הקדמה
לא כל דבר חייב להיות
קשה כל כך
בואו ואספר לכם את סיפורו של פטריק מקגיניס.1
פטריק עשה את כל הדברים שהיה אמור לעשות. סימן וי על כל הסעיפים. הוא השלים את לימודיו באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון וסיים תואר מתקדם בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד. הוא מצא עבודה בחברת מימון וביטוח מן המובילות בשוק.
הוא עבד שעות רבות ביום, כפי שחש שמצופה ממנו: עד לכדי שמונים שעות בשבוע. הוא עבד אפילו במהלך ימי חופשה וחגים. מעולם לא יצא מהמשרד לפני המנהל שלו. לפעמים הרגיש כאילו הוא אינו יוצא מן המשרד כלל.
הוא טס בתדירות גבוהה כל כך במסגרת עבודתו עד שכמות נקודות הנוסע המתמיד שלו חצתה כל גבול אפשרי. בתוך כך, במקביל לעבודתו הרגילה שימש גם חבר דירקטוריון בארבע חברות בשלוש יבשות שונות. פעם אחת סירב להישאר בבית בשל מחלה, ונאלץ לצאת לשירותים להקיא שלוש פעמים במהלך ישיבת הנהלה. כשחזר לחדר, אחד הקולגות שלו העיר שהוא נראה ירוק, אך הוא התעקש להמשיך כרגיל.
פטריק למד שעבודה קשה היא המפתח לכל דבר שירצה להשיג בחיים. זה היה חלק מ"תפיסת ניו אינגלנד" שלאורה התחנך: מוסר העבודה שלך הוא ראיה למי שאתה כאדם. ופטריק, שתמיד היה שאפתן יותר מכולם, אף הרחיק לכת. הוא לא רק האמין שעבודה נטולת גבולות תוביל להצלחתו, אלא שעבודה כזו היא עצמה ההצלחה. הוא האמין שאם אדם יוצא מהמשרד בשעה חמש בערב, כנראה עבודתו אינה חשובה במיוחד.
הוא הניח שבסופו של דבר עבודתו הקשה תשתלם לו. ואז, יום אחד, התעורר וגילה שהוא עובד בחברה שפשטה רגל. החברה היתה AIG, והשנה היתה 2008. המניות שלו איבדו 97 אחוז משוויין. כל הלילות הארוכים שבילה במשרד, אין־ספור הטיסות המתישות לאירופה, לדרום אמריקה ולסין, כל ימי ההולדת והחגיגות המשפחתיות שהחמיץ — הכול היה לשווא.
בחודשים שלאחר המשבר הכלכלי, מקגיניס לא היה מסוגל לצאת מהמיטה. הוא החל להתעורר מזיע בלילות. הראייה שלו היטשטשה, גם פיזית וגם נפשית. הוא לא היה מסוגל לראות בבהירות במשך חודשים ארוכים. הוא היה אבוד. נטול כיוון.
מקגיניס סבל ממתח. הרופא שלו ערך לו סדרת בדיקות, ובמונית בחזרה מהרופא הוא עשה את מה שכינה ״עסקה עם אלוהים״. הוא הבטיח לעצמו, ״אם אשרוד את המשבר הזה, באמת אכניס שינויים משמעותיים לחיי.״
פטריק מזכיר את דמותו הטרגית של הסוס בספרו של ג׳ורג׳ אורוול, "חוות החיות". הסוס היה העובד המסור ביותר בחווה, והפתרון שלו לכל בעיה היה, ״אעבוד קשה יותר.״2 בסופו של דבר, כמובן, הסוס התמוטט מעבודת יתר ונשלח למשחטה.
״לעבוד קשה יותר היה הפתרון שלי לכל דבר,״ אמר פטריק מקגיניס. אבל לפתע, התשואה על עבודה קשה יותר נעשתה שלילית.
אז מה היה ביכולתו לעשות? עמדו בפניו שלוש אפשרויות. הוא היה יכול להמשיך לעבוד קשה, עד שהשחיקה תביא למותו. הוא היה יכול למתן את הקצב ולוותר על היעדים השאפתניים שהציב לעצמו. או לחלופין, הוא היה יכול למצוא דרך קלה יותר להשיג את ההצלחה שייחל לה.
פטריק בחר באפשרות השלישית.
הוא עזב את משרתו ב־AIG אך המשיך להעניק לחברה שירותי ייעוץ חיצוניים. הוא הפסיק לעבוד 80 שעות בשבוע, והתחיל לחזור הביתה בחמש בערב. הוא הפסיק לשלוח אימיילים בענייני עבודה בסוף השבוע.
פטריק גם הפסיק להתייחס לשנת הלילה שלו כאל רע הכרחי. הוא התחיל לצאת להליכות ולריצות, שיפר את תזונתו, והוריד 13 קילוגרם ממשקלו. הוא חזר ליהנות מחייו ומעבודתו.
באותה תקופה קיבל השראה מחבר שהשקיע בחברות סטארט־אפ. כסף לא רב, רק סכומים קטנים, פה ושם. זה עורר בפטריק עניין.
הוא השקיע בכמה חברות. תיק ההשקעות שלו הכפיל את ערכו פי 25. אפילו במהלך תקופות כלכליות קשות חש אופטימי בנוגע למצבו הפיננסי משום שכבר לא היה תלוי במקור הכנסה אחד ויחיד.
פטריק הרוויח כסף רב מכפי שהרוויח קודם לכן, ועבד רק מחצית ממספר השעות שנהג לעבוד. העבודה שבה הוא עוסק כעת מתגמלת יותר ופחות תובענית. ״אני אפילו לא מרגיש שאני עובד,״ הוא אמר לי.
זה מה שלמד מן המשבר: כשאין לך עוד שום יכולת לעבוד קשה יותר, עליך למצוא דרך קלה יותר.
ומה איתכם? האם לפעמים אתם מרגישים כך:
• אתם רצים יותר ויותר מהר, אך לא מתקרבים להגשמת מטרותיכם?
• אתם רוצים לייצר ערך גדול יותר, אך אין לכם מספיק אנרגיה?
• אתם מצויים על סף שחיקה?
• החיים הרבה יותר קשים מכפי שהם צריכים להיות?
אם עניתם ״כן״ על אחת או יותר מהשאלות הללו, הספר הזה מיועד לכם.
האנשים האלה ממושמעים וממוקדים. הם מחויבים ובעלי מוטיווציה. אבל הם מותשים לגמרי.
הדרך נטולת המאמץ
חיינו בנויים מרגעי גאות ושפל. מה שאנו עושים מתנהל לפיהם. יש זמנים שבהם נכון עבורנו להשקיע מאמץ מרוכז, ויש זמנים המיועדים למנוחה ולהתאוששות. אך כיום רבים מאיתנו משקיעים עוד ועוד מאמץ כל הזמן. המקצב הטבעי של עבודה ומנוחה הוחלף במאמץ שוחק בלתי פוסק.
אנו חיים בתקופה הטומנת בחובה הזדמנויות רבות. אך החיים המודרניים דומים במובן מסוים לטיפוס הרים בגובה רב. בגובה כזה המחשבה מעורפלת והאדמה לא יציבה. האוויר דליל, ואפילו התקדמות מזערית גורמת לנו לתשישות גדולה. אולי אלה הם תוצאה של הפחד וחוסר הוודאות התמידיים בנוגע לעתיד. ואולי הסיבה היא הבדידות והניכור שאנו חווים, או דאגות וקשיים כלכליים. ייתכן שמדובר בתחומי האחריות הרבים ובלחצים אשר חונקים אותנו על בסיס יומיומי. תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה היא שלא אחת אנחנו מתאמצים כפליים ומשיגים רק חצי.
החיים קשים, קשים מאוד במובנים רבים. הם יכולים להיות מורכבים, כבדים, עצובים ומתישים. אכזבות הן קשות. לשלם חשבונות זה קשה. מערכות יחסים מתוחות הן קשות. לגדל ילדים זה קשה. לאבד אדם קרוב זה קשה. יש תקופות בחיינו שבהן כל יום הוא ממש קשה.
הניסיון להעמיד פנים שספר כלשהו מסוגל להעלים את הקשיים האלו אינו ריאלי. לא כתבתי את הספר הזה על מנת לגמד את הקשיים, אלא כדי לסייע לכם להתמודד איתם ביתר קלות. ייתכן שהספר הזה לא יהפוך כל קושי למשהו שקל לפתור אותו או לשאתו, אבל אני מאמין שהוא מסוגל להפוך קשיים רבים לקלים יותר.
נורמלי להרגיש מוצפים ומותשים לנוכח אתגרים גדולים וכבדי משקל. ונורמלי באותה מידה להרגיש מוצפים ותשושים לנוכח תסכולי היום־יום וטרדותיו. זה קורה לכולנו. ונדמה שזה קורה ליותר ויותר מאיתנו, לעתים קרובות יותר מכפי שקרה בעבר.
למרבה הפליאה, בתגובה לתחושות אלו מקצתנו נשבעים לעצמם לעבוד יותר קשה ויותר שעות. תורמת לכך העובדה שהתרבות שלנו מאדירה שחיקה ומתייחסת אליה כאל מדד להצלחה ולערך עצמי גבוה. המסר הסמוי הוא שאם איננו תשושים באופן תמידי, נראה שאיננו עובדים קשה מספיק; שההצלחה האמיתית שמורה למי שמדממים על שולחן העבודה שלהם, למי שכמעט מתפרקים. הספק מטורף בעבודה הוא היום המטרה המרכזית.
שחיקה איננה
אות כבוד
עבודה קשה עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר. אך בפועל, הדבר נכון רק עד לשלב מסוים. אחרי הכול, יש גבול לזמן ולמאמץ שאנו מסוגלים להשקיע בעבודתנו. וככל שאנו נשחקים יותר, כך איכות התוצאות של מאמצינו הולכת ויורדת. המעגל הזה עשוי להימשך עוד ועוד, עד שאנו נשחקים לחלוטין ומגיעים לתשישות, ולמרות זאת, טרם הצלחנו לייצר את התוצאות הרצויות. אתם כנראה יודעים זאת. ייתכן שאתם חווים זאת ברגע זה.
אך מה יקרה אם במקום זאת נבחר בדרך הפוכה? אם במקום שנדחף את עצמנו עד לגבול המאמץ העליון שלנו, ובמקרים רבים מעבר לו — נחפש דרך קלה יותר?
הדילמה
מאז התפרסם ספרי הראשון, "רק מה שחשוב: החתירה לעיקר והוויתור על המיותר", 3 היתה לי ההזדמנות לסייר ברחבי המדינה ולשאת הרצאות, לחתום על ספרים ולחלוק את המסר הקרוב ללבי. אשתי, אנה, אהבה את מנהגי לקחת לפעמים את אחד הילדים להרפתקה הזאת איתי. באחת הנסיעות הגעתי לאירוע חתימה על ספרי במועד הנקוב וגיליתי ש־300 איש ממתינים בתור שמקיף את פינת הרחוב, ושמלאי הספרים בחנות אזל — דבר שלא קרה באירועים קודמים. אותה שנה היתה עבורי בליל אחד גדול של טרקליני נמל תעופה, של מוניות "אובּר" ושל חדרי מלון, שאליהם הייתי שב בערבים נלהב ותשוש, ומתקשר לשירות החדרים. הצלחת "רק מה שחשוב" שינתה הכול.
אנשים שקראו את הספר או האזינו לו שלוש, חמש או שבע־עשרה פעמים כתבו וסיפרו לי כיצד הספר שינה את חייהם, ובמקרים מסוימים אף הציל אותם. כל אחד מהם רצה לשתף אותי בסיפורו — ואני רציתי לשמוע.
רציתי לדבר מול חדרים מלאים בבני אדם שהיו להוטים להיעשות לאנשים המתמקדים בעיקר. רציתי לענות על כל אימייל שקיבלתי מקוראים. רציתי לכתוב הודעות אישיות לכל מי שביקש ממני לחתום על עותקים של הספר. רציתי להיות נוכח ולנהוג באדיבות בכל אדם שרצה לספר סיפור על מה שחווה עם "רק מה שחשוב".
אפילו טוב יותר מלהיות "אבי 'רק מה שחשוב'", היה להיות פשוט אב לארבעה ילדים. המשפחה שלי מסמלת את כל מה שחשוב בחיי, ולכן רציתי להשקיע בה בצורה מלאה. רציתי להיות בן זוג אמיתי לאנה ולפנות לה מרחב להגשים את המטרות והחלומות שלה. להקשיב לילדים בכל פעם שרצו לדבר, גם אם הרגעים נדמו מאוד לא נוחים. רציתי להיות שם כדי לחגוג את ההצלחות שלהם. רציתי להדריך אותם ולעודד אותם להשיג כל מטרה שנראתה בעיניהם חיונית וחשובה, בין שמדובר בבימוי סרט ובין שבעמידה במבחן לדרגה גבוהה בצופים. רציתי לשחק איתם משחקי לוח, להיאבק איתם, לשחות יחד, לשחק טניס, ללכת לים ולצפות בסרטים כשאנחנו אוכלים פופקורן וממתקים.
כדי לפנות זמן לדברים כאלה, כבר ויתרתי על דברים רבים שגרמו לי להתפזר: סירבתי לכתוב ספר חדש למרות העובדה שנאמר לי כי אני "אמור" לעשות זאת מדי שנה וחצי. לקחתי חופשה מעבודת ההוראה שלי בסטנפורד. שמתי בצד את תוכניותי להקים עסק לסדנאות.
מימי לא הייתי בררני יותר, ועם זאת הרגשתי שאני עסוק מדי. ולא רק זה, הרגשתי שאני נדרש להגדיל את תרומתי אף על פי שנותרתי ללא מרחב פעולה.
חתרתי להתמקדות מופתית בעיקר. לחיות את הדברים שהטפתי להם. אבל לא היה די בכך. הרגשתי כיצד ההנחה שדגלתי בה הולכת ונסדקת — ההנחה שכדי להשיג את כל מה שאנו רוצים מבלי להיעשות עסוקים או להישחק בצורה הרסנית, כל שעלינו לעשות הוא לחנך את עצמנו לומר "כן" לפעילויות הממוקדות בעיקר, ו"לא" לכל השאר. אבל עכשיו, מצאתי את עצמי תוהה, מה עושים אחרי שכבר ויתרנו על כל מה שמיותר והתמקדנו בעיקר, וזה עדיין יותר מדי?
בערך בתקופה הזאת לימדתי קבוצה של יזמים מבריקים, ואחד מהם הזכיר את "תיאוריית האבנים הגדולות״.
מדובר בסיפורה הידוע מאוד של מורה שלוקחת צנצנת גדולה ריקה. היא מכניסה פנימה כמה חלוקי אבן קטנים שמתמקמים על הקרקעית. אחר כך היא מנסה להכניס כמה אבנים גדולות יותר. הבעיה היא שאין להן מקום.
המורה לוקחת אז צנצנת ריקה אחרת באותו הגודל. הפעם היא מכניסה קודם את האבנים הגדולות ואחר כך את החלוקים הקטנים. הפעם יש מקום לכולם.
זוהי, כמובן, מטפורה. האבנים הגדולות מייצגות את תחומי האחריות העיקריים כגון בריאות, משפחה ומערכות יחסים. חלוקי האבן הקטנים הם הדברים החשובים פחות כגון עבודה וקריירה. החול הוא דברים כגון מדיה חברתית וגלישה מדכאת באפליקציות של היכרויות.
הלקח כאן דומה לזה שביקשתי לפעול על פיו תמיד: אם תעמידו בראש סדר העדיפויות את הדברים החשובים ביותר, יהיה בחייכם מקום רב יותר לא רק למה שהוא בעל החשיבות הרבה ביותר אלא גם לדברים אחרים. אבל אם תעשו את ההפך, תגלו שאתם מצליחים לעשות את הדברים הטריוויאליים אבל אין לכם מרחב לדברים החשובים באמת.
אך באותו הלילה ישבתי בחדרי במלון וחשבתי, מה עושים אם יש יותר מדי אבנים גדולות? מה אם הצנצנת פשוט איננה מסוגלת להכיל את העבודה החיונית ביותר, גם כשברור לחלוטין שהיא כזאת?
בעודי חושב על כך, קיבלתי שיחת וידיאו. הבן שלי, ג'ק, התקשר מהטלפון של אשתי. זאת היתה התרחשות יוצאת דופן והיא צדה מיד את תשומת לבי. שמתי לב שפניו חיוורות. נימת קולו היתה בהולה. הוא נראה מפוחד. ברקע, שמעתי את אשתי מנחה אותו "לסובב את הטלפון" כדי שאוכל לראות מה קורה.
הוא ניסה להסביר, "איב... משהו ממש לא בסדר... היא פשוט אכלה ופתאום הראש שלה התחיל לזוז... אמא... אמרה לי להתקשר אליך."
איב חוותה פרכוס טוני־קלוני חזק.
האדרנלין תדלק את מה שעשיתי לאחר מכן: ארזתי בחיפזון ותפסתי את טיסת הלילה הקרובה ביותר בחזרה למשפחתי. אבל מה שקרה בימים ובשבועות שלאחר מכן הותיר אותי מרוקן רגשית. הביקורים בבית החולים. ההתייעצויות עם מומחים רפואיים. שיחות הטלפון האין־סופיות מחברים ומבני משפחה שרצו לדעת איך אנחנו מחזיקים מעמד ואיך הם יכולים לעזור. במקביל גיליתי שכל שאר תחומי האחריות שלי לא נעלמו באורח פלא רק מפני שהייתי מצוי בעיצומו של משבר. היו הרצאות לדחות, טיסות לבטל, אימיילים שחיוני לענות עליהם.
הקירות סגרו עלי. העומס המוטל עלי היה מעבר לכל דמיון. לפעמים הוא ממש חנק אותי. רציתי לקרוס תחת המשקל של הכול. זה היה עינוי.
זה נמשך שבועות רבים. בסופו של דבר, זיהיתי את המצב כמות שהוא: הייתי שחוק. אני, שבמו ידי כתבתי את הספר על החתירה הממוקדת אל העיקר, מצאתי את עצמי מוצף ומתוח עד דק. הרגשתי לחץ עצמי להיות המתמקד המושלם, אבל לא נותרו לי עוד דברים לא חשובים לוותר עליהם. הכול היה חשוב. בסופו של דבר אמרתי לאנה, "לא טוב לי."
זה מה שלמדתי: עשיתי את כל הדברים הנכונים מכל הסיבות הנכונות. אבל עשיתי אותם בצורה הלא נכונה.
הייתי כמו מרים משקולות שמשתמש בשרירי הגב התחתון; שחיין שלא למד לנשום כהלכה; אופה שלש בידיו בדקדקנות כל כיכר לחם.
אני מניח שאתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. הניחוש שלי הוא שאתם מכירים את ההרגשה של להיות שקועים בעבודה עד סף תשישות. לעשות את המיטב שיש ביכולתכם ועדיין להרגיש שלא די בכך. להרגיש שיש לכם יותר דברים חשובים במיוחד מכפי שאתם מסוגלים לדחוס ליום. לרצות לעשות יותר אבל להיות חסרי מרחב לעשות זאת. להשיג התקדמות בדברים חשובים אבל להיות תשושים מכדי להפיק הנאה כלשהי מההצלחות.
לאלה מכם שנותנים כל כך הרבה אני אומר, יש דרך אחרת.
לא הכול צריך להיות קשה כל כך. כדי להגיע לרמה הבאה לא מוכרחים לגרור תשישות כרונית. הנתינה של עצמנו אינה מוכרחה לבוא על חשבון הבריאות הנפשית והגופנית שלנו.
כשנהיה קשה מדי להתמודד עם הדברים החשובים ביותר, אפשר לוותר עליהם או למצוא דרך קלה יותר.
"רק מה שחשוב" עסק בעשיית הדברים הנכונים; "אפס מאמץ" עוסק בעשייתם באופן הנכון.
מאז כתבתי את "רק מה שחשוב",4 זכיתי בהזדמנות נדירה לדבר עם אלפי בני אדם על האתגרים שהם מתמודדים איתם בניסיונם לחיות חיים משמעותיים — עם חלקם אישית, עם חלקם באמצעות הרשתות החברתיות ועם חלקם במסגרת הפודקאסט שלי. העברתי את השנים הללו בעיקר בהקשבה. מעולם קודם לכן לא הזדמן לי להאזין לכל כך הרבה אנשים שמשתפים אותי, בפתיחות רבה כל כך, כיצד הם מתקשים לעשות את מה שחשוב להם באמת.
למדתי בשנים האלו שיעור חשוב: כולנו רוצים לעשות את מה שחשוב לנו. אנו רוצים להיכנס לכושר, לחסוך כסף לרכישת בית או לקראת פרישה לגמלאות, לחוות סיפוק בקריירה ולייצר מערכות יחסים קרובות עם העמיתים שלנו ועם האנשים שעמם אנו חולקים את חיינו. הבעיה אינה מחסור במוטיווציה. לו זאת היתה הבעיה, כולנו כבר היינו מגיעים למשקל גוף אידיאלי, משיגים איזון כלכלי, עובדים בעבודת חלומותינו ונהנים ממערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות עם האנשים החשובים בחיינו.
אין די במוטיווציה משום שהיא משאב מוגבל בהיקפו. על מנת להתקדם באמת בתחומים החשובים בחיים, עלינו לשנות לחלוטין את הדרך שבה אנו עובדים וחיים.
במקום לנסות להשיג תוצאות טובות יותר באמצעות הגברת המאמץ, אנחנו יכולים להפוך את הפעולות החיוניות ביותר לקלות ביותר.
עבור מקצתנו הרעיון של עבודה פחות קשה מעורר הרגשה מוזרה. אנו מרגישים שנישאר מאחור אם לא נעבוד מסביב לשעון. אנו מרגישים אשמים כי איננו עושים ״מאמץ מיוחד״. התפיסה הזו, בין שהיא מודעת ובין שלא, היא ככל הנראה פוריטנית במקורה, והיא גורסת שעצם עשייתן של פעולות קשות טומנת בחובה ערך מובנה. תפיסת העולם הפוריטנית הרחיקה אל מעבר להאדרה של כל מה שקשה לעשותו — היא אף זלזלה במה שקל. אבל השגת מטרותינו ביעילות אינה דבר מה נטול שאפתנות. זאת גישה חכמה. זאת אפשרות חלופית משחררת הן לעבודה קשה, הן לעצלנות: חלופה שמאפשרת לנו לשמור על שפיותנו ובו־בזמן להשיג את כל מה שאנו רוצים.
מה עשוי
לקרות בחייכם,
אם הדברים הקלים
אך חסרי המשמעות
יֵעשו קשים יותר
והדברים החיוניים יֵעשו
קלים יותר?
מה עשוי לקרות בחייכם, אם הדברים הקלים אך חסרי המשמעות יֵעשו קשים יותר והדברים החיוניים יֵעשו קלים יותר? אם הפרויקטים החיוניים שאתם דוחים שוב ושוב יֵעשו מהנים, ואילו הסחות הדעת חסרות המשמעות יאבדו את כוח משיכתן לחלוטין? שינוי כזה יסדר את הקלפים לטובתנו. הוא ישנה הכול. הוא משנה הכול.
זוהי הצעת הערך ב"אפס מאמץ". הספר עוסק בדרך חדשה לגמרי לחיות לפיה ולעבוד בה. דרך להשיג יותר בנינוחות — להשיג יותר מפני שאתם נינוחים. דרך להקל את העומסים הבלתי נמנעים בחיים ולהשיג את התוצאות הנכונות בלי להישחק.
רק רשת
ספר זה מחולק לשלושה חלקים פשוטים:
חלק I: חושף אתכם מחדש למצב נטול המאמץ שלכם.
חלק II: מראה לכם כיצד לנקוט פעולות נטולות מאמץ.
חלק III: עוסק בהשגת תוצאות נטולות מאמץ.
כל אחד מהחלקים הללו נסמך על קודמו.
חִשבו על שחקן כדורסל בליגת ה־NBA אשר עומד לזרוק זריקת עונשין.
ראשית, הוא מתמקד — נכנס ל"זוֹן". הוא מוצא את ה"נקודה" על קו העונשין ומכדרר כמה פעמים: זהו טקס קצר שנועד לסייע לו להגיע למיקוד מלא. אפשר כמעט לראות אותו מרוקן את הראש — משחרר את כל הרגשות, חוסם את שאגות הקהל. לזה אני קורא מצב נטול מאמץ.
שנית, הוא מכופף את ברכיו, ממקם את המרפק הדומיננטי שלו בזווית הנכונה ואז מרים את המרפק, מותח את מפרק כף היד והודף את הכדור באצבעותיו. הוא התאמן על התנועה המדויקת, הזורמת הזו, אין־ספור פעמים, עד שהוטמעה היטב בזיכרון השרירים שלו. הוא מנסה בלי לנסות. הוא מבצע אותה בצורה זורמת, חלקה. זוהי פעולה נטולת מאמץ.
שלישית, הכדור חוצה את האוויר בקשת וצונח אל תוך הסל. הוא משמיע את צליל החיכוך ברשת, שממלא את השחקן בסיפוק: זהו הצליל של זריקת עונשין שבוצעה באופן מושלם. אין זה מקרה ולא מזל. הוא מסוגל לעשות זאת שוב ושוב. זו התחושה שמתלווה לתוצאות נטולות מאמץ.
חלק I: מצב נטול מאמץ
כשהמוח שלנו מצוי בפעילות מלאה, כל מה שאנו עושים נדמה לנו קשה יותר. העייפות מאטה אותנו. תפיסות ורגשות מן העבר מקשים עלינו לקלוט ולעבד מידע חדש. אין־ספור הסחות הדעת של חיי היום־יום מפריעות לנו להתמקד בסדרי העדיפויות שלנו.
לכן, הצעד הראשון לקראת הפיכת העשייה שלנו לנטולת מאמץ הוא סידור הבלגן ששורר במוחנו ובלִבּנו.
יש לשער שכבר חוויתם זאת בעבר. זהו מצב שבו אתם חשים רגועים, שלווים וממוקדים. אתם נוכחים לחלוטין ברגע. אתם מודעים לחלוטין למה שחשוב כאן ועכשיו. אתם חשים שאתם מסוגלים לנקוט את הפעולה הנכונה.
חלק זה של הספר מספק דרכים מעשיות לחזור למצב נטול מאמץ.
המודל
מתיש
נטול מאמץ
מה אנו חושבים
כל מה ששווה עשייה מצריך מאמץ עצום.
הפעולות החיוניות ביותר יכולות להיות גם הקלות ביותר.
מה אנו עושים
מתאמצים מדי: מסבכים הכול, מנסים ״להנדס״ הכול, משקיעים מחשבה רבה מדי ומתישים את עצמנו.
מוצאים את הדרך הקלה יותר.
התוצאה
שחיקה ואף אחת מן התוצאות הרצויות.
התוצאות הרצויות, ללא שחיקה.
חלק II: פעולה נטולת מאמץ
ברגע שאנו מצויים במצב נטול מאמץ, קל לנו יותר לבצע פעולות נטולות מאמץ. אך ייתכן שלמרות זאת ניתקל באתגרים המקשים עלינו להתחיל לבצע משימה חיונית או לקדם אותה. השאיפה לשלמות מקשה עלינו להתחיל בביצוע משימות חיוניות, ספקות עצמיים מקשים עלינו לסיימן, וכשאנו מנסים לעשות יותר מדי פעולות יותר מדי מהר, אנו מתקשים לשמר את קצב ההתקדמות שלנו.
חלק זה של הספר עוסק כולו בפישוט התהליך, על מנת להקל את ביצוע העבודה עצמה.
חלק III: תוצאות נטולות מאמץ
כשאנו נוקטים פעולה נטולת מאמץ, אנו משפרים את הסיכוי להשיג את התוצאות הרצויות לנו.
קיימים שני סוגי תוצאות: ליניאריות ושיוריות.
בכל פעם שמאמציכם מניבים תוצאה חד־פעמית, מדובר בתוצאה ליניארית. בכל יום אתם מתחילים מחדש מאפס; אם לא תשקיעו מאמץ היום, לא תקבלו תוצאות היום. מדובר ביחס של אחד לאחד; כמות המאמץ שאתם משקיעים שוות ערך לתוצאות שיתקבלו. אבל מה אם התוצאות היו יכולות לזרום אלינו ללא הפסק, בלי צורך במאמץ נוסף מצדנו?
במקרה של תוצאות שיוריות אתם משקיעים מאמץ פעם אחת וממשיכים לקצור את הפירות שוב ושוב. התוצאות זורמות כשאתם ישנים. התוצאות זורמות כשאתם ביום חופש. למעשה, תוצאות שיוריות עשויות להיות אין־סופיות.
פעולות נטולות מאמץ כשלעצמן מניבות תוצאות ליניאריות. אך כאשר אנו מיישמים עיקרון זה גם על פעולות ממונפות, התשואה על המאמצים גדלה, כמו ריבית על חשבון חיסכון. כך אנו מייצרים תוצאות שיוריות.
טוב להשיג תוצאה מעולה. טוב עוד יותר להשיג תוצאה מעולה בקלות. והכי טוב להשיג תוצאה מעולה בקלות שוב ושוב. חלק III בספר מלמד אותנו לעשות את זה.
אפשר לבצע כל דבר ללא מאמץ, אבל לא את כל הדברים
גילוי דרך החיים נטולת המאמץ דומה לשימוש במשקפי שמש מקוטבים בעת דיג בנחל רדוד. 5 בלי משקפיים כאלה החזר האור מן המים מקשה על הדייג לראות את הדגים השוחים מתחת לפני המים. ברגע שהוא מרכיב את המשקפיים, העדשות המקומרות מסננות את גלי האור האופקיים המוחזרים מן המים וחוסמות את הסנוור. לפתע, אפשר לראות את כל הדגים בנחל.
כשאנו רגילים לעשות הכול בדרך הקשה, אנו דומים למי שהאור המוחזר מן המים מסנוור אותו. אך ברגע שמתחילים לתרגל את הרעיונות האלה, מבינים שהדרך הקלה היתה שם תמיד. פשוט לא הצלחתם לראות אותה.
כולנו חווינו את הדרך נטולת המאמץ. למשל, האם פעם —
• הייתם רגועים, והיה לכם קל יותר "להיכנס לזוֹן"?
• הפסקתם להתאמץ כל כך, והתברר שהשגתם תוצאות טובות יותר?
• עשיתם פעם אחת דבר מה שהניב לכם פירות פעמים רבות?
אני כותב את הספר הזה במטרה אחת בלבד: לסייע לכם להרגיש כך יותר פעמים ובחלק גדול יותר של הזמן.
מובן שאיננו מסוגלים להפוך כל דבר בחיינו לנטול מאמץ. אבל אנו מסוגלים להפוך עוד ועוד מן הדברים הנכונים בחיינו לפחות בלתי אפשריים — תחילה לקלים יותר, ואחר כך לקלים, ובסופו של דבר לנטולי מאמץ.
בתהליך כתיבת ספר זה ראיינתי מומחים, קראתי את מחקריהם, ועשיתי שימוש בתובנות מתחומי ידע רבים, כגון כלכלה התנהגותית, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פיזיקה ומדעי המוח. השקעתי מאמץ ממוקד בניסיון לענות על השאלה החיונית, ״כיצד אוכל להקל את עשייתו של מה שחשוב ביותר?״ אני כבר משתוקק לחלוק איתכם את כל מה שלמדתי — ובמילותיה של ג׳ורג׳ אליוט, ״בשביל מה אנו חיים אם לא להקל איש את חיי עמיתו?"6
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.