אף על פי כן

דיויד "המלך" פגשתי אותו בפאב קטן ואינטימי ביום האחרון לשהותי באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רסי, שם שימשתי כמרצה אורח בתחום התמחותי במשך סמסטר אחד. היה זה ערב חורפי מקפיא עצמות, ואני שרתי בליבי מילות שבח והלל לבעלי המקום שטרחו והסיקו אותו כראוי. שמעו של האיש יצא למרחוק: מרצה וחוקר פילוסופיה הודית, שתודות לו המה החוג לתרבות המזרח בסטודנטים מכל קצות אמריקה, שנהרו לשמוע את הרצאותיו ולהסתופף בחברתו. הייתה זו גאווה גדולה להימנות עם תלמידיו. מראהו היה טיפוסי לאנשים מסוגו: שיער ארוך ומלבין מעט גולש על כתפיו, זקן עבות מעטר את פניו, בגדים מהודרים קמעה מונחים ברישול מה על גופו, וכולו אומר הגות. ישבתי על כיסא גבוה, צמוד לדלפק. הוא התיישב לצידי, לחץ את ידי והציג בצניעות את עצמו, מחווה שאומנם הייתה מיותרת מבחינתי, אבל התבקשה מכללי הטקס. לאחר שיחת נימוסין קצרה הוא הציע שנפרוש מהדלפק ונתרווח על הכורסאות באחת מפינות הפאב, שם הוא יספר לי סיפור מעניין, שלאחריו הוא יודע שתהיינה לי שתי שאלות. לשבריר של רגע חשבתי לדחות אותו בתירוץ כלשהו, אבל סקרנותי גברה על כל שיקול אחר והסכמתי. השתרעתי על הכורסה והוא החל בסיפורו על דיויד "המלך". הכינוי הזה הודבק לדיויד עקב התמחותו בעסקאות מסחריות, או "קומבינות" בלשון עממית. כבר בגיל שמונה הוא עשה את העסקה הראשונה: במהלך טיול של בית הספר ויתר לחברו על חטיף תמורת מחיר מופקע, אשר שיקף לדעתו את אובדן ההנאה מן החטיף האבוד עד לסופו של הטיול. לראשונה הבין אז כי מחסור הוא פונקציה של זמן ומקום. הלימודים לא עניינו אותו כלל אלא אם כן היה בהם אלמנט כספי או פיננסי: דולרים, אחוזים, ריבית, הלוואות, פדיונות, רכישות, מכירות. בגיל שתיים עשרה הוא נלווה אל אימו לשוק האיכרים, ותוך כדי אכילת קולרבי שקילף בשיניו הוא גילה שנקרע שרוך בנעלו. משנוכח לדעת כי בכל רחבי האזור אין למכירה ולו שרוך אחד, החל למכור בשוק שרוכי נעליים מעל גבי דוכן מאולתר שבנה מארגזי ירקות. הרווחים הנאים שעשה הניעו אותו להודיע להוריו שהגיעה העת להפסיק לקבל דמי כיס, ואף נהג לחלוק מהכנסותיו עם אחיו הקטן תמורת שירותים שהלה עשה עבורו. הוא פסק ממלאכה זו כשהופיע המתחרה הראשון, שכן רווחים צנועים נראו לו כבר אז כבזבוז זמן. בגיל שש עשרה עסק דיויד בסחר מכוניות מיד שנייה. הוא נהג לרכוש מכוניות מקולקלות, להשביח אותן במו ידיו ולמכרן ברווח כספי נאה. "המלך" למד מהר מאוד את העובדות הבסיסיות בכלכלה, כמו מחסור, ידע, גלי מיתון ושגשוג, והחל לסחור במגרשים, דירות וניירות ערך, תוך שהוא מנצל עיתות של גאות ושפל במחירי הנכסים. בגיל עשרים וארבע התפרסם כמיליונר שידו משגת את כל העולה בדעתו. הזדמנויות עסקיות נקרו בדרכו חדשות לבקרים, והוא ברר את המובחרות שבהן כשהקריטריון הוא ברור: מקסימום רווח במינימום זמן. תמיד היה מוקף בצבא של מעריצים, ונשים יפהפיות ביקשו את קרבתו, אבל מחשבותיו היו נתונות לדבר אחד בלבד: כסף. הוא שוחח על כסף, נשם כסף, הריח כסף ונרדם במחשבות עליו. לכך נלוותה גם חשדנות הולכת וגוברת באשר למניעיהם של אחרים. מבקשי קרבתו נדחו על ידו בתואנות שונות, והוא נאלץ לנהוג בגסות כדי להיפטר מצעירה אחת שטענה בתוקף שהיא אוהבת אותו מאוד. בהיותו בן עשרים ושש גמלה בו ההחלטה לצאת לשיט התרגעות באיים הקאריביים. הרעיון עלה בדעתו הרבה קודם לכן, אבל הוא נדחה שוב ושוב בשל שיקולים עסקיים. באונייה המפוארת הוא התיידד עם שכנו מן התא הסמוך, שהיה בן גילו לערך, ואשר דמה לו באופן מפתיע במראה פניו ובמבנה גופו, עד כי נופשים אקראיים שישבו למולם באחת המסעדות הפזורות ברחבי האונייה חשבו שהם אחים. שמחת החיים של ידידו החדש הדביקה את דיויד ועד מהרה מצא את עצמו מחייך וצוחק כפי שלא עשה מעולם. ההיסטוריה של השכן העליז הייתה רצופת טרגדיות: הוריו נהרגו בתאונת דרכים בהיותו בן ארבע, ומאז הוא התגלגל בין משפחות אומנות, עד שהחליט בגיל שש עשרה לקחת את גורלו בידיו. מאז הוא נודד ברחבי אמריקה, מתפרנס מעבודות מזדמנות בהן הוא מוכיח עד מהרה את כישוריו הרב-גוניים, חוסך סכומי כסף נאים, מטייל וממשיך הלאה. הפעם הגיע תורם של האיים, וכבר הוא מתכנן את היעד הבא. הייתה זו שעת בין ערביים. דיויד ושכנו ישבו בסיפון העליון של האונייה, שתו רום והתבוננו בים השלו. השכן חש בחילה וקם כדי לשאוף אויר צח. הוא גחן מעל למעקה ולפתע איבד את שיווי משקלו וצנח אל המים הקרים. דיויד נאחז פלצות, שהרי האזור הזה שורץ כרישים. הוא רץ אל המעקה, ותר בעיניו אחר השכן שנעלם כאילו בלע אותו הים. הוא הבין מייד שגורלו של השכן נחרץ, ובשבריר שנייה של הארה החל לצרוח: "דיויד, דיויד נפל למים, הצילו, הצילו!" הייתה המולה רבה. האונייה נעצרה, ונשלחו מלחים בסירה לחפש אחר הנופל. הם מצאו כתם דם גדול שהתפשט במים, והקפטן זימן את דיויד ואמר לו את מה שהוא כבר ידע: דיויד נפל טרף לכרישים. שישה מלחים הובאו אל הסיפון, עמדו דום מתוח, הצדיעו לעבר הים והשליכו לתוכו שישה זרי פרחים. כומר נשא תפילה קצרה, ובזאת תמה פרשת חייו של דיויד "המלך". לאחר מכו הוא נטל את מפתחות תאו של השכן, הגיש את מפתחות חדרו שלו לקצין הביטחון של האונייה, מסר עדות קצרה, ומיהר אל חדרו של השכן כדי לבדוק את תכולתו. לשמחתו היו שם מעט חפצים, וברובם הגדול לא נשאו שום חותמת אישית של ממש. בתוך זמן קצר לבש דיויד את זהותו של השכן חסר הכול, ולאחר כשבוע, משנסתיימה ההפלגה, הוא חש שנפרד מעברו לעד. לא, הוא לא התעניין עוד בגורל הרכוש הרב שהותיר אחריו. הוא רק הסתפק בידיעה שמישהו אי שם נהנה ממנו. כשנה לאחר המקרה הטרגי, לאחר מספר עסקאות בזק בזהותו החדשה, הוא מצא את עצמו בהודו, נע בין גורו למשנהו, מתרגל מדיטציה, משנן מנטרות, שר שירי דת ולומד את יתרון הרוח על הגוף. ההמשך כבר היה ברור לו: הוא נרשם ללימודי המזרח, ועבודת הדוקטורט שלו בנושא "שקיעת תרבות האלילים בהודו" זכתה בפרס היוקרתי של האקדמיה האמריקאית לתרבות המזרח. בעבודה זו חזה כי בתוך שלושים שנה יעלה משקל האתאיסטים בהודו על משקלם של המאמינים באלילים. לאחר שהתקבל לעבודה כפרופסור מן המניין באוניברסיטת פרינסטון, הוא הקים את "האגודה לשיקום הרוח" ששמה לה למטרה לשמש משכן לנוודים ולחסרי בית. הייתה זו מעין פריעת חוב לאיש העלום שנתן לו את חייו. הוא נשא אישה ממוצא הודי אותה הכיר במסגרת האגודה, וביתו — כפי שכבר ידעתי — היה פתוח תמיד לכול. וכן, אם אשוב ואזדמן אי פעם לניו ג'רסי, אני מוזמן לבקר אותו בשמחה. הוא שלף מארנקו את כרטיס הביקור שלו והגיש לי אותו. לא רציתי לראות מה השם שכתוב עליו ותחבתי אותו מייד בארנקי, תוך שאני שואל אותו את השאלה שניקרה בראשי במהלך כל הסיפור: מדוע הוא מספר דווקא לי את קורות חייו. הוא חייך ואמר שזו הייתה צריכה להיות השאלה השנייה שלי. הוא החמיא לי ואמר שאיני נראה כמי שיעשה שימוש לרעה במה ששמעו אוזניו, מה עוד שהסיפור נשמע כה מפוקפק עד כי הוא בעצמו היה מטיל ספק באמיתותו אילו היה במקומי. לא ידעתי מה להשיב. חשבתי שוב על הסיפור וחיפשתי נקודות תורפה. לבסוף שאלתי אותו אם אינו מתגעגע לנוף עברו, לבני משפחתו, לחברים שהיו לו. הפעם החיוך שלו היה רחב יותר - זו הייתה אמורה להיות השאלה הראשונה. "אתה יודע," הוא אמר בפשטות, "לאנשים כמוני, כמוני," חזר והדגיש, "אין חברים."