אצילות מחייבת

1

ליאנדרו קררה מרקס, הדוכס של סנדובל, התעורר כשמשרתו האישי פתח את הווילונות בחדר השינה שלו ובירך את מעבידו המהולל בברכת בוקר טוב מלאת עליצות. כשפניו הצרים, בעלי היופי האפל, קודרים, ליאנדרו הטיל ספק ניכר בכך שהיום הזה יהיה שונה ולו במעט מכל שאר הימים של החודשים האחרונים. מגבות נקיות המתינו לו בחדר הרחצה, בשביל המקלחת שלו. חליפת עסקים שנתפרה עבורו לפי מידה, וכתונת משי הנושאת את ראשי התיבות של שמו, ועניבה שתוסיף לו מעט צבע, הוכנו למענו, כדי שיתלבש.

אלגנטי, וללא רבב כמו תמיד, ליאנדרו ירד לבסוף במדרגות המפוארות של הקסטילו של משפחתו, עם כל הכבוד העצמי הבוטח והשלווה של אבות-אבותיו. הוא ידע שהוא משועמם, ובז להרגשה הזאת, ידע שמזלו התמזל לו ושהוא התברך בממון רב, הצלחה ובריאות טובה. הקירות משני צדדיו נשאו דיוקנאות של אבותיו – בבת עינה של האריסטוקרטיה הגאה של קסטיליה – החל בדוכס הראשון, שהיה חייל מפורסם, בן תקופתו של כריסטופר קולומבוס, עד לאביו של ליאנדרו, בנקאי מכובד שהלך לעולמו כשבנו היה בקושי בן חמש.

"הוד מעלתו." אחרי שהתקבל בברכה בתחתית גרם המדרגות, על ידי בסיליו, משרתו הראשי, ושתי חדרניות, באותה חגיגיות והבעת כבוד שהוענקו כנראה גם לדוכס הראשון, במאה החמש-עשרה, ליאנדרו הובל אל חדר ארוחת הבוקר, שם המתינו לו עיתוני היום, כולל העיתונים הכלכליים המובילים. הוא לא היה צריך לבקש דבר. כל צורך או משאלה שלו נצפו על ידי צוות המשרתים המסור שלו, ושלווה מושלמת שרתה בחדר בזמן שהוא אכל, שכן העדפתו לסעוד את ארוחת הבוקר בדממה היתה ידועה היטב.

מכשיר הטלפון הובא אליו. אמו, הדוכסית האלמנה, דונה מריה, היתה על הקו וביקשה אותו להצטרף אליה לארוחת צהרים בביתה העירוני, בסביליה, בהמשך היום. זה לא התאים לו. זה היה מחייב אותו להזיז פגישות עסקים שנקבעו לו בבנק. אבל ליאנדרו הרגיש מעט לא נוח, מאחר שמיעט כל כך לבלות עם קרובי המשפחה שלו, כך שהוא נעתר לה, בחוסר התלהבות.

כשלגם את הקפה שלו, עיניו הכהות והבורקות נחו על דיוקנה של רעיתו המנוחה, אלואיז, שהיה תלוי על הקיר בקצהו השני של החדר. הוא שאל את עצמו אם מישהו אחר במשפחה מודע בכלל לכך שבעוד ארבעים ושמונה שעות יחול יום השנה למותה. אלואיז, חברת הילדות שלו, שבמותה, לפני שנה כמעט, הותירה בחייו חלל גדול כל כך. הוא שאל את עצמו אם יעלה בידו להתגבר אי-פעם על תחושת האשם שהותיר בו מותה הפתאומי, והחליט שמוטב יהיה לו לבלות את יום השנה הרחק מהבית, ולעבוד בלונדון. רגשנות יתר בהחלט לא היתה אחת החולשות של ליאנדרו.

הוא בילה בוקר עמוס במשרדי בנק קררה, מוסד שטיפל בהונם של אותם הלקוחות במשך דורות רבים, וששירותיו כאחד הבנקים להשקעות המפורסמים והמצליחים ביותר בעולם היו מבוקשים מאוד. בהיותו נבון ומחונן מאוד בתחום של שמירת הון וניהול נכסים, ליאנדרו סומן כבר מגיל צעיר מאוד בתור גאון בניתוח שוקי המטבע העולמיים. התעמתות עם מספרים מורכבים העניקה לו תחושת סיפוק והנאה. מספרים, בניגוד לאנשים, קלים מאוד להבנה ולהתמודדות, הוא חשב לעצמו בציניות.

כשהגיע לארוחת הצהרים המתוכננת, הוא הופתע לראות שגם אחותה של אמו, דודתו איזבלה, ושתי אחיותיו, אסטפנייה וג'ולייטה, נמצאות שם.

"חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לשוחח אתך," מלמלה דונה מריה, תוך שליחת מבט רב משמעות לעבר בנה, כשהוגשו המתאבנים.

ליאנדרו הרים גבה שחורה בתהייה. "בקשר למה, בדיוק?"

"אתה אלמן כמעט שנה כבר." היתה זאת אסטפנייה שהשיבה.

"האם יש איזו מטרה להצהרה הזאת?" שאל ליאנדרו ביבושת.

"אתה התאבלת כבר מספיק כדי לענות על כל אמות המידה המקובלות. הגיע הזמן לחשוב על נישואים שניים," הודיעה לו אמו.

כשהוא שולט בנוקשות בפניו הצרים והנאים, ליאנדרו השיב מבט יציב לעבר אמו. "אני לא חושב כמוך."

ג'ולייטה, אחותו הצעירה, הצטרפה אל הדיון. "אף אחת לא תתפוס את מקומה של אלואיז, ליאנדרו. אנחנו לא מצפות לזה, ואתה גם לא – "

"אבל אתה צריך לחשוב קודם כל על המשכה של השושלת המשפחתית הרציפה שלנו," הכריזה דונה מריה בכובד ראש. "אין כרגע שום יורש לתואר או לנכסים. אתה כבר בן שלושים ושלוש. לפני שנה, כשאלואיז הלכה לעולמה, קיבלנו כולנו תזכורת כמה שבריריים ולא צפויים יכולים החיים האלה להיות. מה אם משהו דומה יקרה גם לך? אתה חייב להתחתן מחדש, בני, ולהוליד יורש."

ליאנדרו הידק את פיו הנאה לקו דק שהיה גורם לבני שיח נחושים פחות לוותר על הוויכוח. הוא לא היה זקוק לתזכורות כאלה, כשהוא מבלה את רוב ימיו בטיפול בעניינים שהזכירו לו שוב ושוב את חובותיו המרובות. למען האמת, הוא לא ידע מעולם אפילו שעה אחת של חופש מהעול המעיק של הציפיות שנלוו למעמדו החברתי המיוחס ולהונו הרב. הוא חונך, על פי אותה מסורת שהתוו אבותיו, להעמיד את חובתו למשפחה ולכבודה לפני הכל. אלא שניצוץ חריג של מרי התלקח בתוך גופו החסון והחטוב.

"אני מודע לכל הדברים הללו, אבל אני עוד לא מוכן לקחת לעצמי אישה נוספת," הוא השיב בנימה חדה.

"חשבתי שיועיל לך אם נערוך רשימה קצרה של מועמדות מתאימות," אמרה דונה מריה בחיוך רחב שנראה לבנה הזועם כמטורף כמעט.

"אני לא חושב שזה יועיל. בעצם, נראה לי שזה רעיון לגמרי מגוחך," השיב ליאנדרו בצינה. "אם וכשאני אתחתן שוב, אני אבחר בעצמי את האישה שלי."

אלא שאת דודתו איזבלה לא היה כה קל להשתיק. היא נקבה בשמה של מועמדת, בת למשפחה עשירה ומכובדת בדיוק כמו משפחתם. ליאנדרו שלח לעברה מבט של לעג. וגם אמו, הזדרזה להכריז על הבחירה שלה – אלמנה צעירה, עם בן קטן, כלומר פוריותה של האישה מוכחת ובטוחה. הבעת סלידה בלתי מוסתרת חלפה על תווי פניו הקלסיים והכהים של ליאנדרו. הוא ידע יפה מאוד למה הועלתה הנקודה הזאת. דיבורים כאלה על פוריות מוכחת הזכירו לו גידול בקר. גם אחותו הבוגרת, אסטפנייה, לא התכוונה לסתום את פיה, ובלי שום התחשבות במבטים הזועמים של כל המשפחה, נקבה בשמה של בתה בת העשרה של חברה שלה, כמועמדת המושלמת לתפקיד הכלה. ליאנדרו כמעט צחק בקול לשמע הרעיון. כמו שהוא ידע יפה מאוד, נישואים יכולים להיות מערכת יחסים בעייתית ביותר, אפילו בשביל זוגות שנראים כמתאימים מאוד.

"אנחנו נערוך מסיבה ונזמין כמה נשים מתאימות," הכריזה דונה מריה, בהיצמדה אל הנושא בעקשנות חסרת הרגישות של מי שנחושה בדעתה להשיג את מבוקשה. "אבל לא את הנערה, אסטפנייה. אני באמת לא חושבת שמישהי כל כך צעירה יכולה להתאים. כלה שנכנסת למשפחת מרקס צריכה להיות בוגרת, בקיאה בכל כללי ההתנהגות הנאותה, מחונכת ובעלת מעמד חברתי, בנוסף על היותה מרקע הולם."

"אני לא אגיע לשום מסיבה שכזאת," הצהיר ליאנדרו בלי שום היסוס. "אין לי שום כוונה להתחתן שוב בנקודת הזמן הנוכחית."

ג'ולייטה שלחה אליו מבט מתנצל. "אבל אם תלך למסיבה, אולי לפחות תתאהב במישהי."

"ליאנדרו הוא דוכס סנדובל," הרצתה בפניה דונה מריה, בנימת קול צוננת כקרח. "למרבה המזל, הוא יודע מי הוא, ושום שטויות מהסוג הזה לא ממלאות לו את הראש."

"לא תהיה שום מסיבה," פסק ליאנדרו, כשזעם לוהט בוער בלי הפסק מתחת למעטה הצונן שהוא עטה לשמע דבריהן. קשה היה לו ממש להאמין שקרובות המשפחה שלו יכולות להיות כה גסות רוח ונכונות להתערב. אבל בעצם, הוא נזכר, אף אחת מהן לא היתה קרובה אליו במיוחד. הרשמיות המאופקת, שעליה אמו התעקשה תמיד, יצרה ביניהם ריחוק של נימוס.

"אנחנו חושבות רק עליך ועל מה שטוב לך," לחשה דונה מריה במתיקות.

ליאנדרו התבונן באישה ששלחה אותו ללמוד בפנימיה אנגלית, כשהיה בן שש בלבד, ונותרה אדישה לנוכח המכתבים ספוגי הדמעות שהוא שלח לה, בהם התחנן לחזור הביתה. "אני יודע מה הכי טוב בשבילי, מאמה. גבר צריך להחליט בעצמו בעניינים כאלה."

"יום הולדת שמח, מולי, מה דעתך?" שאל ג'ז אנדרוז בהתרחקו מהמכונית בתנועה חגיגית ורבת רושם.

בעיניים מלאות פליאה, מולי צ'פמן בחנה את מכוניתה הקשישה. ג'ז צבע אותה מחדש בצבע וורוד דובדבן שהיא אהבה ממבט ראשון. היא הקיפה את המכונית, המומה מהשינוי שחל בה. כל החלודה, המכות והשריטות נעלמו כלא היו. "זה מדהים. ג'ז, אתה ממש קוסם."

"בשביל זה יש חברים. אני מקווה שעכשיו המכונית תעבור את הטסט השנתי, בלי בעיות מיוחדות. החלפתי גם הרבה חלקים. אני ידעתי שלהשאיר את המכונית שלך על הכביש תהיה המתנה הכי טובה שאפשר לתת לך ליום ההולדת," אמר לה ידידה, שהיה גם בעל הבית שלה.

מולי כרכה סביבו את זרועותיה בחיבוק נלהב. ג'ז, שהיה גבר חסון ובהיר שיער, בעל קומה ממוצעת, היה עדיין גבוה בחמישה-עשר סנטימטרים לפחות ממולי הקטנטנה ממש, בקומתה ובמבנה גופה ועם רעמת התלתלים השחורים וזוג העיניים הירוקות הענקיות. תנועותיה החינניות והמהירות הקרינו את שפע האנרגיה של אישה בעלת אישיות תוססת. "אין לי מושג איך אני יכולה להודות לך."

ג'ז משך בכתפיו והתרחק, נבוך מהכרת התודה שלה. "זה לא היה סיפור גדול," הוא אמר במבוכה.

אלא שמולי הכירה בערך הרב של נדיבות לבו, ונגע ללבה מאוד שהוא הקריב כל כך הרבה מזמנו החופשי כדי לעבוד על המכונית החבוטה שלה. אם כי, מצד שני, ג'ז היה החבר הכי טוב שלה, והוא ידע שהיא זקוקה למכונית כדי להסתובב בין החנויות לממכר חפצי אמנות והירידים בהם היא מכרה את יצירותיה במהלך סופי השבוע. מולי וג'ז גדלו ביחד באותם בתי אומנה בילדותם והקשר ביניהם היה ארוך יומין.

"אל תשכחי, אני נשאר לישון אצל אידה הלילה," הזכיר לה ג'ז. "אז אני אראה אותך מחר."

"מה שלום אידה?"

המחשבה על האישה הזקנה והחולה חילצה אנחה כבדה מפיו של ג'ז. "טוב ככל שניתן לצפות. זאת אומרת, המצב שלה הרי לא הולך להשתפר."

"דובר עוד על הכנסתה להוספיס?"

"לא. אבל השם שלה נמצא בראש הרשימה."

בחשבה כמה זה אופייני לג'ז, לטפל באישה שגידלה אותו באומנה לאורך תקופה מסויימת בנעוריו, מולי שבה ונכנסה הביתה. כמעט הגיע הזמן שהיא תצטרך כבר ללכת לעבודתה. ג'ז ירש את בית הרכבת הזה, עם הגינה, בהאקני, מדוד רווק שלו. הוא ניצל את המזל הטוב הזה כדי לפתוח מוסך לטיפול ברכבים, ממנו הוא התפרנס כעת בהחלט בכבוד. ג'ז לא היסס להציע למולי את דירת החדר שהיתה בבית שלו, ואת האפשרות להשתמש בביתן האבן שניצב בגינה כדי לשכן בו את תנור הקרמיקה שלה ואת האובניים.

אלא שבינתיים ההצלחה הגדולה עוד לא נמצאה למולי. היא סיימה את לימודי האמנות שלה עם תקוות גדולות כל כך בקשר לעתידה, אבל למרות שעבדה בכל שעה פנויה שהיתה לה, מעבודתה בחברת ההסעדה, היא עדיין התקשתה לשלם את שכר הדירה ואת כל החשבונות שלה. חלומה היה למכור מספיק מיצירות הקרמיקה שלה, אותן הכינה בזמנה החופשי, כדי שתוכל לעבוד בתור קדרית במשרה מלאה, ולעתים קרובות היא הרגישה כמו כישלון גמור בשדה האמנות, בגלל שלא עלה בידה בכלל להתקרב להשגת המטרה שלה.

כמו ג'ז, גם למולי היה עבר לא פשוט, שכלל שינויים לא פוסקים, מערכות יחסים הרוסות וחוסר ביטחון. אמהּ מתה כשהיא היתה בת תשע, וסבתה מסרה אותה לאימוץ, בהעדיפה להשאיר אצלה את אופליה, אחותה הגדולה יותר של מולי, שהיתה כבר בת-עשרה. מולי לא התאוששה מעולם מכך שסבתהּ, עצמה ובשרה, החליטה להעביר אותה לידי רשויות הרווחה, פשוט בגלל שהיא, בניגוד לאחותה, נולדה מחוץ למסגרת הנישואים, ועוד חמור מכך, היוותה עדות מבישה לכך שאמהּ ניהלה רומן עם גבר נשוי. עצם העלבון על הבגידה הבוטה הזאת גרם למולי להימנע מלחפש קשר אל קרובי המשפחה שלה אחרי שכבר בגרה. אפילו כעת, בגיל עשרים ושתים, היא השתדלה להדחיק את הזיכרונות של שנות חייה המוקדמות, ונזפה בעצמה על תחושת האובדן שהזיכרונות העמומים הללו עדיין הצליחו לעורר. מולי היתה שורדת שהתברכה, למרות שהתגאתה תמיד בהיותה קשוחה ומחושלת, בלב רך כמו מרשמלו.

באותו הערב, מעסיקיה ערכו קייטרינג לחתונה בבית אחוזה גדול בסנט ג'ון ווד. זה היה אירוע יוקרתי ללקוח חדש, והמנהל שלה, בריאן, היה לחוץ מאוד ודאג שהכל יתנהל כראוי. מולי קשרה את הסינר שלה מעל לחצאית השחורה והצרה ולחולצה הלבנה שלבשה לעבודה. אמהּ של הכלה, קריסטל פורפאר, בלונדינית מורעבת ומותשת למראה, בשמלה וורודה, פלטה הוראות לבריאן, בטון מצווה ובקול צווחני.

בריאן החווה לעבר מולי. "המלצרית הראשית שלי, מולי... יהיה פה בחור הערב – "

"מר ליאנדרו קררה מרקס," אמהּ של הכלה קטעה אותו בהתנשאות, בבטאה את השם הזר באותה הגיה חלולה שרוב האנשים שומרים רק לביטוי שמם של בני המלוכה. "הוא בנקאי ספרדי, ובהיותו המעסיק של בעלי, האורח החשוב ביותר שלנו כאן הערב. תדאגו להעניק לו שירות מעולה. וודאו שהכוס שלו לא תהיה ריקה אף פעם. אני אראה לך אותו כשהוא יגיע."

"בסדר גמור." מולי הינהנה בהסכמה ומיהרה בחזרה אל המטבח, שם היא עזרה לפרוק את הציוד.

"מה היה כל הסיפור הזה?" שאלה ונסה, עמיתתה המלצרית.

מולי הסבירה לה.

"עוד סנוב עם יותר כסף משכל, אני בטוחה," פסקה המלצרית האדמונית.

"מאחר שהוא בנקאי, אני מקווה שיש לו גם את זה וגם את זה!" התלוצצה מולי.

הכלה, מהממת בשמלת סטן לבנה והדוקה, הופיעה עם אמהּ כדי לבדוק את שולחן הבּוּפֶה. מולי ראתה איך גברת פורפאר רצה אחרי בתה, מסדרת את שובל השמלה שלה ואת ההינומה. הבת, ללא שום הערכה מיוחדת לכל תשומת הלב האמהית שהיא מקבלת, השמיעה תלונה נוקבת בקשר לגוון של המפיות – כל כך מהשנה שעברה, ובכלל לא מה שהיא הזמינה. בריאן מיהר קדימה, להתנצל ולהסביר את ההחלפה, בעוד שמולי תהתה לעצמה איך היא עצמה לא הצליחה לזכות באהבת אמהּ, ולמה החיבה היחידה שהיא קיבלה במשך תשע שנות חייה הראשונות היתה מאחותה. האם גם אמהּ התביישה כל כך בכך שהיא נולדה מחוץ לנישואים?

כעבור רגעים מספר, מולי זומנה אל דלת הכניסה, כדי לראות את האורח הספרדי. הגבר גבה הקומה והכהה, שניהל שיחה עם הורי הכלה, היה עוצר נשימה כל כך בהופעתו, שמולי הרגישה איך לבה קופץ בחזהּ בבחנה אותו. הוא היה מסנוור ממש, משערו השחור שסופר בתספורת אופנתית, אל התווים המושלמים של פניו השזופים, ובנוסף, הוא התברך גם בגוף שרירי, רחב כתפיים, צר מותניים וארך רגלים, של אליל קלסי.

"לכי תציעי משקה לאורח החשוב," דחק בה בריאן.

מולי חטפה נשימה מאומצת, התנערה, כשהיא מלאת בושה על תגובתה כלפי הספרדי, שהיתה מתפעלת הרבה יותר מדי. זה לא התאים לה. היא מעולם לא נמשכה אל גברים באותו להט כמו כל החברות שלה. היחסים ההפכפכים של אמהּ הביולוגית עם שרשרת של גברים שהתייחסו אליה בצורה נוראה, הותירו את חותמם על מולי אפילו בגילה הצעיר כל כך. כבר אז היה ברור לה שהיא מעוניינת במשהו אחר לגמרי. משהו שמעבר לסקס חסר משמעות עם גבר חסר כל נכונות לקחת על עצמו התחייבויות, לתרום לחיים המשותפים בבית ולגידול הילדים. והיא גם לא רצתה להיפגע או להפוך לסחורה פגומה. ולמעט ג'ז, כל הגברים בהם היא נתקלה עד שהגיעה לבגרות רק הגבירו את הסתייגויותיה של מולי ואת חוסר האמון שלה בבני המין השני. היו לה חברים, פה ושם, אבל לא משהו רציני ובהחלט לא התעורר בה מעולם שום דחף מיוחד לשכב עם אף אחד מהם. כך שזה היה הלם מוחלט להביט אל צדו השני של האולם ולראות גבר שבעצם נוכחותו שם הצליח לגנוב את כל האוויר מריאותיה ואת כל ההיגיון ממחשבותיה.

ככל שמולי התקרבה אליו יותר, עם מגש המשקאות, כך הוא נראה לה יותר ויותר גבוה, ומבטה הסקרני נח עליו, בהבחינו בכל פרט ופרט של הופעתו המסוגננת והמתוחכמת. חליפתו היתה מחוייטת בסגנון קלסי יקר ואיכותי מאוד. הוא נראה לה עשיר, כאילו הוא יותר הבעלים של הבנק מאשר מי שרק עובד בו.

"אדוני?" מולי הושיטה את המגש קדימה ודיברה כדי ללכוד את תשומת לבו. הוא הביט מטה לעברה, והיא גילתה שיש לו גם ריסים עבים ושחורים כפחם, נפלאים יחסית לגבר, ועיניים בגוון של דבש זהוב וחם. בפגשה את העיניים המהממות הללו, היא הרגישה מסוחררת, כאילו היא נופלת פתאום מגובה רב מאוד.

"תודה לך." ליאנדרו נטל כוס ולגם בצימאון, כי פיו נהיה יבש מאוד. אילולא העובדה שמשפחת פורפאר היו גם ידידים קרובים של אמו, הוא בהחלט היה בוחר להישאר בבית בערב הזה. דלקת בגרון ושימוש באנטיביוטיקה גרמו לליאנדרו להרגיש חלש מתמיד. מצפונו היה מקשה עליו אמנם להימנע מלהגיע לנשף החתונה הערב, אחרי שכבר נעדר מהטכס עצמו, מוקדם יותר. מאחר שלא הרגיש במצב רוח להתרועע עם אנשים, הוא גם שחרר למשך הערב את הפמליה הרגילה שלו, שהורכבה מנהגו ומשומרי ראשו, ונהג בעצמו אל האירוע הזה.

תשומת לבו נחה על החתן והכלה, שנראו שרויים בבירור בוויכוח, מה שהעניק לכלה מראה של כלבתה, ולחתן מראה מעורר רחמים של גבר חסר ישע שהיה מעדיף להיות במקום אחר לגמרי. ליאנדרו הכיר את ההרגשה הזאת. גם הוא לא אהב חתונות. העליצות המעושה הותירה אותו צונן, ונתוני הסטטיסטיקה של הגירושים שמה ללעג את כל הקשקושים הרומנטיים וההבטחות הנאמרות מעומק הלב. הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו נישא שוב לעולם, והוא העריך מאוד את החופש שלו מהמגבלה הזאת.

בפלסה לעצמה דרך בין המון האורחים המקשקשים, מולי נבהלה להבחין במבטו של הבנקאי יפה-התואר, הגבוה והכהה, שנח על פניה. היא הסמיקה לגמרי. היא תהתה למה הוא נראה קודר כל כך, ולא הצליחה להימנע מלחייך בתקווה שיעלה בידה לעודד את רוחו מעט.

חיוכה הקורן של המלצרית הקטנטונת מקסים ממש כמו פניה, חשב ליאנדרו לעצמו, והאווירה הקודרת ששרתה עליו התבהרה לנוכח המראה הרענן שלה. עיניים ירוקות בצורת שקדים, כמו עיני חתול, הבריקו מעל לאף שהיה סולד ללא שום חרטה, גומות בלחיים ופה קטן ובשל, מעוצב כמו הקשת של קופידון. ברגע שהוא הבחין בכך שהוא נועץ עיניים, הוא החל לשאול את עצמו מה הוא עושה, ולהפנות את מבטו בחזרה אל המשקה שבידו. אך למרבה הפליאה, הוא לא היה מסוגל לראות דבר מלבד עיני החתול הבורקות הללו, והפה הנפלא, הוורוד והמלא הזה, שהצליח לשלב את התערובת המשונה שלה של תמימות ילדותית עם סקס-אפיל חתולי, ביעילות מעוררת התפעלות. הוא הופתע לגמרי מעצמו, ועוד יותר מכך היה מוטרד מהלהט המיני שהחל להתעורר בקרבו, שכן הוא לא היה עם אף אישה מאז מותה של אלואיז. רגשות האשם העלימו כליל את הליבידו שלו, בדיוק כמו שהמוות תבע את אשתו.

"מותק, בואי לכאן!" קרא קול חסר כל מעצור.

מולי מיהרה להגיש משקאות בקצב הולך וגובר, כי אולם קבלת הפנים הלך והתמלא בקצב קבוע. שלישיית גברים צעירים, שבהחלט נראו כאילו כבר שתו כמה וכמה משקאות, השמיעו הערות בוטות בקשר לקימורים של גזרתה בעת שהיא הגישה להם משקאות. היא חרקה שיניים, התעלמה מההערות המחוצפות, והלכה משם ברגע שיכלה. היא שבה אל הבר ואספה עוד משקאות שהוזמנו.

"כוסו של האורח החשוב ריקה," הודיע לה בריאן בבהלה. "תדאגי לטפל בו."

מולי ניסתה שלא להביט לעבר הבנקאי הפעם, אבל לבה הלם בעוז בעת שהיא חצתה את האולם לכיוונו. תחושות הציפייה וההשתוקקות היו עזות ומפתות מדי, והיא נכנעה והסתכלה שוב לעברו: הוא באמת היה מדהים, שערו השחור בהק תחת אורות האולם שהדגישו גם את עצמות הלחיים הגבוהות והמרשימות שלו ואת קו הלסת הגברי והחזק. פיה נעשה פתאום יבש, כמיהה חסרת ישע פילחה אותה כמו קוץ חסר רחמים אשר ננעץ בכוח בבשרה.

עוצמת הרגש שהיא הרגישה הדהימה אותה לגמרי. הוא היה אדם זר, והיא לא ידעה עליו דבר, לא יהיה לה בוודאי שום דבר משותף אתו. זאת היתה כמיהה גופנית לגמרי, אך בעלת השפעה חזקה במידה שכמעט אין לעמוד בה. לראשונה אי-פעם בחייה, היא שאלה את עצמה אם משהו כזה משך בזמנו גם את אמהּ המנוחה אל אביה הנשוי, ואם היא עצמה לא חטאה בצרות אופקים וחוסר אהדה כשבזה להוריה על כך שנכנסו לרומן שמחוץ לנישואים.

ליאנדרו התבונן בה בלכתה בחזרה לכיוונו, התפעל מעדינותה הרבה – אלילת יופי קטנטנה, עם כפות רגלים של ילדה ומותניים שהוא יכול כנראה להקיף בשתי כפות ידיו. והיא נראתה כצועדת לקצב המוסיקה. דִיוֹס מיוֹ! מה לא בסדר אצלו? היא מלצרית פה, לא מישהי שאפשר להתחיל איתה; הוא לא היה מסוג החלאות שמנצלים את המצב כדי להתחיל עם צוות נותני השירות. אלא שמבטו הסורר נותר נעוץ בעקשנות בקימוריה הנדיבים, במידה מפתיעה, כשהוא רואה כמה צמודה והדוקה חולצתה אל השדיים הקטנים והעגולים ואל ההתקמרות החושנית של ישבנה מתחת לחצאית שלה. ריסיה המסולסלים התרוממו ועיניה הירוקות הביטו מעלה, ישר אל תוך עיניו. הוא הרגיש חיבור מידי, כאילו זרם חשמלי עבר בגופו הרזה ורב העוצמה, כדי לפתוח בתגובת שרשרת שהוא הרגיש בחלציו. הוא הניח את כוס המשקה הריקה שלו על המגש שהיא הושיטה לעברו, ונטל אחת אחרת. לרגע אחד, עברה בראשו המחשבה שאולי נבון יותר יהיה להרוות את צמאונו במים, לא באלכוהול, אך מה שקרה ברגע הבא הפך את מחשבותיו לכיוון לגמרי אחר.

בהיקראה על ידי אותה חבורת גברים שהיא שירתה לפני כן, מולי ניגשה אליהם. הם קראו את שמה מעל תג השם שעל דש חולצתה ופנו אליה בהשתמשם בו. אחד הגברים השמיע הערה גסה בנוגע לשדיה, והיא קפאה לגמרי בזמן שגבר שני שלח יד לחבק אותה, לכלוא אותה במקומה.

"עזוב אותי!" אמרה מולי לבחור המחוצף, בנימה צוננת של כעס ובוז. "אני כאן כדי להגיש משקאות, וזה הכל!"

"איזה בזבוז נורא זה יהיה, פצפונת," קונן הגבר אדום הפנים אשר שבה אותה. בלי להתחשב בכלל בתוכחה הכועסת שלה, הוא השליך שטר כסף בסכום גדול למדי על המגש שלה. "מה דעתך לבוא אתי הביתה מאוחר יותר? תאמיני לי, אני יכול להעניק לך בילוי מהנה מאוד."

"לא תודה. תוריד את הידיים שלך ממני תיכף ומיד," תבעה ממנו מולי.

"יש לך איזה מושג כמה כסף אני הרווחתי השנה?"

"ממש לא מעניין אותי. אני לא רוצה את הטיפ שלך," אמרה לו מולי בנימה של כעס, בתחבה את השטר בחזרה לתוך ידו ובהשתחררה ברגע שאחיזתו רפתה מעט. איך הוא מעז לדבר אליה כאילו היא זונה, ולנסות לקנות אותה בכסף כדי שתעשה כרצונו? היא התרחקה משם במהירות, לקול מקהלה של צחוק גברי. בריאן התבונן בה בדאגה מכיוון הדלת, והיא ניגשה ישר אליו כדי להודיע לו שהוא צריך לשים לב לקבוצה הפרועה לפני שהם יאבדו שליטה לגמרי.

"אני לא מוכנה שיגעו בי או ידברו אלי בצורה כזאת. זכותי להתלונן כשמישהו נוהג בי כך," אמרה לו מולי בכעס.

פליאה לנוכח האיום הזה, גרמה לגבותיו של המנהל שלה להתרומם מתחת לשערו. "הבחורים האלה רק נהנים קצת ומנסים לפלרטט איתך. את בחורה יפה, ואין פה שפע של בחורות. הם רק שתו טיפה יותר מדי. אני בטוח שלא היתה שום כוונה לפגוע בך."

"אני חולקת על דעתך. זה לא עניין אותם בכלל. ובעיניי, היחס שלהם היה מאוד פוגע," השיבה מולי וניגשה בחזרה אל הבר, זועמת על כך שתלונתה לא זכתה ליחס רציני. היה ברור לה לגמרי שהמנהל שלה מעוניין להימנע מכל תקרית לא נעימה שעלולה לסכן את סיכויו לקבל עבודות נוספות מכמה מהאורחים האמידים מאוד הנוכחים שם. אבל לראשונה אי-פעם, מולי הצטערה על מעמדה הנחות אשר גרם לבריאן בבירור לחשוב שתלונתה חשובה פחות מנוחותם של הגלמים היהירים והמטומטמים שהעליבו אותה.

ליאנדרו לקח נשימת איפוק עמוקה. הוא חזה בכל הסצנה עם השיכורים, וכמעט ניגש להתערב לטובתה. לדעתו הבוס שלה היה צריך להגן עליה מפני הטרדה שכזאת. אז השם שלה הוא מולי – הוא שמע את הגברים ההם קוראים לה. האם זה לא שם חיבה למרי? ואם כן, למה לעזאזל זה צריך לעניין אותו בכלל? הוא שאל את עצמו בכעס. הוא לא אהב להרגיש את עצמו מאבד שיווי משקל. מלווה על ידי קריסטל, המארחת שלו, ליאנדרו הרשה לעצמו להיות מוצג בפני כמה מהאורחים האחרים.

ליסנדר מטקסיס היה שם עם אשתו, אשר היתה קרובה מאוד – הוא הזדרז לומר – ללדת את ילדם השלישי. אם הוא ציפה לאיחולים, הוא לא זכה להם מליאנדרו. בכל פעם שילדים עלו על הפרק, לליאנדרו לא היה דבר לומר, ולא היה לו שום עניין בנושא. אבל בכל זאת הוא שאל את עצמו אם זה בסדר שהוא חושד בטייקון המאצ'ו היווני שהוא מספר על זה רק כדי להתגאות באונו הרב.

לא היה דבר שיפריע לליאנדרו להתבונן במולי בעת שהיא קרבה אל השיכורים שאותתו לה שתביא להם עוד משקאות. המתח נראה בבירור על פניה, והיא לא הצליחה להסתיר את חוסר ההתלהבות שלה. הבלונדיני כבד הגוף שלח את ידו כדי ללכוד אותה שנית, והעביר יד בגסות על פני ישבנה החטוב, בהתעכבו כדי למעוך אותו מעט. כשקול מחאה נזעם בקע מפיה של מולי, ליאנדרו היה בדרך לכיוונם.

"תוריד ממנה את הידים!" ציווה ליאנדרו.

השיכור שחרר את מולי והדף אותה הצדה כדי לשלוח מהלומה לעבר הספרדי. המומה מכך שליאנדרו הגיע להציל אותה מסכנה, מולי היתה מודעת מאוד לסכנה הגדולה יותר – שהוא יוכה על ידי שלושת השיכורים מולם הוא העז להתייצב. היא מיהרה קדימה והתייצבה בין הגברים, מה שאילץ את התוקף שלה להסיט את המהלומה שלו כדי להימנע מלחבוט בה. החבטה שפשפה בכל זאת את רקתו של ליאנדרו, והפילה אותו ארצה. עורפו נחבט ברצפת האבן, ולרגע אחד ירדה עליו אפלה והוא לא ראה דבר. מאידך הוא הרגיש כאילו הזמן הוסיף לנוע בצורה חלקה לגמרי, כי ברגע שהוא פקח את העיניים שוב, הן הביטו ישר אל תוך הירוק המאיר והמוכר ההוא, שכן המלצרית כרעה מעליו, והחרדה שלה היתה גלויה לגמרי. היא היתה קרובה מספיק כדי שהניחוח הלימוני של שערה המתולתל ושל עורה הצח ירחיב את נחיריו ויעורר בו תגובה סקסית חזקה מאוד.

כשמולי פגשה את מבט הדבש הכהה של ליאנדרו היא הרגישה כאילו העולם כולו עצר מהילוכו ושלח אותה להסתחרר אל תוך הלא נודע. להט השתחרר כמו לולאה איטית בתחתית אגן הירכים שלה, והקשה עליה את הנשימה. גופה התעורר בחלקים המביכים ביותר שלו והחל לפעום כאילו איזה מתג בתוכה הוסט.

השיכורים הסתלקו ונבלעו בקהל האורחים אחרי שהבינו כמה אנשים מתבוננים בסצנה שהם חוללו. קריסטל פורפאר נופפה בתנועה עצבנית כדי לגרש את מולי. "נראה לי שגרמת נזק די והותר כבר! מר קררה מרקס, אתה רוצה שאקרא לרופא?"

מולי מיהרה לקום, וראתה איך ליאנדרו מתנודד קמעה בהזדקפו, בעודו דוחה בשלווה את הרעיון שהוא זקוק לטיפול רפואי.

"אני חושבת שאתה צריך ללכת לבית חולים," אמרה מולי, מבלי שנשאלה. "אתה איבדת את ההכרה לרגע, ויתכן שהיה לך זעזוע מוח."

"תודה. אבל אני לא נפצעתי כלל," השיב ליאנדרו בביטחון העצמי היהיר שלו, בהחליקו את חליפתו שהתקמטה. "מה שכן – נראה לי שאני צריך קצת אוויר צלול. טיפה מחניק פה."

"מה לעזאזל קרה?" תבע בריאן במהרו להוביל אותה משם כדי לנהל שיחה בפרטיות.

מולי הסבירה בעת שהמלצרית השנייה, ונסה, הסתובבה סביבם.

"הבחור הספרדי ממש גיבור – תארו לעצמכם שמישהו כמוהו טורח להתערב בגלל שאיזה שיכור צבט לך בישבן!" הכריזה ונסה. "זה ממש לא מה שהייתם מצפים, נכון?"

התנהגותו הדהימה גם את מולי, אבל גם הרשימה אותה, כי ג'ז היה האדם האחר היחידי שהיא הכירה, שהיה מתערב כך כדי להגן על אישה מפני מטרידים. מולי לקחה צלחת משולחן הבופה, העמיסה עליה מבחר מאכלים והניחה אותה על המגש שלה, ביחד עם כוס משקה. היא לקחה את המגש החוצה, דרך הדלתות הצרפתיות, אל המרפסת אליה יצא ליאנדרו קררה מרקס. הוא נשען על המעקה כשצדודיתו הצרה והעזה נראית הדוקה, והשקיף לעבר אורות העיר.

"רציתי להודות לך על כך שאמרת לבחור ההוא לעזוב אותי. זה היה מאוד אמיץ," מלמלה מולי בחיפזון תוך הנחת המגש על השולחן הקטן שמאחוריו. "אני מצטערת שחטפת חבטה."

"אם לא היית נעמדת בדרך, אני הייתי חובט בו בחזרה," השיב ליאנדרו, בפנותו להסתכל אליה. הוא התפלא עדיין לנוכח גל הזעם שגאה בו בראותו איך השיכור ההוא נוגע בה. המראה של גבר אחר מתקרב אליה יותר מדי הפריע לו מאוד.

"הם היו שלושה, ואתה אחד." מולי התמתחה על קצות אצבעותיה כדי ללטף בקצות אצבעותיה, בעדינות רבה מאוד, את החבורה הכהה שהחלה להופיע על עורו השחום. "היית עלול להיפגע בצורה רצינית מאוד, ואני מרגישה די אשמה גם ככה. אני הבאתי לך קצת אוכל. בבקשה, תאכל משהו."

תפיחת שדיה המוצקים התחככה בחזהו וקרבתה הרבה העניקה לו עוד הזדמנות להריח את הניחוח הלימוני הרענן של שערה, שכבר החל להיעשות מוכר. תשוקה מינית עזה התעוררה שוב בקרבו של ליאנדרו, בלהט כמו של מבער ריתוך. הוא בחן את הקימורים הרכים והמלאים של פיה הוורוד והנדיב, והצורך לטעום אותו בער בקרבו. "אני לא רעב לשום דבר מלבדך," התנשף ליאנדרו בכבדות.