אף אחד לא זז

1.

"שלום לכולם! אני תוּת. תות לוי. אני כל כך שמחה על הזכייה הזאת, אין לכם מושג. אתחיל בתודות לאנשים יקרים. קודם כול השף יונתן, המנטור שלי מאז שחזרתי לארץ, תודה על שהאמנת בי. אתם יודעים שגם הוא בא מקיבוץ? משהו באוכל שם כנראה, חחח. תודה לבעלי, כמובן לבעלי, אִיתַי אהוב לבי לנצח. זה לא שהוא ממש תמך בשיגעון שלי לבשל, הוא אולי היה מעדיף שאמשיך איתו בסטארט־אפ שלו... אבל מהרגע שנכנסתי לתחרות, איתי השלים עם השיגעון הזה ותמך בי במאה אחוז, הוא עשה קניות, הוא שמר על הילדים בלילות, כן, תתארו לכם, הוא לא רואה בזה משהו מיוחד, חמוד שלי! תודה שלא עזבת אותי... למה אתם צוחקים? מה? אה... תודה גם לשני הבנים שלי. קטנים ומתוקים וקצת מופרעים כמו כל הבנים. בגיל הזה כל הבישולים שלי לא מעניינים אותם, תני להם שניצל וצ'יפס והם מאושרים.

"עדינה כאן? איפה? כן... מצטנעת. עדינה ניגנה בפילהרמונית! זה משהו מיוחד! והיא, איך אגיד? היתה סלע איתן עבור אמא שלי ואחר כך עבורי. אתם לא יודעים, זה בסדר, העיקר ששתינו יודעות. תודה, עדינה, על הכול. גם אמא מוסרת תודה. היא לא הגיעה לכאן, היא הרי לא מגיעה לישראל, אבל היא בטוח צילצלה אלייך 'להתחבק דרך הטלפון', כמו שהיא אומרת.

"סבתא גיטה. סבתא גיטה! תודה ענקית לסבתוש גיטה, המתוקה בבני האדם! היא תמיד היתה האור בחיי... סבתוש, תראי אותי! אני, תות, זכיתי בתחרות השף של ישראל לשנת אלפיים ועשרים, וכן! מכאן רק אעלה עוד! אני ממש נרגשת, אפשר לומר מאושרת, ואני שולחת לך נשיקה גדולה־גדולה. בהבזקי הזיכרונות הטובים מהילדות, אני זוכרת בעיקר את הבית של גיטה. תמיד עוגה. יושבות ליד שולחן פורמייקה, אני כזאת קטנה, היא מדברת אלי כאילו אני בגיל שלה, ואני אוהבת לשמוע את הקול שלה, אפילו שאני לא מבינה על מה היא מדברת. אני זוכרת שתמיד, בכל שיחה, היתה מצביעה על ארון העץ הישן ואומרת: 'את יודעת? אבא שלך התחיל את החיים שלו במגירה התחתונה. מהמגירה התחתונה אפשר רק לעלות.' היא גם היתה מוסיפה: 'הוא עלה פחות גבוה, אבא שלך, ממה שקיוויתי, אבל את תעלי, מעלה־מעלה עד לגג העולם.'

"אבא שלי. איש מיוחד. אתם רואים את הגבר בשורה הראשונה? האחד שמזיל דמעות? הוא אבא שלי! שמו דן. הוא קורא לי תותי, והיחיד שלעתים מתבלבל ועדיין קורא לי מרגלית. זה בסדר. אני רוצה לומר לו תודה, ובהזדמנות זאת, כשיש קהל כזה גדול ששומע, גם לבקש ממנו סליחה. סליחה, אבא, סליחה על הכול, סליחה על ההזדמנויות המוחמצות, סליחה על מה שקרה, על הסבל שעברת, על הבדידות שלך, על התאונה, כל זה לא הגיע לבן אדם טוב כמוך, סליחה על הזמן האבוד, סליחה שהייתי כל כך מטומטמת ולא הבנתי דבר.

"הנה באות הדמעות, זה היה ברור.

"די. כאן אפסיק, לפני שאתחיל לבכות. לא כדאי לכם, כי אני בוכה ממש חזק. אז הגיע הזמן לסיים. איך אומרים בצבא? לא הייתי בצבא, אבל אני יודעת: רות סוף. אז אני אומרת תות סוף! יפה שאתם צוחקים. זה נעים לי כשאתם צוחקים.

"תודה לכולם, תות סוף."

טקס הזכייה של תות הסתיים. את רוב הנוכחים דן לא זיהה, ורובם ככולם הסתלקו לפניו. תות עצמה נגררה משם על ידי חברותיה הרעשניות, למיטב ידיעתו למסיבה שכולה שתייה וצחוק באיזה בר תל אביבי, מסוג האירועים שמהם דן סלד, אם כי מעולם לא השתתף באירוע מהסוג הזה, כי לא הוזמן, כי לא יצא לו להסתובב בעיר הגדולה כשהיה צעיר יותר, כי ככה. אם הגיע לתל אביב, היה זה כאשר נשלח לרכוש כלים למוסך של הקיבוץ. היה מגיע לאחד הרחובות העמוסים בדרום תל אביב, למחסן בבעלות ארגון הקניות של הקיבוצים, חונה, יוצא מהרכב, מקשקש עם המחסנאי, צועד כל הדרך עד לשוק בצלאל לאכול פלאפל, מנה וחצי עם הרבה חריף, חוזר ברגל למחסן החלפים. היה מתעניין אם יש, במקרה, כובע מצחייה, "אבל רק עם סמל של ג'ון דיר," חביב החקלאים. בדרך כלל נענה בשלילה, כובעים עם סמל ג'ון דיר היו נחטפים. אם הציעו לו קסקט חלופי, למשל של חברת פורד, היה מסרב בנימוס מבויש, וחוזר לקיבוץ. מעולם לא נשאר לישון בעיר. מעולם לא בילה במסיבה בעיר, מעולם לא רקד או שתה בעיר.

בקיבוץ נהגו לפתוח בלילות שישי את המקלט לריקודים. היו תולים שלט קרטון מעל הפתח, "הדיסקו פתוח", מאירים את המדרגות המובילות אל מתחת לאדמה, ומשמיעים מוזיקה בווליום מחריש אוזניים. באפלולית הצטופפו יחד בני קיבוץ ומתנדבות מאירופה. הן לא דיברו עברית, הם דיברו אנגלית בסיסית, האנגלית של דן היתה פחות מבסיסית. הוגשה שתייה חריפה בשפע, מהסוג הזול, אך בשפע, ובירה. המתנדבות היו אדישות לאי־ידיעת האנגלית של דן, שני הצדדים לא נזקקו למילים, די היה בעור השחום ובשיער המקורזל כדי שתרצינה לבלות עמו שעות מיוזעות. היו עושים מה שעושים, וחוזרים למקלט, ל"דיסקו". להן היה צורך לאגור הרפתקאות מביקורן בקיבוץ, ואילו לדן היה צורך למלא חור שנפער בלבו.

כשהיו ילדים, התאהב דן בכל בנות כיתתו. בגיל עשר היה מאוהב גם בעדינה וגם במיקה, גם בשרה וגם בגלית. בכולן. ילדות בפיג'מה פרחונית שנתפרה במתפרה השיתופית. כולם גדלו יחד בבית הילדים, אחים שלא מאותם הורים.

שנים חלפו. עדינה עזבה, גלית עזבה, שרה עזבה, הרבה עזבו. דן נשאר בקיבוץ, גם מיקה נשארה, בגרה, וכשבגרה, בחרה בעוזי. עוזי, מבוגר מהם, צנחן מהולל, שרירי, איש גידולי השדה, זכה בה. לאמיתו של דבר, די בקלות. אותו עוזי יהפוך בעתיד לדמות משמעותית בחייו.

כאשר דן פגש בקרול, הוא ידע דבר אחד: היא לא דומה בדבר לבנות כיתתו. היו לה שיער שחור ככנף עורב, עיניים חומות כהות, כמעט שחורות, גופה היה מוצק לכיוון השרירי, שיניה לבנות, צעדיה קופצניים, סמל של בריאות גופנית. היא הגיעה מארצות הברית, וכמוהו, אם כי מסיבות אחרות, התקשתה בקריאה בעברית. נוצר קשר, די מהר התחתנו, ודי מהר, למעשה פחות מתשעה חודשים לאחר מכן, בחודש אוגוסט 1985, נולדה להם בת. נישואיהם התנהלו על מי מנוחות, עד שהתפוצצו במהומה של אש וגופרית וצרחות, וכאבי בטן, אך מנישואים אלו נותרה לו מתנת חייו. בתו.

קרול, אישה חכמה, ודעתנית, קבעה כיצד תיקרֵא התינוקת.

"הילדה תיקרא על שם סבתא גיטה, אמא שלך," הודיעה לדן, "גיטה כמו שאומרים בעברית, בדקתי במילון, זה מרגלית."

לדן לא היה סיכוי מול התחכום שבהצעה, הרי לא לו למנוע את העדנה והריגוש הצפויים לאמו מעצם המחווה, ובאופיו לא היה אדם העומד על המיקח. אהבתו לבתו עלתה בעוצמתה על כל רגש שידע עד אז, אהב אותה יותר מאשר אהב את עצמו, כפי שקורה לגברים שעד שלא הפכו לאבות, לא האמינו שיש כזאת אהבה בעולם. הוא אהב אותה והיה מוכן לאבד איבר למענה. תמיד. כאשר גרו תחת אותה קורת גג, כאשר היתה רחוקה ממנו, לפני, ואחרי, ולמרות שהחליפה את השם שהוריה נתנו לה, וגם בתקופה שנעלמה מחייו והוא חשש שנעלמה לתמיד.

טקס הפרס הותיר אותו המום. מצד אחד הוא היה מאושר באושרה של תות, גאה בזכייה שלה, שמח בהצלחתה, מאושר שהיא הגיעה למקום שרצתה בו, מתרגש עד כדי רעד כשהודתה לו בפני כולם... אבל סיום דבריה, האופן שבו התנצלה על הזמן האבוד... מבחינתו אין לה סיבה להתנצל. דבר מכל מה שהיה, לא באשמתה היה... על מה את מדברת, תות? תותי? לא יכולת לבחור מילים אחרות?

הוא חייב לשוחח איתה. מיד. להבהיר. להאיר. להסביר.

"תותי?"

אך תות כבר הסתלקה, נגררה משם במהירות על ידי חברותיה העליזות, ממהרת לחגוג, והוא נותר לבדו להרהר במשמעות המילים שאמרה תות, תותי שלו, המילים שאמרה על הזמן האבוד.

תחפור עמוק, דן, אמר לעצמו, חטט בפנים ומצא מה התחושה שאתה חש... תימהון? חש. מבוכה? קצת. געגוע? חש. אך לא רק. גם שמחה. שמחה שבסיסה בגאווה. גאווה על הישג של מי שהיא המשך של גופו, שלוחה אמיתית יותר מידו האחת.

ראה שנותר בגפו, יצא לרחוב מחויך, דמעה של אושר מבצבצת בזווית עינו. הביט לצדדים, והלך.

בטקס הפרס דן התיישב בשורה הראשונה, ועדינה, שהגיעה באיחור, התיישבה בשורה האחרונה. דן והיא לא נפגשו שנים, והוא הציץ לעברה בסקרנות. הוא התרשם שהיא בבריאות טובה ובמצב רוח טוב. מוזמנים שלא הכיר ניגשו לשוחח עמה, והיא קמה לחבק אותם. משום גילם הצעיר, הוא שיער שאלו חבריה של תות, שהפכה לסוג של ידוענית עם הזכייה בתחרות. הוא שיער שלעדינה יש היכרות קודמת עם אותם צעירים, אם משום שפגשה בהם בעבר ואם משום שגם היא אחת מהברנז'ה. לאמיתו של דבר, לא היה לו מושג מי נחשב לחלק מה"ברנז'ה". עדינה עזבה את הקיבוץ לפני יובלות, ממש בסמוך לתום השירות הצבאי, והיא כבר היתה "עירונית" זמן רב יותר מאשר היתה "קיבוצניקית". היא היתה נגנית מוכשרת, בתל אביב ניגנה בקלרינט בתזמורת הפילהרמונית, ובשנים האחרונות, עם היציאה לפנסיה, התפרנסה מהופעות פרטיות כחלק מאנסמבל נגניות, רובן פנסיונריות של תזמורות, כמוה. הוא זכר אותה בעירוב של רגש ותמונה, התרפקות השמורה למכרים ותיקים, מכרים מילדות, מהסוג שנשמותיהם נכרכות זו בזו עד כדי כך שגם כשייפרדו, אף אם לא ייפגשו שנות דור, חלק מנשמת האחד תיוותר תמיד להדהד בנשמת האחר.

לאכזבתו של דן, לא הזדמן להם לשוחח במהלך הטקס, ומיד לאחריו התפזרו כולם, כל אחד הלך לדרכו, וכך אירע שגם לאחר הטקס לא שוחחו. על פי טבעו, לא נקט יוזמה ולא ניסה ליצור עמה קשר, אם כי השתוקק לכך, אך שמח שמחה מרובה כאשר בעבוֹר זמן לא רב, בחודש ספטמבר, היא התקשרה.

"הי, דן, זאת עדינה."

"הי, עדינה! מה שלומך?"

"אני שוכבת בבית חולים הדסה."

"מה קרה?" השיב, נבהל, "קורונה?"

"לא, לא," הבהירה, "אני שומרת על עצמי מנגיפים, אבל, ואל תצחק, פחות מחיות גדולות. חה. נרמסתי. על ידי סוס. סוס משטרה. הייתי בהפגנה בכיכר בלפור בירושלים. אני בסדר, בסדר גמור, אבל היה לי הרבה זמן לחשוב, והמסקנה שלי מכל המחשבות היא שאשמח שתבוא לביקור."

לא היסס. כמו חייל שקיבל צו שמונה, קם ונסע לירושלים. פשוט כך.

לבד ברכב, הרדיו מנגן, הרהר בקשר עם עדינה. מי היא כבן אדם בימים אלו? מה משותף להם מעבר לשנות הילדות בקיבוץ לפני עשרות שנים? היא מפגינה באופן עקבי, "מפגינה מדופלמת" ככינויה בפי גיטה, ואילו הוא מעולם לא השתתף בהפגנות, מעולם לא חש את הדחף לכך, לא כשהיה בן עשרים, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר רוב החבר'ה יצאו להפגין נגד המלחמה ובעד שלום, וחלקם נגד שלום ובעד משהו אחר, וכל מה שאנשים צעירים הפגינו בעדו או נגדו באותן שנים. גם לא טרח להפגין בעד או נגד משהו כשבגר. מעולם לא התעניין בפוליטיקה, לא מצא עניין בעניינים שגיטה אמו כינתה "עניינים שבתחתיתו של עולם". היו לו בחייו די עניינים אמיתיים להתמודד איתם, שדים שחיו בתוכו ובקושי הותירו בו כוחות להתמודד עם קיומו הפרטי. לא היו בו האנרגיה או הצורך לגבש השקפת עולם. מדינה, מזרח תיכון, העולם כולו, כל אלו: יוֹק. הוא לא בעניין. לא אכפת לו, לא אז ולא עכשיו, לא מי ראש הממשלה, לא מי אשם בכך שמגפה משתקת את הכלכלה, ו... באופן כללי, לא. הוא לא חש אף לא עקצוץ של רצון לצאת למחאה כנגד המצב המחורבן, ולא לכעוס על הסינים ששילחו מגפה לסְבוב את כדור הארץ. או לא. לא אכפת לו. הוא לא דומה בדבר לעדינה. היא מאלו שהכול אכפת להם, שאכפת להם מהכול, שיש להם לב רחב דיו להתרגש מכל תלאות האנושות ותחלואיה. היא אכפתניקית, כמו שנהגו לומר בקיבוץ של פעם... והוא... מה לו ולה? האם כעת אינם שני אנשים זרים לחלוטין?

עדינה עזבה את הקיבוץ בלי להיפרד ממנו לשלום. באופן רשמי עזבה את הקיבוץ רק שמונה שנים לאחר השירות הצבאי, אך בפועל, שנה לאחר השחרור כבר יצאה משם. תחילה ללימודי מוזיקה, תוך כדי הלימודים הצטרפה לתזמורת הפילהרמונית, הגיעה הביתה רק בסופי שבוע. לאחר זמן הידלדלו ביקוריה עד לפעם־פעמיים בחודש, פעם בחודשיים, ולבסוף אזרה אומץ, ניגשה למזכיר הקיבוץ והודיעה שהיא מתחתנת עם "מישהו מבחוץ". קולגה. גם הוא נגן בפילהרמונית. והיא עוזבת.

אחרי שנים של עזיבה דה־פאקטו, עזבה גם דה־יורה.

דן התעדכן מדי פעם בקורות אותה. ידע שהתחתנה, שמע שנולדו לה ילדים, ולאחרונה, את זה למד מאמו שנהגה לדווח לו על כל בדל רכילות שנגע לעוזב קיבוץ, נולדו לה נכדים.

הוא ידע שהיא יוצאת להפגין בכל יום, ממש מאז שהחלו ההפגנות בחודש מאי 2020, בבלפור, או ברחבי הארץ, מנופפת בדגלים שחורים מעל גשרים, מצטלמת בסלפי, מעלה לאינסטגרם ולפייסבוק ביטויי זעם מהפכניים. גם הוא ראה את התמונות. לעתים הן גרמו לו לחייך, לעתים חש קמצוץ של הערצה, אך מעולם לא רצה לקחת חלק. הוא לא בעניין. בטח לא כעת, בגילו, כשהוא עומד להתחתן בשנית, כן, כן, ומי שבקרוב תהיה אשתו, דאגנית גדולה היא, עם כל המהומות והמכת"זיות והסוסים והשוטרים האלימים... ובאופן כללי, מצבו הגופני איננו מיטבי מאז שאיבד את ידו... אכן, אין בני אדם שונים יותר מאשר הוא ועדינה, ואף על פי כן, ואף שלא נפגשו זה עשרות שנים, ברגע שהיא התקשרה הוא קם ונסע אליה.

בהחלטה הזו היה מעורב גם עניין אישי, דבר־מה שרצה לברר, אך קודם לכל דבר אחר, משום שנזכר בבדידות האיומה שחש כאשר היה מאושפז בבית החולים לאחר התאונה שקרתה לו עצמו, ומשום הרגש הישן של חברותם ההדוקה מפעם, הרגש הנטמע בינך ובין מי שנמצא איתך מינקות.