אקדמיית רויאל הארטס 2: אביר חסר רחמים כרך ב

פרק 1 קול

הכאב הולם בראשי כמו פטיש. אם הפטיש היה דוקרן קרח.

אני מביט סביבי בבלבול.

למה ישנתי על הספה של אוקלי?

אני מביט אל הרצפה, ביאנקה מכורבלת עם שמיכה ועם כרית.

אין לי מושג מה השעה ואני נשבע שאני לא מצליח להבין איך הגעתי לכאן.

"ישנת טוב?" שואל אוקלי.

אני מסובב את ראשי אל המטבח. "מה השעה?" הוא לוקח בקבוק מים מהמקרר ואומר, "השעה אחרי שלוש לפנות בוקר." הוא ניגש אליי ומושיט לי אותו. "הנה."

"תודה." אני פותח את הפקק ולוגם ארוכות, מרגיש כאילו הגרון שלי הוא נייר זכוכית. "מה קרה הערב?"

הוא מתיישב בכיסא מולי. "שמעת על הכחדת קרטיקון־שלישון שהכחידה את כל הדינוזאורים?"

"כן."

"טוב, זה מה שקרה הערב, רק גרוע יותר."

וואו, שיט. "עד כדי כך גרוע, הא?"

אוקלי לא נראה משועשע. "כן."

אני מזדקף. "בסדר, אוק. המתח הורג אותי. ספר לי מה קרה."

פניו מתאבנות. "אוק? או מסומם עלוב שאוהב לזיין מילפיות?"

אין לי מושג על מה הוא מדבר. טוב, כאילו, יש לי קצת מושג כי הוא באמת מסומם והוא באמת זיין את האימא החורגת שלו אבל...

אני מתכווץ כשאני נזכר שצעקתי את המילים האלה ממש בסלון של כריסטיאן.

"פאק. אני מצטער, אחי. לא..."

"זה בסדר. אני אתגבר," הוא שולח אליי מבט נוקב, "אבל אני לא חושב שסוייר תתגבר."

הוא צודק. "כן, תיארתי לעצמי שהיא תכעס עליי כי הרבצתי לבוס שלה."

וברגע שאסביר לה שביאנקה שיקרה – וגם היא שיקרה – ולכן השתוללתי, אני בטוח שהיא תסלח לי.

בסופו של דבר.

אוק צוחק, אבל אין טיפת שעשוע בקולו. "אחי, המכות שהחטפת למר גונזלס הן הבעיה הכי קטנה בבוץ שהכנסת את עצמך לתוכו."

הבטן שלי מתהפכת. "מה זאת אומרת?"

הוא קם ונושף. "בוא נחשוב... איפה להתחיל?" הוא מגרד בסנטרו. "אולי בזה שסוייר יצאה לחצר האחורית של כריסטיאן ומצאה אותך עם קייסי בג'קוזי? נכון, היית שיכור ולא היה לך מושג מה קורה והנחשית ניצלה את המצב, אבל זה לא מנע ממך להזמין את סוייר להצטרף אליכם."

אני ממש מרגיש שעולמי קורס עליי. לא משנה כמה אני כועס על סוייר ששיקרה לי או כמה נדפקתי בגלל הדברים שסטון אמר על ליאם, אין סיכוי שהייתי נוגע בקייסי.

לא מרצוני, בכל מקרה.

"לא." אני משפשף את פניי בידיי, מתקשה להאמין שפגעתי ככה בסוייר שוב. "לא הייתי עושה דבר כזה לסוייר. היא יקרה לי מדי."

חרדה מתפשטת בחזי.

וכך אני יודע שהוא דובר אמת.

אני פוגע באנשים היקרים לי מכול.

תמיד. מאז ומעולם.

אלוהים. הרסתי הכול.

"בדרך כלל הייתי מסכים איתך, אבל ראיתי את זה במו עיניי, גבר." הוא מושך בכתפיו. "אם זה שווה משהו, לא נראה לי שזיינת אותה – סביר להניח שמרוב שיכרות לא יכולת להעמיד אותו – אבל היי, הנה משהו חיובי, נכון?"

אין בקייסי שום דבר חיובי.

"אני מוכרח להתנצל."

בתור מישהו שלא עושה את זה לעיתים קרובות, נדמה שזה כל מה שאני עושה בקשר עם סוייר.

אוקלי מעווה את פניו. "כן, לא נראה לי שהתנצלות תספיק במקרה הזה. זאת אומרת, אם זה היה הדבר היחיד... אולי," עיניו מקדירות, "אבל זה לא המצב."

פי מתייבש שוב ואני שותה את שארית המים.

"ספר לי הכול." אני צריך לשמוע את זה כדי שאוכל להבין איך לתקן את המצב.

איך לתקן את מה שקלקלתי.

"טוב, אחרי שהיא מצאה אותך עם קייסי, רדפת אחריה לתוך הבית והאשמת אותה שהיא יצאה איתך בשביל תשומת לב."

גניחה נתקעת בגרוני. "סוייר היא לא זונת תשומת לב."

הוא נוקש באצבעותיו. "מעניין שזה מה שאתה אומר – כי ככה בדיוק קראת לה. מול כולם." הוא מתחיל למנות באצבעותיו. "גם אמרת לה שהיא בכיינית. אמרת לה כמה אתה לא סובל אותה. טוב, אתה וכל השאר. ואז אמרת שאתה רוצה להיות חופשי וחי לפני שקראת לה פחדנית וצרחת עליה שתניח לך ותפסיק לענות אותך."

אני מתקשה לנשום. אולי אמרתי את זה אל סוייר אבל ממש לא דיברתי עליה.

השרירים בחזי מתכווצים. "ליאם."

אוקלי מקמט את מצחו. "זה מה שביאנקה אמרה."

"סטון התחיל לדבר עליו ויצאתי מהכלים."

"טוב, הסטון הזה הוא חתיכת דושבג." הוא מתיישב שוב בכיסא. "וגם אתה, כי אחרי כל זה, סיפרת לכולם כמה הציצים שלה נהדרים," הוא נושם עמוק. "תקשיב, זה לא היה עלבון, אבל אתה מכיר את סוייר."

היא בטח הרגישה מושפלת. לא זו בלבד שהיא שונאת שאנשים מדברים על הגוף שלה, התייחסתי אליה כמו לחתיכת בשר מול כולם.

"אלוהים אדירים. בבקשה תגיד לי שסתמתי אחר כך."

"אחי, הלוואי שזה היה נכון, כי מה שעשית אחר כך היה כבר הקש ששבר את גב הגמל."

"מה עשית?"

"החלטת לערוך תחרות קטנה בינך ובין סוייר."

אפשר לומר בוודאות שאני מבולבל. "תחרות?"

הוא טופח על רגלו. " איייההה. מזכיר לך משהו?"

לא כל כך. "לא."

"טוב, כי זה בדיוק מה שאמרת לפני שהתחת האגואיסטי שלך שאל את כל הנוכחות בחדר אם מישהי רוצה להזדיין איתך." נחיריו רושפים. "הבחורות עפו על זה, דרך אגב, אבל קשה להגיד את אותו הדבר על סוייר המסכנה כשהתחלת להשתולל ולשאול את הבנים מי רוצה לשכב איתה."

בדיוק כשנדמה לי שהמצב אינו יכול להידרדר עוד, זה קורה.

"אני..."

עיניו מצטמצמות. "ואז נישקתי אותה."

האשמה הופכת מייד לזעם ואני קם על רגליי. "מה עשית, חתיכת מזדיין?"

הוא נעמד כמוני. "נישקתי את סוייר."

"למה?"

"כי הבחור שהיא התלהבה לצאת איתו לדייט הפנה לה עורף והשפיל אותה מול כולם. שוב." הוא הצביע על חזהו. "לא רציתי בשום מצב לגרום לבחורה הזאת לחשוב שהיא לא שווה כלום, כי החבר השיכור שלה התחרפן והחליט להשתמש בה בתור שק אגרוף באותו ערב, חתיכת מניאק אכזרי." הוא מעווה את פניו ומושך בכתפיו. "גם ידעתי שתרצה להרביץ לי וכשניסית להכניס לי אגרוף, זזתי כדי שתיפול. רק אז הכול נגמר."

חרטה מציפה אותי... כמו שקרה לי רק פעם אחת בעבר.

"אני חייב לפגוש אותה."

אוקלי מנענע את ראשו. "תעשה לבחורה טובה ותן לה להירגע."

"אני לא יכול."

התרחקות מסוייר אינה בגדר אפשרות. לעולם לא.

אני נובר בכיס כדי לחפש את מפתחות המכונית שלי. "הם עדיין אצל ביאנקה?"

"כנראה, אבל המכונית שלך אצל כריסטיאן." לא משנה, אלך לשם ברגל אם אצטרך.

בכל מקרה, לא אגיע לשם מספיק מהר. "אני צריך טרמפ."

"לאן?"

"אליה הביתה."

אוקלי מביט בי כאילו הצמחתי עוד ראש. "אתה כנראה עדיין שיכור. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר."

"לא מזיז לי."

אוקלי מתחיל להתנגד אבל אני קוטע אותו. "תפסיק להתנהג כאילו מעולם לא פישלת."

הוא נאנח ומוציא את המפתחות שלו מהכיס. "בסדר, בוא נזוז. אבל כשאבא שלה יירה לך בתחת, אל תרוץ לבכות לי."

לעזאזל, בשלב זה מגיע לי שיירו בי.