר...