אפקט צ’רצ’יל

הקדמה: כלב ושמו צ'רצ'יל

כשהייתי ילד לא היה כל ספק. צ'רצ'יל היה המדינאי הגדול ביותר שבריטניה העמידה אי פעם. מגיל צעיר מאוד ידעתי בצורה ברורה למדי מה הוא עשה: הוא הוביל את המדינה שלי לניצחון נגד כל הסיכויים ונגד אחד העריצים הנוראים ביותר שהעולם ידע.

הכרתי את עיקרי הסיפור שלו. אחי ליאו ואני נהגנו לנבור בביוגרפיה המצולמת של צ'רצ'יל מאת מרטין גילברט עד שידענו בעל פה את כל כיתובי התמונות.

ידעתי שהייתה לו שליטה מוחלטת באומנות הנאום, ואבי (כמו אבות רבים) היה מצטט כמה מהמשפטים המפורסמים שלו. וידעתי, כבר אז, שאומנות זו נעלמת מן העולם. ידעתי שהוא היה מצחיק וחסר מעצורים, ושאפילו באמות המידה של תקופתו הוא היה לא תקין פוליטית.

בזמן הארוחה היו מספרים לנו את הסיפורים המפוקפקים: על כך שהיה בשירותים כשאמרו לו שהלורד שומר החותם רוצה לראות אותו, והוא ענה "שהוא חתום במקום השמור שלו" וכו'. הכרנו את האגדה על כך שחברת הפרלמנט הסוציאליסטית בֵּסי בְּרָדוק אמרה לו שהוא שיכור, והוא ענה, בגסות רוח מפליאה, שהיא מכוערת אבל הוא יהיה פיכח בבוקר.

אני חושב שהכרנו במעומעם גם את הסיפור על השר השמרן ואחד מאנשי משמר המלכה... אתם בוודאי מכירים את הסיפור, אבל לא חשוב. שמעתי את הגרסה הקנונית לא מזמן מסר ניקולס סואמס, נכדו של צ'רצ'יל, בארוחת צוהריים בסאבוי.

גם אם מחשיבים את היכולת המרשימה של סואמס כמספר סיפורים, יש בו גרעין של אמת, והוא מלמד אותנו משהו על הנושא המרכזי בספר הזה: איזה לב ענק היה לצ'רצ'יל.

"אחד השרים השמרנים שלו היה סדומאי, אם אתה מבין למה אני מתכוון..." (אמר סואמס בקול רם כל כך שכל המסעדה שמעה), "אם כי הוא היה גם חבר טוב מאוד של סבא שלי. תמיד היו תופסים אותו, אבל כמובן באותם ימים התקשורת לא הייתה בכל מקום, ואף אחד לא אמר שום דבר. יום אחד הוא התגרה במזל שלו ותפסו אותו ממזמז שומר ממשמר המלכה על הספסל בהייד פארק בשלוש לפנות בוקר — בפברואר, אגב.

"העניין דווח מיד למצליף הראשי, והוא התקשר לג'וֹק קולוויל, המזכיר האישי של סבא שלי.

"'ג'וֹק', אמר המצליף הראשי. 'חוששני שיש לי חדשות רעות על פלוני אלמוני. זה העניין הרגיל, אבל העיתונות עלתה עליו וזה עומד להתפרסם'.

"'אוי ואבוי', אמר קולוויל.

"'אני חושב שאני צריך לבוא ולספר לראש הממשלה באופן אישי'.

"'כן, נראה לי שאתה צריך'.

"אז המצליף הראשי הגיע לצ'רטוול (הבית של צ'רצ'יל בקנט), והלך אל חדר העבודה של סבא שלי, שם הוא עבד ליד שולחן העבודה. 'כן, מצליף ראשי', הוא אמר, והפנה אליו חצי גוף. 'איך אני יכול לעזור לך?'

"המצליף הראשי הסביר את המצב העגום. 'הוא יצטרך להתפטר', הוא סיכם.

"הייתה הפסקה ארוכה, צ'רצ'יל עישן את הסיגר שלו, ואז הוא אמר: 'שמעתי נכון שאמרת שפלוני אלמוני נתפס עם איש משמר המלכה?'

"'כן, ראש הממשלה'.

"'בהייד פארק?'

"'כן, ראש הממשלה'.

"'על ספסל בפארק?'

"'בדיוק כך, ראש הממשלה'.

"'בשעה שלוש לפנות בוקר?'

"'לחלוטין, ראש הממשלה'.

"'במזג אוויר כזה! אל אלוהים, בן אדם, זו ממש גאווה בריטית!"

***

ידעתי שהוא היה אמיץ להפליא כבחור צעיר, ושהוא ראה מרחץ דמים במו עיניו, וירו עליו בארבע יבשות שונות ושהוא היה אחד האנשים הראשונים שעלו אי־פעם על מטוס. ידעתי שהוא היה קצת נמוך בהארו, והגיע בקושי למטר שבעים בהיקף חזה של כשמונים סנטימטרים, ושהוא התגבר על הגמגום שלו ועל הדיכאון שלו ועל אביו הנוראי והפך להיות האנגלי הדגול ביותר שחי אי־פעם.

הבנתי שיש בו משהו קדוש וקסום, כי הסבים שלי שמרו את העמוד הראשון של הדיילי אקספרס מהיום שבו מת, כשהיה בן תשעים. התמזל מזלי להיוולד שנה קודם לכן: ככל שקראתי עליו יותר כך הייתי גאה יותר בכך שחייתי בזמן שהוא חי. ולכן כל כך עצוב ומוזר היום — בקושי חמישים שנה לאחר מותו — שיש סכנה שיישכח, או לכל הפחות לא ייזכר כראוי.

לא מזמן קניתי סיגר בנמל תעופה במדינה מזרח תיכונית שצ'רצ'יל בוודאי תכנן אותה. שמתי לב שהסיגר נקרא סן אנטוניו צ'רצ'יל, ושאלתי את המוכר בדיוטי פרי אם הוא יודע מי היה צ'רצ'יל. הוא קרא את השם בהקפדה וביטאתי אותו בשבילו.

"שרשיל?" הוא אמר, ונראה שהוא לא קולט.

"במלחמה", אמרתי. "במלחמת העולם השנייה".

ואז נראה כאילו איזה פעמון קלוש ומעומעם צלצל בירכתי הזיכרון שלו.

"מנהיג זקן?" הוא שאל. "כן, אולי, אני חושב. אני לא יודע". הוא משך בכתפיו.

טוב, הוא לא יותר גרוע מילדים רבים בימינו. אלה שמקשיבים בכיתה מקבלים את הרושם שהוא היה זה שנלחם בהיטלר כדי להציל את היהודים. אבל רוב הצעירים — על פי סקר שנערך לאחרונה — חושבים שצ'רצ'יל הוא הכלב בפרסומת לחברת ביטוח בריטית.

בעיני זה חבל, כי ברור לגמרי שהוא דמות שצריכה לקסום לצעירים כיום. הוא היה ייחודי, מוגזם, תיאטרלי, עם בגדים שהיו לסמל המסחרי המיוחד שלו, וגאון של ממש.

אני רוצה לנסות להעביר משהו מהגאונות הזאת לאלה שאולי אינם מודעים אליה עד הסוף, או ששכחו אותה, ואני מודע לכך שזו קצת חוצפה. אני לא היסטוריון מקצועי, וכפוליטיקאי אני לא מגיע לקצה הנעל שלו, או אפילו לנעל של רוי ג'נקינס שכתב עליו ביוגרפיה מצוינת. כתלמיד שחקר את צ'רצ'יל אני עפר לרגליהם של מרטין גילברט, אנדרו רוברטס, מקס הייסטינגס, ריצ'רד טוי ורבים אחרים.

אני מודע לכך שיוצאים כמאה ספרים בשנה על הגיבור שלנו — ובכל זאת אני משוכנע שהגיע הזמן להערכה מחודשת, כי אי־אפשר להתייחס אל המוניטין שלו כמובן מאליו. החיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה נעלמים בזה אחר זה. אנחנו מאבדים את האנשים שיכולים לזכור את צליל קולו, ואני חושש שאנחנו בסכנה — בשל ערפול כללי — שנשכח את היקף פועלו.

בימים אלה אנחנו מאמינים במעומעם כי הניצחון במלחמת העולם השנייה הושג בדם רוסי ובכסף אמריקני. ואף על פי שבמידה מסוימת זה נכון, נכון גם לומר שללא צ'רצ'יל, היטלר כמעט בוודאות היה מנצח.

אני מתכוון לומר שהניצחונות של הנאצים באירופה היו יכולים להיות בהחלט בלתי־הפיכים. אנחנו מתלוננים בצדק היום על הליקויים באיחוד האירופי — אבל שכחנו שעולם אימה כזה, עולם כבוש בידי היטלר, היה מן העולמות האפשריים, אפשריים מדי.

עלינו לזכור זאת היום, ועלינו לזכור את הדרכים שבהן ראש הממשלה הבריטי עזר ליצור את העולם שאנחנו עדיין חיים בו. בארבע כנפות הארץ — באירופה וברוסיה, באפריקה ובמזרח התיכון — אנו עדיין רואים את תוצאות המחשבה המעצבת שלו.

צ'רצ'יל חשוב היום כי הוא הציל את הציוויליזציה שלנו. ולב העניין: הוא היה היחיד שהיה יכול לעשות זאת. דמותו היא ההפרכה המהדהדת לעמדתם של ההיסטוריונים המרקסיסטים הסבורים כי ההיסטוריה היא סיפור של כוחות כלכליים עצומים ולא של אישיים. הטענה שלי ב"אפקט צ'רצ'יל" היא שאדם אחד יכול לשנות את הסיפור כולו.

שוב ושוב בשבעת העשורים שלו בחיים הציבוריים אנחנו רואים את השפעת אישיותו על העולם ועל האירועים — הרבה יותר אירועים מאלה הזכורים לכול כרגע. היה לו תפקיד מכריע בראשיתה של מדינת הרווחה בראשית המאה העשרים. הוא עזר בהקמת מרכזי עבודה לפועלים בבריטניה, במתן הפסקת תה ובחלוקת דמי אבטלה. הוא המציא את חיל האוויר המלכותי ואת הטנק והיה חיוני בהחלט בפעולות בריטניה במלחמת העולם הראשונה ובניצחונה בסופו של דבר. הוא היה חיוני להקמת מדינת ישראל (ומדינות אחרות), שלא לדבר על המערכה לאיחוד אירופה.

ברגעים מסוימים הוא היה הבונה שסָכַר את שטף המאורעות. וההשפעה הגדולה ביותר שלו על מהלך ההיסטוריה הייתה ב־1940.

אופי הוא גורל, אמרו היוונים, ואני מסכים איתם. אם אכן כך, השאלה העמוקה ביותר והמרתקת ביותר היא מה מעצב את האופי.

מה היו היסודות באופיו שאפשרו לו למלא תפקיד ענק כזה? באילו בתי מלאכה חושלו מוחו החד כתער ורצון הברזל שלו?

אבל, כלשונו של ויליאם בלייק, באיזה פטיש? איזה כבל ברזל? באיזה כבשן מוחו התחשל?1 זו השאלה.

אבל ראשית ננסה להבין מה הוא עשה.