אסירה

 פרק 1 אביגיל

סורגים כבדים נסגרים מאחוריי בנקישת מתכת. אני מרגישה את הצליל בעצמותיי. רצף הנקישות המכאניות מעיד על מנגנון האבטחה המשוכלל שמתחת למעטה הברזל השחור. ידעתי שזה עומד לקרות - ציפיתי לכך וחששתי מזה - אך קצב נשימותיי מאיץ ככל שמחלחלת אליי ההבנה שאני נעולה באמת.

"אפשר לעזור לך?"

אני מסתובבת במהירות אל אשנב המנהלה, שם אישה מוצקה במדי סוהרת נועצת מבט במסך המחשב.

"היי," אני אומרת ומדביקה חיוך על פניי. "קוראים לי אביגיל וינסלו, ואני כאן כדי –"

"שני אמצעי זיהוי."

"אה, טוב, כבר מילאתי את הניירת בדלפק הקבלה. והראיתי להם תעודות מזהות."

"כאן לא דלפק הקבלה, מיז וינסלו. זאת הקבלה של האגף המזרחי, ואני צריכה לראות שני אמצעי זיהוי."

"טוב." אני נוברת בתיק שלי ומחפשת את רישיון הנהיגה והדרכון.

היא מקבלת אותם בלי להרים את מבטה ומושיטה לי לוח עם ערמת ניירות זהים לאלו שזה עתה מילאתי.

כבר שבועות אני חוששת מהיום הזה ומצטערת שלא שיבצו אותי לאף פרויקט אחר, הכול רק לא זה. אפשר לחשוב שנשלחתי לכאן בגלל פשע. המרצה שלי - זו שהכריחה אותי להיכנס לפרויקט הזה - הזהירה אותי שאסירים לא תמיד מקבלים אנשים מבחוץ בזרועות פתוחות. מתברר שלא רק הם.

אני מסיימת למלא את הטפסים, מסדרת את הדפים על הלוח ומביאה אותם בחזרה לאשנב. הסוהרת מקבלת אותם ומחזירה לי את תעודות הזיהוי שלי... ועדיין אינה מביטה בי.

כפות ידיי נקפצות ונפתחות, נקפצות ונפתחות, בשעה שהסוהרת בוחנת את הניירת.

שניות חולפות. או אולי דקות? הצינה הטחובה של המקום מחלחלת דרך הקרדיגן שלי ומעבירה בי צמרמורת.

אני רוכנת קדימה וקוראת את שם הסוהרת, שמופיע על התג. "גברת בְּרֵק, את יודעת מה השלבים הבאים?"

"שבי בבקשה. אני צריכה לעשות כמה דברים, ואחר כך אלווה אותך."

"אה," אני מעיפה מבט בדלתות הסורגים שבדיוק עברתי בהן ואחר כך במסדרון הפתוח שלפניי. "האמת היא שאם רק תגידי לי באיזה כיוון נמצאת הספרייה, אני בטוחה שאצליח –"

טראח. ידיה של האישה חובטות בשולחן. אני קופצת בבהלה. עיניה הכהות נראות מעט מאשימות והלוואי שיכולנו להימנע שוב מקשר עין. איך הצלחתי ליצור לעצמי אויב תוך שתי דקות?

"מיז וינסלו," היא אומרת בטון מתנשא.

"את יכולה לקרוא לי אֶבּי," אני לוחשת.

היא מחייכת חיוך קלוש, לא אדיב. "מיז וינסלו, מה לדעתך אנחנו עושים כאן?"

אין ספק שזאת שאלה רטורית. אני מהדקת את שפתיי כדי למנוע מהמצב להידרדר.

"מתקן הכליאה של קינגמן מאכלס למעלה מחמשת אלפים פושעים שהורשעו. התפקיד שלי הוא לדאוג שהמצב הזה ימשיך להתקיים. האם אנחנו מבינות זו את זו?"

חום מציף את לחיי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להקשות עליה למלא את תפקידה. "בטח. ברור." אני מדדה לאחור ונוחתת בעוצמה על כיסא מתקפל ממתכת. הוא מתנדנד מעט עד שרגלי הגומי מתייצבות ובולמות את ההחלקה שלי.

אני מבינה מה האישה מנסה לומר. היא מוכרחה לדאוג לכך שהאסירים יישארו בפנים ושכל השאר יישארו בחוץ, וגם להגן על אנשים כמוני.

אני מושיטה יד ומוציאה ספר מהתיק. אני אף פעם לא יוצאת מהבית בלי ספר, גם כשאני הולכת לשיעורים או לסידורים. אפילו בצעירותי, כשאימי נהגה לקחת אותי איתה בזמן שיצאה מהבית.

בעיקר אז.

הייתי מסתתרת במושב האחורי כשהאף שלי תקוע בספר ומעמידה פנים שאני לא רואה את האנשים המפוקפקים שניגשו לחלון שלה בזמן שעצרנו.

אור ירוק קטן מתחיל להבהב מעל לדלתות הסורגים, ואני שומעת זמזום מבשר רעות. מישהו מגיע, ולא נראה לי שמדובר במתנדב מהספרייה. אני מתכווצת בכיסא.

מעמידה פני בלתי נראית.

אין טעם. אני מציצה מעל הקצה העליון של הספר באסיר ההולך בנחת, וליבי מחסיר פעימה.

שני סוהרים מאגפים אותו - אפשר לומר מובילים אותו. אבל הם בעיקר נראים כמו פמליה. אפשר להרגיש את העוצמה המאיימת הקורנת ממנו.

תקראי, תקראי, תקראי. אל תסתכלי.

האסיר גבוה מהסוהרים בחמישה־עשר סנטימטרים, אך נדמה שהוא מתנשא לגובה רם עוד יותר. אולי בגלל הכתפיים הרחבות או בגלל אופן עמידתו, או אולי בגלל מבנה עצמות הלחיים הגבוהות להפליא. הזיפים הכהים שעל לחייו נראים גסים ונוקשים עד כדי כך שאני מרגישה אותם על כף ידי; והגסות שלהם עומדת בסתירה פראית לרכות הקטיפתית של שפתיו. שערו החום הקצר פרוע. צלקת בולטת מבעד לגבותיו ואיכשהו מוסיפה למראהו המושלם.

החבורה הקטנה מתקרבת לאשנב. אני בקושי נושמת.

"מספר 95358," אומר אחד הסוהרים, ואני מבינה שהוא מתכוון לאסיר. זה מה שהוא. לא ג'ון סמית או ויליאם בראון או איך שלא קוראים לו. הוא צומצם לכדי מספר. האישה שליד השולחן שואלת סדרת שאלות. נוהל הוצאה מבידוד.

האסיר מסב את פניו לצדדים, גוו זקוף, זווית פיו מעוקלת מעלה כאילו הוא משועשע במקצת. ואז אני קולטת מה עוד שונה בו: אין לו קעקועים גלויים לעין. בחורים קשוחים כמוהו תמיד עוטים קעקועים - זה מעין שריון, מעין 'לכו תזדיינו'. לבחור אין שום דבר כזה, אף על פי שהוא רחוק מלהיות ללא רבב; צלקות בהירות משחיתות את העור הגס של ידיו ובייחוד את אזור המפרקים - רשת של כאב ואלימות, דגל שמכריז על סוג העולם התחתון שממנו בא.

תחושת האכזריות שהוא מקרין מרתקת ו... משום מה, יפה.

אני בולעת אותו בעיניי המסתתרות מאחורי הספר - זאת המסכה שלי, שריון ההגנה. אך אז קורה משהו מוזר: הוא מטה את הראש. תזוזה קלה בלבד, אבל אני מרגישה את תשומת ליבו עמוק בבטני. נתפסתי. נלכדתי באורות הזרקורים. אני חשופה.

ליבי פועם בטירוף.

אני רוצה שיפנה את מבטו ממני. הוא תופס יותר מדי מקום, כאילו הוא נושם חמצן עבור שנים־עשר גברים ולא משאיר לי טיפת אוויר. ייתכן שאם היינו בספרייה והוא היה זקוק לעזרה במציאת ספר או באיתור מידע, לא הייתי מתנגדת להיות במרכז תשומת ליבו.

לא. אפילו לא שם. הוא יותר מדי.

יש שתי מערכות של סורגים ביציאה. ואזיקים. ושני סוהרים.

מה לדעתם הוא היה עושה אילו הייתה רק מערכת אחת של סורגים או סוהר אחד בלבד?

דמי זורם במהירות כשהסוהרים מושכים אותו הרחק מהאשנב, דרך הדלת הפנימית, אל המקום שבו אני יושבת. החום הקורן ממנו מפלח את מעטה הצינה שאופף אותי. עיניו החומות החודרות אינן מישירות אליי מבט, אבל אני מרגישה שהוא מיתמר מעליי כשהוא חולף על פניי, כמו עץ עם חופה ענקית. הוא ממשיך קדימה, מאה קילו של סכנה גברית עטופה בכל היופי הזה.

אפילו בשלשלאות, הוא נראה חיוני, פראי וחופשי, כוח טבע - גורם לי להרגיש כאילו אני זאת שנמצאת בכלא. בטוחה. קטנה. אזוקה בקפידה.

איך ארגיש אם אהיה חופשייה עד כדי כך?

"מיז וינסלו. מיז וינסלו."

אני קופצת בהפתעה כשאני שומעת את האישה קוראת בשמי. "סליחה," אני אומרת ומרגישה דגדוג בעורפי.

האישה נעמדת ומתחילה ללבוש את הז'קט שלה. "אני אקח אותך לספרייה עכשיו."

"אה, יופי."

הרטט בעורפי גובר. בניגוד לשכל הישר, אני מביטה אל המסדרון, שבו הסוהרים והאסיר הולכים כאיש אחד - תורן כתום ומשני צידיו עמודים דקים וקצרים יותר. האסיר מעיף מבט לאחור. מבטו הלעגני החום תר אחריי, ממסמר אותי למקומי באמצעות איום מרומז. אך לא עיניו הן שמפחידות אותי, אלא שפתיו - השפתיים היפות, השופעות האלה, שצרות מילים שמאיצות לי את זרימת הדם.

מיז וינסלו.

שום קול לא נשמע, אבל אני מרגישה כאילו הוא לוחש את שמי היישר לתוך אוזני. ואז הוא פונה ומתרחק בנחת.