אני שמחה שאמא שלי מתה

המתנה המונחת לפני עטופה בנייר עם קישוטי חג המולד למרות שעכשיו סוף יוני. נשאר לנו המון נייר מהחגים, כי סבא קנה חבילה של תריסר גלילים, למרות שאמא אמרה לו מיליון פעמים שהמחיר במבצע לא כזה טוב.

אני מקלפת — לא קורעת — את הנייר, כי אני יודעת שאמא אוהבת לשמור חתיכת נייר עטיפה מכל מתנה, ואם אני קורעת במקום לקלף, הנייר לא יישאר מסודר כמו שהיא אוהבת. דסטין אומר שאמא אגרנית, אבל אמא אומרת שהיא אוהבת לשמור דברים למזכרת. אז אני מקלפת.

אני מרימה את העיניים ורואה שכולם מסתכלים. סבתא שם, עם הסלסול התמידי התפוח והאף הכפתורי והריכוז המתוח שבוקע ממנה, כשהיא מסתכלת במישהו שפותח מתנה. תמיד חשוב לה לדעת איפה המתנות נקנו, כמה הן עלו, האם הן היו במבצע או לא. היא חייבת לדעת את הדברים האלה.

גם סבא מסתכל, ובו־בזמן מצלם. אני שונאת שמצלמים אותי, אבל סבא אוהב לצלם. ואם סבא אוהב משהו, שום דבר לא יעצור אותו. למשל כשאמא אומרת לו להפסיק לאכול קערית מלאה של גלידה וניל כל ערב לפני השינה, כי זה לא יעשה שום טוב ללב הבעייתי ממילא שלו, והוא לא מסכים. הוא לא מפסיק לאכול גלידה וניל, והוא לא מפסיק לצלם. הייתי מתעצבנת עליו אם לא הייתי אוהבת אותו כל כך.

אבא ישנו, מנומנם כמו תמיד. אמא כל הזמן נועצת בו מרפק ולוחשת לו שהיא לא משוכנעת שבלוטת התריס שלו נורמלית, ואבא אומר בעצבנות, "בלוטת התריס שלי בסדר גמור," וכעבור חמש דקות חוזר למצב נמנום. זאת הדינמיקה הרגילה ביניהם. זאת או מריבת צרחות. אני מעדיפה את זאת.

גם מרכוס, דסטין וסקוטי שם. אני אוהבת אותם מסיבות שונות. מרכוס אחראי מאוד, אמין מאוד. זה הגיוני בעיני כי בעיקרון הוא מבוגר — הוא בן חמש־עשרה — אבל בכל אופן, נראה שיש בו משהו איתן שלא ראיתי אצל הרבה מבוגרים אחרים סביבי.

אני אוהבת את דסטין למרות שנראה שאיכשהו אני מצליחה לעצבן אותו רוב הזמן. אני מתה על זה שהוא טוב בציור, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, שלושה מקצועות שאני גרועה בהם. אני משתדלת להחמיא לו הרבה על הדברים שהוא טוב בהם, אבל הוא קורא לי לקקנית. אני לא יודעת בדיוק למה הכוונה, אבל לפי הטון שהוא אומר את זה, אני בטוחה שזה עלבון. בכל מקרה, אני די בטוחה שבלב הוא כן מרוצה מהמחמאות.

אני אוהבת את סקוטי כי הוא נוסטלגי. למדתי את המילה הזאת בספר אוצר המילים המצויר, שאמא מקריאה לנו ממנו כל יום, כי אנחנו בחינוך ביתי, והיא מלמדת אותנו, ועכשיו אני משתדלת להשתמש במילה לפחות פעם ביום כדי לא לשכוח אותה. המילה הזאת ממש מתאימה לסקוטי. "רגשנות כלפי העבר." זה בדיוק מה שיש לו, למרות שהוא רק בן תשע ואין לו הרבה עבר. סקוטי בוכה בסוף חג המולד ובסוף ימי הולדת ובסוף של הלואין, ולפעמים גם בסוף יום רגיל. הוא בוכה כי הוא עצוב שזה נגמר, ולמרות שזה עוד בקושי נגמר, הוא כבר נכסף לזה. "נכסף" זאת עוד מילה שלמדתי מאוצר המילים המצויר.

גם אמא מסתכלת. אמא. אמא כזאת יפהפייה. היא לא חושבת שהיא יפהפייה, וכנראה בגלל זה היא מבזבזת כל יום שעה שלמה על השיער והאיפור גם אם היא הולכת רק לסוּפּר. אני לא מצליחה להבין את זה. אני נשבעת שהיא נראית יותר טוב בלי כל זה. יותר טבעית. אפשר לראות את העור שלה. את העיניים. אותה. והיא דווקא מכסה הכול. היא מורחת חומר שיזוף נוזלי על הפנים, מעבירה עפרונות על צינורות הדמעות ומורחת המון קרמים על הלחיים, ועל זה מוסיפה המון פודרות. השיער שלה מורם בתסרוקת ענקית. היא נועלת נעלי עקב כדי להגיע לגובה מטר חמישים ושבע, כי היא אומרת שמטר וחצי — הגובה האמיתי שלה — לא מספיק טוב. אלה המון דברים שהיא לא צריכה, והלוואי שהיא לא היתה משתמשת בהם, אבל אני כן רואה אותה מתחת לזה. וזאת היא, שנמצאת מתחת לזה, והיא יפהפייה.

אמא מביטה בי, ואני מביטה בה, וככה זה תמיד. אנחנו תמיד מחוברות. שלובות. אחת. היא מחייכת אלי במין חיוך שאומר, אולי תמהרי, וזה מה שאני עושה. אני ממהרת ומסיימת את קילוף הנייר מהמתנה שלי.

אני מתאכזבת מיד, אולי אפילו מזדעזעת, כשאני רואה מה קיבלתי ליום הולדת שש. ברור שאני אוהבת את ראגרֶטס, אבל על התלבושת הזאת — מערכת של טי־שרט ומכנסיים קצרים — יש תמונה של אנג'ליקה (הדמות שאני הכי לא אוהבת) מוקפת בחבצלות (אני שונאת פרחים על בגדים). השרוולים והפתחים של המכנסיים מקושטים בתוספות של בד מכווץ, ואם יש משהו אחד שאני יכולה להצביע עליו כניגוד ישיר לנשמה שלי, זה קישוטי בד מכווץ.

"אני מתה על זה!" אני צועקת בהתלהבות. "זאת המתנה הכי יפה בעולם!"

אני מעלה על הפנים את החיוך המלאכותי הכי טוב שלי. אמא לא שמה לב שהחיוך מלאכותי. היא חושבת שאני באמת אוהבת את המתנה. היא אומרת לי ללבוש את הבגד למסיבת יום ההולדת שלי ומתחילה לפשוט ממני את הפיג'מה. כשהיא מפשיטה אותי, יש לי הרגשה שהיא דווקא קורעת יותר מאשר מקלפת.

כעבור שעתיים. אני עומדת במדי אנג'ליקה שלי בפארק איסטגייט, מוקפת בחברי, או יותר נכון, באנשים היחידים בחיי שהם בני גילי. כולם לומדים איתי בכיתה של הכנסייה. קארלי רַייצל פה, ויש לה קשת זיגזג בשיער. מדיסון תומֶר פה, ולה יש ליקוי דיבור שרציתי שיהיה לי, כי הוא מגניב ברמות. וטרֶנט פייג' פה ומדבר על ורוד, והוא מדבר רק על זה והרבה, למורת רוחם של המבוגרים שמסביבו. (בהתחלה לא הבנתי למה למבוגרים הפריע כל כך השיגעון של טרנט לוורוד, אבל בסוף עשיתי שתיים ועוד שתיים. הם חושבים שהוא הומו. ואנחנו מורמונים. ומאיזושהי סיבה, אי־אפשר להיות הומו ומורמוני יחד.)

העוגה והגלידה מגיעות, ואני מתלהבת. אני מחכה לרגע הזה כבר שבועיים שלמים, מהרגע שהחלטתי מה תהיה המשאלה שלי. המשאלה ביום ההולדת היא הכוח הכי חזק שיש לי בחיים כרגע. זה הסיכוי הכי טוב שלי להוכיח שיש לי שליטה במשהו. ההזדמנות הזאת לא מובנת מאליה בעיני. אני רוצה לנצל אותה כדי להשפיע.

כולם שרים בזיוף "יום הולדת שמח", ומדיסון וטרנט וקארלי מוסיפים צ'ה־צ'ה־צ'ה אחרי כל שורה — זה ממש מעצבן אותי. אני רואה שכולם חושבים כמה זה מגניב, הצ'ה־צ'ה־צ'ה הזה, אבל לדעתי זה פוגע בטוהר של השיר ליום ההולדת. יש פה דבר טוב, למה הם לא יכולים לעזוב את זה וזהו?

אני מצליבה מבטים עם אמא כדי שתדע שהיא חשובה לי, שהיא בחשיבות עליונה בשבילי. היא לא מוסיפה צ'ה־צ'ה־צ'ה. אני מכבדת את זה אצלה. היא מחייכת אלי מין חיוך גדול באף מקומט, ובזכותו אני מרגישה שהכול יהיה בסדר. אני מחייכת אליה בחזרה ומשתדלת לספוג כמה שיותר מהרגע זה. אני מרגישה שהעיניים שלי דומעות.

כשהייתי בת שנתיים אבחנו אצל אמא לראשונה סרטן שד שלב ארבע. אני בקושי זוכרת את זה, אבל יש לי כמה הבזקים.

יש לי הבזק של אמא סורגת לי שמיכת צמר ירוקה־לבנה גדולה, ואומרת לי שאני אוכל לקחת אותה כשהיא תהיה בבית חולים. שנאתי את השמיכה, או יותר נכון, שנאתי את האופן שאמא נתנה לי אותה, או את ההרגשה שהיתה לי כשאמא נתנה לי את השמיכה — אני לא זוכרת מה בדיוק שנאתי, אבל היה באותו רגע משהו ששנאתי בהחלט.

בהבזק אחר אני הולכת על מה שהיה כנראה דשא של בית חולים ונותנת יד לסבא. היינו אמורים לקטוף פרחי שן־ארי ולהביא לאמא, אבל קטפתי איזשהם עשבים חומים ודוקרניים דמויי מקלות כי אהבתי אותם יותר. אמא שמרה אותם בתוך כוס של צבעי קריאולה על הטלוויזיה שלנו במשך שנים. כדי להנציח את הזיכרון. (אולי בגלל זה יש לסקוט חוש לנוסטלגיה?)

יש לי הבזק, שבו אני יושבת על שטיח כחול ומחוספס בחדר פינתי בבניין הכנסייה שלנו ומביטה בשני הצעירים הנאים, שהתנדבו לתפקיד שליחים בכנסייה שלנו, מניחים את הידיים על הראש הקירח של אמא כדי להעניק לה את ברכת הכמרים, ושאר בני המשפחה יושבים על כיסאות מתקפלים קרים סביב החדר. אחד השליחים קידש את שמן הזית כדי שיהיה כולו קדוש, או משהו כזה, ואחר כך מזג שמן על הראש של אמא, והראש שלה נעשה מבריק כפליים. השליח השני בירך אותה וביקש שהחיים של אמא יתארכו, אם זה רצון האל. סבתא קפצה מהמקום ואמרה, "וגם אם זה לא רצון האל, לעזאזל!" והפריעה לרוח הקודש, והשליח נאלץ להתחיל את התפילה מחדש.

אני בקושי זוכרת את התקופה הזאת בחיי, אבל אני גם לא צריכה לזכור. במשפחת מֶקֶרדי מדברים על האירועים האלה לעתים קרובות מאוד, ואפילו לא היה צריך להיות נוכחים, בשביל שהחוויה תיחרת במוח.

אמא אוהבת מאוד לספר שוב ושוב את סיפור הסרטן שלה — הכימותרפיה, ההקרנות, השתלת מוח העצם, כריתת השד, השתלת השד, את כל שלב ארבע הזה, ושהיא היתה רק בת שלושים וחמש כשחלתה בזה — לכל מתפלל בכנסייה, לכל שכן, לכל קונה בסופרמרקט אלבֶּרטסונס שמוכן להטות אוזן. נכון שהעובדות עצובות, אבל אני רואה שהסיפור עצמו ממלא את אמא בגאווה עמוקה. תכלית. כאילו עליה, על דֶבּרה מקרדי, הוטל בעולם הזה התפקיד להיות שורדת סרטן כדי לספר את הסיפור לכל נפש חיה... לפחות חמש או עשר פעמים.

אמא מעלה זיכרונות מהסרטן כמו שרוב האנשים מעלים זיכרונות מחופשות. היא אפילו מרחיקה לכת ומארגנת צפיות שבועיות בסרטון ביתי שהכינה זמן קצר אחרי שנודעה לה האבחנה. מדי יום ראשון אחרי הכנסייה היא אומרת לאחד הבנים להכניס את קלטת הווידיאו כי היא עצמה לא יודעת להפעיל את המכשיר.

"טוב, כולם, שששש. בואו נהיה בשקט. בואו נסתכל ונהיה אסירי תודה שאמא פה עכשיו," אמא אומרת.

נכון שאמא אומרת שאנחנו צופים בווידיאו כדי שנודה על זה שהיא בריאה עכשיו, אבל יש משהו בצפייה בסרטון הזה שלא עושה לי טוב. אני רואה שהבנים מובכים, ואני בהחלט מובכת. נדמה לי שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור ולהיזכר באמא כשהיתה קירחת וקרובה למות, אבל אף אחד מאיתנו לא מבטא בקול את ההרגשה הזאת.

הווידיאו מתחיל. ארבעתנו יושבים סביב אמא על הספה, והיא שרה לנו שירי ערש. ובדיוק כמו שהווידיאו לא משתנה בכל פעם שמקרינים אותו, גם ההערות של אמא לא משתנות. בכל פעם שאנחנו חוזרים ורואים את הווידיאו הזה, אמא מציינת ש"למרכוס היה קשה מדי" להתמודד עם הכובד הזה, עד כדי כך שהוא היה חייב לצאת שוב ושוב למסדרון כדי להתגבר, ואחר כך הוא חזר. לפי נעימת הדיבור שלה אנחנו מבינים שזאת מחמאה שאין גדולה ממנה. הלחץ של מרכוס בגלל המחלה הסופנית של אמא מעיד עליו שהוא אדם מדהים. אחר כך היא מציינת שאני הייתי "בעייתית", אבל אומרת את המילה "בעייתית" בנימה ארסית כזאת, שהיא נשמעת כמו מילת גנאי. אחרי כן היא אומרת שקשה להאמין, אבל לא הסכמתי להפסיק לשיר את "ג'ינגל בֶּלס" בקולי קולות למרות האווירה העצובה. קשה להאמין שלא קלטתי את זה. איך יכולתי להיות עליזה כל כך בתוך המועקה הברורה שהיתה מסביבי? הייתי בת שנתיים.

גיל הוא לא תירוץ. יש לי ייסורי מצפון עצומים בכל פעם שאנחנו רואים את הסרטון. איך יכולתי לא להבין? איזו מטומטמת. איך לא היתה לי תחושה של מה שאמא היתה צריכה? שהיא היתה צריכה שכולנו נהיה רציניים, שהמצב ישפיע עלינו הכי קשה שאפשר, שנהיה שבורים. היא היתה צריכה שנהיה לא כלום בלעדיה.

אף על פי שאני מכירה את הפרטים הטכניים של סיפור הסרטן של אמא — הכימותרפיה, השתלת מוח העצם, ההקרנות — כל המילים שמעוררות תגובה של הלם גדול מכל מי ששומע אותן, כאילו קשה להאמין שאמא חטפה את זה קשה כל כך, בשבילי אלה רק פרטים טכניים. אין להם שום משמעות.

לעומת זאת, לאווירה הכללית ששוררת בבית מקרדי כן יש משמעות בשבילי. הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לתאר את זה היא שמאז שאני זוכרת את עצמי, האווירה בבית היתה כמו של נשימה עצורה. כאילו כולנו נמצאים בסוג של השהיה, מחכים שהסרטן של אמא יחזור. בגלל השחזורים התמידיים של הסרטן הראשוני של אמא ובגלל ביקורי המעקב התכופים אצל רופאים, שוררת בבית אווירה מעיקה שאין לה ביטוי במילים. שבריריות החיים של אמא עומדת במרכז חיי.

ואני חושבת שאני יכולה להשפיע במשהו על השבריריות הזאת במשאלה שלי ליום ההולדת.

השיר "יום הולדת שמח" נגמר סוף־סוף. הגיע הרגע. הרגע הגדול שלי. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק, ומבקשת בלב את המשאלה שלי.

שאמא תישאר בחיים עוד שנה.