אף אחד נכנס לבית הספר

 

פרק א' איך זה שליצן אחד מעז? פתיח אישי

כתבתי על החול שליד החומה שהקיפה את בית הספר את שמותינו – אימא, אחותי ואני, ואז לקחתי בידי חול ופיזרתי אותו על השמות שלנו, כך שאני טומנת אותם בחול העמוק, ושוב כתבתי ושוב קברתי תחת הרבה חול. הייתי בת שבע, תלמידת כיתה א', וחששתי שאם לא אחזור כמה פעמים על הפעולה הזו של כתיבת השמות של בני משפחתי הקטנה בחול וקבירתם בחול, אז הקן המשפחתי שלי לא יהיה שמור, אז משהו יקרה לנו, לשלישייה שהרכיבה את חיי. חששתי, ובצדק. הקן המשפחתי שבו גדלתי לא היה שמור ואני לא הייתי שמורה בו כלל.

כשהייתי ילדה צעירה חוויתי אלימות, ריבים ופרידות, והרגלתי את עצמי לנוע בגמישות בין להיות בלתי נראית לנראית. שנותיי בבית הספר היו מהסוערות בחיי. אילו אפשר היה לצייר זאת, הייתי מציירת ילדה הולכת לבית ספר כשהעולם, שאמור להיות מקום בטוח ומצמיח עבורה, רועד, משקשק וחג סביבה במעגלים. אף מבוגר בבית הספר לא שאל אותי לשלומי. אף מבוגר בבית הספר לא הבחין בשינויים שחלו בי. אף מבוגר בבית הספר לא הסתקרן מהילדה בעלת העיניים הגדולות, שנעה בין ביישנות מוגזמת להחצנה מוגזמת, בין פחדנות לא מותאמת לאומץ וחוצפה, לא מותאמים גם הם. עולם המבוגרים בבית הספר הגיב אליי בדיוק בהתאם למופע שנתתי לו, ואני, בגיל צעיר מאוד, הבנתי בדרכי הפשוטה והילדית: המבוגרים לעולם לא יבינו את הילדים. באותה נשימה החלטתי: לעולם, גם כשאהיה גדולה ומבוגרת, לא אפסיק להיות ילדה. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה אעשה בחיי הבוגרים, אמצא את הדרך לראות ילדים.

במהלך שנות התבגרותי מצאתי את עצמי מתמודדת עם הפרעת אכילה ועוברת בין בתי ההורים שלי, מבלי לחוש שיש לי באמת בית. חיפוש אחר בית שיהיה ביתי, שבו יאהבו אותי ללא תנאים, שבו אחוש שיש לי משמעות ושאי אפשר לוותר עליי, הפך למסע שלי. למדתי משחק בתיאטרון, למדתי בימוי, יצרתי וכתבתי הצגות, היה לי צורך להשמיע את קולי, לקבל אהבה, להיות באור.

שנים רבות לאחר מכן, כשאני כבר אימא לשלושה וליצנית רפואית מרובת ניסיון, הן בשטח והן בתחום ההוראה וההכשרה של מקצוע הליצנות הרפואית, חוויתי משבר מקצועי. רצף של נסיבות הביא אותי לחוש מרוקנת, חסרת משאבים וללא בהירות לגבי דרכי המקצועית ועתידי. שוב עלתה בגרוני אותה תחושה שאפשר לוותר עליי, שאין לי מקום שהוא באמת שלי. חברה טובה הציעה שאבוא עימה לסווטלודג'. סווטלודג' זה טקס אינדיאני עתיק, שנערך בתוך מבנה המשול לרחם האדמה. למעשה, זהו טקס הזעה, תפילה ושירה. זו הייתה לי הפעם הראשונה בחוויה מסוג זה והתמסרתי אליה. הזיעה היא עניין רציני מאוד בחוויית הסווטלודג'. הגוף עובר בין נקודות שיא של חום מטורף לאוורור ומים, ונוצר מין מסע מלווה בשירה וניגון בתוך הקצוות של הטמפרטורה והנשימה של הגוף. מעין חוויה סופר ייחודית, שלא משאירה לך מקום לחשוב אלא בעיקר להיות. ושם, בתוך כל נחלי הזיעה, המים והשירה האינדיאנית שרחשו מסביבי ובקעו ממני, הרגשתי את זה בבירור. בבהירות ראיתי את זה. צינור של שמחה, מואר באור שנמצא, איתן וזורם, במרכז גופי. כל מה שהייתי צריכה זה להזיע החוצה את כל הספקות, השריטות והקורבנות ולראות את האור, כי הוא היה שם תמיד. בלי קשר לבית הגידול שלי, בלי קשר לנסיבות חיי, למקום העבודה שלי, לתחושת המשמעות והאהבה שאני מקבלת או לא מקבלת מהעולם שבחוץ. צינור האור של השמחה שבי בא איתי לעולם הזה ונמצא איתי תמיד. יצאתי מחוויית הסווטלודג' כשאני מבינה שאני במקצוע הנכון, ושכל מה שעליי לעשות הוא לסדר באופן מדויק יותר את הכלי שממנו אני יוצאת אל העולם.

כמה שנים לאחר מכן, כשאני הליצנית החינוכית ליפא, על פניי אף אדום ולגופי בגדי הליצנית שלי, בעודי מוקפת בבנות כיתה ג' שרוצות שאהיה איתן ואשחק איתן, אקשיב להן, אתפעל מהן, אני חשה בצד שמאל שלי מעין שקט. יש שם נוכחות, אבל היא שקטה. כל החושים שלי מופנים לשם ואני ממתינה. כעבור כמה דקות אני שומעת שאלה נשאלת בשקט, כמעט בלחישה, אני חייבת להתכופף כדי לשמוע: "ליפא, קרה לך פעם שאמרת משהו למישהו אבל התכוונת למשהו אחר?" "כן, בטח," אני עונה ומייד מפנה את השאלה לשואלת, ילדה מתוקה ודקיקה כבת תשע: "ולך?" והיא עונה לי: "אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לאכול שניצל והתכוונתי פסטה." "למה?" אני שואלת. "כי..." והילדה מתחילה לספר לי את הסיפור שלה. כמו ברז שנפתח מתחילות המילים לזרום החוצה. אין יותר עולם, אין יותר עשרות בנות סביבי, רק היא, אני והסיפור שהיא מספרת. אבא שהתגרש מאימא. היחסים המורכבים איתו. הפחד לאבד את אבא כמו שאימא איבדה אותו. החשש והדאגה שלה שיקרה לאבא משהו רע, שהוא לא מספיק שמור. הפחד שלה להיות אמיתית איתו, שהוא לא יוכל לאהוב אותה ככה, כשיש לה בקשות וצרכים, כשהדברים שהוא עושה ואומר מעציבים אותה ומכווצים אותה, כשהיא צריכה שהוא ידבר איתה אחרת, ישים לב לפרטים שחשובים לה. הפחד שיתעצבן מכל הדברים האלה ויעזוב אותה. והבלבול שלה. היא דואגת לו כל כך ושומרת עליו, ילדה מתוקה בת תשע, מלאה בדאגות, בפחדים, באשמה. אני מרגישה את השבריריות, את הבלבול שלה ואת הרצון שלי לגונן עליה. אני מרגישה חזק את הילדה שאני, שהייתי. אני מובילה אותנו לפינה שקטה יותר, מקום שבו אהיה פנויה במאת האחוזים לשמוע את קולה שלה. החדר של היועצת פתוח, הריח שלה שם אבל היא עדיין לא. נפלא, אני חושבת בליבי. נחכה לה כאן, היא תגיע ותעזור לשתינו. היועצת מתעכבת. אני מתבוננת בשתינו כאילו מלמעלה ומבינה שזה המקרה שלי. לא סתם הוא הגיע אליי לתיקון, לא סתם היועצת לא פנויה. כעת אני, שגדלתי, פוגשת חלקים שלי כשהייתי קטנה, ואני הגדולה, גדולה וחזקה ולגמרי יכולה להיות המבוגר האחראי פה. "זה המקרה שלי," אני אומרת לעצמי ומחזקת את האף האדום שלי על האף. "דרכו, טליה," אני לוחשת ללב שלי, "דרך האף האדום, הוא יוביל ביושר ובבטחה את הילדה הפצועה שאת, שהיא.".

"זה באמת מפחיד שכל הדברים האלו קורים," אני אומרת לה. "שההורים נפרדים ורבים ואבא יכול להיעלב וללכת." ליפא, דמותי הליצנית, מחפשת בתוכה שאלה. אני מרבה לעבוד עם הכלי הזה של שאלות. אני שואלת: "אבל אבא שלך יכול באמת ללכת? אם הוא האבא שלך הוא לא חתם על איזה משהו שאומר שהוא לנצח יהיה האבא שלך?" היא עונה: "לא יודעת אם חותמים." אני: "גם אני לא." שאלה שלי: "אז מה כן קורה לאבות כשנולדת להם ילדה? איך עוד הם נהפכים לאבא? איך הוא יודע שהוא האבא שלך?" היא: "הוא יודע את זה כי הייתי התינוקת שלו וכי הוא היה אז איתנו וטיפל בי." "אה," אני עונה בזהירות. "אז הוא טיפל בך? החליף לך חיתול? נתן לך מוצץ?" היא: "כן." אני: "אהה. ואיך הוא ידע לעשות את זה? מי לימד אותו? איך הוא ידע מה טוב לך ואיך להרגיע אותך כשהיית תינוקת?"

אני מציעה לה שתכתוב מכתב לאבא שלה ותסביר לו איך להרגיע אותה עכשיו. היא תסביר שהיא כבר לא תינוקת עם חיתול ומוצץ. היא תגיד לו פשוט מה היא רוצה, מה טוב לה ומה לא טוב לה, כי עכשיו היא כבר יכולה להגיד והיא לא תינוקת. היא שואלת, "אבל מאיפה, מה להגיד לו?" ואני מציעה שאני אשאל והיא תענה. "מה חשוב לך לאכול? מה חשוב לך שיהיה לך כדי שתוכלי לישון אצלו כמו בבית? מה חשוב לך שלא יאמר לך, אילו מילים, על מי ועל מי לא? מה חשוב לך שיקרה בימים שאת אצלו?"

היא עונה, אני כותבת באותיות גדולות את תשובותיה והיא מעתיקה בכתב היד שלה לדף יפה ונקי. דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, בפתח המורה למתמטיקה, היא מבקשת ממנה לחזור לכיתה מייד, יש עכשיו מבחן.

אני פונה למורה ומבקשת בשם שתינו סליחה מהמבחן במתמטיקה. סליחה מהמורה שדאגה וחיפשה אותנו. "אנחנו עושות עכשיו משהו שיציל את העולם שלנו," אני אומרת לה. "ברגע שנסיים, מבטיחות, נגיע למבחן ונעשה אותו." המורה מבינה ולא מבינה, מבטה טרוד. היא השאירה ילדים לבד בכיתה כדי למצוא ילדה אחת והיא חייבת לרוץ משם, המבטים בינינו מסמלים "באחריות שלך, ליצנית." "כן, עליי, הילדה באחריותי וגם המבחן."

המילים שלה נארזות למכתב שנחתם במעטפה ורודה עם מדבקות ונמסר, מאוחר יותר באותו יום, על ידי הילדה לאבא. כל אותו היום, בזמן שאני במכונית ומסירה את האף האדום ואת הפרחים הצבעוניים מהשיער, כשאני בביתי שלי, מכינה ארוחת ערב לילדיי, אני מחזיקה בליבי תפילה חזקה שאביה יקרא נכון את מילותיה המתוקות והכנות, שהוא יקשיב להן ולה, שהדבר הזה שעשינו, שיחה, אוורור ומילים לתוך מכתב, יפלסו נתיב בהיר יותר, חדש, ביחסים שלה עם אבא, עם עצמה ועם העולם.

כמה ימים מאוחר יותר, כשחזרתי לבית הספר, נכנסתי לכיתה שלה. עצרתי את ההתרגשות והתשוקה שהיו בי לראות מה מצבה כדי לא ליצור לחץ, והפכתי אותן לריקוד רגליים מצחיק בדרך לכיסא שלה. "היי," אמרתי לה, "מה נשמע?" היא חייכה אלי חיוך קטן. "אפשר לשאול שלוש שאלות?" בדקתי והיא הנהנה. "אבא קרא? "כן." היא ענתה. "והוא אמר משהו?" "הוא חיבק אותי ואמר לי תודה." "ואוו, ואיך את הרגשת?" "טוב." ועכשיו איך את מרגישה? "טוב." "איזה כיף שהטוב נשאר טוב," אמרתי לה, התחבקנו ואני המשכתי בדרכי לכיתה אחרת.

אני מאמינה שכולנו איבדנו חלקים חשובים ורגשיים על רצפת העריכה של מסדרונות בית הספר וכשאנחנו חוזרים לשם כבוגרים מאובזרים בכלים וגם במודעות, אז אנחנו מלקטים הרבה רגעים ומשנים אותם דרך המגע שלנו, תשומת הלב שלנו, החום שבנו וההכלה, ועושים תיקון לזיכרונות ולחוויות, לדעות ולאמונות שלנו וגם של התלמידים שאנו פוגשים דרך הכלי שלנו - האף האדום. ילדים שקופים מסתובבים בתוך מסדרונות בית הספר. חלקם פשוט התחילו את היום לא טוב, חלקם נמצאים בבלבול ובתחושת חוסר מהתרחשויות בבית שלהם ואין להם מספיק מילים כדי להבין את אותן התרחשויות ואת אותה תחושת חוסר אונים המחלחלת לתוכם.

ילדים צעירים סופגים לתוכם קונפליקטים וקשיים ואינם יודעים שהם יכולים להפריד את התחושות הללו מעצמם. הם אינם בוגרים ומפותחים דיים להבין כי הם נפרדים מהוריהם או מהמתח שנמצא בסביבתם. המתחים, החרדות, הקונפליקטים שסביבם חודרים אליהם והם חשים שהם הסיבה לכך או אפילו שהם הדבר עצמו – העצב, הקונפליקט, החולשה.

כמה חשוב שיש דמות משמעותית שאפשר לפנות אליה, גם מתוך בלבול, גם מתוך שיח שהוא השלכתי, לראות מה הגבול של הבעיה, לתחום אותה ואז למצוא דרכים לעגן כוחות ולעבור מחוסר שליטה לשליטה, לזהות את הצורך, לתת לו קול, לתת ביטוי למה שעולה ולמצוא את הדרך לחזק אותם. במידה רבה זוהי משימה התפתחותית חשובה שראוי שתהיה זמינה במסדרונות בית הספר ובכיתותיו. הלוואי שיום יבוא ותקן של ליצן חינוכי מקצועי בבית הספר יהיה תקן הכרחי וקבוע בכל בתי הספר.

על מה הספר הזה מדבר? איזה סיפור אני מספרת? האם זהו ספר על ליצנות? לימודי ליצנות? ליצנות כמשל לחיים עצמם? לא, זה לא הספר הזה. בספר הזה אני רוצה לחלוק עימכם את הניסיון המקצועי והאישי שלי כמפתחת תחום מקצועי חדש שנקרא ליצנות חינוכית.

אני עושה זאת כי אני מאמינה שאני חייבת. יש כאן מקבץ פועם של ידע, סיפורים וניסיון שחשוב לי לחלוק עימכם, בין שאתם אנשי חינוך או טיפול או ליצנים רפואיים, בין שאתם ליצנים שמעוניינים לעסוק בליצנות חינוכית, ובעיקר אם אתם הורים או עתידים להיות. יודעים מה? עזבו, אין לי מושג מי ייהנה מהספר הזה, או מה הוא ייקח איתו לחיים המקצועיים והאישיים. יש לי רצון לצרור יחדיו ידע, יצירה וסיפור, וזהו המסע של הספר הזה. מאחר שלאורך כל השנים שבהן אני עוסקת בליצנות טיפולית, הן בתחום הרפואי והן בתחום החינוכי, אני גם מלמדת ומרצה בתחום, המרצה שבי תופיע לא פעם על מנת לארגן ולהמשיג מושגים שאני מקווה שיוליכו אותנו צעד אחר צעד בשבילי הניסיון והידע שטמונים בספר זה.

להיות ליצן, איך זה קורה

אם אשאל חברי ילדות, הם יאמרו שתמיד הייתי מצחיקה. הייתי ילדה מאוד מרחפת ושלומיאלית, דברים נפלו לי מהידיים, נתקלתי בחפצים ומעדתי, התבלבלתי וזה היה מצחיק. הייתי נערה שהשתמשה בכל כוח שיכלה כדי לייצר משמעות חברתית, אז המצאתי צחוק מצחיק ודיברתי בקול רם מאוד. הייתי ילדה יצירתית ומוכשרת, אז הופעתי בטקסים של בית הספר ובהצגות של חוג תיאטרון. אבל השאלה היא מתי בחרתי להיות ליצנית כדרך חיים, כמקצוע. מתי ההכרה שליצנות זה אני חלחלה והפכה להיות הכלי שלי בעולם?

הייתי בשנה השלישית ללימודי התיאטרון שלי במכללה. שחקנית דרמטית שמרגישה שהיא חץ שלוח של אמת וכאב קיומי. בהצגת הסיום העלינו את המחזה "קרום" של חנוך לוין ואני נבחרתי לגלם את דמותה של דופה. דופה מעידה על עצמה שהיא קלילה כמו ציפור ושצחוקה מתגלגל כמו ציוץ הציפורים. בתהליך העבודה עם בימאית המחזה על הדמות שאותה נגלם, התבקשנו לבחור בחיה שתאפיין את הגוף, הקול והמקצב של הדמות. אני בחרתי בפרה. חשבתי שיש כאן אירוניה ומתח דרמטי בין איך שהדמות תופסת את עצמה בקלילות ציפורית, לבין האופן שבו היא תבוא לידי ביטוי בתוך דמות הפרה הכבדה והארצית. מאובזרת ב"פרה שבתוכי", חשה את הבלבול ואת החיפוש אחר משמעות שחשה הדמות שלי, עליתי לבמה והגשתי את המשפט הראשון שלי במחזה: "נעים מאוד, דופה."

הקהל התפרץ בצחוק. זה היה מפתיע, לא הייתה לי שום כוונה להצחיק, אלא להפך, לשרת בנאמנות את ייסורי הנפש של הדמות שגילמתי. לאורך כל ההצגה היו משפטים כואבים שאמרתי, רגעים שבהם שתקתי ורק הבטתי במבטי פרה על הפרטנרים שלי על הבמה, רגעים שבהם הדמות שלי עשתה בחירה אומללה אחרי בחירה אומללה יותר, שהרחיקה אותה מהמטרה שלה – אושר. והקהל לא הפסיק לצחוק ממני. מתי זה קרה? שאלתי את עצמי. כנראה איבדתי משהו במהלך לימודי התיאטרון במכללה. איבדתי משהו מאוד שלי. חשבתי שבתעודת הזהות שלי כאומנית אני מרגשת, מצליחה לגרום לאנשים לבכות, ופתאום זה נעלם ובמקום זה אנשים צוחקים, ניגשים אליי בסיום ההצגה ואומרים לי שהצחקתי אותם מאוד. מה קרה כאן? ולאן לעזאזל נעלם הכוח שלי לגרום לאנשים להתרגש ולהזיל דמעות? וכמה משחררת ומסחררת התחושה הזו שאנשים חווים ממני, דבר שבכלל לא ידעתי שקיים בי.

כשנה לאחר מכן מצאתי את עצמי בתוך חלל יפהפה של כנסייה בלונדון, יושבת עם עוד ארבעים תלמידים מכל העולם בשיעור הראשון שלי עם המאסטר העולמי לליצנות, פיליפ גולייה (Philippe Gaulier). רגע, איך התגלגלתי לשם? בזכות שתי נשים: סבתא שלי, זיכרונה לברכה, וחברה טובה שלקחה אותי בפעם הראשונה בחיי למופע ליצנות מאולתר של שני ברזילאים, שהיו בדרך לטורקיה ועברו במקרה לכמה שעות בתל אביב. סבתא שלי, חברתי הטובה ביותר ואישה חכמה וחדה, ראתה את ההתלהבות שלי מהמופע והחליטה שנכון יהיה לפתוח קבינט וקופה משפחתית ולהטיס אותי מישראל ללונדון, על מנת שארחיב את אופקיי ואלמד אצל אותו המאסטר שלימד את שני הברזילאים שהרשימו אותי כל כך.

נחזור ללונדון: פגשתי את המאסטר, פיליפ גולייה, גוץ שמנמן, מריח מוויסקי, בעל שפם מרשים ושיער מצחיק ומדובלל. הוא נעמד מול קהל התלמידים והתחיל לדבר. שני המשפטים הראשונים היו באנגלית, את זה הצלחתי להבין. אחר כך עבר לדבר בצרפתית, משם הדרך לג'יבריש הייתה מהירה ואני יכולה להישבע שהיו רגעים שחשבתי שאני שומעת משפטים גם בסינית. זה מאסטר פיליפ גולייה? בגללו עזבתי את ישראל, את החתול, את החבר, את כל התוכניות שלי וזרקתי את עצמי אל הלא נודע, לבירת התיאטרון העולמי, לונדון? רציתי להרחיב אופקים אצל המאסטר. זה המאסטר??? ואז הוא אמר, וזה היה שוב באנגלית: "טוב, אז מי עולה עכשיו לבמה? שני אנשים? חמישה אנשים? וכשאני אומר חמישה אני מתכוון לעשרה? ארבעה? אף אחד? אנחנו מסיימים את השיעור עכשיו והולכים לפאב?"

השתררה דממה ואנשים התחילו לעלות לבמה. לא ברור מה התבקשו לעשות אם בכלל. פיליפ גולייה עצמו לא נראה כמי שמבין מה הולך לקרות עכשיו וגם לא נראה היה שמשנה לו מה יקרה. זה היה רגע כזה, שבו הוזמנת לקפוץ אל הבמה מבלי שיש איזושהי ציפייה ממך לעשות משהו או להיות משהו. רגע כזה שבו אף אחד לא יודע בעצם כלום, לא התלמידים ולא המאסטר. החלטתי לקפוץ, כי אחרת לא הייתי מעיזה, וקפצתי בלי להבין דבר, בלי להיות בטוחה שזה מה שנכון לעשות, בלי להיות או לעשות משהו. ושם, נולד עוד שלב בליצנית שבי. להעז לא להבין, לא לדעת, לא לשלוט בדבר ולצאת עם זה לאור.

המאסטר שפגשתי בלונדון ושעימו למדתי במשך שנתיים, היה מלא בפגמים. כמו הליצן עצמו, הוא לא ניסה להסתיר את פגמיו, הוא הציג אותם כמעט בגאווה. הוא נהג לומר כי הוא לא פתח בית ספר כדי לייצר פיליפים גולייים קטנים. "מספיק שיש אותי," אמר, "וגם זה לא יישאר לנצח." הוא טען כי הסיבה שהוא פתח בית ספר, היא כדי לאפשר לאנשים לגלות מי הם, למצוא את הקול הייחודי והאותנטי שלהם, להיות הם בעולם. הוא היה כן ונכח בצורה מלאה ב"כאן ועכשיו". והוא נהנה, וואו, כמה שהוא נהנה. המילה הזו, שהדהדה ברחבי הכנסייה הלונדונית בכל יום - "תענוג", "תביאו לפה תענוג", או "האם היה מספיק תענוג בנוכחות שלכם? בפעולה שעשיתם? במילה שאמרתם? כי בלי שתביאו תענוג אין באמת סיבה שתעלו לבמה" - כל אלו הפכו להיות עבורי מין סימן ההיכר של איזושהי ידיעה חמקמקה של... ליצנות? תיאטרון? יותר מזה - חיים.

הייתי בת עשרים ושבע, חשבתי שאם אחשב את צעדיי, אבין אותם, אסביר אותם, הם יקרו. חשבתי שתכלית היא דבר חשוב מאוד, משמעותי ובעל ערך. חשבתי שאני צריכה להיות בעלת ערך ותכליתית, אחרת למה שלחו אותי ללונדון? והינה, בא המאסטר מלא הפגמים שלי ובכל יום אומר לי באלפי דרכים ישירות ולכן נוראיות ומצחיקות כל כך, "תמצאי את התענוג שלך, את האותנטיות שלך, אל תדעי, תפסיקי לנסות לשלוט."

אני זוכרת שערב אחד בתום שיעור הליצנות שנכשלתי בו שוב ושוב, ניגשתי אליו בדמעות בעיניים, אוחזת במחברת שלי, שהייתה מלאה בכתיבה אובססיבית של כל מה שחשבתי שמלמדים אותי או שאני לומדת ושאלתי אותו: "פיליפ, בבקשה, תכוון אותי מה לעשות. אני לא מבינה שום דבר יותר. בכל יום אני חושבת שהינה הבנתי ואז בום, עוד פעם מגיע הכישלון. בבקשה, תעזור לי להבין. מה אני לא רואה, מה אני לא מבינה?" והוא הסתכל עליי בעיניים הקטנות, העצובות שלו ואמר לי כשהשפם שלו זז בקצב דיבורו: "או, שרי קטנה שלי, אתן לך טיפ קטן. תסגרי את המחברת שלך. לכי עם החברים שלך לפאב. תשתי קצת, תצחקי קצת, תיהני הרבה ותבואי מחר בשמחה גדולה, בתענוג גדול." פיליפ גולייה חי והתנהל כפי שלימד, ובכך הוא היווה דוגמה חיה לליצנות כדרך חיים. אחד העקרונות הבסיסיים במתודה זו היה: תעשה דברים רציניים אבל אל תיקח את עצמך או את הדברים שאתה עושה ברצינות.

מסע לליצן הפנימי בחמש תכונות

האסוציאציות שעולות בנו כשאנחנו מדברים על דמות הליצן הן, לרוב, נעליים גדולות, איפור פנים מוגזם, אדם מצחיק, להטוטן, דמות מפחידה, אדם עצוב. האזכור שלנו לדמויות ליצנים הם צ'ארלי צ'פלין, מיסטר בין, לורל והרדי (השמן והרזה), הג'וקר. כל אחד מאיתנו והתרבות שאותה ספג. כשנכנסים למלאכת ההגדרה לדמות הזו יש איזשהו ספקטרום שעליו נעות ההגדרות בין להטוטן קרקס לאומן תיאטרלי, בין דמות עצובה לדמות מבדחת. ישנן חמש תכונות שברגע שמאמצים אותן לתוך השיח הפנימי והחיצוני, לתוך העשייה שלנו ולתוך התקשורת שלנו עם העולם, שפת הליצנות והיכולת להביא דרכה הומור, עומק, קלילות ופתיחות בתקשורת נהיות זמינות, וזאת בין שאנו מרכיבים על אפנו אף אדום ובין שלא מרכיבים.

1. ה"כאן ועכשיו" הוא בעצם הדבר היחיד שקיים. לא מה שקרה ולא מה שיקרה, אלא רק מה שקורה עכשיו

היכולת לזהות את המתרחש כאן ועכשיו, להכיר בו, להוקיר אותו ולא להחזיק את המציאות ב"צנצנת זכוכית" ולנסות לשמר אותה בדיוק כפי שאנו חושבים שהיא. היכולת להיות נוכחים כאן ועכשיו, להכיר בכך שאנחנו מצליחים בדיוק כפי שאנחנו נכשלים, להכיר בכך שבכל רגע בעכשוויות נברא עולם, ואם נהיה נוכחים עכשיו, ברגע הזה בדיוק, מבלי לחשוב מה יהיה בעתיד, או מה לימד אותנו העבר, אם נצליח להיות נוכחים לגמרי ברגע הזה, כאן ועכשיו, אז כן נחווה פחד ופגיעות, ולצידם נחווה גם שחרור ועוצמה.

2. הכישלון, או היכולת לא להצליח, להיכשל, הוא מושג ורגש הכרחי ובלתי נמנע בליצנות, כמו גם בחיים

הכישלון הוא דבר נפלא, אם אתה מקבל אותו מבלי לנסות לכסות עליו או להילחם בו. לרוב, כולנו מנסים להימנע מלחוש בכישלון שלנו, לא כל שכן להודות בו ובוודאי לא להראות אותו. אך מה אפשר לעשות, כישלון הוא מנת חלקנו והגורל של כולנו, הוא חלק מהדרך שלנו, אי אפשר לדלג עליו או להימנע ממנו. התנהלות זו, התנהלות האנטי-כישלון, גוזלת מאיתנו הרבה מאמץ ואנרגיה שדרושים לנו כדי להסתיר את הכישלון ולנסות להימנע ממנו. הכישלון, ברגע שאנחנו חשים בו, מכירים בו וחולקים אותו עם מי שנמצא לידנו (ולא מנסים להסתיר אותו), היכולת פשוט להיות במצב הזה, לתת לכולם לראות את הכישלון שלנו, את הרגע המביך הזה (ההרגשה היא קצת כמו להיות עירום מול כולם, חשוף, פגיע), כשאנחנו מצליחים לחלוק עם העולם את חוסר השלמות שלנו, את הפגמים שלנו, את הפגיעות שלנו, באופן מפתיע אנחנו מגיעים ונוגעים בלב של כל מי שרואה אותנו. מפני שהתחושה הזו של הפגיעות, של חוסר השלמות שאנחנו מעיזים לאפשר שתעבור דרכנו היא אוניברסלית, כל אחד יכול להזדהות איתה, ומומלץ להתייחס לכישלון כאל מתנה שלא רצינו לקבל אך קיבלנו, והיא משנה את הכול ובזאת פותחת אותנו ופותחת לנו המון אפשרויות תקשורת ודרכים שלא חשבנו עליהן קודם.

3. אופטימיות

העולם אינו מושלם, רחוק מזה. אם לא נאמין שמשהו יכול לקרות, הוא לא יקרה מעצמו באורח קסם. האמונה שאפשר לעשות משהו בלתי אפשרי היא אופטימיות. העתיד, מה שעומד לקרות, גדול או קטן, הוא אופטימיות. ואופטימיות היא בדרך כלל עדינה וזהירה, אבל קיימת בתוכנו כמו ניצוץ של אור. היכולת של הליצן היא להכיר בכך שהוא נכשל ולהחזיק בזווית העין את התקווה שבפעם הבאה יהיה יותר טוב. האופטימיות הכנה הזו עוזרת לליצן להיות דמות אהובה מפני שהיא פורטת לנו על מיתרי הלב. אבל לא רק ליצן יכול לאמץ אופטימיות. זוהי זכות ששמורה לכולנו. מתן מקום לאופטימיות שבנו, עוזר לנו למצוא בעצמנו רוך, פיתוח ואפילו פגיעות, והאיכויות האלה מגיעות דרכנו גם לעולם.

4. הומור עצמי - היכולת לצחוק על עצמנו

לצחוק על עצמנו, משמע לא לקחת את עצמנו, את מה שאנחנו חושבים, מרגישים ועושים, ברצינות רבה. כשאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, אנחנו מייצרים תקיעות, וכשאנו מצליחים לצחוק על עצמנו, אנחנו בעצם מייצרים תנועה. זה לא אומר שלא נעשה דברים חשובים, משמעותיים ורציניים, ברור שכדאי שנעשה. אבל זה אומר שלא ניקח את הווייתנו ומעשינו ברצינות רבה מדי. ברגע שנצליח לעשות את זה, ברגע שנצליח לצחוק על עצמנו בכנות, בצניעות, בשחרור, ישתחרר המתח סביבנו ומי שנמצא לידנו יוכל להתקרב אלינו, לחוש נינוח, להיות אותנטי. הומור והומור עצמי הם מצמיחים נפלאים של קשר ותקשורת של תנועה.

5. לפעול מתוך הנאה - ללא הנאה אין תנועה, כפי שללא נשימה אין נשמה

כשאנחנו נושמים, אנחנו מכניסים לכל פעולה או תנועה שאנחנו עושים את הנשמה שלנו. כשאנחנו מזרימים הנאה לעצם היותנו, ההנאה מהרגע הזה, מהדבר שאנחנו עושים עכשיו, בין שהוא גדול או קטן, מייצרת משיכה מיידית. זה קורה כמו קסם. האנרגיה של ההנאה שלנו, מושכת אליה את כל מי שנמצא בסביבתנו, ממש כפי שאנרגיה של מאמץ וסבל מרחיקה מעלינו את מי שנמצא לידנו. אנרגיית ההנאה ממגנטת אלינו את הסביבה ומאפשרת לנו לפעול מתוך שחרור, יצירתיות, אותנטיות ואהבה וזה מדבק.

חמש התכונות הללו פשוטות ומוכרות אך ליישם אותן, לחיות דרכן ואיתן, בעיקר ברגעים קשים, זה לא פשוט. בכניסה לבית החולים שבו עבדתי בשנים הראשונות שלי כליצנית רפואית היה שומר שהיה מברך אותי בכל בוקר במשפט: "זה לא פשוט להיות פשוט." ובכן, הוא צדק. אז מה כן פשוט? האף האדום. ברגע שעטיתי אותו הצלחתי להנגיש לתוך העשייה שלי את חמש התכונות הללו בפשטות, אף על פי שהמקומות שאליהם הוביל אותי האף האדום לא היו מקומות שפשוט להיות בהם. להיות ליצן עבורי זו בעצם הזמנה להעז ולהוריד את השריון שהחיים לימדו אותי לעטות, ולהתחבר לכוחות הילדה שבי, שם יש שמחה, הנאה, אופטימיות, הומור, סקרנות וקבלה מוחלטת של מה שקורה כאן ועכשיו. ועדיין, זה לא פשוט להיות פשוט, לשמר לאורך זמן את הפתיחות והקבלה הזו, את הגמישות הזו לחיים ואת האופטימיות וההומור. זה מסע והוא מצריך אותנו להיות מודעים, סקרנים כלפי עצמנו וכלפי העולם, ולוותר על הגנות.

הליצנות הרפואית פוגשת אותי

כעבור שלוש שנים בלונדון (שנתיים אצל המאסטר, הצגה בפסטיבל אדינבורו ותואר שני בבימוי תיאטרון), חזרתי לישראל. תוך כמה שבועות קיבלתי טלפון מ"עמותת רופאי חלום". באותה שיחת טלפון, הוזמנתי להיות ליצנית רפואית בבית חולים ולהיות חלק מקבוצה מקצועית מתהווה, שמנתה אז שבעה ליצנים ישראלים, שחלקם למדו בחוץ לארץ, כמוני, את אומנות הליצנות, ואותי (האישה הראשונה בקבוצה). בשנת 2002 החלה "עמותת רופאי חלום" בישראל להפעיל ליצנים רפואיים בבתי חולים בישראל. אני לא ידעתי מה זה בדיוק ליצנות רפואית. השנה הייתה 2003, ידעתי שעליי לצפות בסרט על פאץ' אדמס, שהיה אז האזכור המומלץ, הזמין, שהכרתי, להבנת התחום. גמרתי אומר בליבי שלפני שאני מגיעה ליום העבודה הראשון שלי בבית החולים בירושלים אני אצפה בסרט הזה, ואת הדבר היחיד הזה שכחתי לעשות.

ערב לפני יום העבודה הראשון שלי כליצנית רפואית נסעתי אחוזת בהלה לחנות צעצועים גדולה וקניתי המון צעצועים ומשחקים, רק כדי שאם ייפנו אליי וישאלו מה אני עושה כאן, במקום להתמודד עם החרדה והבלבול שאחוש, פשוט אתן להם מתנה. אחרי מסע שאמור היה לקחת פחות משעה ולקח כמעט ארבע שעות, מסע שכלל ירידה בתחנה הלא נכונה, עלייה לטרמפ הלא נכון, צעקות על הנהג המסכן שאל הרכב שלו עליתי בטעות (אולי זה הזמן להתנצל בפניו על ההתנהגות ההזויה שלי באותו הבוקר), הגעתי בסופו של דבר לפתח בית החולים. אני זוכרת את עצמי עומדת שם בשמלת טוטו נפוחה, פרחים וברווזים על הראש, גרביים מפוספסות ונעליים אדומות, ומתבוננת באימה בקירות השיש ששמותיהם של כל התורמים לתקציב של בית החולים בכל השנים חרוטים עליהם באותיות זהב. עמדתי במרכז של מגן דוד שהיה חרוט על הרצפה, הרגליים רעדו, הפה היה יבש, חרדה חלחלה בי וטלטלה אותי.

לקפוץ לבמה? להתחיל לצעוד במסדרון של בית החולים הענק? בכנסייה בלונדון, במפגש עם פיליפ גולייה באותו אחר צוהריים, כשלא הבנתי כלום, הבנתי שאני לא מבינה ושאף אחד לא מבין, שאין ציפיות, לכן קפצתי לבמה. אבל כאן? זה בית חולים! זה מריח כמו בית חולים, נשמע כמו בית חולים, והתחושה כאן היא של בית חולים. אנשים פה נאבקים על חייהם ועל חיי יקיריהם, כל מי שנולד, נולד כאן - אם זו אבחנה שנושאת עימה תיק גב וחיים חדשים להתרגל אליהם, אם זו פציעה שמשנה את החיים של הפצוע ושל משפחתו, או אם זה תינוק חדש שהגיע עכשיו לעולם הזה. ומה הקשר אליי בתלבושת הזאת? אני לא רוצה להפריע להם לסבול, לשמוח, לדאוג, לכאוב. אני בוודאי לא רוצה שיחשבו שאני מזלזלת בעוצמת האירוע בחייהם, בכך שאני מגיעה לשם כשאני לבושה ככה ונראית ככה. הצמדתי אליי בחוזקה את תיק המתנות שרכשתי ערב קודם, ואני זוכרת שנשאתי תפילה שמרכז מגן הדוד ייפתח ויבלע אותי, אבל זה לא קרה. התחלתי לצעוד לתוך הלובי העצום של בית החולים ומאותו הרגע ולאורך כל שמונה עשרה שנותיי כליצנית רפואית, הסיפורים, הרגעים, האנשים, הטיפולים, הבדיקות, התהליכים, הקסם שתפס אותי והפך אותי למי שאני, לא הרפה. דרך דמות הליצנית הרפואית שלי, לולו, נכנסתי לרגעים משני חיים של פחד, כאב, כעס, עצב, שמחה ואומץ. נגעתי יום יום, ללא הימנעות וללא פחד, בחיים וגם במוות.

הייתה דוני, ילדה מתוקה בנעלי בית בצורת כלב. הדרך שמצאתי להתקרב אליה, כשביקשו שארגיע אותה לפני בדיקת MRI, הייתה לבנות סביב הנעליים שלה, שאני טענתי שהן נעלי קוף והיא טענה שהן נעלי כלב, התערבות שכללה את כל מי שנכח במסדרון המחלקה באותה שעה. דוני זכתה בהתערבות ואני נדרשתי לשלם לה חמישים שקלים. כליצנית מדופלמת, מובן שטענתי שאין באפשרותי לעמוד בסכום כסף כה גדול והצעתי לה אינסוף חלופות. עציץ, קפה, רופא. במשך ארבע השנים שבהן נאבקה במחלה הארורה, דוני המשיכה לסרב בתוקף לכל הצעה חלופית ולדרוש ממני את חמישים השקלים מאותה התערבות. עד הרגע האחרון ממש, המשחק בינינו היה שאני מנסה בכל דרך להגיע אליה, להיכנס לחדרה, לשבת לידה, והיא דורשת בסופו של דבר, גם ללא קול, רק עם האצבע, רק עם הגבות, את חמישים השקלים שאני חייבת לה מההתערבות. אפילו ביומה האחרון, כשעמדתי בפינת המזכירות והתקשרתי כביכול לבנק לבקש הלוואה של חמישים שקלים, היא שכבה שם מחוברת לכל מכשיר אפשרי, נפוחה מתרופות וממשככי כאבים, ונהנתה כל כך לראות אותי בייסוריי, כשהיא ממשיכה למנוע ממני מלהיכנס לחדרה בגלל החוב הכספי. דוני, חברתי החכמה והמצחיקה, לימדה אותי על חשיבות המשחק וכמה המשחק מחזק את הנשמה. יותר מכל ניחום או מבט עצוב ומשתתף, דוני רצתה לשחק איתי כמו שהייתה בתוך הגוף הבוגדני שלה, פשוט ילדה שנהנית מהמשחק שהמצאנו, שבו היה לה את כל הכוח עליי. היא דרשה לשחק עימי, להיות איתי ומולי במציאות אחרת, ולהשאיר את היחסים המשחקיים שלנו, את המציאות שהמציאה לה ולי, עד לרגע האחרון.

והיה סהר, החייל המשוחרר יפה התואר, שבכל פעם שהסרטן שלו חזר ונפגשנו שוב בתור הארוך והמייאש לבדיקות הדם, היה הדיבור בינינו כן, ישיר, יצירתי ובועט. סהר לימד אותי עד כמה חשובה הכנות. מה שהוא היה צריך ממני במפגשים שלנו, זה שאאפשר לו להמשיך ולהתקיים בתקשורת בינינו כפי שהוא הרגיש, ולא כפי שהבדיקות הראו. יפה תואר, בועט, חכם, דעתן. אחד כזה לא פראייר ולא בכיין. אחד כזה לא ילד, לא תינוק, אלא גבר. אחד כזה צודק, שיש לו הרבה מה לומר לאלוהים, לגורל, למי שלעזאזל מסדר את העניינים מלמעלה. הוא ואני יצרנו רשימה ארוכה ומרשימה של כל מה שאלוהים חייב לו משום שהוא עוד פעם חולה. יצרנו באזור הטיפולים פינת תלונות ודרישות לזכויות יתר, למי שחזר לו כבר פעמיים הסרטן, מספרנו את זה בכרטיסי מנוי לפי מספר הפעמים שהמחלה חזרה. האישיות של סהר פרצה את מגבלות הגוף שלו, את המצב שלו. סהר לימד אותי על האומץ לדבר בכנות, על הכוח שיש ביחסים שאפשר לדבר בהם באופן ישיר ומיידי על כל האמת, בלי חרטות. הוא לימד אותי על הכוח הזה, לחיות כל הזמן עד שזה נגמר, ועל הזמינות של אלוהים ושל הדו־שיח איתו, בלי לזייף, בכל מקום.

והייתה תהילה, הילדה הכאובה עם הכוויות. תהילה פחדה לזוז, כאב לה כפי שאי אפשר בכלל לדמיין, לעשות את הפעולה הזו, לזוז, אבל היא הייתה חייבת לזוז כחלק מתהליך ההחלמה שלה. הפחד מהכאב, הפחד מהגוף של עצמה, יצר אצלה מנגנון כיווץ ומתח שלא יכלה לשלוט בו. אולי דווקא משום שלא רציתי ממנה כלום, אולי דווקא משום שלא הסתכלתי בכלל על הכוויות שלה, על התחבושות שלה, אולי משום שהסתכלתי על הציפורניים שלה והערתי שזה נראה לי ממש לא תקין שאין לה לק, אולי דווקא משום שנכנסתי לחדר שלה והשמעתי מוזיקה וביקשתי עזרה באימונים שלי לקראת תחרות ריקודים, אולי משום שהמצאתי שהיא ורק היא יכולה לאמן אותי לתחרות הריקודים ולעזור לי לעבור אותה בהצלחה, אולי דווקא משום שכל מה שעשיתי במרחב שלה לא היה קשור ישירות למרחב שלה, תהילה מצאה דרך לזוז, לנוע בתוך המרחב הזה שיצרנו. רקדנו, מרחנו לק, שרנו ועשינו טיפולי יופי בתוך כל התחבושות. בתוך הריח החזק של הטיפול הכואב מצאנו נשיות, מצאנו יופי ותנועה. תהילה לימדה אותי שבכל מפגש שכביכול נערך בארבע עיניים יש עוד אינסוף דרכים להסתכל על המציאות, אינסוף נקודות מבט אפשריות, אינסוף נקודות מפגש.

והיו והיו. והיו הזכויות שקיבלתי ממי שהיו להיות איתם ברגעים שאפילו להם היה קשה להיות בהם, ללוות אותם כמעט עד הסוף, לשיר, לצחוק איתם, לעוף איתם לארץ הדמיון, למציאות אחרת. והייתה האחות שהפכה לחברה והמבטים שאמרו הכול בינינו בזמן טיפול כואב, כשהיא המבצעת ואני זו שמנגנת במפוחית. הליצנות הרפואית, המשמעות שלה, הכלים שלה, המטרות שלה, המקומות שאליהם היא יכולה להגיע והרגעים שבהם היא יכולה להשפיע, נגלו לי בכל שעה, בכל יום, בכל שנה משנות עבודתי.

כשילד פוגש ליצן בבית חולים, הוא פוגש חבר דמיוני שמאפשר לו להיות גיבור, לשלוט במה שקורה לו, לבחור מי הוא רוצה להיות. עצם היכולת לשלוט ביחסים, בסיטואציה, בזהות, מחזקת את הצד הבריא של הילד ועל ידי כך מחזקת את היכולת שלו להתמודד עם היבטים קשים ומכאיבים של חוויית החולי והאשפוז. במהלך השנים הרבות שבהן פעלתי כליצנית רפואית, כל מה שגיליתי ולמדתי על המקצוע ודרך המקצוע - לימדתי.

זכות גדולה שנקרתה בדרכי היא הזכות לבנות ולנהל תוכנית הכשרה ללימודי ליצנות רפואית, במכללת סמינר הקיבוצים, אותה מכללה שבה שנים קודם אני עצמי למדתי תיאטרון. במשך שמונה עשרה שנים לימדתי דורות רבים של ליצנים רפואיים, שהפכו למטפלים רבי חוכמה וחסד. לימדתי גם רופאים צעירים כיצד לעבוד בשיתוף פעולה עם ליצנים רפואיים. השתתפתי בכנסים בין-לאומיים של ליצנים רפואיים ואנשי רפואה מכל העולם. לקחתי חלק במחקרים ששילבו את עבודת הליצן הרפואי באבחון ובטיפול. הייתי חלק מארגון נפלא בשם "עמותת רופאי חלום", שלא הפסיק לרגע לטפח את הליצנים הרפואיים, את תחומי ההתמחות וההתמקצעות שלהם, ואת הצד המחקרי והאקדמי שמלווה את העשייה הרחבה של הארגון הנפלא הזה. תחום אחד הניע בתוכי חלקים רבים וגרם לי להתבונן בעבודתי, בעצמי ובדרך שלי באופן חדש. ליצנות רפואית בבריאות הנפש.

הרומן שלי עם בריאות הנפש

"הלו, שלום, זו טליה ספרא?" על הקו הייתה מנהלת שירותי הבריאות במחלקת ילדים ונוער בבית החולים לבריאות הנפש. קבענו שאגיע לפגישה בנושא שילוב הליצנות הרפואית בבית החולים.

באותה תקופה פעלתי כבר חמש שנים כליצנית רפואית וניהלתי ארבע שנים את תוכנית ההכשרה לליצנות רפואית במכללה. הטלפון הזה תפס אותי בבית, זמן קצר אחר לידת בתי הראשונה ושמחתי על ההזדמנות להתלבש יפה ולצאת מהבית. לא באמת ידעתי במה מדובר או מדוע פנו ישירות אליי אבל נסעתי. ריח פרדסים הימם את כל חושיי. בתי אבן עתיקים, שדות, פריחה, ציוץ ציפורים. אילולא המצלמות ודלתות הזכוכית הכבדות שנפתחות ונסגרות אחרייך פעמיים ברצף במין מסדרון מוזר (שהזכיר לי מעט את הכניסה לאזור האריות בספארי), לא הייתי מרגישה כלל שאני בבית חולים. את העבודה קיבלתי. מתברר שהפגישה הייתה חלק ממכרז ומה שגרם לצוות המקום לבחור בי, הייתה הכנות שבה שיתפתי אותם בכך שאין לי מושג מה אעשה, אבל אני סקרנית ומעוניינת לנסות ואז לספר להם מה עשיתי. במשך עשר שנים עבדתי במחלקות הילדים והנוער של בית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה. במקביל, למדתי מבואות בפסיכולוגיה על מנת להעשיר, להעמיק ולפתח את המפגש של הליצנות הרפואית עם מחלות הנפש.

את מחקר השטח הזה, שכלל עשר שנים של עבודה שבועית במחלקות לבריאות הנפש של ילדים ונוער, לא עשיתי לבד. הצטרפו אליי בוגרות תוכנית ההכשרה שלי, ליצניות רפואיות רגישות ומוכשרות, שהתאימו למקום. חברנו לצוות הטיפול במקום, בפיקוחה ובהנהגתה של דורית חיים ליטבסקי, מרפאה בעיסוק ומנהלת את שירותי הריפוי בעיסוק בבית החולים, וביחד, שבוע אחרי שבוע, במשך עשור, חקרנו את השפעת הליצנות הרפואית במחלקות לבריאות הנפש, בתוך חדרי המגורים של הילדים והילדות, הנערים והנערות. במהלך מספר רב של מפגשים, שדרשו מאיתנו אומץ, חוסר שיפוטיות, גמישות, סקרנות והקשבה, מצאתי אהבה גדולה. כליצניות רפואיות היו בנו הסקרנות והאומץ להיישיר מבט אל עבר עיניים בוהות ומרוחקות ולקרוא להן אלינו, לשיר שיר לתחושות העצבנות והתוקפנות ולשלוט בהן דרך שינויים במקצב ובצליל, לעשות "סימני דרך" לדיכאון יותר או פחות חם או קר. כליצניות רפואיות לא היינו חסרות אונים ופגיעות מול תהומות הנפש של המטופלים. הגענו כדי לשחק עם תהומות נפש אלו ברגישות, בכבוד, בהקשבה ובמשחק. הילדים והנערים המאושפזים התאשפזו בלי ההורים שלהם, והמפגש עימם במרחב שלהם ללא ההורים שלהם, הזכיר את הילדים האבודים של פיטר פן, שנמצאים בארץ לעולם לא אבל חולמים בסתר על בית עם אימא.

תחום הליצנות הרפואית במחלקות לבריאות הנפש הפך להיות סימן ההיכר המקצועי שלי, התשוקה שלי. מצאתי בו משמעות, קיבלתי הכרה מקצועית מהצוות הטיפולי הרב תחומי במקום, והיו בי סקרנות ותשוקה לפיתוח המתודה של ההתערבות הטיפולית שלנו במחלקות אלו. הליצנית הרפואית שאני חיבקה חזק בתוכה את הילדה שהייתי והזמינה אותה להעז ולעשות.

כיצד פועלת ליצנות רפואית בתחום בריאות הנפש

מתוך מחקר השטח שעשינו, נוצרה טכניקת עבודה ייעודית לבריאות הנפש. מפגש בין מטופל לליצן רפואי מכיל כמה אלמנטים: השפה, הקול, הגוף, אני, כאשר בכל אחד מן האלמנטים הללו אנו רוצים לזהות בשלב הראשון את המקום הנגיש הקיים.

בשלב השני, אנו מייצרים קו דמיוני למקום ההפוך למקום הקיים.

בשלב השלישי, אנו מתחילים בתהליך של הרחבת המנעד של המטופל, תוך כדי משחק משותף, מפגש הדדי ושיח מהנקודה הנגישה הקיימת לנקודה ההפוכה ממנה, לא במטרה להגיע דווקא לשם, לנקודה ההפוכה, אלא כדי לייצר תנועה שמאפשרת הרחבה, נשימה ושינוי.

באלמנט האחרון – אני – אנו מזהים בתוך עצמנו את התחושה המיידית שעולה בנו מתוך המפגש עם המטופל, צובעים אותה ונותנים לה שם. אנו מבינים שהתחושה שאנו חשים יכולה להיות שלנו ויכולה להיות התחושה שהמטופל חש כלפי עצמו ומועברת אלינו. אנו מכניסים לתוך העבודה שלנו עם המטופל גם את המידע הזה, אם בלדבר על התחושה הזאת לספר ולשתף מה אנו מרגישים וליצור מעין עבודת מראה עם המטופל, ואם פשוט בלהחזיק את התחושה הזו ולהתבונן באיזו מידה היא משתנה תוך כדי המפגש שלנו עם המטופל ואילו עוד תחושות עולות בנו.

***

אחרי עשר שנים שבהן עבדתי במחלקות ילדים ונוער בבית החולים לבריאות הנפש, חילוף ההנהלה הוביל לשינויים תקציביים ולפרידה מכמה טיפולים פרה־רפואיים במחלקות, ביניהם גם הליצנות הרפואית. המשבר שעברתי היה גדול. לא רציתי להיפרד מאף ילד וילדה שעימם עבדתי. הייתי באמצע תהליך ריפוי עם נערים ונערות, והבירוקרטיה, כמו סופת הוריקן חסרת רחמים, איימה למחוק את כל העשייה שלהם ושלי.

מי אני בלי העשייה שלי? מה אני אמורה לעשות עכשיו? זה סימן למשהו? הלב שלי היה שבור מהפרידה שנכפתה עליי. הרגשתי חוסר אונים, עצב, כעס. הרגשתי אבודה.

הסיפור על אנה - לנטוע תקווה

אנה, נערה כבת שבע עשרה, סובלת מדיכאון. כל כך הרבה שנים היא ניסתה להסתיר זאת ממשפחתה ומחבריה, אבל הנפש התעייפה והיא כבר שלושה חודשים כאן, במחלקה. ישנם רגעים שבהם הכול נראה שחור משחור ורק הולך ונהיה גרוע יותר מיום ליום, וישנם רגעים בהם שבריר של אור שמש חודר ויש תקווה קטנה, שברירית. אנחנו חברות טובות, יש לנו שפה משותפת. היום שיתפתי אותה בכך שבגלל שינויים בירוקרטיים שלא באמת מעניינים אותה או אותי, אני נאלצת להפסיק את עבודתי במחלקה.

אנה ואני יושבות בחוץ, על האדמה. ריח הפרדסים חריף, רוח ערב של סוף הסתיו עושה לשתינו צמרמורת. "אם לא תבואי לכאן יותר," היא אומרת, "התקווה מתה." אני מזהה בעצמי את תחושת האשמה שלי כלפיה, את חוסר האונים שלה ואת חוסר האונים שלי. אני רוצה להגיד לה שאני אבוא תמיד, גם אם לא ייתנו לי. אני רוצה לומר לה "בואי נכתוב ביחד מכתב לראש הממשלה, שיגיד להם שימשיכו לתת לליצנים הרפואיים להגיע לפה, למרות שהם שינו מדיניות ועכשיו אין להם תקציבים לטיפולים פרה־רפואיים ובלה בלה בלה," ואני שותקת, בעיקר כי אני מרגישה כמוה. אבודה, חסרת אונים, מיואשת, עצובה, כואבת.

"נכון," אני אומרת לבסוף, "היא באמת מתה." השתיקה בינינו נמשכת. הידיים שלנו מלטפות מבלי משים את האדמה שעליה אנו יושבות, הערב מתחיל לרדת. "אם היא מתה," אני מציעה מתוך השתיקה, "אולי נקבור אותה? נעשה לה לוויה. כל אחד ראוי להיקבר, בטח שהתקווה." אני קמה, נעמדת מתחת לעץ שבקרבת מקום ומתחילה לחפור בידיי בור. "את עוזרת לי?" אני שואלת, "בכל זאת את הדתייה מבין שתינו." היא קמה לאיטה ומתחילה לחפור איתי. "מה ייצג את התקווה?" אני שואלת תוך כדי חפירה, "מה נקבור?" "זירעונים" היא עונה (ואני נפעמת בתוכי). "אז תמצאי," אני אומרת לה, והיא הולכת למצוא, מוצאת זירעונים של איזה פרי מאחד העצים ומביאה. "כמה הבאת?" אני שואלת. "לא יודעת." "תביאי שלושה," אני אומרת, "כמו שלוש משאלות אז שלוש תקוות." טוב," היא אומרת ללא כל רגש בקולה ומביאה. הבור מוכן כעת. אנחנו עומדות מעליו. "בכל פעם שתשימי זרע בבור תגידי איזו תקווה זו שמתה, יש לנו שלוש תקוות." היא עושה זאת: "התקווה שאבריא, התקווה שלא תלכי מפה, התקווה לאהוב." דממה. "עכשיו נכסה את זה באדמה," אני אומרת ומתכופפת לעבר הבור. "צריך לזרוע את זה," היא לפתע אומרת. "לא לקבור." אני מביטה בה במבט שואל ומבולבל. "צריך לזרוע תקוות, אי אפשר לקבור אותן," היא מסבירה לי. "אז בואי נזרע את זה," אני ממשיכה איתה. "כל תקווה בגומה באדמה משלה. ככה היא תוכל לגדול לעץ."

זה מה שאנחנו עושות. אנחנו עומדות מעל לשלוש הגומות באדמה, שם נטענו עכשיו תקוות. יש דממה בחוץ, כל המטופלים כבר נכנסו לחדר האוכל לארוחת הערב. אני יכולה לשמוע את האדמה מחבקת ועוטפת את התקוות שנזרעו בה ומבטיחה לאנה ולי שעם הזמן הנכון, התקוות שזרענו יהפכו לעצי פרי מיטיב וטוב. באותו רגע, בתוך כל תקווה שאנה זרעה נזרעה גם תקווה שלי. התקווה שאנה תבריא, התקווה שהלב שלי יחלים וידע לשמור בתוכו את כל הטוב שקרה, שהתרחש במקום הזה, בבית החולים הזה, לנכס אליי את הטוב ולא להיסדק משום שהעולם זז והבירוקרטיה שולטת, והתקווה שאמצא לליצנית שלי בית, בית שממנו לא יוכלו יותר להזיז אותה, לא יוכלו בקלות כזו לוותר עליה. בית שיהיה הבית האמיתי שלה.

הזמן עשה את שלו, הטבע עזר, שלוש התקוות הצמיחו שורשים באדמה וכשנה לאחר מכן, כשאנה כבר משתלבת בחיים משמעותיים מחוץ לבית החולים, מצאתי את עצמי לוחצת ידיים בהתרגשות עם מנהל בית ספר תיכון בתל אביב, הראשון שפתח את שעריו לחבורה של "ליצנים חינוכיים".

לסיכום

להיות ליצן זה לא מקום שהגעת אליו ושעכשיו הוא שמור לך כי השגת אותו או רכשת תעודה שמצהירה שעבדת ולמדת בשבילו. להיות ליצן זו דרך חיים, המאתגרת את המציאות שבה אתה חי ופועל. היכולת למצוא הנאה, שמחה, תענוג שהוא כן ואמיתי, משוחרר מביקורת עצמית או מהשוואה לאחר, היכולת להיות אמיתי עם עצמך ולתת לרגש החשוף שלך להוביל אותך, גם אם אתה חש לעיתים פגיע ולא מוגן, מושא ללעג, לביקורת, לשונוּת. להיות ליצן זה לאפשר למה שקורה בכאן ועכשיו להשפיע עליך, בלי לתכנן מראש. להיות גמיש במחשבה שלך, בבחירות שאתה עושה, לעבוד עם התסכול שאתה חש, עם הפחד, עם השמחה וההנאה שבך, להישיר מבט כן אל המתרחש ולקבל את העובדה שכישלון והצלחה שלובים זה בזה ואף אחד מהם לא מגדיר אותך, אלא להפך, משחרר אותך לפעול. המסכה הקטנה ביותר בעולם, האף האדום, מבליטה לך את העיניים שהן הראי לנשמה שלך, ודרך העיניים הללו אתה משקף את המציאות שעימה אתה נפגש. המסכה הקטנה הזו מפשיטה אותך ממסכות ומאפשרת לך פשוט להיות.

להיות ליצן, עבורי, זו בחירה שמאפשרת לי להשאיר את התמימות והסקרנות של הילדה שהייתי ועודני, ולעשות מעבר בין הילדה השקופה לאישה הבוגרת, המשקפת את המציאות ומאתגרת אותה. במפגש עם ילדים במסגרת תפקידי הליצני והמרפא, אני מחזיקה מצד אחד את עולם הילדות ומהצד השני ניסיון חיים, בגרות, רגישות ואומץ. בתהליך הוראת הליצנות וחשיפת "האידיוט הפנימי", הרי הוא הליצן של כל אחד מהמשתתפים, אני מבקשת מהסטודנטים שלי להיכנס לחוזה אמיץ. ראשית, תנו לליצן שבכם לטפל בכם, לרפא אתכם ממסכות, ממאמץ, מגאוותנות, מידענות ומניסיונות להתאים את עצמכם או לצמצם את עצמכם, ואז תקבלו מתנה, תוכלו לטפל באמצעות האף האדום באחרים.