אסון אקלימי

פרק 1 למה אפס?

הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להגיע לאפס פשוטה. גזי חממה לוכדים חום ומעלים את הטמפרטורה הממוצעת של פני כדור הארץ. ככל שיש יותר גזים, כך הטמפרטורה עולה. וברגע שגזי החממה נמצאים באטמוספירה, הם נשארים שם לזמן ארוך מאוד; כחמישית מהפחמן הדו־חמצני שנפלט היום עדיין תהיה שם בעוד 10,000 שנה.

אין תרחיש שבו אנחנו מוסיפים פחמן לאטמוספירה והעולם מפסיק להתחמם, וככל שהוא מתחמם יותר, כך יהיה קשה יותר לבני האדם לשרוד, על אחת כמה וכמה לשגשג. לא ברור בדיוק כמה נזק ייגרם מעליית הטמפרטורה, אבל יש לנו סיבות רבות לדאגה. ומפני שגזי החממה נשארים באטמוספירה זמן כה רב, כדור הארץ יישאר חם לאורך זמן גם אחרי שנגיע לאפס.

יש להודות שאני משתמש במילה "אפס" בצורה לא מדויקת וכדאי שאבהיר את כוונתי. בתקופה הטרום־תעשייתית - לפני אמצע המאה ה־18 בערך - מחזור הפחמן של כדור הארץ היה ודאי מאוזן; כלומר, צמחים ודברים אחרים ספגו את רוב הפחמן הדו־חמצני שנפלט.

אבל אז התחלנו לשרוף דלקי מאובנים. הדלקים האלה עשויים מפחמן שמאוחסן מתחת לקרקע, הודות לצמחים שמתו לפני עידן ועידנים ונדחסו במשך מיליוני שנים לנפט, פחם וגז טבעי. כשאנחנו מוציאים את הדלקים האלה ושורפים אותם, אנחנו פולטים עוד פחמן נוסף על הכמות שנמצאת באטמוספירה.

אין דרכים מעשיות להגיע לאפס באמצעות נטישה מוחלטת של הדלקים האלה או הפסקת כל שאר הפעילויות שמייצרות גם הן גזי חממה (כמו ייצור בטון, שימוש בדשן או דליפת מתאן מתחנות כוח של גז טבעי). במקום זאת, סביר להניח שבעתיד ללא פחמן עדיין נזהם קצת, אבל יהיו לנו דרכים לסלק את הפחמן שייפלט.

במילים אחרות, המונח "להגיע לאפס" לא מתייחס לאפס מוחלט. אנחנו מדברים על "קרוב לנטו אפס". זה לא מבחן עובר/נכשל שבו הכול נפלא אם אנחנו מקבלים 100 אחוזי הפחתה והכול נורא אם אנחנו מקבלים רק 99 אחוזי הפחתה. אבל ככל שההפחתה גדולה יותר, כך היתרון גדול יותר.

ירידה של 50 אחוזים בזיהום לא תעצור את עליית הטמפרטורות; היא רק תאט אותה ותדחה במעט את האסון האקלימי, אך לא תמנע אותו.

ונניח שנגיע להפחתה של 99 אחוזים. אילו מדינות ומגזרים כלכליים יזכו להשתמש באחוז הנותר? איך בכלל נחליט על משהו כזה?

למעשה, כדי להימנע מתרחישי האקלים הגרועים ביותר, בשלב מסוים לא יהיה מספיק לחדול מהוספת עוד גזים, אלא נצטרך להתחיל לסלק כמה מהגזים המזהמים. אולי שמעתם שקוראים לשלב הזה "זיהום שלילי נטו". המשמעות היא שבסופו של דבר, נצטרך להפחית יותר גזי חממה מהאטמוספירה מאשר לזהם בהם כדי להגביל את עליית הטמפרטורה. בואו נחזור לאנלוגיית האמבטיה מהמבוא: לא רק שנסגור את זרם המים לתוך האמבט אלא גם נפתח את הפקק וננקז את המים.

אני חושש שהפרק הזה הוא לא המקום הראשון שבו קראתם על סכנות הכישלון להגיע לאפס. אחרי הכול, כמעט כל יום מדברים על שינוי האקלים בחדשות, וכך ראוי: זאת בעיה דחופה והיא ראויה לכל כותרת שהיא מקבלת. אבל הסיקור עלול להיות מבלבל ואף סותר.

בספר זה אנסה לבטל את רעשי הרקע. במשך השנים הזדמן לי ללמוד מכמה ממדעני האקלים והאנרגיה הטובים ביותר בעולם. זוהי שיחה מתמשכת, מפני שתפיסת האקלים של החוקרים תמיד מתקדמת כשהם משלבים נתונים חדשים ומשפרים את המודלים החישוביים שמשמשים אותם לחיזוי תרחישים שונים. אבל גיליתי שעוזר מאוד אם מפרידים בין התרחישים הסבירים לבין התרחישים האפשריים אך הלא סבירים, והשתכנעתי שהדרך היחידה להימנע מתוצאות הרות אסון היא להגיע לאפס. בפרק זה אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהדברים שלמדתי.

מעט זה הרבה

הופתעתי כשגיליתי שמה שנשמע כמו עלייה קטנה בטמפרטורה הגלובלית - רק מעלה אחת או שתיים - עלול לחולל בעיות רבות. אבל זה נכון: במונחי אקלים, שינוי של כמה מעלות הוא סיפור רציני. במהלך עידן הקרח האחרון, הטמפרטורה הממוצעת היתה נמוכה בשש מעלות בלבד מהטמפרטורה היום. במהלך עידן הדינוזאורים, כשהטמפרטורה היתה גבוהה רק בארבע מעלות מאשר היום, תנינים חיו מעל החוג הארקטי.

שלושה קווים שעליכם להכיר. הקווים האלה מראים עד כמה הטמפרטורה עלולה לעלות בעתיד אם הזיהום יגדל בהרבה (זה הקו הגבוה), אם הוא יגדל פחות (הקו הנמוך יותר) ואם נתחיל לסלק יותר פחמן מהכמות הנפלטת (קו שלילי). (KNMI Climate Explorer)

חשוב גם לזכור שהמספרים הממוצעים האלה עלולים להסתיר טווח רחב למדי של טמפרטורות. אם כי הממוצע העולמי עלה רק במעלה אחת מאז התקופה הטרום־תעשייתית, במקומות אחדים כבר החלו להרגיש עלייה של יותר משתי מעלות. באזורים אלה חיים בין 20 ל־40 אחוזים מאוכלוסיית העולם.

מדוע מקומות מסוימים מתחממים יותר מאחרים? בכמה יבשות הקרקע יבשה יותר, ולכן היא לא יכולה להתקרר כפי שהיה בעבר. בעיקרון, היבשות לא מזיעות כמו פעם.

אז מה הקשר בין התחממות כדור הארץ לזיהום גזי החממה? בואו נתחיל ביסודות. פחמן דו־חמצני הוא גז החממה הנפוץ ביותר, אבל יש עוד כמה, כמו חמצן דו־חנקני ומתאן. אולי נהניתם מחמצן דו־חנקני אצל רופא השיניים - הוא ידוע גם כגז צחוק - ומתאן הוא המרכיב העיקרי בגז הטבעי שייתכן שנמצא בשימושכם בכיריים או בדוד החימום. מולקולה למולקולה, רבים מהגזים האחרים האלה גורמים התחממות רבה יותר מהפחמן הדו־חמצני - במקרה של המתאן, פי 120 יותר התחממות ברגע שהוא מגיע לאטמוספירה. אבל המתאן לא נשאר בסביבה זמן רב כמו הפחמן הדו־חמצני.

כדי לפשט את העניינים, רוב האנשים משלבים את כל גזי החממה השונים למידה אחת המכונה "שווה ערך פחמן דו־חמצני" (אולי תראו את המונח מקוצר ל־CO2e). אנחנו משתמשים במונח "שווה ערך פחמן דו־חמצני" כדי להסביר את העובדה שכמה מהגזים לוכדים יותר חום מאשר פחמן דו־חמצני אבל לא נשארים בסביבה זמן רב כמוהו. למרבה הצער, שווה ערך פחמן דו־חמצני הוא לא מידה מושלמת: בסופו של דבר, מה שבאמת חשוב הוא לא כמות זיהום גזי החממה אלא הטמפרטורות הגבוהות והשפעתן על בני האדם. ובאותו נושא, גז כמו מתאן גרוע בהרבה מפחמן דו־חמצני. הוא מעלה מיד את הטמפרטורה, ולא במעט. כשמשתמשים במידה של שווה ערך פחמן דו־חמצני לא מתחשבים באפקט קצר הטווח החשוב הזה.

אף על פי כן, זאת השיטה הטובה ביותר שיש לנו לחישוב זיהום האוויר, והיא עולה לעתים קרובות בדיונים על שינוי האקלים, לכן אשתמש בה בספר זה. 51 מיליארד הטון שאני מזכיר כל הזמן הם הזיהום העולמי השנתי בשווה ערך פחמן דו־חמצני. אולי ראיתם במקומות אחרים מספרים כמו 37 מיליארד - שמתייחס רק לפחמן דו־חמצני, בלי שאר גזי החממה - או עשרה מיליארד, שמתייחס רק לפחמן. למען הגיוון, וכדי שהעיניים שלכם לא יזדגגו כשתקראו "גז חממה" מאות פעמים, לפעמים אשתמש ב"פחמן" כשם נרדף לפחמן דו־חמצני ולגזים אחרים.

זיהום גזי החממה גדל באופן דרמטי מאז אמצע המאה ה־19 עקב פעילות אנושית, כמו שריפת דלקי מאובנים. ראו את התרשימים בעמ' 28. משמאל תראו כמה גדל זיהום הפחמן הדו־חמצני שלנו מאז 1850, ומימין תראו בכמה עלתה הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת.

איך גזי חממה גורמים להתחממות? התשובה הקצרה: הם סופגים חום ולוכדים אותו באטמוספירה. הם פועלים באותה צורה שחממה פועלת - ומכאן שמם.

גם אתם חווים את אפקט החממה בפעולה, אם כי בקנה מידה שונה מאוד, בכל פעם שהמכונית שלכם עומדת בשמש: אור השמש חודר דרך השמשה הקדמית, שלוכדת חלק מהאנרגיה. לכן פנים המכונית מתחמם הרבה יותר מאשר הטמפרטורה בחוץ.

אבל ההסבר הזה רק מעלה עוד שאלות. איך חומה של השמש יכול לעבור את גזי החממה בדרכו לכדור הארץ ואז להילכד על ידי אותם גזים באטמוספירה שלנו? האם פחמן דו־חמצני פועל כמו מראה חד־כיוונית ענקית? לצורך העניין, אם פחמן דו־חמצני ומתאן לוכדים חום, למה החמצן לא עושה זאת?

את התשובות נמצא בחלק מרתק של מדעי הכימיה והפיזיקה. כפי שאתם אולי זוכרים משיעורי הפיזיקה בבית הספר, כל המולקולות רוטטות; ככל שהרטט מהיר יותר, כך הן מתחממות יותר. כשסוגים מסוימים של מולקולות נחשפים לקרינה באורכי גל מסוימים הם חוסמים את הקרינה, סופגים את האנרגיה שלה ורוטטים מהר יותר.

אבל לא כל קרינה נמצאת באורכי הגל הנכונים להביא לתוצאה הזאת. אור השמש, למשל, עובר דרך רוב גזי החממה בלי להיספג. רובו מגיע לכדור הארץ ומחמם אותו, בדיוק כפי שעשה במשך יובלות.

וזאת הבעיה: כדור הארץ לא מחזיק בכל האנרגיה הזאת לנצח; לו עשה זאת, הוא כבר היה חם במידה בלתי־נסבלת. במקום זאת הוא מקרין חלק מהאנרגיה הזאת בחזרה לחלל, וחלק ממנה נפלטת בטווח הנכון של אורכי הגל כך שגזי החממה סופגים אותה. במקום להיפלט לחלל בלי להזיק, האנרגיה פוגעת במולקולות החממה וגורמת להן לרטוט במהירות רבה יותר, וכך האטמוספירה מתחממת. (דרך אגב, אנחנו צריכים להודות על אפקט החממה; בלעדיו כדור הארץ היה קר מדי בשבילנו. הבעיה היא שכל גזי החממה העודפים מעבירים את האפקט הזה להילוך גבוה.)

מדוע לא כל הגזים פועלים באופן דומה? מפני שמולקולות עם שני עותקים של אותו אטום - למשל, חנקן או מולקולות חמצן - מניחות לקרינה לעבור ישר דרכן. רק למולקולות המורכבות מאטומים שונים, כמו פחמן דו־חמצני או מתאן, יש המבנה המתאים לספוג קרינה ולהתחיל להתחמם.

זיהום הפחמן הדו־חמצני עולה וכך גם הטמפרטורה הגלובלית. מצד שמאל תראו איך זיהום הפחמן הדו־חמצני שלנו מתהליכים תעשייתיים ומשריפת דלקי מאובנים עלה מאז 1850.

מצד ימין תראו איך עלתה הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת במקביל לזיהום האוויר.

(תקציב הפחמן הגלובלי 2019; Berkeley Earth)

אז זה החלק הראשון של התשובה לשאלה "למה אנחנו צריכים להגיע לאפס?" - כי כל חלק מהפחמן שמגיע לאטמוספירה מוסיף לאפקט החממה. עם פיזיקה לא מתווכחים.

החלק הבא של התשובה כרוך בהשפעתם של כל אותם גזי חממה על האקלים וגם עלינו.

מה שאנחנו עושים ולא יודעים

המדענים עוד צריכים ללמוד הרבה על האופן שבו האקלים משתנה ומה הן הסיבות לכך. דוחות הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים מכירים מראש באי־ודאות מסוימת לגבי המידה והמהירות שבהן הטמפרטורה תעלה, למשל, ואיזו השפעה בדיוק תהיה לטמפרטורות הגבוהות האלה.

בעיה אחת היא שהמודלים שהמחשב מייצר אינם מושלמים. האקלים מורכב להפליא, ויש תחומים רבים שאנחנו לא מבינים בהם, כמו האופן שבו העננים משפיעים על ההתחממות או ההשפעה של כל תוספת החום הזאת על מערכות אקולוגיות. החוקרים מזהים את הפערים האלה ומנסים למלא אותם.

למרות זאת, יש דברים רבים שהמדענים כן יודעים והם יכולים לקבוע בביטחון מה יקרה אם לא נגיע לאפס. הנה כמה נקודות עיקריות.

כדור הארץ מתחמם, הוא מתחמם בגלל הפעילות האנושית, ההשפעה גרועה ותחמיר עוד יותר. יש לנו סיבות להאמין שבשלב מסוים ההשפעה תהיה הרת אסון. האם השלב הזה יגיע בעוד 30 שנה? 50 שנה? אנחנו לא יודעים בדיוק. אבל בהתחשב בקושי שבפתרון הבעיה, גם אם התרחיש הגרוע ביותר יקרה בעוד 50 שנה, אנחנו צריכים לפעול עכשיו.

כבר העלינו את הטמפרטורה במעלה אחת לפחות מאז התקופה הטרום־תעשייתית, ואם לא נצמצם את הזיהום, קרוב לוודאי שעד אמצע המאה הנוכחית הטמפרטורות יעלו במעלה וחצי עד שלוש מעלות, ובארבע עד שמונה מעלות עד סוף המאה.

כל תוספת החום הזאת תגרום שינויים רבים באקלים. לפני שאסביר מה צפוי לנו, עלי להזהיר אתכם: אמנם אנחנו יכולים לחזות את מהלך המגמות המקיפות, כמו "יהיו יותר ימים חמים" ו"מפלס הים יעלה", אבל אי־אפשר לתלות בוודאות את שינוי האקלים באירוע מסוים. לדוגמה, כשיש שרב, אנחנו לא יכולים לומר אם הוא נגרם רק משינוי האקלים. אבל מה שכן אפשר לעשות זה לומר עד כמה שינוי האקלים הגדיל את הסיכויים שהשרב הזה יקרה. במקרה של הוריקנים, לא ברור אם אוקיינוסים חמים יותר גורמים לעלייה במספר הסערות, אבל מצטברות הוכחות לכך ששינוי האקלים מייצר סערות רטובות יותר ומגדיל את מספר הסערות האינטנסיביות. גם לא ברור לנו אם או באיזו מידה אירועים קיצוניים אלה ישפיעו הדדית זה על זה וייצרו תופעות חמורות עוד יותר.

מה עוד אנחנו יודעים?

קודם כול, יהיו יותר ימים ממש חמים. הייתי יכול לתת לכם סטטיסטיקה מערים שונות ברחבי ארצות הברית, אבל אבחר באלבקרקי, ניו מקסיקו, מפני שיש לי קשר מיוחד למקום הזה: שם הקמתי את מיקרוסופט עם פול אלן ב־1975. באמצע שנות ה־70, כאשר הקמנו את החברה, הטמפרטורה באלבקרקי הגיעה ליותר מ־32 מעלות כ־36 פעמים בשנה בממוצע. עד אמצע המאה הנוכחית, החום בעיר יגיע ל־32 מעלות לפחות כפליים ממספר הפעמים הזה מדי שנה. עד סוף המאה ישרור החום הזה בעיר במשך 114 ימים. במילים אחרות, במקום כחודש של ימים חמים בשנה, מספר הימים החמים ישתווה לשלושה חודשים.

לא כולם יסבלו באופן שווה מימים חמים ולחים יותר. למשל אזור סיאטל, שאליו העברנו את מיקרוסופט ב־1979, ודאי יֵצא מזה בקלות יחסית. אולי נגיע ל־32 מעלות לפחות במשך 14 ימים בשנה בהמשך המאה, אחרי ממוצע של רק יום או יומיים בשנה בשנות ה־70 של המאה ה־20. ויש מקומות שדווקא ירוויחו מאקלים חם יותר. באזורים קרים, למשל, אנשים מעטים יותר ימותו מהיפותרמיה ומשפעת, ויבזבזו שם פחות כסף על חימום הבתים והעסקים.

אבל המגמה הכללית מצביעה על בעיות כתוצאה מאקלים חם יותר. ולכל תוספת החום הזאת יש אפקט דומינו. למשל, המשמעות היא שהסערות הולכות ומחמירות. המדענים עדיין דנים בשאלה אם הסערות מתרחשות לעתים קרובות יותר בגלל החום, אבל הן מתחזקות יותר באופן כללי. אנחנו יודעים שכאשר הטמפרטורה הממוצעת עולה, יותר מים מתאדים מפני כדור הארץ אל האוויר. אדי מים הם גז חממה, אבל בניגוד לפחמן דו־חמצני או למתאן, הם לא נשארים באוויר זמן רב - בסופו של דבר הם חוזרים לפני השטח בצורת גשם או שלג. כשאדי המים מתעבים לגשם הם משחררים כמות אדירה של אנרגיה, כפי שיודע כל מי שחווה פעם סופת רעמים גדולה.

הוריקן מריה הסיג את רשת החשמל ותשתיות אחרות בפוארטו ריקו בשני עשורים לערך,

לפי אחד המחקרים.

גם הסערה החזקה ביותר נמשכת רק כמה ימים, אבל השפעתה עלולה להדהד במשך שנים. אני מדבר על אובדן חיים, טרגדיה כשלעצמה שעלולה להותיר אחריה ניצולים שבורי לב ולעתים קרובות חסרי כול. הוריקנים ושיטפונות גם הורסים בניינים, כבישים ועמודי חשמל שהוקמו במשך שנים. ברור שבסופו של דבר אפשר להחליף את כל הציוד הזה, אבל זה שואב כסף וזמן שהיה אפשר לנתב להשקעות חדשות שיעזרו בצמיחת הכלכלה. כך תמיד מנסים להדביק את הפער במקום להתקדם. מחקר אחד העריך שהוריקן מריה ב־2017 הסיג את התשתית של פוארטו ריקו ביותר משני עשורים. כמה זמן יעבור עד שהסערה הבאה תגיע ותסיג שוב הכול לאחור? אנחנו לא יודעים.

הסערות החזקות האלו יוצרות מצב מוזר של שפע או מחסור: גם אם יורד יותר גשם במקומות מסוימים, מקומות אחרים חווים בצורות תכופות וחמורות יותר. אוויר חם יותר יכול להכיל יותר לחות, וכשהאוויר מתחמם הוא צמא יותר ושואב יותר מים מהקרקע. עד סוף המאה הנוכחית, כמות הלחות בקרקעות בדרום־מערב ארצות הברית תפחת בעשרה עד 20 אחוזים וסכנת הבצורת שם תגדל ב־20 אחוזים לפחות. הבצורת תאיים גם על נהר קולורדו, המספק מי שתייה לכ־40 מיליון אמריקאים והשקיה ליותר משביעית מכל היבולים באמריקה.

המשמעות הנוספת של אקלים חם יותר היא שריפות תכופות והרסניות יותר. אוויר חם סופג לחות מהצמחים ומהקרקע, ומה שנשאר נמצא בסכנת שריפה גדולה יותר. יש גיוון רב ברחבי העולם מפני שהתנאים שונים מאוד ממקום למקום. אבל קליפורניה היא דוגמה דרמטית למה שקורה. כיום מתחוללות בקליפורניה שריפות בתכיפות גדולה פי חמישה מאשר בשנות ה־70 של המאה הקודמת, בעיקר מפני שעונת השריפות ארוכה יותר והיערות שם מכילים הרבה יותר עץ יבש שעלול להישרף. לדברי הממשל האמריקאי, מחצית הגידול הזה נובעת משינוי האקלים, ועד אמצע המאה עלול ההרס באמריקה כתוצאה משריפות להכפיל את עצמו. הדבר צריך להדאיג כל אחד שזוכר את עונת השריפות ההרסנית באמריקה ב־2020.

עוד השפעה של תוספת החום היא עליית מפלס הים. חלק מזה נובע מכך שהקרח בקוטב נמס וחלק משום שמי הים מתפשטים כשהם מתחממים. (מתכת מתנהגת באותה צורה, ולכן אפשר לשחרר טבעת שנתקעה על האצבע אם מזרימים עליה מים חמים.) אמנם העלייה הכללית במפלס הים הממוצע בעולם (ככל הנראה כמה עשרות סנטימטרים) לא נשמעת גבוהה, אבל הגאות תשפיע על מקומות מסוימים הרבה יותר מאשר על מקומות אחרים. לא מפתיע שאזורי החוף בבעיה, אבל כך גם ערים שנבנו על קרקע נקבובית במיוחד. במיאמי כבר רואים מי ים מבעבעים דרך תעלות ניקוז גם כשלא יורד גשם - זה נקרא "שיטפון במזג אוויר יבש" - והמצב לא ישתפר. בתרחיש המתון של הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים, עד 2100 יעלה מפלס הים סביב מיאמי בכ־60 סנטימטרים וחלקים אחדים של העיר ישתקעו - או ישקעו - מה שיוסיף עוד כמה עשרות סנטימטרים של מים לעניין.

עליית מפלס הים תחמיר את מצבם של האנשים העניים ביותר בעולם. דוגמה מצוינת לכך היא בנגלדש, מדינה ענייה שמשתדלת להיחלץ מהעוני. בנגלדש סבלה תמיד ממזג אוויר קשה. קו החוף של מפרץ בנגל משתרע על פני מאות קילומטרים; רוב המדינה ממוקמת בשפכי נהר נמוכים המוּעדים לשיטפונות; ומדי שנה יורדים בה גשמים כבדים. אבל האקלים המשתנה מקשה עוד יותר את החיים שם. 20 עד 30 אחוזים משטחי בנגלדש מוצפים כדבר שבשגרה עקב סופות ציקלון, סערות ושיטפונות בנהרות, שהורסים יבולים ובתים והורגים אנשים ברחבי המדינה.

ולבסוף, תוספת החום והפחמן הדו־חמצני שגרם לה משפיעים על הצמחים ועל החיות. על פי מחקר שמצטט הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים, עלייה של שתי מעלות תחסל את הטווח הגיאוגרפי של בעלי החוליות בשמונה אחוזים, של הצמחים ב־16 אחוזים ושל החרקים ב־18 אחוזים.

מבחינת המזון שאנחנו אוכלים זוהי תמונה מעורבת, אך קודרת בעיקרה. מצד אחד, חיטה וצמחים רבים אחרים גדלים מהר יותר וצורכים פחות מים כשיש כמות פחמן גדולה באוויר. מצד שני, תירס רגיש במיוחד לחום, וזה היבול מספר אחת בארצות הברית, בשווי של 50 מיליארד דולר ויותר בשנה. באיווה לבדה מגדלים תירס על פני שטח של יותר מ־52 מיליון דונם.

מבחינה גלובלית, יש טווח רחב של אפשרויות כיצד שינוי האקלים יכול להשפיע על כמות המזון שאנו מקבלים מכל דונם. בכמה אזורים צפוניים כמות היבול עשויה לעלות, אבל ברוב המקומות הכמות תרד, מכמה נקודות אחוז ועד 50 אחוזים. עד אמצע המאה עלול שינוי האקלים לקצץ בחצי את יבולי החיטה והתירס באירופה. באפריקה שמדרום לסהרה עונת הגידול עלולה להצטמצם ב־20 אחוזים ומיליוני דונמים יתייבשו באופן ניכר. בקהילות עניות, שבהן אנשים רבים כבר מוציאים יותר ממחצית הכנסתם על אוכל, מחירי המזון עלולים להתייקר ב־20 אחוזים ויותר. בצורות חמורות בסין - שהמערכת החקלאית שלה מספקת חיטה, אורז ותירס לחמישית מאוכלוסיית העולם - עלולות לגרום משבר מזון אזורי או אפילו גלובלי.

תוספת חום לא תהיה טובה לחיות שאנחנו אוכלים וחולבים; הן יהיו פחות פרודוקטיביות וימותו בגיל צעיר יותר, וכך הבשר, הביצים ומוצרי החלב יתייקרו. גם קהילות שמסתמכות על מאכלי ים ייתקלו בבעיות, מפני שלא זו בלבד שהים מתחמם, הוא גם מתפצל - מפתח מקומות שבהם יש יותר חמצן וכאלה שבהם יש פחות חמצן. כתוצאה מכך, דגים ויצורים ימיים נוספים ינדדו למים אחרים או פשוט ימותו. אם הטמפרטורה תעלה בשתי מעלות, שוניות האלמוגים ייעלמו לגמרי, מה שיגרום להשמדת מקור עיקרי של מאכלי ים עבור יותר ממיליארד איש.

צרות צרוּרות באות בצרוֹרוֹת

אולי נראה לכם שההבדל בין מעלה וחצי לשתי מעלות הוא לא כזה נורא, אבל מדעני אקלים ערכו סימולציות של שני התרחישים, והחדשות לא טובות. במובנים רבים, עלייה של שתי מעלות לא תהיה גרועה ב־33 אחוזים מעלייה של מעלה וחצי; היא עלולה להיות גרועה ב־100 אחוזים. מספר האנשים שיתקשו למצוא מים נקיים יוכפל. גידולי התירס באזורים הטרופיים עלולים להצטמצם פי שניים.

כל אחת מההשפעות האלו של שינוי האקלים גרועה בפני עצמה. אבל אף אחד לא יסבול רק מימים חמים או רק משיטפונות. לא כך האקלים פועל. השפעות שינוי האקלים מצטברות בזו אחר זו.

למשל, כשמזג האוויר יתחמם, היתושים יתחילו לחיות במקומות חדשים (הם אוהבים לחות והם יעברו מאזורים שהתייבשו לאזורים שנהיו לחים יותר), וכך מקרי מלריה ועוד מחלות המועברות על ידי חרקים יופיעו במקומות שלא נצפו בהם בעבר.

מכת חום תהיה עוד בעיה רצינית והיא קשורה דווקא ללחות. האוויר יכול להכיל רק כמות מסוימת של אדי מים, ובשלב מסוים הוא מגיע לקצה גבול היכולת ונעשה רווי עד כדי כך שהוא לא יכול לספוג עוד לחות. למה זה משנה? מפני שהיכולת של גוף האדם להתקרר תלויה ביכולת של האוויר לספוג את הזיעה כשהיא מתאדה. אם האוויר לא יוכל לספוג את הזיעה שלכם, אז הוא גם לא יוכל לקרר אתכם, ולא משנה עד כמה תזיעו. לא יהיה לזיעה שלכם מקום. חום גופכם יישאר גבוה, ואם שום דבר לא ישתנה, תמותו ממכת חום בתוך שעות.

מכת חום היא לא בעיה חדשה. אבל כשהאטמוספירה תתחמם ותהיה לחה יותר, מכת החום תהיה בעיה רחבה בהרבה. באזורים המסוכנים ביותר - המפרץ הפרסי, דרום אסיה וחלקים מסין - יהיו תקופות בשנה שבהן מאות מיליוני אנשים עלולים למות.

כדי לראות מה קורה כשההשפעות האלו מתחילות להצטבר, בואו נעיף מבט בהשפעה על יחידים. תאר לעצמך שאתה חקלאי צעיר המגדל תירס, פולי סויה ובקר בנברסקה בשנת 2050. איך שינוי האקלים ישפיע עליך ועל משפחתך?

אתה באמצע ארצות הברית, רחוק מהחופים, כך שעליית מפלס הים לא יכולה לפגוע בך ישירות. אבל החום כן. ב־2010, כשהיית ילד, אולי היו 33 ימים בשנה שבהם החום הגיע ל־32 מעלות; עכשיו זה קורה 65 או 70 פעמים בשנה. גם הגשם הרבה פחות מהימן: כשהיית ילד, יכולת לצפות ל־635 מ"מ גשם בשנה; עכשיו זה עלול לרדת ל־559 מ"מ או לעלות ל־737 מ"מ.

אולי התאמת את העסק שלך לימים החמים ביותר ולגשם הלא צפוי. לפני שנים השקעת בזני יבול חדשים שיכולים לעמוד בתוספת החום ומצאת מעקפים שאפשרו לך להישאר במחסה במהלך החלק הגרוע ביותר של היום. לא אהבת את הרעיון של בזבוז עוד כסף על היבולים והמעקפים האלה, אבל הם היו טובים יותר מהחלופה.

יום אחד מתחוללת סערה חזקה בלי אזהרה. הנהרות הסמוכים גואים מעל הסכרים שבלמו אותם במשך עשורים והחווה שלך מוצפת. זהו שיטפון מהסוג שהוריך היו מכנים "מבול של פעם ב־100 שנה", אבל עכשיו אתה מברך על מזלך אם הוא קורה רק פעם בעשור. המים שוטפים חלקים גדולים מיבולי התירס ופולי הסויה, והתבואה במחסנים ספוגה כל כך עד שהיא נרקבת ואתה נאלץ להשליך אותה. בתיאוריה, אתה יכול למכור בקר כדי לפצות על ההפסדים, אבל גם כל המזון לבקר הוצף, אז לא תוכל לכלכל אותו לזמן רב.

בסופו של דבר המים נסוגים ואתה מגלה שהכבישים, הגשרים ומסילות הרכבת כבר לא שמישים. לא זו בלבד שהדבר מונע ממך לשלוח את התבואה שהצלחת להציל; זה גם מקשה על המשאיות להביא אליך את הזרעים הדרושים לך לעונת השתילה הבאה, בהנחה ששדותיך עדיין ראויים לשימוש. כל זה מסתכם באסון שעלול לסתום את הגולל על קריירת החקלאות שלך ולאלץ אותך למכור את הקרקע שהיתה בבעלות משפחתך במשך דורות.

אולי זה נשמע כאילו אני בוחר בפינצטה את הדוגמה הקיצונית ביותר, אבל דברים כאלה כבר קורים, במיוחד לחקלאים עניים, ובעוד כמה עשורים הם עלולים לקרות להרבה יותר אנשים. וגם אם זה נשמע נורא, אם מסתכלים על זה מפרספקטיבה גלובלית, רואים שהמצב יחמיר הרבה יותר מבחינת מיליארד האנשים העניים ביותר בעולם - אנשים שכבר נאבקים כדי להתקיים ואשר ייאבקו עוד יותר ככל שהאקלים יידרדר.

עכשיו תארי לעצמך שאת חיה באזור כפרי בהודו, שם את ובעלך עוסקים בחקלאות למחייתכם, ולכן אתם וילדיכם אוכלים כמעט את כל המזון שאתם מגדלים. בעונה טובה במיוחד לפעמים נשאר לכם די אוכל למכור כדי לקנות תרופות לילדים או לשלוח אותם לבית הספר. למרבה הצער, גלי החום האימתניים כל כך נפוצים עד שאי־אפשר לחיות יותר בכפר שלך - לא חריג שיש כמה ימים שבהם החום מגיע ל־49 מעלות - ובין החום למזיקים שפולשים לשדותייך בפעם הראשונה, כמעט אי־אפשר לשמור על היבולים. אמנם המונסונים הציפו חלקים אחרים במדינה, אבל באזור שלך ירד פחות גשם מהרגיל, ולכן כל כך קשה למצוא מים עד שאתם שורדים על צינור מטפטף שמים זורמים בו רק כמה פעמים בשבוע. קשה עוד יותר להאכיל את משפחתך.

כבר שלחת את בנך הבכור לעבוד בעיר הגדולה במרחק מאות קילומטרים מהבית מפני שלא יכולת לכלכל אותו. אחד השכנים התאבד כשלא הצליח לפרנס עוד את משפחתו. האם את ובעלך צריכים להישאר ולנסות לשרוד בחווה שאתם מכירים, או לנטוש את הקרקע ולעבור לאזור עירוני יותר שבו אולי תצליחו להתפרנס?

זאת החלטה קשה מנשוא. אבל זה סוג הבחירה שאנשים ברחבי העולם כבר מתמודדים איתה, והתוצאות קורעות לב. בבצורת הגרועה ביותר שתועדה בסוריה - שנמשכה מ־2007 ועד 2010 - כ־1.5 מיליון איש נטשו אזורים חקלאיים לטובת הערים, ובכך הכשירו את הקרקע לסכסוך המזוין שפרץ ב־2011. היתכנות אותה בצורת גדלה פי שלושה עקב שינוי האקלים. ב־2018, כ־13 מיליון סורים נעקרו מאדמותיהם.

הבעיה רק תלך ותחמיר. מחקר אחד שבחן את הקשר בין זעזועי מזג האוויר ובקשות המקלט באיחוד האירופי גילה שגם במקרים של התחממות מתונה, עד סוף המאה הנוכחית עלול מספר בקשות המקלט לעלות ב־28 אחוזים, לכדי 450 אלף בקשות בשנה. אותו מחקר העריך שעד 2080, הירידה ביבולים עלולה לדחוף בין שניים לעשרה אחוזים מהמבוגרים במקסיקו לנסות לחצות את הגבול לארצות הברית. בואו ננסח את כל זה במונחים שכל מי שחווה את מגפת הקורונה יוכל להבין. אם אתם רוצים להבין את סוג הנזק ששינוי האקלים יגרום, תסתכלו על הקורונה ואחר כך תדמיינו שהסבל היה נמשך תקופה הרבה יותר ארוכה. אובדן החיים והמכות הכלכליות שגרמה המגפה משתווים למה שיקרה בקביעות אם לא נחסל את זיהום הפחמן בעולם.

אתחיל באובדן החיים. כמה אנשים ימותו מקורונה לעומת אלה שימותו משינוי האקלים? משום שאנחנו רוצים להשוות אירועים שקורים בנקודות שונות בזמן - המגפה ב־2020 ושינוי האקלים, נניח ב־2030 - והאוכלוסייה הגלובלית תשתנה באותה תקופה, אנחנו לא יכולים להשוות את המספרים המוחלטים של מקרי המוות. במקום זה נשתמש בשיעור התמותה: כלומר, במספר מקרי המוות ל־100 אלף איש.

נשתמש בנתונים ממגפת השפעת הספרדית ב־1918 וממגפת הקורונה ונעשה ממוצע במשך 100 שנה, וכך נוכל לאמוד עד כמה מגפה עולמית מגדילה את שיעור התמותה העולמי. מדובר ב־14 מקרי מוות ל־100 אלף איש לשנה.

איך זה משתווה לשינוי האקלים? עד אמצע המאה הנוכחית, העלייה בטמפרטורות הגלובליות צפויה להעלות את שיעור התמותה הגלובלי באותה מידה - 14 מקרי מוות ל־100 אלף איש. עד סוף המאה, אם גידול זיהום האוויר יישאר גבוה, שינוי האקלים עלול להביא ל־75 מקרי מוות נוספים לכל 100 אלף איש.

במילים אחרות, עד אמצע המאה ה־21 שינוי האקלים עלול להיות קטלני לא פחות מהקורונה, ועד 2100 הוא עלול להיות קטלני פי חמישה.

גם האופק הכלכלי קודר. ההשפעות האפשריות של שינוי האקלים והקורונה שונות למדי זו מזו, תלוי באיזה מודל כלכלי משתמשים. אבל אי־אפשר לטעות במסקנה: בתוך עשר עד 20 שנים, הנזק הכלכלי שייגרם עקב שינוי האקלים יהיה קרוב לוודאי גרוע לא פחות מהנזק שתגרום מגפה בסדר הגודל של הקורונה מדי עשר שנים. ובסוף המאה ה־21 המצב יהיה חמור בהרבה אם העולם ימשיך ברמות זיהום האוויר הנוכחיות.3

אם עקבתם אחר הדיווחים על שינוי האקלים בחדשות, רבות מהתחזיות בפרק זה עשויות להישמע לכם מוכרות. אבל ככל שהטמפרטורה תעלה, כל הבעיות האלו יתרחשו לעתים קרובות יותר, בחומרה רבה יותר, וישפיעו על יותר אנשים. כמו כן קיים סיכוי של שינוי אקלים הרסני ופתאומי יחסית אם, למשל, חלקים גדולים מכדור הארץ שקפאו לצמיתות (כפור־עד) יתחממו מספיק כדי להימס וישחררו את הכמויות העצומות של גזי החממה, בעיקר מתאן, שנלכדו שם.

למרות אי־הוודאות המדעית, אנחנו מבינים מספיק כדי לדעת שזה לא ייגמר טוב. יש שני דברים שאפשר לעשות בנדון:

היערכות. אנחנו יכולים לנסות למזער את השפעת השינויים שכבר הגיעו ושצפויים להגיע. משום ששינוי האקלים ישפיע על האנשים העניים ביותר בעולם, ורוב האנשים העניים ביותר בעולם הם חקלאים, הצוות החקלאי בקרן גייטס מתמקד בעיקר בהיערכות. לדוגמה, אנחנו מממנים הרבה מחקרים על זני יבולים חדשים שיעמדו בבצורות ובשיטפונות שייעשו תכופים וחמורים יותר בעשורים הקרובים. בפרק 9 אסביר יותר על ההיערכות ואתווה כמה צעדים שנצטרך לנקוט.

צמצום. רוב הספר הזה לא מדבר על היערכות. הוא מדבר על הדבר האחר שאנחנו צריכים לעשות: להפחית את פליטת גזי החממה לאטמוספירה. אם אנחנו מקווים לדחות את האסון, המזהמות הגדולות ביותר בעולם - המדינות העשירות ביותר - מוכרחות להגיע לזיהום נטו אפס ב־2050. מדינות בעלות הכנסה בינונית צריכות להגיע לכך אחריהן, ובסופו של דבר שאר העולם יצטרך לנהוג כמוהן.

שמעתי אנשים שמתנגדים לרעיון שמדינות עשירות צריכות לפעול קודם: "למה אנחנו צריכים לשאת בעול?" לא רק מפני שאנחנו גרמנו לחלק הארי של הבעיה (אם כי זה נכון), אלא גם מפני שזו הזדמנות כלכלית אדירה: המדינות שיקימו חברות ותעשיות לא פחמניות יהיו המדינות שיובילו את הכלכלה הגלובלית בעשרות השנים הקרובות.

מדינות עשירות מתאימות יותר לפיתוח פתרונות אקלים חדשניים: יש להן מימון ממשלתי, מכוני מחקר, מעבדות לאומיות וחברות סטארט־אפ המושכות אליהן אנשים מוכשרים מרחבי העולם, כך שהן צריכות להוביל את המחנה. חברה שתביא לפריצות דרך גדולות בתחום האנרגיה, ותראה שהיא מסוגלת לעבוד בקנה מידה עולמי בצורה משתלמת, תמצא הרבה לקוחות בכלכלות מתפתחות.

אני רואה מגוון דרכים שבאמצעותן ניתן להגיע לאפס. לפני שנבדוק אותן בפרוטרוט, עלינו להבין עד כמה קשה יהיה המסע הזה.

3. זה החישוב. המודלים האחרונים טוענים שמחיר שינוי האקלים ב־2030 ינוע ככל הנראה בין 0.85 ל־1.5 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי של אמריקה לשנה. בינתיים, האומדן הנוכחי של מחיר הקורונה בארצות הברית השנה נע בין שבעה לעשרה אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי. אם נניח ששיבוש דומה יקרה מדי עשר שנים, זה מחיר שנתי ממוצע של 0.7 אחוז עד אחוז אחד מהתוצר המקומי הגולמי - משהו כמו הנזק הצפוי משינוי האקלים.