אפשרות של אלימות

Efsharut_Shel_Alimut-7 1

צמרמורת עברה בגופו של אברהם כשנכנס לחדר החקירות בפעם הראשונה לאחר שלושה חודשים. המזגן פעל משעות הבוקר ובחדר היה קר. הוא זכר היטב את הפעם האחרונה שישב שם ואת האישה שישבה אז מולו.

בחודשים שחלפו חשב לא אחת על החקירה הבאה שינהל בחדר הזה. דמיין את כניסתו הראשונה לחדר, יציב ובטוח בעצמו, חשב על השאלות הראשונות שישאל, בקול קשה. זה לא היה אמור לקרות באותו היום, אבל אולי טוב שכך קרה. כמו זינוק ממצוק לים סוער, בלי הכנה.

הפרטים הראשונים שראה כשהתיישב מול החשוד היו הפנים הצרים, הכהים, העיניים השחורות הקטנות, ואחר כך הזרועות הדקות, שוורידים עבים בלטו בהן. כפות ידיו היו מלוכלכות, וגם הציפורניים. גובהו ממוצע, רזה, לא מגולח. אולי בשנות השלושים לחייו. החשוד ישב בצדו האחר של השולחן הארוך. הוא שאל, "מי אתה?" ואברהם התעלם משאלתו. הוא סידר לפניו את המסמכים כאילו הוא לבדו בחדר. את החומרים בתיק לא הספיק ללמוד לעומק. עיין בהם בחטף בזמן השיחה הקצרה שניהל עם שוטרת הסיור שעצרה את החשוד בשעות הבוקר המוקדמות.

לפי הדוח שכתבה שוטרת הסיור התקבלה ההודעה על המטען במוקד הטלפוני בשש ארבעים וארבע. אף שהיתה עשויה להיות הודעת שווא, ולמרות המחסור בכוח אדם, נשלחה מיד ניידת לרחוב לבון. שוטרי הסיור לא הצליחו לאתר את הזירה, ולבקשתם יצר המוקד קשר טלפוני עם מוסרת ההודעה והיא ירדה לרחוב בחלוק וכיוונה את השוטרים. לאחר פחות מעשר דקות הגיע לזירה צוות חבלה, הורה על סגירת הרחוב לתנועה ולמעבר הולכי רגל והחל בהכנות לנטרול החפץ החשוד. בבדיקה ראשונית התגלו במזוודה שעון מעורר מסוג סוּפּרַטֶק, מחובר בחוטי חשמל לבקבוק 7UP ובו נוזל לא מזוהה ולְמה שנראה כמנגנון הפעלה. על פי רישומי צוות החבלה פוּצצה המזוודה בשעה שבע וחמישים.

רגע לפני שפתח את דלת חדר החקירות שלח אברהם הודעת אס-אם-אס למריאנקה: נכנס לחקירה לא מתוכננת. אתקשר כשאצא, והיא ענתה לו מיד, החופשה נגמרה? בהצלחה!

הכול היה מוכן. מכשיר ההקלטה פעל. הוא שאל את החשוד לשמו והחשוד אמר, "עמוס אוּזן. אתה שוטר? אתה מבין שאני מחכה כאן כבר חמש שעות?"

הוא לא טרח להשיב. "תאריך לידה?"

"שלי? 10 ביולי 1980."

"כתובת מגורים?"

"הציונות 26."

"בחולון?"

"בלאס וגאס."

"מקצוע?"

"מנצח על התזמורת." עמוס אוזן חייך. "אין מקצוע. תרשום שאני לא עובד כרגע."

לפי הדוח של שוטרת הסיור אוזן לא היה מוזיקאי. הוא היה טבח בבית הקפה ריביירה, בטיילת בבת ים, אחר כך בעל עסק קטן לגרירת אופנועים, ולבסוף בעל פיצוצייה במרכז חולון. נוסף על ההכנסות מן העיסוקים האלה כנראה הרוויח בפעילות לא חוקית צנועה - בעיקר בלדרות ומכירת חשיש. הוא נולד בבת ים וגדל בלי אב, עם שתי אחיות גדולות, במשפחה המוכרת לשירותי הרווחה. נשר מבית הספר התיכון. אמו היתה קוסמטיקאית. הרישום הפלילי הראשון שלו היה מגיל חמש-עשרה. הוא נעצר עם חבר במכונית גנובה. אברהם התבונן בו והחזיר את מבטו אל הניירות. הוא אמר, "אתה חשוד שהיום בשעות הבוקר המוקדמות הנחת ליד גן ילדים ברחוב לבון..." אבל אוזן קטע את דבריו: "על מה אתם מדברים? בן אדם יוצא בבוקר מהבית לעשות טיול ועוצרים אותו. מה לי ולגן ילדים?"

"זה עוד יתברר."

"אבל על מה? איזה הוכחות יש לכם בכלל?"

מהעיון החפוז בתיק ומהתדרוך הקצר עם שוטרת הסיור נראה שאין להם הוכחות. אוזן נעצר הודות לתושיית השוטרת, שעוד לפני פירוק מטען הדמה גבתה עדות מפורטת ממוסרת ההודעה. היא היתה בת שישים וארבע, פנסיונרית. התעוררה השכם בבוקר כדי להתחיל בניקיונות לראש השנה. פתחה את התריסים בסלון והניחה על אדן החלון את השטיחים לאוורור. היא התכוונה לחבוט בהם רק אחרי שמונה. בעלה עדיין ישן. כאשר פרשה את השטיחים ראתה אדם נכנס לחצר הבניין בלבון 6. בעצם לא ראתה אותו נכנס אלא משתופף מעבר לשיחים בחצר, כמחפש משהו. תחילה חשבה שמדובר בדייר שנפל לו חפץ מלמעלה. אחר כך ראתה אותו מסתיר את המזוודה מאחורי השיחים, ליד השביל המוביל לגן הילדים. מדוע נראה לה הדבר תמוה? מכיוון שבמרחק מטרים ספורים ניצבים פחי הזבל, ואילו היה דייר בבניין, היה משליך את המזוודה שם. ומדוע להטמין אותה בזהירות כזאת מאחורי השיחים ולא להניח על המדרכה? הבניין שבו התגוררה העדה שכן בקצה הרחוב, אבל נקודת התצפית מחלונה היתה סבירה. בשדה הראייה היו צמרות עצים ועמוד חשמל, אבל הם לא חסמו אותו. היא העריכה שראתה את החשוד יותר מדקה וסיפרה שלא הסתלק מיד אלא השתהה בחצר, הביט סביבו. למרות המרחק חששה העדה שיראה אותה ונסוגה לאחור, אל הסלון. כששרבבה את ראשה החוצה כבר נמלט החשוד לכיוון ההפוך, לעבר רחוב אהרונוביץ'. בהליכה איטית, לא בריצה. היה נדמה לה שצלע. התיאור שלה היה כללי, כצפוי. החשוד היה נמוך, מבנה גופו רזה, ולמיטב זיכרונה לבש מכנסי טריינינג וסווטשירט בצבע חום או בצבע כהה אחר, עם קפוצ'ון. את תווי פניו לא יכלה לראות.

דקות אחדות לאחר שגבתה את העדות זיהתה שוטרת הסיור את החשוד בקהל שהתגודד בקצה הרחוב החסום למעבר, על פי תיאור מבנה הגוף והבגדים שמסרה העדה. הוא צפה בפירוק המטען ונראה עצבני. שוטרת הסיור ביקשה ממנו להציג תעודה מזהה והוא נמלט בריצה מהירה. הוא הצליח להתרחק כמה עשרות מטרים אך אחד השוטרים במקום תפס אותו. אוזן לא נשא תעודה מזהה והכחיש שניסה להימלט. הוא הכחיש כל קשר למזוודה וטען שהיה שם משום שירד לקנות לחם וחלב. הוא סירב למסור את מספר תעודת הזהות שלו אבל שוכנע לעשות כן. בבדיקה במאגר הרישום הפלילי התברר שיש לו כמה הרשעות קודמות, רובן בעבירות סמים.

אברהם אמר לו, "את ההוכחות נחשוף כשנחליט. בינתיים בוא תספר לי מה עשית בבוקר ברחוב לבון," ואוזן השיב, "מה שכל בן אדם עושה. יצאתי לנשום אוויר."

"אמרת לשוטרת שהלכת לקנות חלב ולחם. אני מבין ששינית גרסה."

"מה אמרתי? לא שיניתי שום גרסה. יצאתי לנשום אוויר וגם לקנות חלב."

"הלכת עד לבון כדי לקנות במכולת? זה די רחוק מאיפה שאתה גר."

"כן."

"למה?"

"למה אני צריך לענות לך? אני יכול לקנות איפה שאני רוצה, לא?"

"אתה לא מוכרח לענות. אני כותב שאתה לא מעוניין להסביר מה עשית ברחוב לבון."

שלא כמו בחקירה הקודמת, ישב מולו חשוד שהכיר היטב חדרי חקירות של המשטרה. כשנשאל שאלה שהתשובה עליה היתה עלולה לסבך אותו לא השיב מיד אלא השתהה עד שמצא את התשובה הנכונה. הוא אמר, "הלכתי כי במכולת בשכונה שלי יש לי חוב. זה מסביר לך?"

"ולמה נעצרת להסתכל על צוות החבלה?"

"אתה יודע כמה אנשים עמדו שם? היה חפץ חשוד, עצרתי לראות מה זה היה."

"וברחת כשהשוטרת ביקשה ממך להזדהות."

"לא ברחתי, כבר הסברתי לה את זה. בדיוק החלטתי ללכת ולא שמעתי שהיא קראה לי. פתאום קפצו עלי שני שוטרים ואמרו לי שאני בורח."

"ולא ברחת?"

"נראה לך שברחתי? תאמין לי שאם הייתי בורח, אף שוטר לא היה תופס אותי."

משהו בתשובה של אוזן בלבל את אברהם, והוא פתח את דוח המעצר והבין מה. הוא הרים את מבטו והתבונן בחדר, כאומד את גודלו. שתי מנורות פלואורסצנט דלקו בתקרה. בתמונה במאגר המשטרתי היו פניו של אוזן חלקים, אבל מאז צולמה הוא צימח שפם קטנטן, צ'ארלי צ'פליני, שבניגוד לציפורניו נראה מטופח מאוד. "ואיפה החלב והלחם?" שאל אברהם, ואוזן אמר, "מה?"

"איפה החלב והלחם שקנית?"

"לא הספקתי לקנות. הרחוב היה סגור."

אברהם חייך. "הבנתי. אז אתה בטח נורא רעב. ובעצם מה לך ולגן הילדים?" הוא שאל, ואוזן נאנח. "אין לי שום דבר עם שום גן ילדים. ברוך השם ילדים אין לי."

"אז למה הנחת שם מזוודת נפץ?"

"אתם מטורפים לגמרי. אני אומר לכם שלא שמתי שום מזוודת נפץ. אתם כולכם קיבלתם מכת שמש."

ההתרגשות נעלמה. וגם החשש שליווה את אברהם בכניסתו לחדר. הוא היה במקום הנכון. חזר לעצמו, לתפקידו, לדבר שהיטיב לעשות יותר מכול. אם ידע אוזן שבמזוודה היה מטען דמה, הוא לא נפל בפח. אברהם הציע שימזוג לעצמו כוס מים מן המתקן שבקצה האחר של החדר, ליד הדלת, ואוזן אמר, "אני לא צמא."

"אתה חייב לשתות. אנחנו נבלה פה עוד כמה שעות וחשוב שתשתה, אחרת תתייבש. לך תשתה."

הוא חיכה.

אוזן קם ממקומו והלך למתקן המים. בדרכו חלף על פני אברהם, ולאחר שמזג לעצמו מים קרים בכוס פלסטיק שקופה שוב חלף על פניו בדרכו חזרה. צעדיו היו קלים וגמישים. לפי עדות השכנה, החשוד שהניח את המזוודה ליד גן הילדים הסתלק מן המקום בהליכה איטית והיה נדמה לה שצלע. ואילו השוטרת שביצעה את המעצר דיווחה שאוזן נמלט בריצה מהירה כאשר ביקשה ממנו להזדהות. וגם עכשיו הוא לא צלע.

לאברהם נותרו לא יותר מכמה שעות לפני שיהיה עליו להחליט אם להביא את אוזן לבית משפט להארכת מעצר, וכבר היה ברור לו שזה לא יקרה. השעה היתה שתיים ושלושים. אוזן לא יאמר דבר, ולפנות ערב, או לכל המאוחר למחרת בבוקר, ישוחרר לביתו. ואברהם עדיין לא ידע אם ישחרר אדם חף מפשע שיצא השכם בבוקר לשאוף אוויר ולקנות קרטון חלב וכיכר לחם, ונעצר בגלל תחושת בטן כוזבת של שוטרת סיור, או ישחרר את האדם שבבוקר הניח בשביל המוביל לגן ילדים מזוודה ישנה ובתוכה מעין מטען חבלה שאינו אמור להתפוצץ. הוא אמר, "יש לנו עדות שמי שהניח את המזוודה חבש קפוצ'ון, ואתה לובש סווטשירט עם קפוצ'ון. זה מוזר שאדם לובש סווטשירט עם קפוצ'ון בחום הזה, אתה לא חושב?" ואוזן התפרץ וצעק, "תגיד לי, מה אתה בכלל? אכפת לך מה אני לובש? בבוקר היה לי קריר. ולמה, אתה לבוש כמו שוטר?"

הוא אכן לא היה לבוש כמו שוטר. במקום מדים לבש אברהם מכנסיים לבנים שהסתיימו לפני הקרסול וחולצה חדשה בצבע אפרסק. אבל זה מכיוון שבאופן רשמי עדיין היה שוטר בחופשה.

הוא חזר לישראל ימים אחדים קודם לכן, בראשית ספטמבר.

נותרו לו עוד כמה ימי חופשה עד לאחר ראש השנה, והוא ייחד אותם להכנת הדירה לבואה של מריאנקה. בשעות הבוקר המוקדמות, מעט לאחר הזריחה, נסע לחוף הים בתל אביב, טבל את כפות רגליו במים ועישן סיגריה ראשונה מול הגלים הרכים. המים היו חמימים. כשהיה בבריסל עורר בו הים געגוע לא מובן. בחוץ שרר חמסין של סוף קיץ, כבד מנשוא, אבל בתוכו היתה קלות שלא הכיר. הוא לבש חולצות דקות, אווריריות, בצבעים שלא דמיין שילבש. מריאנקה אמרה שהוא נראה בהן נפלא. הם תכננו לארגן יחד את הדירה לאחר בואה, לרכוש מכשירי חשמל שהיו חסרים, לחדש את הצבע על הקירות ולהוסיף להם גוונים חיים יותר, אולי אפילו לעשות שיפוץ יסודי בחדר האמבטיה ובמטבח, אבל הוא ביקש להקדים כמה שינויים. בעיקר השליך חפצים ישנים. סירים מפויחים וצלחות סדוקות מן המטבח, מצעים דהים, מגבות שחוקות משימוש. הוא ארז בשקי ניילון בגדים שלא ילבש עוד ופינה מדפים בארון שבחדר השינה.

כשנכנס לתחנה בבוקר קם דוד עזרא ממקומו שמאחורי דלפק היומנאים וחיבק אותו. "זהו? חזרת סוף-סוף?" הוא שאל, ואברהם אמר, "עוד לא. רק באתי לפגישה עם המפקד החדש. פגשת אותו כבר? איך הוא?"

דוד עזרא מצמץ מסיבה שאברהם לא הבין ואמר, "תחליט לבד."

הוא עבר מחדר לחדר, נקש על דלתות פתוחות למחצה, ענה על שאלות צפויות בנוגע לחופשתו ולמריאנקה. את רוב האנשים שמח לראות, והם האירו לו פנים. כשהעלה אור בחדרו הופתע כשראה שוב עד כמה החדר קטן. אבל הצפיפות בו היתה נעימה ומגוננת, והעובדה שלא היה בו חלון נסכה בו תחושת ביטחון. הקירות היו ריקים וקרובים. זה שלוש שנים רצה לתלות על אחד מהם תמונה ולא ידע איזו, ועכשיו היתה לו רפרודוקציה של ציור צבעוני עמוס פרטים שהרשים אותו כשנמלט עם מריאנקה למוזיאון לאמנות מודרנית באחד מימי הקיץ הגשומים.

המחשב היה כבוי והוא הדליק אותו.

בכול היה אבק. שכבה אפורה על השולחן ועל המדפים ועל מנורת השולחן השחורה. מהיכן מגיע אבק לחדר בלי חלון? בפח הזבל היו קרעי מעטפה חומה וכמה ניירות מקומטים שלא זכר שהשליך.

בשתים-עשרה בדיוק התייצב אברהם בפתח הלשכה בקומה השלישית והתבקש לחכות עד שניצב-משנה בני סבן יסיים שיחת טלפון. בינתיים שלח הודעת אס-אם-אס למריאנקה: לפני השיחה עם המפקד החדש. אספר לך איך היה. נשיקות. גם המזכירה דיברה בטלפון, לא בענייני עבודה.

סבן יצא מחדרו בשתים-עשרה ורבע והזמין את אברהם להיכנס. הוא לחץ את ידו ואמר, "אני לא מוצא לא את הרגליים ולא את הידיים בבלגן שהשאירו לי פה." הוא סימן לאברהם לשבת והציע לו קפה. "חצי מרחב חולה, כאילו אנחנו באמצע החורף, ועוד חצי בחופש. אני עובד עם אפס כוח אדם, ומהבוקר היו לי שוד מזוין בבנק איגוד, מטען ליד גן ילדים ומישהו שניסה להצית את עצמו על הגג של ביטוח לאומי. יש לי אזרחים שמחכים מחמש להגיש תלונה ועצורים שאין לי מושג מה לעשות אִתם. אין לי קציני חקירות, ואם אני לא מושיב מולם מישהו עד הערב, הם הולכים הביתה."

אברהם אמר שכבר שתה קפה.

סבן סִקרן אותו. היו לו פני ילד עגולים רכים, ושיער חום חלק נפל על מצחו בצורת פוני ילדותי. שולחנו היה מסודר, נקי מתיקים ומניירות מלבד ערימת דפים דקה שעליהם הודפסו שורות קצרות באותיות גדולות, מוכנה לקריאה. הוא לא הספיק להכניס את חפציו האישיים ללשכה ודבר לא השתנה בה. על הקירות היו תלויים אותות ותעודות הצטיינות שניתנו למרחב. אברהם שאל, "אני יכול לעזור?" וסבן צחק. "אתה יכול לסדר לי חמישה תקנים עד הערב?" המזכירה נכנסה לחדר בלי שתדפוק בדלת והניחה לפניו צלחת זכוכית ועליה ספל גדול עם מים רותחים ושני כעכים, והוא שב ושאל את אברהם אם הוא רוצה קפה. "אולי מרב תחקור אותם," אמר לאחר שיצאה.

על מינויו של סבן למפקד המרחב שמע אברהם כשהיה בבריסל, בשיחת טלפון עם אליהו מעלול. הוא לא פגש אותו קודם לכן ולא ידע עליו דבר, רק שבשלוש השנים האחרונות היה מפקד מרחב העמקים ולפני כן סגן ראש אגף התכנון. הוא לא היה חוקר ולא איש שטח, והתקדם בארגון בעיקר באמצעות תפקידי מנהלה. כפות ידיו היו קטנות וחלקות ושרוולי חולצתו היו מגוהצים היטב. מפעם לפעם נשען לאחור בכורסתו, ושוב התכופף בתנועה פתאומית והניח את ידיו על השולחן. נטל עט ומתח קווים חדים על הדפים שלפניו. בעיניו היתה עווית לא רצונית. לרגע הישיר אותן אל אברהם, ואז החל למצמץ כאילו סנוור אותו דבר מה והשפיל את מבטו אל השולחן, או כיסה את עיניו בתנועת אגב של כף היד הקטנה. הוא אמר, "בכל זאת, לענייננו. אני יודע שהחופשה שלך לא נגמרה, אבל היה לי חשוב להזמין אותך לפגישת היכרות מוקדמת ולשמוע שאתה חוזר ושהכול בסדר. היו שמועות שלא תחזור."

אברהם השיב שאין לו תוכניות לא לחזור וסבן אמר, "טוב, טוב לשמוע. זה משמח אותי. שמעתי עליך דברים חיוביים ואנחנו צריכים כוח אדם טוב. קראתי על התיק הקודם שלך, וגם את הדוח שאילנה ליס כתבה, ואני לא חושב שהיתה איזושהי בעיה בדרך שבה ניהלת את החקירה. ממני יש לך גיבוי מלא. דף חלק. האשמים נתפסו ואנחנו ממשיכים הלאה."

סבן שוב מצמץ. ניסה לחייך.

אברהם לא ידע דבר על דוח שכתבה אילנה ליס על החקירה הקודמת. לבקשת מי כתבה? ומי קרא אותו? ומדוע לא סיפרה לו?

הם שוחחו בטלפון פעמים אחדות כשהיה בחופשה ואילנה לא הזכירה את הדוח. הוא אמר לסבן, "תודה. אני לא יודע מה קראת ואיפה, אבל החקירה שאתה מדבר עליה מאחורי."

"מצוין, מצוין. טוב לשמוע. ואגב, אם אתה כבר כאן, הייתי שמח שתישאר לטקס הרמת כוסית לכבודי אחרי הצהריים. אתה יכול? אני הולך לדבר על מה שאני רואה כיעדי עבודת השיטור המרחבי."

אברהם הבטיח שישתדל להישאר וסבן אמר לו, "אתה יודע מה? קח אתך את הדפים, מקסימום תקרא בבית. אני אוציא מדפסת. זה החזון שלי לעבודה המשותפת שלנו בשנים הבאות." על פי שׂערו הלח והמסורק של סבן היה נדמה לאברהם שהוא הסתפר בבוקר, לפני בואו לתחנה. האם גם סימני העצבנות היו קשורים לנאום שיישא אחרי הצהריים? הוא הודה לו, קיפל את דפי הנאום ותחב לכיס חולצתו.

סבן שאל, "אז מתי נפגשים רשמית? מתי אתה חוזר בעצם?" ואברהם אמר, "אחרי ראש השנה. אבל אני באמת יכול לחקור את אחד העצורים אם אין לך אף אחד אחר. אין לי בעיה להישאר כמה שעות."

סבן היסס, וזה פגע בו. הוא אמר, "אתה עוד בחופש, לא? וחשבתי שיהיה טוב בכל זאת אם תחזור לעניינים לאט. אולי תצטרף לצוות שכבר התחיל בעבודה. חבל על החופשה שלך."

אברהם נתקף רצון להיכנס לחדר החקירות עכשיו, ברגע זה, דווקא בגלל ההיסוס של סבן. הוא אמר שוב, "אני יכול להישאר. תגיד לי מי הכי דחוף," וסבן ענה, "אני צריך לברר. אולי החשוד בהנחת המטען דמה. הוא מחכה כמעט חמש שעות, ואין לנו כלום חוץ מהרשעות קודמות."

"אז תן לי כמה דקות ללמוד את החומר ואני נכנס אליו. אתה יודע משהו על התיק?"

סבן עדיין לא היה בטוח שזה מה שנכון לעשות. הוא אמר, "לא הרבה. סביר שמדובר בסכסוך עבריינים או בסכסוך שכנים. השאלה היא למה מטען דמה ולמה ליד גן ילדים. מטען דמה זה תמרור אזהרה, לא? אז השאלה היא את מי רצו להזהיר ומה משמעות האזהרה, ובעיקר, איך אנחנו מונעים את העבירה הבאה לפני שהיא מתבצעת. והכי חשוב, אם זה קשור לגן הילדים. החשוד הזה, או מישהו אחר, הניח מטען דמה באור יום, בזמן שהורים מביאים את הילדים לגן, וזה מטריד אותי. ומטרידה אותי המחשבה שבפעם הבאה זאת תהיה מזוודת נפץ ממש."

הוא היה אמור לטלפן למריאנקה ולספר לה על הפגישה עם סבן, ולאחריה אמר לעצמו שיתקשר כשיֵצא מחדר החקירות, אבל בשעות הבאות ניהל מירוץ נגד הזמן ושכח, וגם כשלא שכח פשוט לא הספיק. שעת החקירה הראשונה עם אוזן לא קידמה אותו, אולי להפך. היתה סתירה בין עדות השכנה על הצליעה ובין ההליכה הגמישה של אוזן, והיו ההכחשות שלו, שנעשו תקיפות יותר ויותר. על המזוודה לא היה אפשר למצוא טביעות אצבע, וצוות מז"פ לא מצא בזירה דבר שעשוי לקשור אליה את החשוד. גם לא בדירה שבה התגורר אוזן עם אמו. שוטרת הסיור הביאה את השכנה כדי לצפות בחשוד, והשכנה היתה בטוחה פחות בעדותה. "בוודאי שזה יכול להיות הוא, אבל איך אני יכולה לומר בביטחון? אתה יודע מאיזה מרחק אני ראיתי אותו?" אברהם תחקר אותה בעניין הצליעה, ודווקא באשר לה לא היו לה ספקות. האדם שהניח את המזוודה נמלט לעבר רחוב אהרונוביץ' בצליעה איטית. בשלוש וחצי הוא העביר את אוזן לתא המעצר והסתגר בחדרו כדי לחשוב, כפי שעשה תמיד בתחילת חקירה.

הוא עדיין לא ביקר בזירה, וידע שחיוני שיעשה זאת בהקדם. ולא זכר אם ברחוב לבון יש רמזור. אם יש רמזור ונהגים עמדו בו, אולי ימצא עדים נוספים שראו את החשוד כשהניח את המזוודה או כשנמלט לאחר מכן. הוא בירר אם מישהו תשאֵל את בעלת הגן ואת השכנים בבניין על קשריהם עם אוזן והתברר שאיש לא עשה זאת. למעשה, הבין, עוד לא החלה חקירה. היה צריך לחפש במקומות נוספים שאוזן קשור אליהם, לנסות למצוא ראיות להכנת המטען המאולתר, לחקור את אמו, שמאושפזת בבית חולים, אבל לא היה אפשר לעשות את כל זה עד הערב, ולבד. והיה אסור להינעל על החשוד. היה צריך להביא בחשבון את כל האפשרויות, ולא רק בגלל הספק שעוררה בו הצליעה. הוא נזכר באילנה ליס ובאזהרה הקבועה שלה: "אסור לבוא עם מסקנה מוכנה מראש, כי כך יהיו פרטים שלא נראה ופרטים שנראה יותר מדי מקרוב." אפשר שהאדם שהניח את המזוודה ליד גן הילדים לא חיכה עכשיו בתא המעצר בתחנה אלא נמצא במקום אחר. ואולי תכנן את ההתקפה הבאה, כפי שהזהיר סבן.

פתאום ידע אברהם שלא יצטער שקיבל עליו את התיק.

הוא חיפש משהו במגירות ועל המדפים. על רצפת חדר הציוד מצא חבילה של דפי נייר למדפסת ובדרך לחדרו כבר קרע את העטיפה והוציא מהחבילה דף נייר חלק. הוא כתב עליו כמה שורות:

גן הילדים.

מרחק מדויק מהגן. באיזו שעה נפתח?

בעלת הגן - היכרות עם עמוס אוזן?

רשימת הורים. עבירות קודמות.

איום - אולי על ההורים של אחד הילדים?

זירה.

רבע לשבע בבוקר (בדיוק?). עוד אנשים עברו ברחוב. עוד שכנים שראו?

רמזורים. מצלמה?

המזוודה - אולי בכל זאת משהו ייחודי, שאפשר לעקוב אחריו?

האם ירד ממכונית?

אם היתה מכונית, האם מישהו חיכה במכונית כדי לאסוף אותו?

סכסוך שכנים.

רשימת דיירים.

עבריינים באזור.

אם מדובר באזהרה - מה המסר? ולמי? מה המשמעות?

מה תהיה העבירה הבאה?

האם יש ברחוב חנות מכולת?

בארבע וחצי החזיר את אוזן לחדר החקירות, אבל לא היתה בכך תועלת. לא היה לו עוד מה לשאול, ואוזן ליטף את שפמו וחייך אליו בעיניו הקטנות ואמר לו, "אכלתי, שתיתי, נחתי. היתה לנו שיחה מעניינת. לא הגיע הזמן שתודו שעצרתם בן אדם על כלום ותיתנו לו ללכת?"

אברהם שאל, "מה בוער לך? אתה לא רוצה לאכול כאן ארוחת ערב?"

אבל בחמש וחצי, באיחור, הוא יצא לחצר לטקס הרמת הכוסית לכבוד מינויו של סבן ולרגל ראש השנה, וכשחזר חתם על טופסי השחרור. "אני מבטיח לך שעוד נתראה," אמר לאוזן כשנפרד ממנו, ואוזן ענה, "אתם סתם מבזבזים את הזמן שלכם, אבל בשמחה."

בערב, בביתו, אחרי מקלחת קצרה במים קרים, הכין לעצמו אברהם קפה שחור וישב בתחתונים במרפסת. תיק החקירה היה פתוח והוא קרא שוב את הדוח שחיברה שוטרת הסיור על מה שאירע בבוקר בזירה. אחר כך נזכר בנאום של סבן, שהיה מקופל בכיס החולצה שפשט ותלה באמבטיה. רוב השוטרים חשבו שהנאום מגוחך, אבל בעיני אברהם היה בו משהו מעורר תקווה.

הוא השתוקק לספר למריאנקה על היום שלו, ודווקא עכשיו היה הטלפון שלה כבוי. הוא לא זכר אם היתה במשמרת, אחת האחרונות שלה במשטרת בריסל לפני שתעזוב ותצטרף אליו.

היה משהו מסתורי, לא מובן, בהבדל שבין הנחישות והריכוז של בני סבן כשנאם בפעם הראשונה באוזני פקודיו החדשים ובין העצבנות וחוסר הביטחון שלו בפגישתם בלשכתו.

בחצר עמד סבן על דוכן מאולתר וקרא מדף. למרות החום, הוא לא הזיע.

בתחילת הנאום הוא דיבר על הקיץ.

"היה לנו קיץ ארוך וקשה ואלים," אמר. "ביוני התלקחו השכונות הדרומיות של תל אביב. מסתננים בלי עבודה ובלי קורת גג, תלונות הולכות ורבות של תושבים ותיקים על תקיפות מיניות והתפרצויות, פעולות נקמה מאורגנות, בקבוקי תבערה, הצתות של בתים ומרכזי פליטים. בישיבות מטֶה היתה תחושה שבכל רגע יכולה האש להתחיל לבעור גם אצלנו, אבל ידענו להכיל אותה ולמנוע את התפשטותה."

ואברהם היה רחוק כל כך מכל זה, בחופשה שנדמה שלא יהיה לה סוף. הוא התעדכן באינטרנט, ומדי פעם בשיחת טלפון מבריסל עם אליהו מעלול או עם אילנה.

הקיץ שלו היה מאושר.

"אחר כך היו ההפגנות. בכל שבת בערב התאספו מאות שוטרים מן המחוז בכיכר הסינמטק, תודרכו ונפרשו ברחבי תל אביב כדי לשמור על הסדר ולמנוע אלימות במהלך מצעדי מחאה חוקיים ולא חוקיים. באחד המצעדים נפרצו המחסומים ונופצו חלונות בסניפי בנק במרכז העיר. בהפגנה אחרת הצית עצמו אחד הפעילים ועלה באש. כל שוטר שיכול היה לתת שעות נוספות נתן."

בהמשך הנאום סקר סבן את נתוני הפשיעה במרחב. "הנתונים מראים שהיתה לכם שנה מצוינת," אמר. "עמדתם במטרות שהוצבו לכם ואפילו יותר מזה. הפחתתם בחמישה אחוז את מספר ההתפרצויות לבתים ואת עבירות הרכוש. רשמתם ירידה של יותר מעשרה אחוז בהתפרצויות וגניבות כלי רכב. בזכות המסירות שלכם היתה ירידה של שבעה אחוז בעבירות אלימות במרחב וירידה של שמונה אחוז בתאונות דרכים." מישהו בקהל מחא כפיים וסבן אמר, "כן, בהחלט מגיעות לכם מחיאות כפיים." אחדים הצטרפו למוחא.

מחיאות הכפיים דעכו כשסבן הנמיך את קולו ואמר, "אבל היו גם יעדים שהמרחב לא עמד בהם. היתה השנה עלייה בפשיעת בני נוער. גידול בעבירות מרמה ובעבירות מוסר. כשאני מנתח את הסטטיסטיקה של המרחב שלכם - סליחה, אני צריך להתרגל, של המרחב שלנו - אני רואה מרחב שבו אזרחים שומרי חוק יכולים לישון יותר בשקט בבתים שלהם, אבל כשהם יוצאים מהבית יש יותר סיכוי שייתקלו בזנות או בעבירות סמים." סבן העביר את עיניו על פני השוטרים, שהקשיבו לו בדממה למרות השרב. הוא הגביר את קולו: "החזון שלי, ואני יודע שלחלקכם זה יישמע מופרך, הוא שאזרח שומר חוק במרחב שלנו לא ייתקל באלימות. אני רוצה שאזרח ישר מבת ים או מחולון או מראשון לציון יֵצא בבוקר מביתו, ייכנס למכונית שלו, יוריד את הילדים שלו בגן או בבית הספר, יעצור לקנות לעצמו כוס קפה לדרך ולמלא דלק, ימשיך בנסיעה למקום העבודה, ושבמסלול השגרתי הזה שלו הוא לא יחווה שום סוג של אלימות או חרדה. המטרה שלי היא ליצור במרחב איילון כמה שיותר אזורים נקיים מאלימות. אזורי שלווה וביטחון אישי. מי שיבחר לחיות חיים עברייניים באזורים עברייניים ימשיך לעשות את זה, וגם שם אנחנו נתערב כשנידרש. אבל מבחינתי הלקוח שלנו הוא האדם הישר, שומר החוק, האדם הלא אלים שמבקש לחיות את חייו בלי להיתקל באלימות ובלי לחוות חרדה מאלימות או מאפשרות של אלימות. תפקידנו לשרת אותו."

בסוף נאומו היו מחיאות כפיים, אבל גם לא מעט חיוכים. סבן ירד מן הדוכן, וכשפגש את אברהם ליד שולחן המשקאות הקלים הניח יד על כתפו ולחש לו, "יופי שבאת, דני. איך הייתי?" אחר כך פגש אברהם סוף-סוף את אליהו מעלול, וזה אמר לו, "מה זה, אבי, רזית? אתה נראה כמו בן אדם חדש."

אברהם השתדל לא להירדם לפני שידבר עם מריאנקה אבל עיניו נעצמו. הוא טלפן אליה פעמים אחדות, אבל הטלפון שלה היה כבוי והוא התייאש.

השינה ערבבה בתוכו שברי משפטים מנאומו של סבן והשמיעה אותם מפיו של עמוס אוזן בחדר החקירות. אוזן הביט בו בעיניו השחורות ואמר באנגלית, המטרה שלי היא ליצור בלאס וגאס כמה שיותר אזורים נקיים מאלימות. בשלוש לפנות בוקר הקיץ על הכורסה במרפסת, מבוהל ודביק מזיעה. הוא פשט את הגופייה והלך לאמבטיה, להתנגב. היה נדמה לו שאם יביט החוצה, יוכל לראות את האדם עם המזוודה, צולע בחושך, אבל ברחוב לא היה איש.