אנשי האור 2: אבן שוהם

1

עשר שניות חלפו מהרגע שדיימון בלאק התיישב במקומו, ועד לרגע שהוא דקר אותי מתחת לשכמות בעזרת העט הנאמן שלו. עשר שניות שלמות. הסתובבתי בכיסאי וניחוחו הטבעי והרענן, הייחודי לו, אפף אותי.

דיימון משך את ידו לאחור ותופף על זווית שפתיו בעזרת המכסה הכחול של העט. שפתיים שהכרתי היטב. "בוקר טוב, קִיטֶן."

אילצתי את עצמי להסתכל לו בעיניים. עיניים ירוקות ובורקות כמו גבעול של ורד שזה עתה נקטף. "בוקר טוב, דיימון."

שערו השחור נפל ברישול על מצחו כשהוא הטה את ראשו. "אל תשכחי שיש לנו תוכניות הערב."

"כן, אני יודעת, כבר לא יכולה לחכות," אמרתי ביובש.

דיימון נשען לאחור והסוודר הכהה שלו נמתח על כתפיו הרחבות. הוא הטה את שולחנו לכיווני. שמעתי את ההתנשמויות הנרגשות והקולניות של חברותיי, קאריסה וליזה, והרגשתי את עיני כל הכיתה נעוצות בנו. פינה אחת של שפתיו התרוממה, כאילו צחק לעצמו.

השתיקה בינינו נעשתה מעיקה מדי. "מה?"

"אנחנו צריכים לעבוד על העקבות שיש עלייך," הוא אמר בקול נמוך, כדי שרק אני אוכל לשמוע. תודה על זה. רק זה היה חסר לי – להיאלץ להסביר לכולם מה הם ה'עקבות' שעליהם הוא דיבר.

אה, אתם יודעים, זה רק משקע חייזרי שנותר על בני אדם לאחר כל מפגש עם בני אומת הלוקס, שמאיר אותנו כמו עץ חג המולד ומשמש מתקן איתור עבור גזע עוין של חייזרים. רוצים קצת מזה?

אין מצב.

הרמתי את העט וחשבתי לדקור אותו בחזרה. "כן, הבנתי שעל זה מדובר."

"ויש לי רעיון ממש כיפי איך נוכל לעשות את זה."

ידעתי בדיוק למה הוא התכוון. אני. הוא. מתמזמזים. חייכתי והירוק בעיניו התלהט.

"אוהבת את הרעיון?" הוא מלמל ומבטו ירד אל שפתיי.

גל לא סביר של התרגשות עורר את כל גופי והייתי צריכה להזכיר לעצמי שהשינוי הפתאומי בהלך הרוח שלו קשור יותר להשפעה של הטריק החייזרי המשונה שלו עליי מאשר למי שהייתי כבת אנוש. מאז שדיימון ריפא אותי אחרי הקרב עם בני הארום היינו מחוברים, וגם אם לדעתו זו הייתה סיבה טובה מספיק לנהל מערכת יחסים איתי, אני לא חשבתי ככה.

זה לא היה אמיתי.

רציתי את מה שהיה להורים שלי. אהבת אמת עוצמתית וכנה. קשר חייזרי פסיבי לא ייתן לי את כל הדברים האלה.

"זה לא יקרה, חבר," אמרתי.

"ההתנגדות שלך חסרת תועלת, קִיטֶן."

"גם הקסם האישי שלך."

"עוד נראה."

גלגלתי עיניים והסתובבתי אל חזית הכיתה. דיימון היה חתיך אמיתי, אבל הוא גם היה מנוול רציני, לפעמים עד כדי כך שזה טשטש את היותו לוהט. לפעמים, לא תמיד.

המורה הזקן שלנו לטריגונומטריה פסע לתוך הכיתה, אוחז בחבילה עבה של דפים ומחכה לצלצול הפעמון.

דיימון דקר אותי בגב בעזרת העט. שוב.

קפצתי את כפות ידיי לאגרופים וניסיתי להתעלם ממנו, אבל ידעתי שזה לא יעזור, הוא רק ימשיך לדקור אותי. הסתובבתי ונעצתי בו מבט.

"מה, דיימון?!"

הוא זז מהר כמו נחש קוברה, ובחיוך שעשה דברים משונים לבטן שלי החליק אצבעות לאורך לחיי ומשך סיב בד שנתפס בשערי.

בהיתי בו.

"אחרי הלימודים..."

החיוך שלו נעשה ממזרי והתחלתי לפנטז על כל מיני רעיונות משוגעים, אבל סירבתי להמשיך ולשחק במשחק שלו. גלגלתי עיניים והסתובבתי במהירות. הייתי נחושה להילחם בהורמונים שלי, וגם בעובדה שהוא שבה את ליבי כפי שאיש לא עשה לפניו.

כאב קל פעם מאחורי עיני השמאלית במשך כל הבוקר, ולגמרי האשמתי בזה את דיימון. עד ארוחת הצהריים כבר הרגשתי כאילו מישהו חבט בראשי ללא הרף. הרעש התמידי בקפטריה והתמהיל הדוחה של ריח חומרי הניקוי עם ריח של אוכל שרוף עשה לי בחילה.

"את מתכוונת לאכול את זה?" דִי בלאק הצביעה על גביע הקוטג' עם האננס שאפילו לא פתחתי.

הנדתי בראשי לשלילה ודחפתי את המגש לעברה, מרגישה איך הקיבה שלי מתהפכת כשדִי התחילה לחפור בהנאה בגביע.

"נראה לי שאת יכולה להביס קבוצת פוטבול שלמה בתחרות אכילה." ליזה הסתכלה על דִי בעיניים מלאות קנאה. לא יכולתי להאשים אותה. פעם ראיתי את דִי אוכלת חבילה שלמה של עוגיות אוראו בלי לעצור. "איך את עושה את זה?"

דִי משכה בכתפיה הרזות. "כנראה יש לי מטבוליזם מהיר או משהו."

"מה עשיתן בסוף השבוע?" שאלה קאריסה וניקתה את משקפיה בשרוול חולצתה. "אני מילאתי טפסי בקשה לקולג'."

"אני התמזמזתי עם צ'אד כל סוף השבוע." חייכה ליזה.

שתי הבנות הסתכלו על דִי ועליי וחיכו שנספר להן מה עשינו. שיערתי שזה לא יהיה במקום לספר להן שהרגתי חייזר משוגע וכמעט מתִּי בעצמי.

"סתם... היינו בבית וראינו סרטים מטופשים," ענתה דִי, חייכה אליי חיוך קטן ותחבה קווצת שיער שחורה ומלאת ברק אל מאחורי אוזנה. "היה משעמם."

ליזה השמיעה נחרת בוז. "אתן תמיד כאלה משעממות."

התחלתי לחייך, אבל אז עקצוץ חמים החל להתפשט בעורפי. השיחה סביבי כמו התעמעמה וכמה שניות לאחר מכן דיימון התיישב לשמאלי. כוס פלסטיק מלאה בשייק תות – המשקה החביב עליי – הונחה לפניי. הייתי בהלם מוחלט. לקבל מדיימון מתנה כלשהי? שלא לדבר על זה שהוא בחר את אחד הדברים שהכי אהבתי. אצבעותיי רפרפו מעל אצבעותיו כשלקחתי את המשקה, וזרם של חשמל עבר בינינו.

משכתי את ידי ממנו ולגמתי לגימה קטנה. יאמי. אולי זה יעזור לבטן שלי להירגע. ואולי אשמח להתרגל לדיימון החדש ונושא המתנות הזה. הוא בטח היה טוב יותר מגרסת המנוול המוכרת. "תודה."

הוא חייך.

"ומה עם שלנו?" שאלה ליזה בחיוך.

דיימון צחק. "אני מספק שירותים לגברת אחת בלבד."

לחיי בערו כשהזזתי את הכיסא. "אתה לא מספק לי שירותים בשום צורה ואופן."

הוא רכן קדימה, מבטל את המרחק שיצרתי בינינו. "עדיין לא."

"נו, באמת, דיימון. אני כאן לידך, אחותך." זעפה דִי. "ואני אאבד את התיאבון בגללך."

"כן, כאילו זה יקרה," העירה ליזה וגלגלה עיניים.

דיימון הוציא כריך ענק מהתיק שלו. רק הוא היה מסוגל להיעדר מהשיעור כדי ללכת לקנות ארוחת צהריים ולא להיענש על זה. כזה הוא היה... פשוט מדהים. כל הבנות סביב השולחן, חוץ מאחותו כמובן, נעצו בו מבט. וגם חלק מהבנים.

הוא הציע לדִי עוגיית שיבולת שועל.

"תגידו, אנחנו לא צריכות לעשות תוכניות?" שאלה קאריסה ועיגולים ורדרדים פרחו על שתי לחייה.

"לגמרי," אמרה דִי וחייכה אל ליזה, "תוכניות רציניות."

מחיתי בידי את מצחי הלח. "איזה תוכניות?"

"דִי ואני החלטנו בשיעור אנגלית שאנחנו רוצות לערוך מסיבה בסוף השבוע הבא," קפצה קאריסה בהתלהבות, "משהו – "

"ענקי," הציעה ליזה.

"קטן," תיקנה קאריסה וצמצמה את עיניה לעבר חברתה. "רק משהו קטן עם כמה אנשים."

דִי הנהנה ועיניה הירוקות והבוהקות נצצו בהתרגשות. "ההורים שלנו יהיו מחוץ לעיר ביום שישי, אז זה יהיה מצוין."

הצצתי אל דיימון. הוא קרץ לי, והלב המטופש שלי החסיר פעימה.

"זה כזה מגניב שההורים שלך מרשים לך לעשות מסיבה בבית," אמרה קאריסה, "ההורים שלי היו חוטפים התקף לב אם רק הייתי מציעה דבר כזה."

דִי משכה בכתפה והסבה את מבטה. "כן, ההורים שלנו מגניבים."

עטיתי הבעה נטולת כל רגש למרות הצביטה שהרגשתי בחזה. ידעתי את האמת. יותר מכל דבר אחר בעולם דִי הייתה רוצה שהוריה יהיו בחיים. אולי אפילו דיימון רצה בכך. סביר להניח שזה גם היה מקל את נטל האחריות שהוא חש כלפי משפחתו.

בזמן שבילינו יחד הבנתי שההתנהגות הגועלית שלו נבעה לרוב מהלחץ ומהמתח שהביאה איתה האחריות. שלא לדבר על מותו של אחיו התאום.

המסיבה נעשתה נושא הדיון סביב השולחן עד סוף ההפסקה. גם לוח הזמנים היה מוצלח כי יום הולדתי עמד לחול בשבת הבאה. הייתי בטוחה שעד יום שישי המסיבה כבר תהפוך לשיחת בית הספר. בעיירה שבה שתיית בירה זולה בשדה תירס הייתה השיא של ערבי שישי, לא היה סיכוי שהמסיבה תישאר 'קטנה'. תהיתי אם דִי הבינה את זה.

"אתה בסדר עם כל זה?" לחשתי לדיימון.

הוא משך בכתפו. "אני לא באמת יכול למנוע את זה."

ידעתי שאם רק היה רוצה בכך, היה יכול, אז כנראה לא הייתה לו בעיה עם זה.

"עוגייה?" הוא הציע והחזיק מול פניי עוגייה מלאה שבבי שוקולד.

כאב בטן או לא, זה לא משהו שיכולתי לסרב לו. "ברור."

שפתיו התעקלו לצד אחד, והוא רכן לעברי עד שפיו היה במרחק של מילימטרים מהפה שלי. "בואי וקחי אותה."

בואי וקחי אותה?

דיימון הניח את העוגייה בין שפתיו המלאות והמזמינות נשיקה.

שאני אמות.

פי נפער בהפתעה. כמה מהבנות השמיעו כאלה קולות שתהיתי אם הן עומדות להפוך לשלוליות על הרצפה, אבל לא יכולתי להכריח את עצמי להסתכל עליהן כדי לראות מה הן באמת עשו.

העוגייה – השפתיים האלה – כל זה היה שם, מולי.

חום הבעיר את לחיי. יכולתי להרגיש את כל העיניים סביב, ודיימון... אלוהים אדירים, דיימון קימר את גבותיו ושלח אליי מבט מתגרה.

דִי השתנקה. "נראה לי שאני עומדת להקיא."

רציתי לזחול מתחת לאיזה סלע. מה הוא חשב שאעשה? שאקח את העוגייה מהפה שלו כמו איזו בחורה מ'היפה והחיה' בגרסת הפורנו?

האמת? קצת התחשק לי לעשות את זה, אבל לא הייתי בטוחה מה זה אומר עליי.

דיימון הושיט יד והוציא את העוגייה מבין שפתיו. היה ניצוץ בעיניו, כאילו ניצח באיזה מאבק. "חלון ההזדמנויות נסגר, קיטן."

בהיתי בו.

הוא שבר את העוגייה לשניים והושיט לי את החלק הגדול. חטפתי אותו וכמעט התפתיתי לזרוק לו אותו בפנים, אבל... נו, בכל זאת זו הייתה עוגיית שוקולד. אז אכלתי אותה, ונהניתי.

לגמתי עוד לגימה מהשייק. צמרמורת הזדחלה לאורך עמוד השדרה שלי. הרגשתי כאילו מישהו מסתכל עליי. הסתכלתי סביב וציפיתי לראות את האקסית החייזרית של דיימון מביטה בי באחד ממבטי השטנה שלה, אבל אשלי תומפסון ישבה בשולחן מרוחק והייתה שקועה בשיחה עם איזה נער.

מעניין אם הוא נמנה על בני הלוקסן.

לא היו הרבה בני לוקסן בגילם, אבל לא חשבתי שהוד־חייזריותה אשלי אי פעם תחייך לנער אנושי. הסטתי את מבטי מהשולחן שלהם וסרקתי את הקפטריה.

מר גאריסון עמד ליד הדלתות שהובילו לספרייה והביט בשולחן של שחקני הפוטבול, שהיו עסוקים בפיסול אומנותי בפירה. אף אחד לא הביט לכיוון שלנו.

ניערתי את ראשי והרגשתי מטופשת ופרנואידית. זה לא שבני הארום עמדו להסתער על הקפטריה בתיכון. אולי תפסתי איזה וירוס? ידי רעדה קצת כשהושטתי אותה אל השרשרת שענדתי. אבן הבזלת הייתה קרירה על עורי, מרגיעה ומשרה ביטחון. הייתי חייבת להפסיק להשתגע. אולי בגלל זה הייתי מסוחררת. זה בטח לא היה קשור בשום אופן לנער שישב לידי.

***

בדרך מבית הספר עברתי בסניף הדואר, שם חיכו לי כמה חבילות, וגם זה בקושי העלה חיוך על פניי. אלו היו ספרים שבלוגרים אחרים העבירו אליי בשביל הבלוג שלי, ואני הייתי אדישה. זה היה סימן ברור לכך שחטפתי את מחלת הפרה המשוגעת או משהו כזה.

הנהיגה הביתה הייתה סיוט. ידיי היו חלשות. המחשבות מפוזרות. חיבקתי את החבילות אל חזי, התעלמתי מהעקצוצים שבעורפי ועליתי במדרגות למרפסת. התעלמתי אפילו ממטר ושמונים של נער, שנשענו על מעקה המרפסת.

"לא חזרת הביתה אחרי בית ספר."

היה רוגז בטון הדיבור שלו, כאילו הוא היה איזו גרסה סופר־חתיכה וסופר־מנוולת של סוכן בשירות החשאי ואני הצלחתי איכשהו לחמוק ממנו.

הוצאתי את המפתחות בידי הפנויה. "כמו שאתה רואה, הלכתי לדואר." פתחתי את הדלת ושמטתי את הערמה על השולחן בכניסה. מובן שהוא עמד ממש מאחוריי. מובן שהוא לא חיכה שאזמין אותו להיכנס.

"הדואר יכול היה לחכות." דיימון הלך בעקבותיי אל המטבח. "מה זה? סתם כמה ספרים?"

הוצאתי מיץ תפוזים מהמקרר ונאנחתי. אנשים שלא אהבו ספרים פשוט לא הבינו. "כן, סתם כמה ספרים."

"אני יודע שאין כרגע אף בן ארום בסביבה, אבל אי אפשר להיות זהירים מדי, ויש עלייך עכשיו עקבות כאלה שיכולים להוביל אותם ישר אל הבית שלנו. נכון לרגע זה, זה חשוב יותר מהספרים שלך."

לא. הספרים היו חשובים יותר מבני הארום. מזגתי לעצמי כוס מיץ, עייפה מכדי להיכנס לדיון הזה עם דיימון. גם ככה עדיין לא התמקצענו באומנות השיח המנומס. "רוצה לשתות?"

הוא נאנח. "בטח. חלב."

הצבעתי על המקרר. "קח לעצמך."

"את הצעת. לא תמזגי לי?"

"אני הצעתי מיץ תפוזים," עניתי, לוקחת את הכוס שלי אל השולחן, "אבל אתה רוצה חלב. ושמור על השקט, אימא שלי ישנה."

הוא מלמל משהו והוציא את החלב. כשהוא התיישב לידי שמתי לב שהוא לובש טרנינג שחור, וזה הזכיר לי את הפעם האחרונה שהוא היה בבית שלי בבגדים האלה. נזכרתי איך נסחפנו. איך הוויכוח שלנו הפך לסשן מזמוזים לוהט שכאילו היה לקוח ישירות מתוך הרומנים הרומנטיים שאהבתי לקרוא. המפגש הזה עדיין הדיר שינה מעיניי. לא שאי פעם אהיה מוכנה להודות בכך.

זה היה לוהט. הכוח החייזרי של דיימון גרם לרוב הנורות בבית להישרף ולמחשב שלי למות. עכשיו התגעגעתי למחשב ולבלוג. אימא הבטיחה שתקנה לי מחשב חדש ליום ההולדת. נותרו רק עוד שבועיים.

שיחקתי עם הכוס, מסרבת להרים מבט. "אני יכולה לשאול אותך שאלה?"

"תלוי מה השאלה," הוא ענה בחלקלקות.

"אתה... אתה מרגיש משהו כשאתה איתי?"

"מעבר למה שהרגשתי הבוקר כשראיתי כמה טוב את נראית בג'ינס שלך?"

"דיימון," נאנחתי, מנסה להתעלם מהנערה הטיפשה בתוכי שקפצה במקום וצרחה. הוא הבחין בי! "אני רצינית."

אצבעותיו הארוכות שרטטו עיגולים על שולחן העץ. "העורף שלי נעשה חם ומעקצץ. על זה את מדברת?"

הצצתי אליו. שפתיו התרוממו בחיוך עקום.

"כן. גם אתה מרגיש את זה?"

"בכל פעם שאת לידי."

"וזה לא מטריד אותך?"

"אותך זה מטריד?"

לא הייתי בטוחה מה לומר. העקצוץ הזה לא כאב או משהו, זה סתם היה מוזר. מה שהטריד אותי הייתה המשמעות האפשרית של זה – החיבור בינינו, שלא ידענו מה הוא. אפילו הלבבות שלנו פעמו בסנכרון.

"אולי אלה... תופעות לוואי של הריפוי." דיימון הסתכל עליי מעל שולי הכוס שלו. הוא נראה מפתה לגמרי עם שפם החלב שלו. "את מרגישה טוב?"

האמת שלא. "למה?"

"את נראית זוועה."

בכל זמן אחר ההערה הזאת הייתה מתפרשת כהכרזת מלחמה, אבל כרגע רק הנחתי את הכוס על השולחן. "נראה לי שנדבקתי באיזה וירוס או משהו."

הוא כיווץ גבות. כל הרעיון של מחלות היה זר לדיימון. בני הלוקסן לא חולים. כאילו, אף פעם. "מה את מרגישה?"

"אני לא יודעת. בטח חטפתי איזה חרא של חייזרים."

דיימון נחר בבוז. "אני בספק. ואני לא יכול להרשות לעצמי שתהיי חולה. אנחנו חייבים להוציא אותך לטיול כדי שנוכל להוציא אנרגייה ולטשטש את העקבות שעלייך. עד אז את – "

"אם תגיד שאני נקודת תורפה, אכסח אותך." הזעם השכיח לרגע את הבחילה ואת כאב הבטן. "אני חושבת שהוכחתי כבר שאני לא נקודת תורפה, במיוחד כשהרחקתי את בארוק מהבית שלכם ואחר כך גם הרגתי אותו." התאפקתי לא להרים את קולי. "רק מפני שאני בת אדם, זה לא אומר שאני חלשה."

הוא נשען לאחור והרים את גבותיו עד שהן הגיעו לקו שערו. "התכוונתי לומר שעד אז את בסכנה."

"אה." לחיי בערו. אופס. "עדיין, אני לא חלשה."

שנייה אחת דיימון ישב לצד השולחן ושבריר שנייה לאחר מכן הוא כבר כרע לצידי. הוא היה צריך להרים מעט את מבטו כדי להביט בפניי. "אני יודע שאת לא חלשה. כבר הוכחת את עצמך. והדבר הזה שעשית בסוף השבוע? איך שהתחברת לכוחות שלנו? אני עדיין לא מבין איך זה קרה. את לא חלשה בכלל."

וואו. היה קשה לדבוק בהחלטה שלי להתנגד לרעיון המגוחך של שנינו יחד כשהוא התנהג כל־כך... יפה. וכשהוא הסתכל עליי כאילו הייתי פיסת השוקולד האחרונה בעולם כולו.

מה שגרם לי לחשוב על עוגיית השוקולד ההיא בפה שלו.

צד אחד של שפתיו התרומם שוב, כאילו הוא ידע מה אני חושבת והתאפק לא לחייך. זה לא היה הגיחוך הקטן והרגיל שלו. זה היה חיוך אמיתי.

פתאום הוא נעמד, מתנשא לגובה לידי. "עכשיו אני צריך שתוכיחי שאת לא חלשה. תרימי את התחת ובואי נלך לעשות קצת ספורט ולטשטש את העקבות."

גנחתי. "דיימון, אני באמת מרגישה לא טוב."

"קאט..."

"ואני לא אומרת את זה כדי להקשות עליך. אני מרגישה שאני צריכה להקיא."

הוא שילב את זרועותיו השריריות וחולצת הטריקו נמתחה על חזהו הרחב. "מסוכן שתמשיכי להסתובב ככה, את נראית כמו מגדלור. כל עוד יש עלייך עקבות את לא יכולה לעשות כלום ואסור לך ללכת לשום מקום."

קמתי מהשולחן, מנסה להתעלם מקיבתי המתהפכת. "אלך להחליף בגדים."

הפתעה התגנבה לעיניו. "נכנעת בכזו קלות?"

"נכנעת?" צחקתי במרירות, "אני רק רוצה להעיף אותך מהפנים שלי."

דיימון צחקק. "תמשיכי לספר לעצמך את זה, קיטן."

"תמשיך לבלוע את כדורי האגו שלך."

במצמוץ אחד הוא היה מולי וחסם לי את הדלת. ואז הוא פסע קדימה, ראשו מורכן ועיניו מלאות כוונה. זזתי לאחור עד שידיי מצאו את שולי שולחן האוכל. "מה?" שאלתי.

הוא הניח את ידיו משני צידי האגן שלי ורכן קדימה. נשימתו הייתה חמה על לחיי ומבטו התמקד במבטי. הוא זז עוד מילימטר אחד קדימה ושפתיו רפרפו על סנטרי. התנשמות חנוקה נפלטה מגרוני והטיתי את גופי לעברו.

שבריר שנייה אחר כך דיימון זז לאחור והשמיע צחקוק זחוח. "אה, כן... זה לא האגו שלי, קיטן. לכי להתלבש."

לעזאזל!

זקרתי לעברו את האצבע האמצעית שלי ויצאתי מהמטבח אל המדרגות. עורי היה לח ומגעיל וזה לא היה קשור בשום צורה למה שקרה עם דיימון. למרות זאת החלפתי למכנסי טרנינג ולגופייה תרמית. ריצה הייתה הדבר האחרון שרציתי לעשות. זה לא כאילו ציפיתי שלדיימון יהיה אכפת אם הרגשתי לא טוב.

היה לו אכפת רק מעצמו ומאחותו.

זה לא נכון, לחש קול ערמומי ומציק בראשי. אולי הקול הזה צדק. דיימון ריפא אותי בעוד היה יכול להשאיר אותי למות. ושמעתי את המחשבות שלו, ובמחשבותיו הוא התחנן שלא אעזוב.

בכל מקרה, הייתי חייבת להדחיק את הרצון להקיא ובמקום זה לצאת בכיף לריצה. איזשהו קול בתוכי אמר לי שזה לא ייגמר טוב.