אספה

דיימון

אני פוסע פנימה, משליך את המפתחות על השידה בכניסה והולך אל המטבח. עיניי מזנקות מעלה.

הקומה העליונה חשוכה.

אם היא עזבה אותי, אשרוף את כל העולם המזוין עד היסוד עד שאמצא אותה, ואם היא לקחה את הילד שלי, גם איהנה מזה. זה פשוט בולשיט. כשאני מתקשר, את עונה. כשהאנשים שלי מעבירים לך את הטלפון, את עונה לשיחה המחורבנת! אין לי מושג מה לעזאזל עשיתי עכשיו, אבל אצטרך לשבור משהו כדי למנוע מעצמי למלוק את הצוואר הקטן והיקר שלה.

הייתי צריך לקצר את הנסיעה ולטוס הביתה, כי היא החליטה להתעלם מהשיחות שלי ולעשות פירואטים קטנים על שלוות הנפש שלי? מה לעזאזל? ידעתי שהייתי צריך להיות רווק. ידעתי שידעתי את זה, כי זה מה שנשים עושות, לא? לוקחות אותך ומועכות אותך כמו כדור קטן ומזוין, עד שאתה לא יכול לנשום...

אני מכווץ את אגרופיי ונד בראשי. בולשיט. זה כזה בולשיט!

אני צועד לאורך המסדרון לכיוון המטבח, מוכן להיכנס אל החניה המחוברת ולקחת חבל, כדי להזכיר לה במי היא מאוהבת, אבל אני מבחין בדמות בפטיו ועוצר.

בחוץ יורד גשם. מי שם?

אני משנה כיוון והולך לעבר החלונות.

הית' דיוויס, אחד מאנשי האבטחה שמר גארין שכר למשמרת הלילה, נשען על קיר הלבנים של הבית, מוגן מפני הגשם תחת הסוכך. ידיו בכיסיו וסיגריה תלויה בין שיניו. עשן מיתמר באוויר מעל ראשו, ואני מלקק את שפתיי ומנסה להתעלם מהצורך הבוער בלשוני. הבעיה עם הפסקת עישון היא שזה ממש קשה אם מעולם לא הפסקת באמת.

שערו השחור, מסורק היטב לאחור, מבריק תחת תאורת המרפסת, ועיניו הכחולות פונות לעבר החצר, מביטות במשהו.

אני עוקב אחר מבטו.

וינטר עומדת בבריכה עד גובה מותניה, בגבה אלינו, טיפות נוטפות על פני המים ושערה נדבק לגבה. אני פולט אנחה שלא הבחנתי שכלאתי בתוכי. היא כאן.

היא מרימה את זרועותיה, מעבירה אותן בגשם הערב, פוסעת ימינה ואז מנדנדת את זרועותיה ופוסעת שמאלה.

היא רוקדת. היא מרבה להתאמן בבריכה לשם איזון.

אבל אז, אני מתבונן כשהיא מושכת את שערה לצד אחד וחושפת את גבה הערום, עיניי יורדות במורד עמוד השדרה שלה, אל מותניה ואגן הירכיים הערומים שלה.

אני מנמיך את סנטרי, ועיניי מתלהטות. היא לא לובשת כלום.

אני זורק מבט לעבר דיוויס בלי להזיז את ראשי. הוא לא ממצמץ, מבטו עדיין נעול עליה.

כשאמרתי אל תוריד ממנה את העיניים, אפילו לרגע לא לזה התכוונתי.

וינטר מסתובבת, עדיין אוחזת בשערה בשני אגרופיה, זרועותיה מסתירות את שדיה, אבל אני רואה שהטול הלבן שהיא לובשת מכסה את פניה, ומרגיש שליבי מחסיר עשר פעימות. זה חלק מהתלבושת למופע החדש שלה והיא מתאמנת איתו כדי להתרגל אליו.

אבל ללבוש רק את הטול, ללא בגדים — כשלמיטב ידיעתה, אני לא נמצא כאן כדי לראות את זה — זה ממש מעצבן אותי.

אני מתבונן כשהיא שומטת את זרועותיה ומתנדנדת הצידה, שולחת את ידיה ומסתחררת בגשם. שערה הפראי, הבד השקוף על פניה, שדיה המושלמים ועורה...

אלוהים, המראה שלה פאקינג סוריאליסטי. ויש בה משהו שתמיד יהיה תמים. רעם נשמע מעל, מרעיד את השמיים, וכבר לא אכפת לי אם היא כועסת או למה. אני רוצה להיכנס לבריכה הזאת.

אני הולך אל המקרר, לוקח כריך מהמגש, שולף את סכין הקצבים מהמתקן, פורס את הריבוע לשניים ופוסע החוצה. אני נוגס בכריך, והסכין עדיין אחוזה בידי השנייה.

דיוויס מבחין בי מייד, מזדקף ודורך על הסיגריה. אני בוהה בווינטר, גופה הצנום מתקמר והיא רוכנת קדימה, מענה אותי, כפי שהיא עושה כל כך טוב. הזין שלי מתקשה במכנסיי, ואני שולח מבט חטוף לעברו. אני בטוח שגם הוא קשה כמו אבן.

דיוויס מכחכח בגרונו. "אמרת לא להוריד ממנה את העיניים."

אני נוגס שוב בכריך ומשפשף את הסכין על גדר הברזל, כדי להסיר מעליה את החרדל.

"סליחה, אדוני." ומזווית העין אני רואה אותו משפיל את ראשו ונסוג כדי להסתלק.

אבל אני עוצר אותו. "תן לי את החגורה שלך."

הוא מהסס. "אדוני?"

אני מכניס את הסכין לעציץ מולי, ונועץ אותו באדמה.

הוא שוב מכחכח בגרונו ואני שומע צלצול כשהוא ממהר להסיר את חגורת העור.

הוא מושיט לי אותה ואני אוחז בה. "אם אי פעם תעליב שוב את אשתי," אני אומר לו, "אני אקח את הבן שלי לדוג, והעיניים שלך יהיו הפיתיונות."

"כן, אדוני."

וינטר לא אשמה. היא נמצאת בבית שלה, השעה מאוחרת, והיא מצפה לפרטיות.

אני משליך את שארית הכריך לשיחים ומחליק את קצה החגורה מבעד לאבזם. "לך הביתה," אני אומר לו.

כעבור רגע אני שומע את הדלת האחורית נפתחת ונסגרת, ואני פונה אל עבר דֶּק הבריכה, כשהחגורה בידי.

גשום, חשוך, ואני מוקף עצים... אני מתגנב לעברה, שקט ושלו. כאילו אנחנו שוב ילדים. אני אוהב להסתתר איתה מפני העולם שבחוץ.

וינטר רוקדת לאט, תנועותיה ארוכות ועצלות, ללא כוריאוגרפיה אמיתית, היא רוקדת בסגנון חופשי לרקע המנגינה השקטה והמתמדת הבוקעת מתוך הבית. עורה הרטוב מנצנץ בזוהר הקלוש המגיע מהבית, ואני מתפשט בלי להסיר ממנה את עיניי.

אני משאיר את הבגדים בערמה על הקרקע, אוחז בידי את חגורת העור השחורה של דיוויס ומזנק אל הבריכה. למשמע הקול היא מפסיקה לנוע ומסבה את ראשה, אבל לא פונה אליי ולא אומרת דבר.

היא יודעת שזה אני.

אני משחיל את הרצועה מבעד לאגרופי, והולך במים המחוממים, קולט את הטיפות הנוצצות על שכמותיה, והגשם מכה על ראשי וזרועותיי.

אני נעצר ממש מאחוריה, קודקוד ראשה מונח מתחת לסנטרי.

"יש לי משהו בשבילך." אני רוכן ומעביר את שפתיי על אוזנה. "רוצה את זה?"

אבל היא מסיטה את ראשה.

אני זוקף גבה, ומרחיב את הרווח ברצועה.

"את בטח מאוד כועסת," אני אומר. "אני מצלצל, את לא עונה. אני שולח פרחים — פאקינג פרחים, וינטר — ולא מקבל אפילו הודעה. אני מתחבר למצלמות, ואת מכבה אותן..."

היא מסרבת להסתובב.

אני שומט את הלולאה מעל ראשה ומהדק את החלק הרפוי, גופה נהדף לאחור ופוגע בגופי.

היא משתנקת, ואני משפיל אליה את מבטי ורואה את שדיה עולים ויורדים במהירות.

אני שוב מרכין את ראשי. "מה עשיתי עכשיו, אה?" אני נוהם בשקט באוזנה.

אבל היא מסתובבת במהירות, והחגורה מחליקה מידי כשהיא מתרחקת ומתיזה מים סביב.

אני חושק את שיניי ועוקב אחריה במבטי. היא חוזרת ומזדקפת, בהתרסה, ידיה נחות על דופן הבריכה מולה, כך שהיא יכולה להרגיש כשאני מתקרב.

רצועת החגורה נכרכת סביב צווארה, החלק הרפוי נופל על גבה, ועל אף שאני יכול להבחין בעיניה רק בקושי, אני רואה את שפתיה הוורודות מתנשפות תחת הבד הרטוב.

"לא מדברת איתי?" אני מתחיל להקיף אותה. "מממ... בטח עשיתי משהו ממש רע."

שערה נדבק לאחד משדיה, ואני כמעט יכול להרגיש אותם בין שפתיי.

וכבר לא אכפת לי על מה היא כועסת, כי אני רוצה אותה במיטה שלנו.

"בואי הנה," אני אומר לה.

אבל היא רק מוסיפה להתרחק, כשהיא מרגישה שאני מתקרב.

"בואי הנה, וינטר," אני אומר ביתר תקיפות.

היא ממשיכה ללכת במעגל, וגם אני הולך במעגל, והגשם מרקד על פני הבריכה וניתז על בטנה. כל סנטימטר בעורה ספוג מים, ולפתע, פי כל כך יבש.

"עכשיו."

אבל היא מטה מעט את סנטרה וממשיכה להדק את שפתיה.

אני מחייך ומקווה שהיא יכולה לשמוע זאת בקולי, כי אני פאקינג מאבד את הסבלנות. "אחותך באה כשקראו לה," אני מקניט אותה.

וזהו זה. החזות הקפואה של וינטר נסדקת לפתע. עיניה נפערות לרווחה ואז משתנות במהירות, והיא נועצת בי מבט חודר. היא שולחת את שתי ידיה ומתיזה עליי מים.

אני צולל פנימה ותופס אותה כשדעתה מוסחת, ומשליך אותה על כתפי. "חתיכת בחורה בעייתית," אני מזעיף פנים וחובט לה בישבן. "למה לא יכולתי לאהוב את זאת שלא עושה בעיות? אבל לא, רציתי את זאת."

אני מחזיק אותה בזרועותיי, אבל היא מתקמרת ומזדקפת, משפילה אליי מבט זועף ודוחפת את חזי.

אני שולח את לשוני, מעביר אותה לאורך בטנה, ומלקק מעליה את המים. יבבה חומקת ממנה, אבל היא מסתובבת ומעמידה פנים שהיא מתנגדת.

הזין שלי מוכן, אבל זה מצחיק. לא משנה עד כמה היא מכעיסה אותי, בסתר ליבי אני אוהב את זה. אני אוהב שלא קל. אני תופס מעט עור בין שיניי, וכשאני מרים את מבטי אני רואה את עיניה נעצמות, וציפורניה מתחפרות בכתפיי.

"תצעקי עליי," אני לוחש. "תצרחי. תכי אותי."

אני לופת את הישבן שלה, וממשיך להביט בעיניה כשאני מלקק את חלקו התחתון של השד שלה.

"את כועסת עליי?" אני אומר על עורה, ורואה את פטמותיה זקורות וקשות.

היא לא אומרת דבר.

שפתיי מדגדגות את שדיה כשאני ממשיך להתגרות בה. "את רוצה לעזוב ולמצוא לעצמך גבר מכובד?"

היא לא רוצה מישהו אחר. כדאי מאוד שלא תרצה מישהו אחר. היא אוהבת שאני לא מתנהג יפה. היא אוהבת אותי, נקודה.

היא עדיין לא עונה, אבל כבר לא דוחפת אותי ממנה.

אני מחייך. "רוצה לגעת בי?"

כשהיא אינה אומרת דבר, אני מעביר אותה לזרוע אחת, ולופת את החגורה שעל גבה בידי הפנויה, מושך לאחור את צווארה ותופס פיטמה אחת בין שיניי.

היא מתנשפת. "דיימון."

אני נוגס בחוזקה, נושך את השד ומוצץ אותו, והדגדגן שלה הולם על בטני.

"את שונאת אותי?" אני משתעשע, הולך לקצה הבריכה ושומט אותה על רגליה. "גמרת איתי? זה העניין?"

אני דוחף אותה אל הקיר, ורואה חיוך מציץ לפני שהיא ממהרת להסתיר אותו שוב.

"את שונאת את מה שאני עושה לך?"

היא נושכת את שפתה התחתונה ומתנשפת בחוזקה.

אני מסובב אותה, כורך את זרועי סביב מותניה, מצמיד אותה לקצה הבריכה, ונושף חום לשערה. הזין שלי כל כך קשה עד שאני כבר מרגיש שהוא נוטף.

"דברי אליי," אני אומר לה.

אני שולח את ידי מסביב וזוקר את סנטרה לעברי, מכסה את פיה בפי מבעד לבד, וזרם חשמלי עובר בי למגע לשונה המרפרפת על שפתיי, אבל אני לא יכול להגיע אליה בגלל הטול. כל גופי כואב. אני צריך אותה.

"דברי אליי," אני לוחש על פיה. "בבקשה."

היא שותקת.

אני נוגס את שפתיה, מחליק את ידי במורד ישבנה ומגרה את הנקודה הקטנה שמפחידה אותה מעט.

היא נרעדת כשאני דוחף אותה קדימה ומגביה את הברך שלה על המדרגה. היא נשענת על הדֶּק כשאני מחכך את הדגדגן שלה ביד אחת ואת הישבן בשנייה. הזין שלי יודע באופן טבעי לאן ללכת, והוא נדחק אל הפתח הקטן וההדוק שלה.

אני רואה אותה בולעת.

"דברי אליי," אני מזהיר אותה. "אם את רוצה לעצור אותי..."

אז תצטרכי לבקש...

הלסת שלה מתכווצת כשהיא ממשיכה לסגור את פיה, ואני אפילו לא כועס. אני לא רוצה לעצור. הגשם יורד סביבנו ואני רוכן ומוצץ את המים מעל גבה כשקצה הזין שלי נלחץ לתוכה, שומע אותה מייבבת כשאני נדחף מבעד לפתח הקטן וההדוק שלה, ועוצר.

"דיימון," היא גונחת, סנטרה רועד בעצבנות, מהכיוון אליו אני מכוון. "דיימון."

אבל אני מהדק את ידי על פיה ומושך אותה לאחור, אליי, גבה מתקמר כל כך יפה, לעזאזל, ואני אפילו לא כולי בתוכה.

"הייתה לך הזדמנות," אני לוחש באוזנה. "עכשיו תורי."

אני מחליק לאט את שארית הדרך, לוקח את הזמן למעני לא פחות מאשר למענה. היא צריכה להסתגל, אבל היא כל כך הדוקה, שאגמור עוד לפני שאפילו התחלנו.

אני חודר לתוכה עד הסוף, מרגיש את עור ישבנה הקר נלחץ אל אגן ירכיי, ועוצר לרגע כדי לתת לה להתרגל. גופה רועד בזרועותיי, אבל כשנשימתה מתחילה להאט, אני מתחיל לנוע.

אני מחליק פנימה והחוצה, לא עמוק בתחילה, מרגיש אותה מתכווצת סביבי ומתנודד. לא אכפת לי מה עשיתי. בשמחה אטוס שמונה שעות בשביל זה. היא רק צריכה לבקש.

כעבור רגע אני מרגיש שהיא מתחילה להידחף לעברי ופוגשת אותי בחצי הדרך, ואני מסיר את ידי מעל פיה.

"אל תדברי," אני אומר לה. "רק תקבלי."

אני לופת את האגן שלה ביד אחת ואת החגורה בידי השנייה, ומזיין את התחת הקטן וההדוק שלה, משחרר את כל התסכול שהיא גורמת לי, ושאני אוהב. אני מנשק ונושך את צווארה ואת שפתיה, אוכל אותה ומחדיר את גופי לגופה, וגניחותיה ממלאות את אוזניי.

"גברים מכובדים לא עושים דבר כזה," אני אומר לה. "אבל זו הסיבה שרציתי את הבחורה הזאת. היא שטן, בדיוק כמוני."

היא נועצת את ציפורניה בדֶּק, צווארה משוך לאחור על ידי החגורה, ואני משפיל אליה את עיניי, מסתכל על הזין שלי שמחליק לתוכה קדימה ואחורה, כששערה הרטוב מקפץ על ישבנה.

"יותר חזק," היא גונחת.

אני אוחז בידה ומניח אותה על הדגדגן שלה, מביט בזרועה כשהיא מחככת את עצמה במהירות, בזמן שאני מזיין אותה.

הגניחות שלה מתחזקות, אני מרגיש את גופה רועד, אני הולם חזק יותר ומותח את החגורה ככל שביכולתי.

היא צורחת, ואני גומר מייד אחריה בשלוש חדירות חזקות, וכל שריר שורף עד תשישות.

הו, אלוהים. כל גופי בוער, בטני מתפוצצת מעונג ואני משחרר את החגורה, ומניח לווינטר ליפול קדימה לפני שיישבר לה הצוואר. היא שוכבת על שפת הבריכה, מייללת ומתנשפת בכבדות, ואני מרפה את אחיזת אצבעותיי המונחות על אגן ירכיה ומרחיק את ציפורניי מעורה.

היא מייבבת מעט כשאני מחליק החוצה ממנה, אבל מעבר לכך אני לא זז. אני רוכן לעברה ומניח את מצחי על גבה.

"אני אוהב אותך," אני אומר.

היא לא מגיבה, ואני עייף מכדי להמשיך להעמיד פנים.

"אוקיי, אוקיי," אני מודה. "כן, אולי איימתי על הכוריאוגרף שלך ואמרתי ש..." אני מחפש מילים שלא יעצבנו אותה, "אתלוש לו איברים מסוימים. אני לא אוהב שהוא מניח את הידיים שלו שם. אני מניח את הידיים שלי שם."

הוא לא צריך לאחוז בה בירך הפנימית, לכל הרוחות. לא אכפת לי איך נקראת ההנפה, או העובדה שהוא גיי. פשוט לא.

"כולם צריכים לדעת," אני מסביר. "הם יכבדו אותך, והם יכבדו אותי, כדי שיום אחד, כשאיברסן יגדל וכבר ישים לב, הם לא יזדקקו לתזכורת נוספת." אני נעמד על רגליי ומסובב אותה, כורך את רגליה סביבי, ושנינו מחליקים חזרה אל הבריכה. "היחידה שיכולה להוריד את אביו של אִיבָר טורנס על הברכיים, היא אימו של אִיבָר."

אני רוצה שכולם יכבדו אותי. הוא לא ייגע באשתי ככה, ואם זה אומר שהם יחששו מפניי, אז בסדר.

היא מצמידה את שפתיה ומעקמת אותן לצד אחד, נראית בלתי מתרשמת אבל כבר לא באמת כועסת.

אני מחכך את אפי באפה. "סולחת לי?"

היא פולטת אנחה אבל אז מהנהנת באיטיות.

אני מחייך בהקלה. "אז תדברי איתי?"

אבל אז היא מנידה בראשה. 

אני נוהם ונסוג, מרפה ממנה. "אז אם זה לא העניין, מה לעזאזל עשיתי?" אני חובט במים. "לכל הרוחות!"

היא נעמדת ועונה ביובש, "זכית בהתערבות."

ואז היא סבה, מוצאת את קצה הבריכה ומזנקת החוצה.

ההתערבות...

עובר רק רגע עד שאני מבין על מה היא מדברת. ההתערבות. החזה שלי מתנפח, וחיוך מתפשט על פניי כשאני צולל אל שפת הבריכה ומדביק אותה.

"ואת נותנת לי לזיין אותך ככה?" אני אומר בזעף, מזנק החוצה מהבריכה ומרים אותה שוב.

זרועותיה ורגליה עוטפות אותי, ואני נושא את מבטי אל פניה היפהפיות כשהיא מסירה את המסכה ואת החגורה.

"כן, כי הייתי צריכה את זה," היא מודה ונראית נבוכה. "אתה יודע שאני לא יכולה להוריד ממך את הידיים, במיוחד בשליש הראשון."

אני צוחק ומועך אותה חזק יותר. האמת היא שלא חשבתי שאצליח. אחרי שאיברסן נולד, רציתי להמשיך. ללדת בשנות העשרים שלנו, לגדל אותם בשנות השלושים שלנו, ולשלוח אותם לקולג' בשנות הארבעים שלנו, כשאנחנו צעירים מספיק ליהנות מהבית העומד כולו לרשותנו ועדיין להיות קינקיים, אתם מבינים?

אבל היא קראה מחקר, שילדים מחוננים גדלים בדרך כלל במשפחות שבהם יש פער של חמש או יותר שנים בין האחים. היא רוצה שאִיבָר ייהנה מתשומת ליבנו המלאה בשנים המעצבות שלו, או איזה קשקוש.

אז התערבנו. היא תיכנס להיריון אם אצליח להכניס אותה להיריון. בזמן שהיא משתמשת באמצעי מניעה.

ידעתי שאני סופרמן.

"את כועסת מפני שאת שוב בהיריון?" התגריתי בה.

"אני כועסת שהפסדתי בהתערבות," היא מתפרצת.

אני מנשק אותה. "את באמת חושבת שלא אתן לך משהו שרצית?"

היא מחייכת. "באמת?"

"את רוצה אופנוע; קיבלת אופנוע."

חיוך מאיר את פניה, חיוך נרגש, וזה הדבר הטוב ביותר שראיתי מימיי. אני לא יכול לחכות עד שאקח אותה לסיבוב באמצע הלילה בכבישים הריקים.

אחרי שהתינוק ייוולד, כמובן.

"אני אוהבת אותך," היא מחזירה לי לבסוף.

"יופי."

אני מוריד אותה ושנינו הולכים אל ביתן הבריכה, לוקחים את המגבות המונחות מתחת לגגון.

"ובכל הכנות, לא ניסיתי לקצר את הנסיעה שלך," היא מסבירה. "אני מצטערת. רק הכעסתי אותך במידה שתגרום לך לרדוף אחריי ברגע שתגיע הביתה."

חיוך ערמומי מתפשט על שפתיה.

כבר לא אכפת לי, באמת. מייקל וקאי יכולים לטפל בפגישות, ואני אוהב את החרדה הטמונה במשחקים שווינטר ואני משחקים. כשאנחנו במיטה — או בבריכה — תמיד ההרגשה היא כאילו מעולם לא עזבנו את התיכון. אנחנו שני מתבגרים חרמנים נצחיים, וכל יום בחיי אני מרגיש חי.

אני כורך מגבת סביב מותניי. "הוא התנהג יפה?"

"כן." היא מהנהנת. "המטפלת רצתה לתת לו חתיכת שוקולד כדי לראות איך הוא יגיב, אבל אמרתי לה שצריך לחכות לך."

ברור. השוקולד הראשון? זה אדיר.

בתחילה, וינטר התביישה להעסיק מטפלת, וחשה אשמה על כך שהיא לא יכולה לעשות הכול בכוחות עצמה, אבל זאת הייתה החלטה טובה. זה מאפשר לנו גם מעט זמן לבדנו מדי פעם.

היא מכסה את עצמה ואני אוחז בידה. "בואי. אני רוצה לראות אותו."

אני יודע שהוא ישן, אבל כבר עבר שבוע.

אבל היא נעמדת במקומה, עוצרת אותנו. "הוא, אה..."

אני מסתכל עליה, מתוח מייד. "מה?"

"הוא, אה...." היא בולעת רוק. "לא כאן."

סליחה?

"הוא לא כאן?" אני חוזר על דבריה. "הוא רק בן שנים־עשר חודשים, וינטר. איפה הוא?"

היא נעה מרגל לרגל. "ריקה ביקשה אותו ללילה."

"ריקה..." אני אומר. "והיא לקחה אותו למרידיאן סיטי?"

וינטר מפנה את ראשה ממני, וזה כל מה שאני צריך לדעת.

אני מהנהן ואוחז בידה, מוביל אותה בחזרה אל תוך הבית. "כמובן שלא."

כעבור דקות אחדות אנחנו במכונית, דוהרים לבית משפחת פיין. אני לא מאמין שהם עשו דבר כזה בהיעדרי. אם לא הייתי חוזר הערב, האם אי פעם הייתי יודע?

וינטר מזדקפת בכיסאה, לבושה בג'ינס וסוודר בצבע כחול נייבי, שערה הרטוב מסורק ואסוף בקוקו הדוק, כשהיא פונה לעברי. "אל תכעס עליי."

"את יודעת מה דעתי בנושא," אני אומר לה ושוחק את ההגה באגרופיי. "אין עוד מישהו בצד שלי. אפילו לא ניק. את צריכה לתמוך בי בעניין הזה."

"אני בצד שלך," היא נחפזת לומר. "אני רק... לא יודעת." אשמה חולפת על פניה. "אני מניחה שפשוט ריחמתי עליה. ריקה אמרה שהיא תהיה שם כל הזמן. לא הייתי מסכנת אותו, דיימון."

"סבתא" שלו היא סכנה.

אני רוצה לכעוס על וינטר. היא, יותר מכל אחד, אמורה לתמוך בי. היא יודעת למה אני לא רוצה שאיברסן יהיה בסביבתה של כריסטיאן, ויש לכך סיבה טובה מאוד.

אבל זה לא שאני לא הולך מדי פעם מאחורי גבה אל הכוריאוגרף שלה, או לדאוג לכך שחברה הוותיק איתן יאבד לפתע את העניין שלו בצילום.

אבל זה הבן שלנו, לעזאזל. אין להן זכות לקבל החלטות בנוגע אליו בלעדיי. לריקה אין זכות לדחוף את האף שלה בנושא הזה.

"אתה יודע שאם לא תיתן לה הזדמנות, היא לא תוכל להוכיח את עצמה," וינטר מציינת.

"היא קיבלה הזדמנות."

לאחר השתהות קצרה וינטר מוסיפה, "כן. גם אנחנו." קולה קודר ושנינו מביטים מבעד לשמשת המכונית. "תודה לאל שנתנו זה לזה הזדמנות נוספת."

אני שועט ברחבי הבית החשוך, אוחז בידה של וינטר, ומבחין בריקה העומדת מחוץ לחדר הספרייה ומביטה מבעד לחלונות בדלתות הסגורות. לידה עומדים שניים נוספים, ומעבר לזכוכית אני רואה את כריסטיאן יושבת על כיסא ואוחזת בזרועותיה באִיבָר הישן. איתה בחדר נמצא גם גבר, היושב על הספה וקורא בדממה בזמן שהיא מנענעת את הילד שלי.

אני שולח את ידי אל הידית, אבל ריקה מסתובבת ונעמדת מולי, מכסה את ידי בידה.

"זוזי," אני פוקד עליה.

"היא לא פוגעת בו."

"נכון. היא לא תפגע בו."

"דיימון, תירגע," הבחור לידה אומר.

אני מסב את מבטי ורואה את מישה, בן דודו של ויל.

אני נועץ בו את מבטי. "תמצוץ לי."

וינטר נאנקת לצידי והבחורה שנמצאת עם מישה אומרת, "הו, אז זה דיימון."

אבל אני מכוון את כעסי שוב לעבר ריקה.

היא בוהה בי, ולא מתיקה את עיניה מעיניי. "מישה?" היא אומרת. "אתה יכול לתת לנו רגע?"

כן, בבקשה, תסתלק.

וינטר עוזבת את ידי. "מישה, אתה יכול להראות לי את מרפסת השמש?" היא שואלת אותו ואז פונה אלינו, "אשאיר אתכם לבד. מצטערת, ריקה."

"מצטערת שהכנסתי אותך לזה, וינטר," ריקה אומרת לה.

הם יוצאים, ואני מנסה לחלוף על פניה, ועיניי מזנקות ממנה אל אִיבָר.

"הילד הזה לא מכפר על החטאים שלך." ריקה נעה שוב ונעמדת מולי, מנסה ללכוד את מבטי.

"הוא לא מעלים את העבר שלך או עושה אותך לטוב ממנה."

אני מקרב את פניי אל פניה ופולט. "זוזי."

אבל היא לא זזה. "אתה קשרת אותי למיטה," היא אומרת. "נישקת אותי. נשכת אותי. גם כשבכיתי."

זיכרון כל הפעמים שבהן ניסיתי לפגוע בה — שפגעתי בה — שוטף אותי, אבל אני מסלק אותו.

"רצית לחלוק אותי עם החברים שלך," היא ממשיכה. "ובתקופה מסוימת גם רצית אותי לעצמך, זוכר?"

בטני מתכווצת. מה לעזאזל?

"אחותך הקטנה..." היא מקניטה.

אני לופת את זרועה ומושך אותה מהדלתות, דוחף אותה אל הקיר. "תסתמי ואל תדברי על זה," אני מסנן לעברה בלחש. "אני לא רוצה לשמוע את זה שוב אף פעם."

"השלכת אותי על האדמה וניסית להפשיט אותי..."

אני נסוג ומעביר את ידי בשערי. מה הקטע? חשבתי שאנחנו בסדר. למה היא עושה את זה?

"לא רציתי אותך," היא פאקינג ממשיכה לדבר, "אבל בכל זאת נישקת אותי בכוח."

אני לופת את מפרק כף ידה ומושך אותה אל המטבח, וכפות רגליה היחפות כושלות על רצפת העץ. אני דוחף אותה אל הקיר ומשפיל אליה מבט יוקד.

"בחיים לא הייתי עושה משהו," אני נוהם, וכבר לא יכול ללחוש. "בחיים לא הייתי פוגע בך."

"אני יודעת."

היא עונה בכזאת מהירות וקלות שאני מהסס, כי ציפיתי שתתווכח.

היא יודעת. היא ידעה.

טוב, לפחות זה. אבל בכל זאת... היא לא יכולה להשוות בין כריסטיאן פיין וביני. אנחנו לא דומים. נכון, עשיתי מספיק טעויות בחיים שלי, אבל אני לא הורה רע, וזה כנראה הדבר הכי נורא שיכול להיות.

והיא הייתה רעה במשך עשרים ושלוש שנים ברציפות. לא רק שזנחה לחלוטין את הילד שלה, אלא גם הפקידה אותי בידיהם של אנשים מרושעים.

את הטעויות שלי עשיתי כשהייתי צעיר. כשכעסתי. כשהייתי... בודד.

אני כבר לא כזה.

מה כריסטיאן יכולה לומר להגנתה, הא?

"ואני יודעת שלעולם לא תפגע בי," ריקה אומרת לי ועיניה מהורהרות ונוצצות. "אני בוטחת בך. אז, תבטח בי."

אני מצמצם את עיניי, חלק בי רוצה לתת לה את מבוקשה. זה רק יהיה הוגן, ואני רוצה לבטוח בה.

אבל היא טובה מדי בהשגת מבוקשה ממני. בהקרבת המלכה שלה כדי להפיל את המלך שלי.

אנחנו בוהים זה בזה, המילים שלה מרחפות באוויר, אבל אז אני שומע צלצול והיא זוקפת את אצבעותיה, מקרבת אל האוזן ונוקשת על האוזנייה.

"אריקה פיין," היא עונה לטלפון וממשיכה להביט בעיניי. "צ'ארלס, איזה יופי לשמוע ממך."

הניצוץ שוב בעיניה ואני עומד זקוף אבל היא נשארת דבוקה אל הקיר, מסתכלת עליי בזמן שהיא מדברת.

"כן, העוזרת שלי שלחה את לוח הזמנים של הנסיעה. אני כבר לא יכולה לחכות." היא מחייכת.

אט־אט הכיווץ בבטני משתחרר, ואני מרגיע את נשימתי כשאני ממתין לה.

צ'ארלס... לוח זמנים... היא הייתה עסוקה בניסיון להשלים את התואר ובניהול העיר. מרשים. הרעיון להפוך אותה לראשת העיר היה אחד הטובים שהיו לי אי פעם.

"הו, אתה יכול להיות בטוח שהבוגרים העתידיים שלנו בידיים טובות," היא אומרת למי שזה לא יהיה שהיא מדברת איתו. " אגיע מוקדם." היא צוחקת ואני שומע קול גברי מצידו השני של הקו. "הו, כן, אתה מכיר אותי. מוכנה מדי, תמיד."

אני מביט בה, מלאת חן ורהוטה. שחקנית אמיתית.

"לא, מייקל בלונדון," היא אומרת לו. "אבל תשאיר את הכיסא שלו פנוי." היא זורקת אליי מבט. "אולי מישהו יתלווה אליי בכל זאת."

אני כמעט נוחר. היא מתכוונת, מואה?

הכלבה אכלה את המלך שלי. היא יודעת שאני רוצה את זה. ללוות אותה לאירוע בת'אנדר ביי. להופיע איתה בציבור באירוע מכובד. עם אשתי, בני ואחותי, בזמן שאני בונה לאט את משפחתי ואת עולמנו, כדי שכאשר הילד שלי — הילדים שלי — יהיו גדולים מספיק כדי לזכור, הם לא ידעו שיכול היה להיות אחרת.

היא בוטחת בי. אלוהים, אני לא יודע למה, אבל היא הניחה לי ללכת כשהייתה יכולה להסגיר אותי. ואז הצילה אותי ודיממה בשבילי ונלחמה איתי...

"אני יודעת מה אתה עושה לְהורים שפגעו בך," היא אומרת לבסוף, וחוזרת לנושא. "אתה באמת חושב שהייתי מעמידה אותה בדרכך לולא הייתי בטוחה?"

משועשע, פי מתעקל מעט. "את מפחדת ממני?"

"הו, מאוד." היא מהנהנת בהגזמה.

אני צוחק ומסתובב, נרגע מעט כשאני הולך אל הכיור וממלא כוס במים.

אני מרוקן אותה אל פי והיא מוציאה מצרכים מהמקרר.

היא אוספת את שערה בפקעת גבוהה, מוציאה פרוסת לחם ומניחה עליה מעט טונה.

הריח שולח בי דקירה חדה של רעב, ואני מבין שכל מה שאכלתי היום היה אותו חצי כריך לפני חצי שעה. אני נעמד לצידה, מוציא גם אני פרוסת לחם ומניח עליה טונה.

"צ'ארלס," אני חוזר על שמו של הגבר איתו דיברה. "קינקייד?"

הדיקן הוותיק שלנו, שעדיין משמש דיקן במכינת ת'אנדר ביי, ומי שעזר לאביה של וינטר לחסל אותי בבוקר שבו נעצרתי?

ריקה מחייכת לעצמה ואני משפיל את מבטי ורואה אותה לוקחת פרוסה מלאה בטונה, מקפלת אותה לשניים ומקלפת מעליה את הקרום העליון. אני מהסס ומביט על הכריך בידי, והוא כבר מקופל באותו אופן. הא.

"מחר אני נואמת את נאום קבלת הפנים לתלמידי השנה האחרונה החדשים," היא מסבירה ונוגסת בכריך.

"ומייקל וקאי בלונדון," אני מוסיף, "מנסים להתעמת עם הארכיטקט ההוא."

גם אני הייתי שם, עד שווינטר החליטה להתנהג מוזר.

כלומר, אין מי שיתלווה אל ריקה, חוץ ממני.

היא מקיפה את האי ומתיישבת על כיסא בר.

היא משעינה את מרפקיה על הדלפק. "טוב, אתה לא צריך להתלוות אליי," היא מסבירה. "אני יכולה לדאוג לעצמי טוב מאוד. והאנדרסונים יהיו שם, שלא לדבר על כך שקינקייד עדיין שונא אותך, אז..."

היא מנסה להלהיב אותי?

"מי יודע, אולי אפילו תגנוב את ההצגה." היא מזייפת אנחה ונשמעת אומללה. "ואני יודעת עד כמה אתה אוהב לשמור על פרופיל נמוך."

אני מגחך ומקלף את קרום הלחם שלי. היא יודעת לעבוד עליי כמו וינטר, אבל אני לא יכול להגיד שאני לא נהנה.

אבל... בנוסף אני יודע שהיא רוצה גם הבעת אמון.

אני לא רוצה שאיברסן יהיה בקרבת אמה של ריקה. אבל אני לא לגמרי בטוח שזה מפני שאני לא סומך עליה.

אולי אני רוצה להעניש אותה. אולי אני מקנא שהוא זוכה לקבל את מה שאני לא קיבלתי.

אני מביט על הכריך שאיני יכול לאכול עוד, בטני מתהפכת ויש טעם קלוש של מיצי מרה בגרוני.

אם אני רוצה את ריקה, ורוצה שילדיי יקבלו אותה, אי אפשר לעקוף את כריסטיאן. אני לא רוצה להיאלץ להסביר להם למה הם לא יכולים לפגוש אותה, או לבקר כאן.

פאק, בסדר.

"הוא יכול להישאר כאן הלילה," אני אומר לה, "ונראה איך זה ילך."

היא שותקת, אבל מזווית העין אני רואה שהיא מסתכלת עליי. "כל דבר נוסף, חייב לעבור דרכי. את מבינה?" אני מפנה אליה את מבטי.

היא מהנהנת.

ואם כריסטיאן תאכזב אותי, היא תפגוש את יוצרה לפני שתפגוש עוד אחד מילדיי.

אני משליך את הכריך על הדלפק, וממלא כוס נוספת במים. אני חייב לסלק את הטעם הזה מפי.

"וינטר שוב בהריון, נכון?" ריקה שואלת ונוגסת שוב בכריך שלה.

"איך ידעת?"

היא מושכת בכתפיה. "היא עייפה. יש לה בחילות."

טוב, זה מסביר למה היא ניתקה את המצלמות מהרשת. היא לא רצתה שאראה.

ריקה נשענת על הדלפק, עיניה מושפלות כשהיא משתעשעת בשארית הכריך שלה. גרונה נע כשהיא בולעת, והלסת שלה מתהדקת כאילו היא שקועה במחשבה עמוקה.

אני לוגם ושופך את שארית המים. "מה?"

עיניה מזנקות מעלה. "כלום."

אבל היא לא משכנעת. היא חושבת על משהו.

"מה?" אני מסנן בשיניים חשוקות.

אבל היא משיבה, "כלום."

מבטה חוזר ונופל על הכריך שלה, ואני מחליט להניח לזה. היא יודעת לפתור את הבעיות שלה.

מה שמזכיר לי...

"אם כבר מדברים על זה, אני רוצה שתתחתני לפני שתלדי לו ילד."

היא צוחקת. "אתה רוצה?"

אני מהנהן. "קאי התחתן עם באנקס בתוך יום. מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

המצב היה שונה מעט כשהיא הייתה רק החברה של החבר שלי, אבל דברים השתנו.

"גם אתה עדיין לא נשוי לווינטר."

"וינטר ואני מחכים שוויל יחזור," ציינתי.

"כן, גם אני," היא משיבה במהירות, כמו נתלית בתירוץ המעשי הראשון שהענקתי לה ברוב טיפשותי.

אבל זה לא העניין. אני יודע שלא. הם מאורסים כבר זמן מה, ויל עזב את העיר לפני שנה בערך. בתחילה חשבתי שמייקל הוא הסיבה. לוח הזמנים והמחויבויות שלו, וכיוצא באלה.

אבל אני כבר לא חושב שזאת אשמתו. מה עובר עליה?

אני צופה בה משחקת עם הלחם שלה, ונזכר בפעם הראשונה שהיינו לבדנו יחד במטבח. הייתי בן חמש־עשרה. היא ראתה אותי, עצרה את נשימתה ויצאה מהר ככל יכולתה.

עכשיו היא כמעט ולא זזה ללא ידיעתי או דעתי.

"את יודעת מה זה קונקלווה?" אני שואל.

היא נדה מעט בראשה. "אה, בערך, אני חושבת."

אני מכניס את ידיי אל הכיסים ונשען על המקרר. "כשצריך לבחור אפיפיור חדש, כל הקרדינלים במכללת הקרדינלים, שגילם פחות משמונים, ננעלים בחדר עד שהם מצליחים להסכים ביניהם מי יהיה האפיפיור הבא," אני מסביר. "הם התחילו לנהוג כך, כי לפני שמונה מאות שנים, בעקבות מאבקים פוליטיים פנימיים נדרשו שלוש שנים לבחור אפיפיור חדש. אף אחד לא פותר בעיות אם הוא לא מחויב לעשות את זה, את יודעת? הקרדינלים נלקחים לקפלה הסיסטינית, ואז נשמעת הקריאה 'אקסטרה אומנס', שמשמעותה 'כולם לצאת', ואז הדלתות ננעלות על הקרדינלים בשלשלאות עד שהם פותרים את הבעיה."

אולי אנחנו לא מקבלים את ההחלטות הכי טובות תחת לחץ, אבל אי־אפשר לקבל החלטה כשאף אחד לא מדבר עליה.

היא יושבת שם, הגלגלים בראשה מסתובבים. "קונקלווה," היא ממלמלת לעצמה.

"זה רעיון טוב, כשצריך ליישב מחלוקות, את יודעת?"

יש לנו חתונות לתכנן. פרויקטים שלא יכולים להתעכב מפני שהארוס שלה אף פעם לא בעיר. וינטר רוצה להקים ארגון הומניטרי, ואני יודע שלמשפחה של קאי יש קשרים בחו"ל שעשויים לעזור.

שלא לדבר על בנקס. אנחנו צריכים שהכול יהיה מסודר היטב לתוכניות שלי בשבילה, והגיע הזמן להתחיל. אצטרך עזרה לשכנע אותה לקחת חלק בזה.

ולשמור את קאי מחוץ לתמונה.

וכמובן, ישנו ויל.

"פיתום," היא אומרת.

מבטי פוגש את מבטה, וחיוך מתפשט על שפתיי. היאכטה המשפחתית של מייקל. מיקום לא רע. לא צריך דלתות נעולות, כי בים אין מקום מפלט.

אני מהנהן.

מישהו נכנס לחדר ואני מרים את עיניי, אני רואה את מישה נכנס פנימה, וינטר אוחזת בזרועה של הבחורה השנייה.

"אני צריך לדבר איתך," הוא אומר לריקה.

היא מחליקה מכיסא הבר. "טוב," היא אומרת כאילו הם היו באמצע שיחה ואני הופעתי פתאום והפרעתי. "מצטערת."

אני אוחז בידה של וינטר ומוליך אותה לעברי, ולרגע מבטי מצטלב במבטה של הבחורה שהכניסה אותה.

"מי זאת?" אני שואל.

אבל מישה אוחז בזרועה של הבחורה ומזיז אותה כך שתעמוד מאחוריו, מחוץ לטווח ראייתי.

אני מגחך. "רציתי רק להגיד היי," אני מתגרה. "כולנו נתקלים זה בזה הרבה. אז למה שהיא לא תכיר אותי?"

אם אבא שלו יוצא עם אימא של ריקה ויש סיכוי שהם יתחתנו, כולנו נצטרך להיות מאוד ידידותיים.

וינטר מוסיפה. "הנשיכות שלו גרועות יותר מהנביחות שלו אבל הוא נושך רק אותי." היא מרגיעה אותם. "אל תדאגו." ואז היא עולה על בהונותיה ומנשקת לי את הלסת. "תתנהג יפה, בבקשה."

מבטו השחצני של מישה נח עליי, כי אין לו מושג מה זה ליהנות. אבל הבחורה חמודה.

לבסוף הוא פונה להביט בריקה. "מתי שמעת מוויל לאחרונה?"

בטני מתכווצת למשמע השאלה. ויל כמעט ולא שומר על קשר בימים אלו, אבל הוא נחוש לעשות את מה שהוא צריך לעשות. אחרי הכול, עזבתי אותו פעם אחת. אם הוא היה יכול לחכות לי בסבלנות, אני יכול לעשות אותו דבר בשבילו.

"הוא שולח הודעות," ריקה עונה.

"הוא שולח לך הודעות?"

"טוב, ההורים שלו," ריקה עונה. "הם אומרים שהוא באתר נופש מבודד. לוקח חלק בפעילות הומניטרית באסיה."

מישה נד בראשו. "הם משקרים."

"איך אתה יודע?" אני מתערב.

"כי אני מכיר אותם," הוא משיב. "אימא שלו מרבה להנהן כשהיא אומרת דברים שאינם נכונים."

ריקה מסתכלת עליי. "גמילה?"

ייתכן. אולי הם שלחו אותו להתנקות ושומרים על כך בשקט.

אבל מישה הוא זה שעונה. "הם היו מספרים לנו, כי הם יודעים שוויל יעשה זאת בכל מקרה ברגע שיֵצא."

"אבל אולי הם לא רוצים שנחפש אותו," ריקה מציעה.

"אני חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות," מישה אומר לה.

אני מצמצם את עיניי, חום נוזלי זורם בזרועותיי, כי עכשיו אני חושש מדבריו.

"למה אתה דואג?" אני שואל אותו.

"כי סבא שלי מתמודד בבחירות החוזרות הקרובות, ו־וויל בבלגן."

משקלם של הדברים שהוא רומז עליהם מתחיל לשקוע לאט. אבי איים עליי אין־ספור פעמים, אבל מעולם לא שמעתי על מישהו שממש נשלח לשם. מסוכן לו להיות שם.

אבל... הוא לא יפריע. לא יראו אותו ולא ישמעו ממנו. לא עוד נטל.

"אִיבָר נולד לפני שנה," אני משפיל את מבטי אל ריקה ואוחז בידה של וינטר, כשההבנה נוחתת עליי. "הוא לא היה נוטש אותי לכל כך הרבה זמן. לא מרצון."

היא נדה בראשה. "הם לא..."

"אני מאוד מקווה שלא," אני אומר. "וגם אם נמצא את המקום, אין סיכוי שנוכל להיכנס."

מישה מתקרב ונעמד לצידה של ריקה. "אל תדאג," הוא אומר לי. "אנחנו נטפל בזה."

מה? אנחנו נטפל ב...

אני נועץ בו את מבטי, אוחז בזרועה של ריקה ומושך אותה לעברי. "בדיוק. אנחנו נטפל."

חתיכת חרא קטן. אתה יודע למה הופכת אתכם העובדה שההורים שלכם כמעט התחתנו? לכלום ושום דבר. אף אחד לא משאיר אותי בחוץ.

"זה עסק משפחתי," הוא מדגיש.

"ואני הכי מבוגר," אני משיב ומתקדם מעט לעברו. "תעמוד בתור."

בשלב מסוים הוא אולי יהיה אחיה החורג, אבל אני קשור אליה בקשר דם.

"הי..." ריקה מושיטה את ידיה ודוחפת את שנינו לאחור.

"דפקת אותו מספיק," מישה מתרה בי ועיניו ננעצות בעיניי, "ואני כבר לא בן שתים־עשרה."

"כן, אני יודע." אני מחייך וטופח על לחיו. הוא נרתע ממני. "גדלת להיות בחור צעיר ויפה, נכון, נסיכה?" אני מצליף בעגיל הנעוץ לו בשפה. "יש לך יותר תכשיטים מאשר לבחורה, אבל בוא נבהיר דבר אחד. הקעקועים הפתטיים שלך נועדו לעשות רק דבר אחד: להסתיר את עור התינוק הרך מתחתם."

הוא מגחך. "אני מדליק אותך, מה?"

הבחורה שלו מגחכת מאחוריו ואני מזדעף.

מישה נדחף קדימה ומתעלם ממחאתה של ריקה. "אתה רע בשבילו."

"אני לא אפשרתי לו למות ממנת יתר במשמרת שלי," אני מטיח בו בשאגה את מותה של אחותו.

מישה דוחף אותי לאחור מהחזה, והדבר הבא שאני יודע הוא ששנינו על הרצפה, מנסים לטפס ולהכות זה את זה בטרוף.

אוקיי, זאת הייתה מכה מתחת לחגורה. אנני הייתה מתוקה, והכול. אבל הייתה לו חוצפה לרמוז שהוא ידאג לוויל טוב יותר ממני, אחרי מה שקרה לאחותו הקטנה. חרא קטן.

לאור העובדה שמישה רמז שהוא, ויל וריקה הם 'עסק משפחתי' שאיני מעורב בו, הייתי רוצה למעוך את הפנים הקטנות והיפות שלו במגף שלי.

"מספיק!" ריקה צועקת.

אני מרגיש תכונה סביבנו, כנראה הבחורות שמנסות להפריד בינינו, אבל זה פאקינג הגיע לו. מסתובב בעיירה עם פנים של 'אני רוצה למות', מתבוסס ברחמים עצמיים, כולו — וואו כמה אני מסכן, כי על אף שיש לו אבא טוב, וכסף ובית בטוח, זה לא מפריע לו לבוז לכל אלה במסגרת החיפוש ההיפי שלו אחר אמת.

"תפסיקו!"

מישהו מושך בכתפיי כשאני כמעט מצליח להפוך אותו תחתיי, כך שאוכל לרכוב על המזדיין הקטן, ואולי הוא יכול לכתוב על כך שיר.

אבל אז מי הקרח פוגעים בשנינו, ואני משתנק ומשתהה לרגע מספיק ארוך כדי שריקה תבעט בי ותרחיק אותי ממנו. אני נופל הצידה, ושנינו מתנשמים בכבדות.

שיט. שערי מסתיר את עיניי, ואני מוחה אותן מהמים.

"מישה," היא מסננת בין שיניה ומשפילה לעברו את מבטה. "יש לנו אספה סגורה בעוד חודש. בזה הרגע הרווחת את ההזמנה שלך."

והיא מתרחקת בכעס ומניחה את קנקן הזכוכית על האי.

מישה מזדקף לישיבה וזוקר מולי אצבע. "אידיוט."

אני נעמד על רגליי. "תינוק."

הים הוא מקום נהדר לקבור בו גופות, אתה יודע? תנשום עמוק, שמוק.