אנשי ההרים הפראיים 5: מרוסק

פרק 1

אפי

בחייה של כל אישה הייתה תקופה שבה הדרך היחידה להתמודד נכרכה ברצון לקפוץ מצוק.

באותו יום הייתי מצוידת בשלושה דברים —

מצנח הרחיפה שלי שהיה מוכן בתיק גב, כאב ראש שנבע ממתח ועצבים בלתי נשלטים ומזג אוויר חמים של שעות ערב שבו היה לי מספיק זמן לעשות את הדבר הזה לפני שאצטרך להיות במקום אחר.

האצתי ברכב ה־4X4 מסוג ווריור שלי וחלפתי על פני עמודי האבן העצומים בכניסה לאחוזת מקריי.

בכל ביקור רגיל הייתי נרגעת ונהנית ממראה הטירה ליד האגם, מתרגשת מכך שאראה את אחי ואת משפחתו בקרוב, אבל ידעתי שאם לא אעשה משהו כדי להתמודד עם המתח שבי, אני אתפוצץ, או גרוע מכך.

אני לא מתמודדת טוב עם בעיות לא פתורות.

לפני שעה, קיבלתי אימייל שזימן אותי לפגישה ב'צניחה חופשית', חברת ספורט האקסטרים שרוב העבודה שלי הגיעה ממנה.

לא סתם פגישה, שימוע.

המניאק הזה שהיה לי סטוץ איתו, שלנצח ייקרא כריס־תולע, נקם בי. לא רק שהוא הרגיז אותי ופגע בי, הוא גם איים על העבודה שלי. ההכנסה שהסתמכתי עליה.

התקף התסכול החדש גרם לי ממש לחנוק את ההגה, ודמיינתי את עצמי סוחטת לו את הצוואר. חזק.

נסעתי מסביב לכביש האגם ופניתי לנתיב צר שייקח אותי להר ולאזור הקפיצה שלי במחשבה שאשאיר את המכונית בתחתית הצוק, אטפס למעלה רק עם התיק שלי ואשליך את עצמי לתהום.

האדרנלין געש בי מהציפייה לשחרור הזה. הייתי זקוקה לו כל כך עד שהאצבעות שלי רעדו.

מכונית חסמה את המשך הדרך.

האטתי והצצתי החוצה. גבר כהה שיער עמד ליד הדלת הפתוחה בצד הנהג במנוע כבוי, ולא מיהר לזוז. מורת רוח כיווצה את ההתרגשות שלי.

זה היה גייב. הוא גר כאן באחוזה והטיס מסוקים.

גייב היה אפוף מסתורין.

פעם, לפני זמן רב נישקתי אותו, או שאולי הוא נישק אותי בחצות ערב השנה החדשה. זה היה אחד מאותם רגעים שמכווצים את הבטן. באותו ערב הצעתי בצחוק לנשק אותו כשהוא נכנס ראשון לבית, מה שהיה סימן למזל טוב, ולעיני כל בני משפחתי ושבט מקריי, הוא דחה אותי.

מחוץ לטירה, זה היה סיפור שונה לחלוטין.

תחת שמי לילה קפואים, גייב מצא אותי, הטביע את שפתיו על שפתיי כך שברכיי נחלשו וכוכבים רקדו מעל ראשי. ואז הוא ייבש אותי כשקלט כמה הייתי חרמנית, והסתלק.

המסר התקבל בקול רם וברור.

הפעמים המעטות שבהן ראיתי אותו מאז היו... מורכבות.

בפעם האחרונה, פניי היו חבולות אחרי התקרית עם כריס־תולע.

גייב דרש לדעת מי פגע בי. לא נשארתי כדי לספר לו.

פרץ להט אחד לא הקנה לו את הזכות לתקוע את האף שלו בעניינים שלי. הוא היה שתלטן, קשוח ונאה להכעיס.

ועכשיו, הוא עמד בדרכי.

"הו, בחייך," מלמלתי לעצמי ונשענתי על הצופר, אולי מעט בגסות רוח, אבל מצב הרוח שלי היה גרוע. השעון הפנימי שלי תקתק לאחור עם אולי שעה עד שאצטרך להגיע אל אחי. הייתי צריכה לעבור כדי שאוכל לסיים עם הקפיצה הזו.

עם יד מונחת על הדלת, גייב הסיט את עיניו ממה שזה לא יהיה שהוא הביט בו מבעד לעצי האשוח הצפופים שהשתרעו לאורך הדרך ונעץ אותן ישירות אליי.

נופפתי והצבעתי על הכביש קדימה. כן, אני צריכה לעבור. תזיז אותה.

גבותיו התכווצו והוא נעץ מבט קשוח יותר ולא זז.

חיכיתי כמה שניות ואז פתחתי את החלון שלי. "היי, אתה יכול להתחפף?"

גייב צעד לכיוון שלי ועצר מאחורי המכונית שלו. "אפי. צאי החוצה."

"אני רק צריכה לעבור." ולא לקיים שיחה.

"צאי מהמכונית, בבקשה."

אוףףף. פתחתי את הדלת בתנופה ויצאתי לערב חמים של סוף אוגוסט.

"היי, המלאך גבריאל, אתה חוסם לי את הדרך, יש סיכוי שתזוז מתישהו במאה הזו?"

לא התכוונתי לתת לו כינוי, אבל הוא היה כל כך גבוה ועצום עד שזה נתקע בראשי.

תשומת הלב של גייב התמהמהה על פניי, ככל הנראה כדי לחפש חבלות חדשות, ואז ירדה לאורך גופי, שוטטה על הקעקועים הכחולים שלי והתבייתה על חולצת הבטן שבקושי כיסתה את חזיית הספורט שלי. ואז הוא קלט את הסיסמה שהייתה על שדיי.

אל תלך אחריי, אני קופצת מצוקים.

שעשוע קל חלף על שפתיו והוא השיב את מבטו לעיניי. התסכול שלי נאבק בגל של תשוקה. לא יכולתי אפילו להיות בטוחה אם הוא בדק אותי או רק הסתכל עליי. בכל מקרה, מבט אחד הדליק אותי.

הייתי צריכה לקטוע את זה מייד.

"ברצינות. יש מעבר בהמשך למעלה. או שפשוט תזוז שמאלה לצד הדרך. זה לא ייקח הרבה זמן."

"ביקשתי ממך לבוא לפגוש אותי. למה לא באת?"

הוא בטח התלוצץ.

"ככה. עכשיו בבקשה, אתה יכול לזוז?" לא יכולתי שלא לנעוץ מבט כועס.

"רק חכי רגע."

הייתי על סף איבוד סבלנות. היום הזה כבר היה מזעזע. דאגתי בקשר לעבודה שלי. טבעתי במתח שהייתי צריכה להיפטר ממנו וממש לא הייתי זקוקה לזה.

תקעתי את ידיי על מותניי ושחררתי אנחה. "עבר רגע. מה כל כך מעניין בעצים בכלל? מה שזה לא יהיה, בעוד עשר שניות אני אאבד את זה לגמרי. אתה לא צריך להשקיע אפילו אפס אחוז מאמץ, אבל אתה בוחר שלא לעשות את זה. מה הבעיה שלך?"

רשרוש נשמע מהשיחים ונערה רזה וכהת שיער הופיעה, עם טלפון בידה. בהיתי בה בטיפשות, וההבנה חדרה דרך הכעס העצום שלי.

"אנחנו עומדים בדרכך?" היא שאלה אותי. "זו אשמתי. ראיתי אייל ורציתי לצלם אותו. אנחנו נזוז עכשיו."

הרמתי את סנטרי בתודה וויתרתי על מבט מעוצבן אחד בגייב.

הוא הניע את הלסת שלו והנהן, השאלה שלו אליי לא נענתה. נכנסתי חזרה למכונית שלי.

גייב אמר משהו לנערה, והיא הזעיפה את פניה לעברו והשליכה את עצמה על המושב, ככל הנראה גם היא כעסה עליו.

ראיתי אותה פעם אחת קודם, ובנסיבות מוזרות. ביום שבו גייב מצא אותי עם פנים חבולות, הוא בדיוק הנחית את המסוק שלו כשהביא את שני הצעירים לאחוזה. סודיות אפפה את בואם. מאז, בני הנוער ההם היו חבויים בדירה שלו במגדל טירת מקריי. זה היה כמו משהו מהאגדות.

הדרמה שלו עוררה את סקרנותי, אבל אחי לא ידע לספר לי שום רכילות מעבר לכך שהשניים היו אחיו של גייב. הייתי סקרנית מדי בנוגע לסיבה שבגללה גייב הביא אותם לכאן איתו.

מאיפה הם באו?

למה לא ראיתי אותם מסתובבים בשבועות שחלפו מאז אותו לילה?

גרתי במרחק של כמה שעות על האי הסקוטי שבו נולדתי, אבל באתי לכאן לעיתים קרובות וישנתי אצל אחי ומשפחתו בכל פעם שהייתי צריכה לעבוד ביבשת. עם זאת, לא שמעתי יותר מדי על האורחים החדשים של גייב.

הטלפון שלי זמזם ממושב הנוסע. הרמתי אותו וקראתי את ההודעה שעל המסך, מודעת לרעש של הרכב המתרחק של גייב. זו הייתה הודעה מאחי.

ברודי: את בסביבה? תוכלי להגיע לכאן מהר? קייסי נתקעה, ואני צריך לנסוע לחלץ אותה אבל אני כאן עם הילדים.

אה, איזה דפוק. סוף־סוף הדרך הייתה פנויה, אבל לא יכולתי לנסוע בה.

לא אוכל לבצע את הקפיצה. לא אוכל לטפל במתח שלי כמו שרציתי, בדרך הכי טובה שהכרתי. טוב, השנייה הכי טובה. סקס. סקס חילץ כל מתח ממני בדרך כלל, אבל אחרי האסון האחרון שלי עם הסטוץ המזדמן, אני סיימתי עם בחורים.

כלומר אצטרך לחיות עם רגשות בלתי נשלטים, דבר מסוכן בשביל מי שבאה משושלת נשים עם היסטוריה של חוסר יכולת להתמודד עם שום דבר.

נחשול התסכול שלי הפך לחרדה.

שום דבר מזה לא היה באשמתו של גייב, וייתכן שהעיכוב שלו חסך ממני את המטרד של קיפול המצנח שלי בהתחשב בכך שהקפיצה התבטלה, אבל הייתי מוכנה ומזומנה להאשים אותו בכל מקרה.