אנשי הצעצועים

משרות פנויות מדוֹבֶרקוֹרט ללִי־אוֹן־סִי נובמבר 1906

הם הביאו אותה לדוברקורט כדי למכור את תינוקה שטרם נולד.

על הדלת של "הבית לסעד נפשי" של גברת אַלבֶּמָארל לא היה שום שלט המכריז על מהותו. עין סקרנית אולי הייתה מבחינה בווילונות המוגפים במשך כל היום, והשכנים לא יכלו להתעלם לחלוטין מהזרם הבלתי פוסק של נערות שעברו בפתחו, אבל בעיני עוברי אורח זה היה סתם עוד בית מידות בסגנון ג'ורג'יאני ליד החוף, עם קירות מסוידים ודלת במרכז החזית שמדרגות מובילות אליה, ומשני צדדיה חלונות של חדרי שינה עם מרפסת קטנה מתחתיהם. מבחינתה של קתי, שלא ידעה עליו דבר גם כשהועלתה בבוקר זה על האוטובוס, הייתה לדלת הבית השפעה פלאית: היא מילאה את גופה חרדה, ובדרך זו דיכאה איכשהו את הבחילה שממנה סבלה במשך ימים רבים.

היא ואמה עמדו בשקט ליד הדלת, ועופות הים חגו מעל לראשיהן. אמא של קתי כופפה את האצבע המורה שלה, וקתי לא הייתה צריכה לשאול כדי לדעת שזאת הוראה להקיש על הדלת. היא צייתה בהיסוס, וקיוותה שלא שמעו אותה. אבל בחורף הזה היה מחסור חמור במזל טוב. אחרי שהות קצרה נפתחה הדלת לרווחה ומאחוריה נגלה מסדרון שקירותיו מחופים טפט בדוגמה פרחונית. האישה שעמדה בפתח לבשה שמלת בית מכותנה משובצת. כתפיה הרבועות וסנטרה המזדקר יצרו רושם של אישה שאינה רגילה לשבת בחיבוק ידיים — ואכן, שרווליה היו מופשלים ופירורי בצק דבקו לזרועותיה המקומחות.

"את בוודאי קתרין," אמרה, ובקושי זיכתה את אמה של קתי במבט.

"קתי," תיקנה אותה קתי. זה היה הדבר התקיף ביותר שאמרה במשך כל היום.

"כשיגיע זמנך לעבור לגור אצלנו, את תהיי קתרין," ענתה האישה. "אנחנו מקפידים כאן על נימוסים והליכות." ועם זאת היא זזה הצדה כדי להניח לה להיכנס. "בואי, קתרין. אנחנו נברר הכול כהרף עין."

הבית היה פעם מלון קטן, ועיצוב הפנים של הטרקלין לא השתנה מאז. קתי ישבה לבדה בחלון המפרץ המעוגל בזמן שאמה וגברת אַלבֶּמָארל (כך הציגה האישה את עצמה) דנו בפרטים החשובים של שהותה העתידית של קתי במקום. בעודן מדברות, חלחלו קולות אחרים לטרקלין, מעבר לשולחן הקטן עם ערימת כתבי העת רידֶרס דייג'סט וליליפוט המרופטים מרוב שימוש. במקום כלשהו בבניין הזה צווחו תינוקות. שום מילים לא נשמעו, רק צווחות חדווה, פעייה של יצור שעדיין מתרגל לצלילים של קולו. קתי הייתה שקועה כל־כך בהאזנה לקולות האלה, שלא שמעה את גברת אלבמארל קוראת בשמה. היא הגיבה רק אחרי שאמה הוסיפה את קולה הקשה כאבן.

"בואי איתי, קתרין."

לקתי לא הייתה ברירה אלא ללכת אחריה. גברת אלבמארל הובילה אותה במסדרון אחורי אל המשרד הקטן והצפוף שבקצהו. שם התיישבה הגברת מאחורי שולחן כתיבה שמכונת כתיבה מיושנת ניצבה עליו. היא שלפה טופס עם משבצות שחורות ולאחר מכן פשפשה במגירה וחיפשה קסת ועט. כיוון שלא מצאה, היא הסתפקה בעיפרון, והשתמשה בו כדי לרמוז לקתי לשבת.

"בת כמה את, קתרין?"

קתרין. ככה גם אמה קראה לה. אביה לא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.

"היא תהיה בת שש־עשרה כשתקבלי אותה," התערבה אמה בשיחה, אבל גברת אלבמארל זקפה אצבע מתרה. "היא צריכה לענות לי בעצמה, גברת רֵיי. אם היא בוגרת מספיק להיות במצב הזה, היא בוגרת מספיק גם לעשות את זה." היא השתתקה לרגע. "אולי עדיף..." וכאן נשלף שוב העיפרון, כדי להצביע על הדלת. בפנים אדומות כסלק נסוגה אמה של קתי למסדרון.

"זהו, ככה טוב יותר. עכשיו נוכל לדבר בחופשיות, נכון, קתרין?"

"אני בת חמש־עשרה," אמרה קתי. "ושמי קתי, לא — "

"ותאריך הלידה שלך?"

"עשרים וארבעה במאי,1891."

גברת אלבמארל רשמה את הפרטים ומדי פעם עצרה ללקק את חוד העיפרון. "ובאיזה חודש את?"

פניה של קתי האדימו בפעם הראשונה.

"קתרין, יקירתי, זה לא מבחן. ידוע לך באיזה חודש את?"

"לא."

"אבל היית אצל רופא."

היא הייתה, כי אמה לקחה אותה אליו. אצבעותיו היו קשות וקרות, והיא הרגישה את מגעה הקר של טבעת הנישואים שלו על פנים ירכה.

גברת אלבמארל החליטה לנקוט גישה שונה. "איך ידעת שיש לך תינוק בבטן, קתי?"

אבל הצרה היא שקתי לא ידעה. אמה הייתה זו שגילתה לה, כי היא הייתה מביאה לה פיסות בד נקיות כל חודש. קתי הרגישה לא טוב בזמן האחרון, בקושי רצתה לאכול גם כשאחותה אפתה עוגיות שיפון על הכיריים, אבל פיסות התצרף התחברו רק אחרי שאמה התגנבה לחדר השינה שלה בלילה. את מאחרת, אמרה בלחש אבל בטון חריף. נראה שהמחשבה העסיקה אותה במשך ימים. היא אפילו חיכתה עד שאביה של קתי יֵצא מהבית, ילך לשתות בחור הקטן והמטונף ההוא שליד הצריפים של מוכרי הצדפות, רק למקרה שטעתה. אבל לא: ברגע שאמרה את זה, משהו נבקע בקרבה של קתי, משהו נעשה הגיוני. תהום נפערה בתוכה — היא רצתה לקרוא לזה חלל ריק, אלא שזה היה בדיוק ההפך. משהו גדל שם, זרע נבט, הצמיח פסיגים. היא ידעה שאלו ניצנים של ידיים ורגליים, ארבעת השסתומים הזעירים של הלב. היא הרגישה את נשימותיו וניסתה לחבק את אמה, אבל האֵם נסוגה לאחור, סירבה להיות מחובקת. סביר להניח שהיא אמרה דברים נוספים לאחר מכן, אבל כשישבה כאן עכשיו, קתי לא הצליחה להיזכר בהם. אחרי שאמה הלכה, היא הסתובבה והקיאה — על הסדין שלה. מוזר איך יכולים להתאפק כשלתחושות אין הסבר. ברגע שידעה, הכול נשפך החוצה בזרם.

"והאבא?"

אלה היו המילים שהחזירו אותה לחדר הקר, הקודר הזה.

"אני מניחה שאת יודעת מיהו האב."

"טוב, תשמעי — "

"תביני, קתרין. אנחנו צריכים לדעת את הדברים האלה. אלה השאלות שאנשים ישאלו. הרי אף אחד לא ירצה להכניס גוזל של קוקייה לקן שלו. הם רוצים לדעת מאין בא התינוק שלהם. הם רוצים לדעת על האם והאב, אם הם ממשפחות טובות."

"הוא בחור מקומי," הודתה קתי. "הוא — "

"המחזר שלך."

לא, היא רצתה לומר. זה לא היה ככה. דניאל גר בבית בתחילת הסמטה, הבית עם הגמלונים הגדולים והגן רחב הידיים ושער הברזל שבכל יום הייתה נעצרת לידו ומציצה פנימה בדרכה לבית הספר. על פי המוסכמות החברתיות הם לא היו אמורים להיות חברים. ולמרות זאת הם היו חברים מקטנותם, ואמה עבדה בקיץ בגן הבית. החברות שלהם הייתה מהסוג הטהור ביותר: כזאת שמתחילה עוד לפני שיודעים לדבר; חברות של מחוות והמהומים, צעצועים מועברים בנדיבות מיד ליד וצעצועים נחטפים בחמדנות. הם הלכו לבית הספר ביחד ונסעו בפעם הראשונה ברכבת ביחד. הם שרו מזמורים, קטפו פרחי שן הארי, אכלו מאפים בפסטיבל הקציר (שנערך בגן של ביתו, אירוע פזרני כל־כך) — ויום אחד, כשהיא נפגשה איתו אחר הצהריים ליד השער האחורי והם עשו יחד דברים אחרים, ובכן, זה לא נראה לה שונה מהרגיל והיא לא הרגישה מחוזרת. וגם אחרי שהחליטה לא לעשות את הדבר הזה שוב, הוא לא נראה לה מוזר מדי. היא לא הבינה אז, ולא מבינה גם עכשיו, מדוע דבר כזה צריך לשנות את העולם.

היא גילתה שעיניה דומעות. זה לא היה מטבעה של קתי לבכות, אבל היה בתוכה יצור אחר; אולי היו אלו הדמעות שלו, וקתי הייתה רק הצינור המוביל.

"הוא לקח אחריות?"

"אבא שלו לא הרשה לו, לא עם אחת כמוני."

"אחת כמוך?"

"כזאת שלא מתחתנים איתה, גברת אלבמארל."

"כן," אמרה גברת אלבמארל. "הם לא מתחתנים עם אחת כמוך, אבל בכל מה שנוגע לשאר הדברים לא משנה להם אם את עוזרת לטבחית שלהם או בת טובים. מה בקשר לנער עצמו? ה... חבר הזה שלך. הוא מחה נמרצות, לא? ויתר על הירושה השמנה שלו כדי לטפל בממזר שייוולד לו?"

"אה," אמרה קתי, ובפעם הראשונה הרשתה לנימת מרירות להתגנב לקולה, "דניאל ילד טוב. הוא עושה מה שאבא שלו אומר לו. הם מתכוונים לשלוח אותו לדרבי. לדודנים שלהם יש שם בית חרושת."

גברת אלבמארל שתקה לרגע. ואז היא הושיטה את ידה מעל לשולחן, כמבקשת לאחוז בידה של קתי ואמרה, "תביני, קתרין, מה שאנחנו עושים כאן זה לטובה. התינוק שלך לא יסבול מהבושה של נסיבות הולדתו. הוא ימצא חיים חדשים, טובים יותר."

החיוך שבו אמרה גברת אלבמארל את הדברים האלה עורר בקתי שוב את הבחילה. כבר היה מאוחר מכדי לבקש סליחה ולצאת מהחדר; הריח ידבק במשרדה של גברת אלבמארל עוד ימים רבים.

אמה כמעט לא הוציאה הגה מפיה בזמן ההמתנה לאוטובוס שיחזיר אותן לביתן. הבושה שלה הייתה מהולה עכשיו בעוד בושה (הכתמים על שמלתה של קתי לא שיפרו את המצב), ואולי היא אפילו הייתה הולכת לשבת במקום אחר אלמלא היה האוטובוס עמוס נוסעים.

בשובן ללִי, המקום שבו ריח האצות הנפלטות אל החולות של שפך הנהר העלה בה תמונות חיות כל־כך מן העבר, נכנסה קתי הביתה אחרי אמה. היא חלצה את נעליה והתקדמה במסדרון, שקועה במערבולת של זיכרונות וריחות. כמה פעמים היא עברה בפתח הזה, עמוסה בקניות ומושכת את ידה של אמה? כמה פעמים היא רצה בהתרגשות במסדרון הזה, אחרי שהבחינה באביה החוזר בצעדים כבדים מעבודתו? ועכשיו הוא יושב לו כאן, אוכל ארוחת ערב של בשר חזיר ושעועית, ומסרב בעקביות להביט בקתי המשתהה בפתח חדר האוכל.

"תעלי לחדר," אמרה אמה של קתי. היא כבר סגרה את הדלת, והדבר האחרון שקתי ראתה היה איך אביה בוחן את המֵח המשויש של העצם המונחת על צלחתו. הוא עדיין לא הביט בה.

צופה מהצד היה עשוי לקבל את הרושם שהיריון הוא מחלה מידבקת, ושאם קתי תישאר בסביבה עוד דקה עלולה אחותה — הכלואה כעת בחדר האוכל עם האב — לפתח פתאום היריון משלה. בלי לומר מילה עלתה קתי במדרגות אחרי אמה. בחדר השינה שחלקה עד כה עם ליזי, הספרים שלה נעלמו מהמדפים וגם ארגז הצעצועים ובית הבובות נעלמו, ופסלוני הארנבים שבדרך כלל קישטו יפה כל־כך את אדן החלון סולקו אף הם.

"אל תתחילי איתי, קתרין. זאת ההחלטה של אבא שלך, אבל אני לא מוכנה לשמוע אף מילה ממך. אם את מבוגרת מספיק להיות אמא, סימן שאת כבר לא ילדה קטנה."

"אני מצטערת, אמא."

היא הרגישה רע אחרי שאמרה את זה, אבל לפחות לא רע יותר מהבחילה שכבר הייתה לה גם ככה. וממילא זאת הייתה מחווה חסרת טעם; המילים לא חדרו מבעד לנחישותה של אמה. במקום להגיב עליהן, היא התחילה להמטיר הוראות: קתרין לא תצא יותר מפתח הבית — מנהלת בית הספר שלה תקבל מכתב המודיע שהיא התחילה לעבוד — ותוכל לצאת לגינה האחורית רק עם רשות מפורשת של האם; קתרין תלבש אך ורק בגדים שיסתירו את כרסה התופחת. "זה רק למשך שלושה חודשים," סיכמה אמה. "ואז תוכלי ללכת לאן שאת צריכה ותשובי אלינו מחדש בתור בתנו הקטנה."

אחרי לכתה של האם, קתי הביטה סביבה. כמה גדול נראה החדר עכשיו, אחרי שרוקן מכל סממני ילדותה. היא ניסתה להתרווח על המיטה, אבל בניגוד לחדר, היא נראתה כעת קטנה מדי; קטנה מדי לשניים, בכל אופן. היא עדיין שכבה עליה, מקופלת כמו סימן שאלה, כשהדלת נפתחה שוב. קתי ציפתה לאמה, ולכן הפכה את פניה אל הקיר, אבל מזווית עינה ראתה את ליזי מתגנבת פנימה.

ליזי הייתה הגבוהה מביניהן. שערה היה בלונדיני ולא כהה כמו של קתי, אבל לשתיהן היו אותן עיניים אפורות ואותן עצמות לחיים גבוהות. הדעה הרווחת (בקרב השכנים) הייתה שליזי היא היפה מהשתיים, וזו גם הייתה דעתה של ליזי. היא טיפסה על עץ רק פעם אחת בחייה, וגם אז קתי הייתה צריכה לטפס על העץ בעצמה ולעזור לה לרדת.

"קתי, זאת אני. רציתי — "

קתי נשברה. היא פתחה את זרועותיה וליזי צנחה על המיטה לידה והן נצמדו זו לזו כמו שנהגו לעשות בילדותן, כשהתעוררו יחד בלילה למשמע קולות מלחמתו של הים בחוף.

במשך זמן־מה אף אחת משתיהן לא דיברה; לקתי הספיק שאחותה נמצאת שם איתה. פניה של ליזי הביעו משהו שבהחלט יכול להיות התרגשות. עיניה דילגו כל הזמן לבטנה של קתי, כאילו קיוותה לראות פנים קטנות בולטות מתחת לחולצת הכותנה.

"איזה מין... הרגשה זאת, קתי? זה משהו מיוחד?"

האמת היא שכן, בהחלט. הרגשה חמה וצודקת, כאילו לכל הבוז והבושה אין כל חשיבות, כאילו אין בכל היקום מישהי שעשתה דבר כזה לפניה. עד כדי כך מיוחדת הייתה ההרגשה הזאת. ואף־על־פי־כן קתי אמרה רק, "את לא צריכה להיות כאן. אמא תתפוצץ אם היא תדע."

ליזי הנזופה לחשה, "רק רציתי להביא לך את זה."

היא הביאה איתה גיליון בן יום של העיתון המקומי, שאביהן קרא בכל ערב מהעמוד הראשון ועד האחרון. העיתון הזה יהיה משהו שתוכל להעביר בעזרתו את השעות שבהן אינה מצליחה לישון, הניחה קתי, או משהו שימושי להקיא לתוכו בפעם הבאה שתרגיש צורך. אבל אז היא לקחה אותו לידיה, והרגישה שמשהו מוחבא בתוכו. היא הניחה את העיתון על המיטה ופרשה אותו, ובפנים היה חבוי העותק המרופט של מסעי גוליבר שישב זמן רב כל־כך על השידה בין המיטות של שתיהן.

"את זוכרת אותו?"

קתי לחצה את ידיה של ליזי.

"תחביאי אותו. תיקחי אותו איתך כשתלכי. אוי, איך אהבנו אותו, קתי! אולי תהיה לך הזדמנות להקריא אותו לפצפון שלך לפני שהם..."

ליזי לא הצליחה להביא את עצמה לסיים את המשפט. במקום זה היא נישקה את קתי ישר על השפתיים ונעלמה מבעד לפתח החדר.

אחרי לכתה הרימה קתי את הספר והריחה אותו; היה לו ריח של גיל חמש, ושש, ושבע. מצחיק באיזו מהירות הצליח הריח להחזיר אותה לשם. במשך זמן־מה היא התענגה על משפטים מוכרים מתוכו, עד שהמתיקות נהפכה למרירות והיא הטמינה את הספר מתחת לכר שלה.

אחרי שהספיגה את דמעותיה והחדר נעשה שוב ממוקד, היא ראתה את העיתון המונח על המיטה. הוא נפתח בעמוד של מודעות הדרושים והמשרות הפנויות. היא ראתה שם דרישה לפחחים ונגרים, בוני אוניות ואנשי מכירות, כל ההיצע הרגיל שאביה שקל ופסל על בסיס יומי. היא עדיין בהתה במודעות הללו כשעינה נמשכה לכתם שחור בצדו האחר של הדף. בין מודעה של חברת הובלות ופרסומות למסיבות סביב מדורות שיתקיימו על חוף הים, הייתה עוד מודעה, מוקפת בעיגול שחור.

דרושה עזרה

הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?

גם אנחנו.

חנות הצעצועים נפתחת בכפור הראשון של החורף.

דרושים עובדים למכירות וסידור מדפים, אין צורך בניסיון קודם.

כולל מגורים וכלכלה.

נא לפנות באופן אישי לסוחר הלונדוני הראשון במעלה

של צעצועים ומוצרים אחרים לילדים,

חנות הצעצועים של פאפא ג'ק

איירון דְיוּק מיוּז, לונדון, K1W

לאותיות של המודעה הזאת הייתה מין תכונה משונה שגרמה להן להיראות כאילו הן מרחפות בגובה של מאית המילימטר מעל לפני הדף. היא לא הבינה איך עיניה פסחו עליה קודם.

קתי העבירה את ידה על בטנה והעמידה פנים שהיא כבר חשה את הבעיטות הזעירות שיתחילו יום אחד. היא לא הרגישה דבר, ולמרות זאת עדיין יכלה לדמיין את זה — אותו, אותה, את ההבטחה ההולכת ולובשת צורה של ימים ושנים שיבואו — מתגלגל בחדווה בלתי מרוסנת בתוכה. איך יכול משהו יפה כל־כך להיות הדבר הגרוע ביותר בכל העולם?

משהו משך את עיניה חזרה למודעה, וסירב להרפות. כי רעיון התחיל לנקר בראשה. יש סיבה לכך שהמודעה הזאת מוקפת בעיגול. והיא בוודאות לא מיועדת לאביה. אם כך, האם זה מסר מליזי לאחותה, המדרבן אותה לברוח?

כן, חשבה קתי. לברוח.

היא המשיכה לבהות בעיתון גם אחרי רדת החשכה הסתווית הרכה. מהלך הזמן הואט בבית סביבה. היא שמעה את הקרקוש המוכר של בריחי הדלתות הננעלים ושל כיבוי האש באח. פעם הייתה נשמעת כעת נקישה בדלת ואִמה הייתה מציצה פנימה ולוחשת לילה טוב. אבל הלילה הייתה רק דממה ממושכת. המנורה על מישורת המדרגות הבהבה וכבתה, וקתי המשיכה לבהות במודעה באורם הכסוף של הכוכבים.

מכירות וסידור מדפים — זה נשמע פשוט למדי. ואין צורך בניסיון קודם — זה הרי כמעט לא ייאמן. ואם היא תהתה מדוע מודעה של חנות לונדונית מתפרסמת במקום מרוחק כל־כך מהעיר עצמה, התהייה שלה לא נמשכה זמן רב. לונדון, חשבה. כן, היא יכולה להיעלם במקום כזה. אנשים נעלמים בלונדון כל הזמן.