אקדמיית לנקסטר 3: הבטחות שרצינו לקיים

"אימא!" קולי צרוד, הגרון שלי שורף. כל הגוף שלי כואב, ולא נוח לי במיטה שלי, השמיכות כל כך כבדות וחמות, אני בועטת אותן בתסכול.

"סילבי, יקירתי," אימי ממהרת לחדר השינה שלי, מושיטה את ידה אל השמיכה בקצה המיטה ומושכת אותה למעלה כך שאני שוב מכוסה לגמרי. "תשאירי את השמיכה עלייך. את לא מרגישה טוב ואת לא רוצה להיות יותר חולה."

התסכול גורם לי לרצות לצרוח, אבל במקום זה אני עוצמת את עיניי ומנסה לנשום עמוק בלי להשתעל. נשארתי בבית ביומיים האחרונים, ואני משועממת כל כך. "כבר הצטננתי."

היא נאנחת. "נכון. לכן את לא צריכה ללכת לבית הספר. את תמיד חוטפת שם משהו." העיניים שלי נפערות כשאני שומעת את הטון התקיף שלה. "המקום הזה הוא מדגרה מלאה בחיידקים. בית הספר הפרטי היקר ביותר בעיר, אפשר היה לחשוב שזה לא יהיה ככה."

"אני אוהבת את בית הספר." היא מאיימת לקחת את זה ממני כל הזמן, ואני תמיד בוכה ומתחננת בפניה שתאפשר לי להישאר. אני לא רוצה לקבל חינוך ביתי, להישאר רק עם אימא כל היום. אני אוהבת את המורים שלי ואת החברים שלי, אם כי אין לי הרבה מהם. אני לא נמצאת שם מספיק כדי לקבל הזמנה למסיבת פיג'מות ולמסיבות יום הולדת.

אני תמיד חולה. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי או למה אני הולכת לרופאים כל הזמן. גם הם אף פעם לא מצליחים להבין מה לא בסדר איתי.

"מה השעה?" אני שואלת אותה כדי לשנות נושא. אם היא תהיה מרוכזת מדי בבית הספר, היא עשויה לנסות לעשות משהו. כמו להוציא אותי ממנו לגמרי.

היא עשתה את זה בעבר. זה כבר בית הספר השלישי שאני לומדת בו, ואני רק בכיתה ג'. אבא אומר שאני צריכה יציבות, אבל כשאנחנו לבד היא תמיד אומרת לי שאין לו מושג על מה הוא מדבר.

אני מניחה שהיא צודקת.

"כמעט תשע. את צריכה לקחת את התרופה שלך."

אני מתיישבת במיטה ועושה פרצוף כשהיא מסתובבת לקחת את סירופ השיעול שעל השידה שלי. אני שונאת את הטעם שלו.

"אני חייבת?" אני רוטנת.

"כן." היא מסתובבת אליי, מוזגת את הסירופ האדום הסמיך והכהה לתוך הספל הקטנטן ומוסרת לי אותו. "תוודאי שאת שותה כל טיפה."

אני עושה מה שהיא אומרת ומעווה את פניי אחרי שאני שותה את כולו. לסירופ לשיעול תמיד יש טעם נורא, אבל זה אפילו גרוע מהרגיל. יש לו טעם מתכתי שאני לא מצליחה לזהות, ובכל פעם שאני שואלת אותה למה יש לו טעם כזה, היא אומרת שזה פשוט ככה.

"ילדה טובה," היא ממלמלת כשאני מושיטה לה את הספל הריק. "תודה שאת תמיד משתפת פעולה, יקירתי."

אני מסדרת את הכריות שלי כדי שיהיה לי נוח יותר במיטה, ומייחלת שאוכל לעזוב את החדר שלי ולראות קצת טלוויזיה או משהו. סרט אולי? אבל אני יודעת שהיא לא תרשה לי. היא תגיד שזה מאוחר מדי.

תמיד יש לה תירוץ.

"את אמורה לישון. אני בטוחה שאת מותשת." היא תוחבת את השמיכה ממש מתחת לפניי ורוכנת כדי להדביק נשיקה על המצח שלי. "הילדה הקטנה והיפה שלי. את צריכה מישהו שיטפל בך, אה?"

אני מתעלמת ממה שהיא אומרת, לא אוהבת את ההרגשה שהמילים שלה גורמות לי. "אני לא עייפה. ישנתי כל היום."

"את צריכה לנוח."

"אני משועממת. התקשרת למורה שלי וביקשת ממנה את שיעורי הבית?" אני רוצה לעשות משהו. לא קיבלתי את רשימת המטלות שלי השבוע, ואני צריכה לעבוד על לוח הכפל.

היא מזדקפת לצד מיטתי. "את לא באמת רוצה לעשות שיעורי בית, נכון?"

שיעורי בית. היא אומרת את זה כאילו זו מילה גסה.

אני מושכת בכתפיי. "אני אוהבת ללמוד."

"אני יכולה ללמד אותך הרבה יותר ממה שאתם לומדים בבית הספר. דברים מעשיים שתשתמשי בהם בהמשך החיים," היא מתיישבת על קצה המיטה שלי ומחייכת אליי. "אנחנו שונים, את יודעת. המשפחה שלנו. אורח החיים שלנו. חלק מהמקצועות האלה שהם מלמדים אותך... לעולם לא תצטרכי אותם."

היא אומרת את זה כל הזמן. כמה אנחנו שונים. כאילו אנחנו יותר טובים מכולם. לפעמים אני רוצה להאמין בזה ולפעמים...

אני מרגישה רע שאני חושבת ככה.

"אבל אני אוהבת את בית הספר. אני אוהבת את החברים שלי."

היא מזעיפה את מצחה. "את לא אוהבת את אימא שלך?"

"אני אוהבת אותך," אני אומרת בלי היסוס.

הזעף שלה נעלם. "אז את צריכה לרצות להישאר בבית כל הזמן. איתי."

אבל אני לא. איך אני אומרת לה את זה בלי לפגוע בה?

דפיקה מהירה נשמעת על הדלת הפתוחה חלקית, ומבהילה את שתינו. אנחנו מסתובבות ומוצאות את אבא שלי עומד בפתח, מצחו מקומט בדאגה כשמבטו מוצא את שלי.

"את בסדר, סילבי חתולה קטנה שלי?" הוא שואל, קולו עדין.

לפני שאני מספיקה לענות, אימא שלי עונה.

"אל תקרא לה ככה. היא לא חתולה." הפה של אימא מתכווץ בסלידה כשהיא אומרת 'חתולה'. כאילו זו מילה גסה.

"אני בסדר," אני אומרת לאבא שלי, תופסת את בובת החד־קרן שהוא נתן לי לפני שנתיים ומחבקת אותה חזק. "זו רק התקררות."

אני משתעלת כאילו כדי להדגיש את מה שאמרתי.

הזעף שלו מעמיק והוא מעיף מבט אל אימא. "היא נשמעת נורא."

"יש לנו תור לרופא מחר בבוקר," אימא עונה, קולה קריר.

אכזבה ממלאת אותי. אני לא רוצה ללכת לרופא. אני הולכת לרופאים כל הזמן. זו סתם התקררות. לא ביג דיל.

"את תמיד לוקחת אותה לרופאים, אבל עושה רושם שהיא אף פעם לא משתפרת." אבא מחייך אליי חיוך מהיר לפני שהוא מחזיר את תשומת ליבו לאימא. "למה זה ככה, לדעתך?"

"מה אתה מנסה להגיד? אתה מטיל בי ספק? הם עדיין מנסים להבין מה לא בסדר איתה." היא מתחילה לעשות את דרכה לעבר הדלת של חדר השינה שלי. "אנחנו נחזור, יקירתי."

אני מתבוננת בהם כשהם יוצאים ושומעת אותם לוחשים בזעם במסדרון, וכשקולם עולה, אני עוצמת את עיניי ונותנת לראשי לשקוע בכרית.

"למה את לא נותנת לי לטפל בה לשם שינוי? מה שאת עושה לא עובד."

"איך אתה מעז להגיד את זה? כאילו זו אשמתי שהיא חולה. אנחנו לא יודעים מה לא בסדר איתה! לפחות אני עושה משהו ומנסה לעזור לה."

"אני רוצה לעזור, אבל את אף פעם לא נותנת לי. כאילו את רוצה לשמור אותה רק לעצמך."

"אולי אני כן. אולי היא כל מה שיש לי. זה לא שאכפת לך מה אני צריכה, או מה היא צריכה."

אבא שלי משתתק. אני כמעט יכולה להרגיש את הכעס שלו, וגם את הכעס שלה.

הם תמיד כועסים כשהם מדברים עליי. היא מדברת עליו גם כשהיא לבד איתי. מתלוננת על אבא ועל כך שהוא לא אוהב אותה יותר.

אני לא אוהבת את זה. אני לא רוצה לשמוע את זה. המילים שלה מפחידות אותי. לפעמים…

היא מפחידה אותי.